מאכלי חלב בשבועות: למה ואיך?

הרב יהושע פפר
ג' סיון ה'תשע"ז

 

בדומה לשאר ימים טובים, אף בחג השבועות ישנה מצוות שמחה (או”ח תקכט, ג). הגמרא אפילו קובעת (פסחים סח, ב) בניגוד לשאר ימים טובים, בהם נחלקו הדעות אם היום צריך להיות “כולו לה'” או “חצי לכם”, בנוגע לעצרת (שבועות) כולם מודים שצריכים שיהיה היום גם ‘לכם’.

הדרך הבסיסית ביותר שבה אנו מבטאים את ה’לכם’ של חג השבועות היא על-ידי מאכל ומשתה. סעודת יום-טוב הקלאסית מורכבת מבשר ויין (עי’ ביאור הלכה, סימן תקמה, ד”ה ואם), שנחשבים בייחוד מאכלים של שמחה. אולם, בשבועות רבים נוהגים לגוון את התפריט במאכלי חלב; אכילת מאכלי חלב מהווה מנהג שמובא על-ידי פוסקי הלכה רבים, ורוב ככל ישראל מקפידים על כך.

מנהג אכילת מאכלי חלב אינו מונע מאתנו את האפשרות של אכילת סעודת בשר, ובדרך כלל מקיימים את שניהם: שמחת בשר, ומנהג מאכלי חלב. אולם, השילוב של שני סוגי המאכלים מחייב נקיטת אמצעי זהירות כדי לוודא שהשניים לא יתערבבו.

במאמר הזה נדון בעניין אכילת מאכלי חלב בחג השבועות, ונכלול בו שני דיונים: למה נוהגים לאכול מאכלי חלב, ואיך ראוי לעשות כן בשילוב עם אכילת סעודת בשר (כפי שנראה, שתי השאלות קשורות) בלי להיכשל במכשולים הלכתיים.

מאכלי חלב: זכר לשתי הלחם

כאמור, מנהג ישראל לאכול מאכלי חלב שבועות. סיבה מרכזית שניתנה לכך על-ידי פוסקים קדומים היא כדי לעשות זכר קונקרטי לקרבן ‘שתי הלחם’ שמובא בשבועות.

זכר זה נעשה על-ידי שמתחילים את הסעודה עם מאכלי חלב, ובאמצע הסעודה מחליפים למאכלי בשר. כיון שיש חשש שמא הפת שנמצאת על השולחן באה במגע עם מאכל חלבי (ונהייתה חלבית), יש חובה הלכתית לסלק את הלחם שנאכל בחלק הראשון של הסעודה, ולהביא ככר לחם אחר קודם שמתחילים באכילת מאכלי בשר (עי’ שו”ע, יו”ד פט, ד). לכן, סעודה המשלבת מאכלי חלב עם מאכלי בשר מצריכה בהכרח שני ככרות לחם, אחד לחלק החלבי של הסעודה ואחד לחלק הבשרי, ובכך מתקיים זכר ל’שתי הלחם’ של שבועות (רמ”א, או”ח תצד, ג).

לפי טעם זה, המנהג המקורי הוא לאכול מאכלי חלב ובשר באותה סעודה, שכן רק באופן זה יש חובה להשתמש בשני ככרות לחם שונים. הנוהגים לאכול סעודות נפרדות, אחת של חלב ואחת של בשר, יקיימו את המנהג לפי שאר טעמיו, כפי שיבואר להלן.

הרב משה פיינשטיין (אגרות משה, יו”ד ח”א, סימן לח) מעיר שהאיסור לאכול סעודת בשר עם לחם שנאכל בתוך סעודת חלב נאמר רק בפרוסות לחם שייתכן שבאו במגע עם מאכלי חלב. בניגוד לפרוסות לחם, בכיכר לחם גדול שהונח על השולחן ולא נפרס אין אנו חוששים שמא בא במגע עם מאכל חלב, ומותר להשתמש בו בסעודת בשר. למרות שאין חובה להחליף את הכיכר, מבאר הרב פיינשטיין שיש עדיין מנהג חסידות להחליפו, וייתכן שדי בכך להוות זכר ל’שתי הלחם’.

כדי לוודא שישתמשו בכיכר לחם חדש לחלק הבשרי של הסעודה, יש שאופים במיוחד לחם חלבי, שכמובן חובה להסירו טרם ייפתח החלק הבשרי של הסעודה (משנה ברורה תצד, טז). מי שאופה לחם חלבי חייב לעשות בו סימן מיוחד כדי שיוכר שהוא חלבי. הלכה זו נאמרה לאורך כל השנה, ונימוקה עמה כדי שלא יבוא אדם לאכול לחם חלבי בסעודה בשרית.

טעמים נוספים לאכילת מאכלי חלב

טעם נוסף לאכילת מאכלי חלב בשבועות הוא שבזמן מתן תורה התחייבו ישראל בכל מצוות התורה. משום כן, כדי שיהיה מותר להם לאכול בשר היה עליהם לשחוט את הבהמות ולעבור את ההליך המסובך של הכשרת הבשר. כיון שהליך זה לוקח לא-מעט זמן, המאכלים היחידים שהיו זמינים לאכילה מיד לאחר מתן תורה היו מאכלי חלב. מצב עניינים זה מצוין על-ידי המנהג לאכול מאכלי חלב בשבועות (משנה ברורה תצד, יב).

בספר ‘שלמי תודה’ (סימן ב) מציין סיבה נוספת למנהג בכך שהתורה ניתנה בשבת (עי’ שבת פז, א), ולכן ניתן לפרש את המנהג בכך שבשבת חל איסור על בישול, ולא הייתה אפוא אפשרות לבשל בשר (וכך לשוט את הבהמות). מאכלי חלב בדרך כלל אינם מצריכים בישול ושאר מלאכות, ולכן אכילתם מציינת את המצב של השבת שבה ניתנה תורה.

סיבה נוספת הנתונה למנהג היא כדי להדגיש את ההבדל בין עם ישראל לבין מלאכי שמים. כאורחים על שולחנו של אברהם אבינו, שלשת המלאכים לא הקפידו להפריד בין בשר לבין חלב, כמו שמבואר בפסוק (“ויקח חמאה וחלב ובן הבקר”). המדרש מבאר שכתגובה לטיעון המלאכים שאין ישראל ראויים לקבלת התורה, ענה להם הקב”ה שהרי הם עצמם ירדו לשולחנו של אברהם, ולא הקפידו על דין התורה להפריד בשר וחלב (מדרש תהילים פרק ח).

במה שאנחנו מקפידים בדייקנות על הלכות הפרדת בשר וחלב, אנחנו מציינים אפוא את עובדת היותנו ראויים לקבל את התורה (באר היטב תצד, ח; משנה ברורה תצד, יב-יג).

באמת אנו מוצאים ב’חק יעקב’ (תצד) שמביא בשם ה’כל בו’ שיש מקלים בשבועות להמתין בין אכילת בשר לבין אכילת חלב פחות משאר ימות השנה (כלומר, פחות משש שעות). ה’חק יעקב’ עצמו דוחה דעה זו, ומביא שלא הסכימו לכך שאר פוסקים. לפי הדברים הנ”ל, אכן ראוי דווקא בשבועות להקפיד ביותר על הלכות אלו, ולקיימם כדין.

בספר ‘בית הלוי’ (פרשת יתרו) מבאר עוד שהמלאכים לא ממש ערבבו בין בשר וחלב, אלא שלא הקפידו על ההלכות המסוימות הנוגעות לאכילת בשר אחרי אכילת מאכלי חלב. משום כן, התפשט המנהג לאכול בשבועות מאכלי חלב ולאחר מכן לאכול מאכלי בשר, שעל-ידי כך אנו מראים עד כמה אנו מקפידים על הלכות אלו (שלא כפי שעשו המלאכים), וראויים אנו לקבל את התורה.

הסמליות של חלב

כמה טעמים נוספים ניתנו לאור הסמליות של חלב.

חלב נחשב סמל לטהרה, והלובן שבו סימן לניקיון רוחני. על-ידי אכילת מאכלי חלב אנו מזכירים את הקדושה והטהרה שאליהן זוכים ישראל בימי העומר, כהכנה לקבלת התורה (מגן אברהם תצד, ו).

בנוסף לכך, הגימטריא של ‘חלב’ היא ארבעים, נגד ארבעים יום שעלה משה למרום לקבל תורה, וכנגד המעלה העליונה שזכה אליה בהיותו בהר.

בנוסף לכך, אכילת מאכלי חלב מזכירה את הפסוק “דבש וחלב תחת לשונך” (שיר השירים ד, יא), שנאמר על התורה (משנה ברורה תצד, יג).

הרב משה שטרנבוך (מועדים וזמנים ח, סימן שיט) מוסיף שקודם למתן תורה היה אסור לשתות חלב, כיון שנחשב החלב ל’אבר מן החי’. הרשות לשתות חלב ולאכול מאכלי חלב ניתנה רק בשעת מתן תורה.

הפרדה בין מאכלי חלב למאכלי בשר

סעודות שבועות מהוות הזדמנות טובה ליישם את דיני ההפרדה בין בשר לחלב.

מי שנוהג לאכול מאכלי בשר וחלב באותה סעודה, חייב לנקוט בצעדים הבאים:

  1. לאכול תחילה את מאכלי החלב, ורק לאחר מכן את מאכלי הבשר. הפיכת הסדר תאסור אכילת מאכלי חלב לאחר מאכלי בשר (יו”ד פט, ב).
  2. יש לפנות את השולחן לאחר סיום החלק החלבי של הסעודה, או לסלק את המפה (שם, ד).
  3. יש לשטוף (להדיח) את הפה במשקה מסוים (אפשר לשתות מים) וגם לאכול פת או מאכל שמנקה את הפה משאריות מאכלי החלב שאכל (שם, ב)

יש נוקטים שחובה לסיים את הסעודה ולברך ברכת המזון טרם אכילת מאכלי בשר, אך להלכה אין אנו נוקטים כן, ואין צורך לברך ברכת המזון טרם תחילת החלק הבשרי של הסעודה (משנה ברורה תצד, טז). כיון שכך הלכה, אכן אין לברך ברכת המזון בין חלקי הסעודה, מחשש גרם ‘ברכה שאינה צריכה’.

מעבר לכללים דלעיל, יש לוודא שידי הסועדים נקיות (שו”ע יו”ד פט, ב). ב’פרי חדש’ כתב שמי שמקפיד לאכול עם סכו”ם אינו חייב לשטוף את ידיו, הכל בהתאם לנסיבות.

המתנת חצי שעה

לסיום, יש המצריכים המתנת חצי שעה בין אכילת מאכלי חלב לבין מאכלי בשר (עי’ הגהות מיימוניות לרמב”ם, מאכלות אסורות ט, כח).

ב’שולחן ערוך’ לא הזכיר חובת המתנה מעבר להדחת הפה, אבל ב’ברכי יוסף’ (יו”ד פט, יג) הזכיר שנהוג להמתין “שעה אחת”, ויש לכך מקור מפורש בדברי הזוה”ק (עי’ כף החיים, או”ח קעג, ב). לפי דבריו לכאורה יש להמתין שעה מלאה בין חלב לבשר.

אולם, בשו”ת מהרש”ג (ח”ד, יו”ד סימן יג) כתב שהכוונה ב’שעה אחת’ אינה לשעה של ששים דקות, אלא ל’תקופת זמן’ בלבד. מכאן ביאר בספר ‘מטה ראובן’ (סימן קפו) את המנהג להמתין חצי שעה בין אכילת מאכלי חלב לבין אכילת בשר (עי’ גם בקובץ מוריה, טבת תשנו, עמ’ עט, בשם הרב שלמה זלמן אוירבך זצ”ל).

לכן, מעיקר הדין אין חובה להמתין זמן כלשהו בין אכילת מאכלי חלב לבין אכילת בשר, ודי בהדחת הפה עם מים (או שאר שתייה) ואכילת פת או מאכל דומה. אולם, יש שמקפידים להמתין חצי שעה (גם לאחר הדחת הפה), ומנהג טוב הוא לנוהגים בו.

עצרת לה’ אלוקיך

טרם נסיים, חשוב להדגיש שאמנם אכילה ושתייה מהוות חלק חשוב של היום, בוודאי שאין להשקיע את רובו ועיקרו של יום בכך, אלא כמו כן להקדיש את היום בתורה ובתפילה.

הגמרא עומדת על סתירת הפסוקים, שכן מצד אחד כתוב “עצרת לה’ אלוקיך” ומנגד כתוב “עצרת תהיה לכם”. הגמרא מסיקה מכאן שעצרת היא “חצי לכם, וחצי לה'” (פסחים סח, ב).

חוץ מהתענגות בשמחת היום, עלינו אפוא לתכנן היטב את ניצולן של שעות היום (והלילה) לתורה, מה עוד בחג השבועות שבו ניתנה תורה (עי’ כף החיים תצד, ט), מציינים את גדלות היום הן במאכליו המיוחדים, והן בלימוד תורה ועבודת ה’.

ויה”ר שנזכה כל אחד מאתנו לקבל את חלקו בתורה, כולנו כאיש אחד בלב אחד.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים