ענייני כתב: כתב אשורית – אז והיום

הרב יהושע פפר
כ"ד טבת ה'תשע"ח

 

מצרים העתיקה ידועה למספר הישגים מדעיים ותרבותיים. כמו גלויות מאוחרות יותר – ובפרט, כמובן, הארכיטקטים הגרמניים של השואה – מצרים הייתה מובילת העולם בתרבות ואומנות. קידמה זו לא מנעה ממנה, כמו גם מהגולים המאוחרים, לבצע את הרעות הגדולים של ההיסטוריה האנושית.

אחד ההישגים המרכזיים של תרבות מצרים הוא שיטת הכתב הידועה שלהם – כתב החרטומים. לפי היסטוריונים, מדובר בכתב שקדם לאותיות האלפביתיות שבאו בהמשך. כתב אלפביתי מוקדם הוא “כתב עברי”, כתב שנכתב בו לשון הקודש. לפי דעה אחת בגמרא, הכתב שאנו רגילים בו היום, “כתב אשורי”, התפתח רק מאוחר יותר.

במאמר הנוכחי נדון במקור ובקדושת כתב אשורית, ונדון בהלכות הרלוונטיות לו. האם מותר לכתוב דברי חול בכתב אשורית? האם מותר להביא חומר הנכתב בכתב אשורית לתוך בית הכיסא? מה הדין ביחס לכתיבת גט וכתובה בכתב אשורית? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

כתב עברי וכתב אשורית

יש רק שפה עברית אחת – לשון הקודש – אך יש לה שני אופני כתב נבחנים ועיקריים. שניהם מוזכרים בתלמוד, אך אחד מהם, “כתב עברי”, כבר אינו בשימוש רחב זה אלפיים שנה, ובעולם האקדמי הוא התגלה מחדש רק לאחרונה.[1]

הכתב הרגיל שלנו כיום בלשון הקודש הוא הנקרא “כתב אשורית”. לכתב עברי ולכתב אשורי יש עשרים-ושתיים אותיות, אך בכתב אשורית יש חמש אותיות נוספות של סופי האותיות.

בגמרא (סנהדרין כא, ב – כב, א) מובאת מחלוקת לעניין השימוש וההתפתחות של שתי מערכות הכתב: “אמר מר זוטרא ואיתימא מר עוקבא: בתחלה ניתנה תורה לישראל בכתב עברי ולשון הקודש, חזרה וניתנה להם בימי עזרא בכתב אשורית ולשון ארמי. ביררו להן לישראל כתב אשורית ולשון הקודש, והניחו להדיוטות כתב עברית ולשון ארמי. … למה נקרא אשורית – שעלה עמהם מאשור”.

לפי דעה זו, הכתב המקורי של לשון הקודש לא היה כתב אשורי המרובע, אלא כתב עברי העתיק, שבהמשך הדורות נזנח לטובת הכתב האשורי החדש. התורה, לפי דרך זו, ניתנה בכתב עברי, ולא בכתב אשורי.

דעה שנייה המובאת בגמרא סוברת הפוך: “תניא, רבי אומר: בתחילה בכתב זה ניתנה תורה לישראל, כיון שחטאו – נהפך להן לרועץ, כיון שחזרו בהן – החזירו להם. … למה נקרא שמה אשורית – שמאושרת בכתב”. לפי דרך זו, התורה ניתנה בכתב אשורית, שהוא המעולה שבכתב. רק לאחר שחטאו נשתנה הכתב לעברי, ולאחר שחזרו בתשובה חזר הכתב לאשורית. כתב אשורית הוא אפוא הכתב העתיד והמקורי, אלא שכתב נעלה זה נפסד בגין חטא העם, וחזר בדורות מאוחרים.

דעה שלישית היא שהכתב מעולם לא השתנה: “רבי שמעון בן אלעזר אומר משום רבי אליעזר בן פרטא שאמר משום רבי אלעזר המודעי: כתב זה לא נשתנה כל עיקר, שנאמר ווי העמודים; מה עמודים לא נשתנו – אף ווים לא נשתנו”.

מקורות נוספים

מקורות נוספים בגמרא מלמדים על דעות שונות ביחס לכתב שניתנה בו תורה. בגמרא (שבת קד, א) מוזכר שאותיות מ”ם וסמ”ך שבלוחות היו עומדות בנס. הכוונה היא שאותיות אלו הן אותיות “סגורות”, וכיון שהכתב היה חרוט על הלוחות בחריטה מפולשת, נמצא שהייתה עמידת האותיות בנס (שאמצע האותיות לא ייפול החוצה). מבואר לפי דברי הגמרא שכתב התורה היה כתב אשורית, שכן בכתב עברי אותיות מ”ם וסמ”ך אינן אותיות סגורות.

מנגד, בתלמוד הירושלמי מבואר שדווקא אות עי”ן שבלוחות הייתה עמידתה בנס (מגילה פרק א, הלכה י). שיטה זו הולמת את הדעה שהתורה ניתנה בכתב עברי, שכן בכתב העתיק דווקא אות עי”ן היא אות סגורה.

הרדב”ז (ח”ג, סימן תתרפ”ג) מציע ליישב בין שתי הדעות בדברי חז”ל, וכותב שרק הלוחות הראשונים, עליהם נאמר שהלוחות והכתב היו ביד ה’, ניתנו בכתב אשורית. מנגד, הלוחות השניים, שנכתבו על-ידי משה, נכתבו בכתב עברי (בפירוש מגדל עוז מציין את הקושי בדברים אלו, שכן בתורה מבואר שהקב”ה בעצמו כתב את הדברים שעל הלוחות השניים).

מכאן הוא מבאר שמה שנאמר בתלמוד הבבלי מתכוון ללוחות ראשונים, ואילו הירושלמי מתכוון ללוחות שניים. הרדב”ז מוסיף ומציע שעד לגלות בבל נקראו היהודים בשם “עבריים”, כך שהכתב שלהם אף הוא היה כתב עברי. רק לאחר גלות בבל שוב לא נקראו עבריים, בהתאם לכתב אשורית שנלמד על-ידי הנביאים.

קדושת אשורית

הריטב”א מזכיר שאמנם ייתכן שהתורה לא ניתנה (לפי דעה אחת) בכתב אשורית, עדיין יש בו קדושה יתרה, ואין עושים בו שימוש למטרות חול. הוא אף מבאר שאף ספרי תורה שנועדו ללימוד תורה, ולא לקריאה בציבור, נכתבו בכתב עברי (ובכך מיישב סתירה בדברי רב חסדא).

העיקרון של הימנעות משימוש בכתב אשורית לצרכי חול מופיע גם במקורות ההלכה מאוחרים. הרמ”א (יורה דעה רפד, ב) מזכיר את היסוד בשם רבנו ירוחם, כאשר המקור הקדום יותר להלכה הוא בדברי הרמב”ם (שו”ת סימן רסח), שכתב אשורות הוא הכתב שניתנה בו תורה, וכתב שנחרת על הלוחות, ולכן ביזיון הוא לעשות שימוש בכתב אשורית לכל דבר למעט כתבי הקודש. כלשונו: “ומה שחייבים אתם לדעת, כי זה הכתב, ר”ל כתב אשורית הואיל ובו ניתנה תורה, כמו שנתברר, ובו נכתבו לוחות הברית מגונה מאד להשתמש בו חוץ מאשר כתבי הקודש”.

הרמב”ם מוסיף שמסיבה זו היה המנהג מעולמים שייחדו ישראל כתב אחר, ולא כתב אשורית, לצרכי חול: “לא פסקו ישראל מלהישמר בזה, והיו איגרותיהם וחיבורי חכמותיהם וכתבי חול שלהם בכתב עברי (קדום) לבד. לכן תמצא חרות תמיד על שקלי הקודש דברים של חול בכתב עברי; ולא נמצא מעולם אות אחת מזה בכתב אשורי בדבר משאריות ישראל, לא בחריתת מטבע ולא בחריתת אבן, אלא הכל בכתב עברי. וע”כ שינו הספרדיים כתבם ונתנו לאותיות צורות אחרות, עד שנעשה כאילו כתב אחר, כדי שיהיה מותר להשתמש בו בדברי חול”.

בשו”ת התשב”ץ (ח”א, סימן ב) דווקא כותב להתיר את השימוש בכתב אשורית גם לצרכים נוספים, אבל רוב הפוסקים המאוחרים העתיקו את שיטת הרמב”ם. כן מבואר באורחות חיים (תלמוד תורה א, ט), שו”ת חוות יאיר (סימן קט), ועוד (עי’ שו”ת רב פעלים ד, לב; ערוך השולחן רפד, ח; ועוד). בגיליון מהרש”א (רפד, ב) כתב ממילה ש”לא יפה מה שרושמים הסודרים לפני חנויותיהם מיני סחורה שיש להם למכור באותיות מרובעים”, וכן הרדב”ז (ד, מה, הובאו דבריו בפתחי תשובה יורה דעה רפג, ג) כתב שאין לחרות כל כיתוב (על הטלית) בכתב אשורית. בפתחי תשובה מוסיף שיש שהחמירו בכך אפילו בנוגע לכתב על-גבי מצבות.

במקביל לכך, כתבו כמה פוסקים שיש לכבד את הנכתב בכתב אשורית, ולא לנהוג בו מנהגי ביזיון. בשו”ת חוות יאיר (סימן קט) כתב שגם לספר מדעי (כגון ספרו של אוקולידס) יש להימנע מזריקת הספר על-גבי הקרקע, וכדומה. ואולם, החוות יאיר הגביל את דבריו וכתב ש”לא נאמרו הדברים הללו אלא כשישראל כתבם מתוך כוונה לצייר את האותיות על-פי תמונתן המיוחדת; אך בדפוס, שבו אין למדפיס שום כוונה מיוחדת, אין לאותיות אשוריות קדושה”. הוא מסיים שגם בדפוס, “לכתחילה ראוי למנוע מהן ביזיון, כגון לקנח בהן או לזורקן למקום אבדון”.

המנהג המקובל

המנהג כיום הוא כמובן להשתמש בכתב אשורית לכל דבר ועניין, כולל ספרים, עיתונות, כתיבה יומיומית, וכך האלה – ואין פוצה פה ומצפצף. יתרה מזו, המצב כיום הוא שדווקא כתב רש”י, שהוא כתב אחר שאינו אשורית, מתייחד לכתיבה תורנית של קדושה, ואילו כתב מרובע משמש לכל דבר ועניין – ההיפך מדברי הפוסקים!

בערוך השולחן (רפג, יד) מזכיר קושי זה, וכותב שמנהג העולם מבוסס על מה שאמרו חכמים שמותר לדבר דברי חולין בלשון הקודש (שבת מ, ב). אך דברי חז”ל אלו נאמרו על דברים הנאמרים בעל-פה, ויש אפילו מצווה לדבר כל דיבור בלשון הקודש (כמבואר בפירוש הרמב”ם למשנה, אבות ב, א) – ואילו ביחס לכתב אשורית דברי הפוסקים מבוארים שאין להשתמש בו לדברי חולין. הערוך השולחן עצמו מבחין בין דברים שבעל-פה לדברי דברים שבכתב, ומזכיר בעצמו (רפד, ח) שאין להשתמש בכתב אשורית לדברים של חול.

פתרון אפשרי למנהג המקובל הוא לחלק בין כתב מרובע שאנו משתמשים בו ביומיום, לבין כתב אשורית הכשר לכתוב בו את התורה. יש כמה הבדלים ואבחנות בין כתב מרובע רגיל לבין כתב אשורית של תורה, וייתכן אפוא שהאיסור של שימוש בכתב אשורית הוא דווקא ביחס לכתב הכשר לכתוב בו את התורה, ולא לעניין כתב מרובע רגיל. כמה פוסקים, כולל הרב משה פיינשטיין (שו”ת אגרות משה, יורה דעה ח”ג, סימן קכ), שו”ת ציץ אליעזר (חט”ו, סימן ז), הרב עובדיה יוסף (יביע אומר, ח”ט, יורה דעה כג-כד), ועוד, מזכירים אבחנה זו, ומבארים שאין אפוא איסור להשתמש בכתב מרובע, ואין צורך להימנע מלבזות דברי החולין בכתובים בו.

ואולם, לא כל הפוסקים הסכימו לחילוק זה. בשו”ת חוות יאיר הנ”ל מבואר שכל כתב מרובע נחשב לכתב אשורית, וכמה פוסקים מדגישים שיטה זו, כגון שו”ת באר משה (ח”ג, סימן קפג) שכתב שבוודא כוונת הרמב”ם הייתה לכל כתב מרובע, ולאו דווקא לכתב הכתב לכתיבת ספר תורה. בשו”ת דברי מלכיאל (ח”ב, סוף סימן פג) כתב אף הוא שאילו היה לו כוח הוא היה אוסר כל דפוס של ספר כיום בלשון אשורית. גם בשו”ת כתב סופר (אבן העזר כב) כתב להחמיר. הוא אמנם מציין שהחתם סופר עצמו היה מדפיס הזמנות בכתב אשורית, אך ביאר שכיון שהיה מדובר בסעודת מצווה, יש להקל משום כבוד המצווה.

כאמור, המנהג כיום הוא להקל בעניין, ואלמלא כן לא היינו מוצאים ידינו ורגלנו בכל הנוגע לאסלות, לסבון ולתמרוקים, שבכולם יש כיתוב בכתב מרובע, וכן לריבוי עצום של ספרים ועיונים המודפסים בכתב מרובע. בישראל של היום, המחשבה שיש להחמיר ביחס לכתב מרובע היא מן הנמנע.

עם זאת, כאמור יש להימנע מלכתוב דברי חולין בכתב אשורית הכשר לכתיבת ספר תורה, ויש להיזהר בכך בשימוש בפונטים רלוונטיים בכתיבה במחשב.

גיטין וכתובות

בבית יוסף (אבן העזר קכו) כתב (בשם הר”י מיג”ש) שאין להשתמש בכתב אשורית לעניין כתיבת גט, שכן מדובר בדברי חולין ולא בקדושה. ואולם, בבית יוסף מזכיר בשם כמה ראשונים שאין הדבר כן, אלא שיש לכתוב את הגט דווקא כאשורית, וכן פסק בשולחן ערוך. וכן המנהג.

לעניין זה יש לומר שכיון שנתינת הגט היא מצווה של תורה, ממילא מותר לכתוב את הגט גם בכתב אשורית.

לעניין כתיבת כתובה, כתב בשו”ת אגרות משה (יורה דעה, ח”ג, סימן קכ) שנהוג להשתמש בכתב אשורית, וכי יש לסמוך על המנהג. הוא מזכיר שאם יש קצת שינוי מכתב אשורית של תורה, אזי בוודאי שאין בכך איסור. הרב עובדיה יוסף (יורה דעה ט, כד) כתב שכתובה נחשבת אף היא לדבר מצווה, ולכן מותר לכותבה בכתב אשורית.

[1]

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים