“וכתובת קעקע לא תתנו בכם”: קעקועים בהלכה

הרב יהושע פפר
ח' אייר ה'תשע"ז

 

בפרשת קדושים נאמר “וְשֶׂרֶט לָנֶפֶשׁ לֹא תִתְּנוּ בִּבְשַׂרְכֶם וּכְתֹבֶת קַעֲקַע לֹא תִתְּנוּ בָּכֶם אֲנִי ה'” (ויקרא יט, כח). הטור (יורה דעה קפ) מבאר כי האיסור נובע מתוך הכלל ההלכתי של “חוקת הגויים” – אסור לנו לחקות את הגויים עובדי האלילים במעשיהם. אחד המעשים שעובדי אלילים היו עושים בהקשר לעבודה זרה הוא לקרקע את עורם, ומכאן חומרת האיסור.

למרות ששורש האיסור ביסוד של חוקת הגויים, ברור שגם כיום, בזמן שככל הנראה לא שכיח לקעקע את העור לשם עבודה זרה, עדיין האיסור בתוקף, כמבואר בשו”ת אגרות משה (יורה דעה ח”ב, סימן נג). דווקא היום, האיסור רלוונטי יותר מימים עברו: בדורות קודמים מעשה הקעקוע לא היה שכיח (בעולם המערבי), ואילו כיום הדבר הפך לשכיח ולמקובל בחברה המערבית – כך שגם דיני “כתובות קעקע” הפכו עכשוויות ורלוונטיות.

מהם הגדרות של איסור זה? האם יש חובה למחוק קעקוע שנעשה על העור? האם מותר לאדם לכתוב על עורו בכתב רגיל? האם מותר לעשות קעקועים זמנים כפי שנוהגים ילדים? האם יש בעיה של קעקוע ביחס לאיפור קבוע? נדון בשאלות אלו, ועוד, בהמשך הדברים.

כתיבה וקעקוע

הגמרא (מכות כא, א) מבארת כי איסור התורה של קעקוע מתייחס דווקא למי שעשה שתי פעולות, כתיבה וקעקוע: “הכותב כתובת קעקע, כתב ולא קעקע, קעקע ולא כתב, אינו חייב, עד שיכתוב ויקעקע בדיו ובכחול ובכל דבר שהוא רושם”.

רש”י מפרש שהכוונה היא לכתיבה תחילה, ואחר-כך שריטה במחט: “כותב תחילה על בשרו בסם או בסיקרא, ואחר כך מקעקע הבשר במחט או בסכין, ונכנס הצבע בין העור לבשר ונראה בו כל הימים. ואסור לכתוב שום כתיבה בעולם על בשרו בענין זה, שכך גזירת הכתוב”. מבואר אפוא ש”כתובת קעקע” היינו כתיבה ולאחר מכן קעקוע של הבשר כדי שייכנס הדיו בין העור לבין הבשר.

מנגד, הרמב”ם (הלכות עבודה זרה יב, יא) מפרש שהסדר הפוך: “כתובת קעקע האמורה בתורה הוא שישרט על בשרו, וימלא מקום השריטה כחול או דיו או שאר צבעונים הרושמים”. לדעת הרמב”ם, כתובת קעקע נעשה על-ידי שריטת הבשר תחילה, ומילוי השריטה על-ידי דיו או חומר צבוע אחר.

כן נקטו רוב הראשונים. למשל, הרא”ש כותב (קיצור פסקי הרא”ש, מכות ג, ו) שהחיוב הוא דווקא במקום שקודם שרט את העור, ואחר כן שפך את הדיו. מדבריו עולה שאם היפך את הסדר, אינו חייב בדין תורה.

איסור במעשה או בתוצאה

מתוך הדיון על סדר הפעולות המרכיבות איסור קעקוע, למד הרב חיים קנייבסקי שליט”א כי איסור קעקוע מתייחס דווקא לעשיית מעשה הקעקוע, ולא לתוצאה של היות העור מקועקע. אילו היה איסור במצב עצמו של היות הקעקוע על העור, הרי שלא היה מקום לחלק בעניין סדר הפעולות, שכן העיקר הוא התוצאה. ההבחנה ביחס לסדר הפעולות מלמדת שהאיסור הוא במעשה ולא בתוצאה (פתשגן הכתב, פרק יח, סעיף ג).

הרב קנייבסקי מוכיח עוד את העיקרון מתוך דברי התוספתא (מכות פרק ג, משנה ט), שם מבואר כי “כתובת קעקע בבשרו של חברו, שניהם חייבים. הרושם על עבדו שלא יברח, פטור” (כן נפסק בשולחן ערוך, יורה דעה קפ, ד: “הרושם על עבדו שלא יברח, פטור”).

אם איסור התורה מתייחס לתוצאה של עור מקועקע, הרי שאין לחלק ביחס לכוונת המקעקע – הכוונה אינה משפיעה על התוצאה. רק אם נניח שהאיסור הוא במעשה הקעקוע, ולא בתוצאה, ניתן להבין שהכוונה משפיעה על האיסור, ואין האדם עובר אלא בכוונת כתיבה (ולא בכוונה של שימור על עבדו).

מחיקת קעקועים

השלכה ברורה של הדיון האמור הוא לחובת מחיקה של קעקוע שכבר נעשה על העור. שאלת מחיקת קעקועים נשאלת לעתים קרובות על-ידי בעלי תשובה, שעשו קעקועים כצעירים, וכעת מבקשים לדעת אם חובה עליהם למחוק את הקעקוע (תהליך שנעשה כיום בעיקר על-ידי טיפול בלייזר).

במנחת חינוך (שבת לח, לב) כותב שמי שמוחק קעקוע בשבת עובר על איסור מחיקה. הוא מבאר שמחיקה זו נחשבת כ”תיקון” (ולא “קלקול”), משום שאינו ראוי שיהיה לאדם קעקוע על בשרו. לאור דברי המנחת חינוך, כתב בשו”ת להורות נתן (ח”ח, סימן עב) שנראה שחייב אדם למחוק קעקועים מעל עורו.

ואולם, הוא מסיק שגם המנחת חינוך אינו רואה את הסרת הקעקוע כחיוב, אלא רק שאין הדבר ראוי להשאיר את הקעקוע על עורו, כך שיש במחיקתו “תיקון”. הסיבה שאין הדבר ראוי הוא משום שיש בקעקוע “מזכרת עוון”, ולכן יש להסירו – אך אין בכך חיוב גמור.

גם הרב יוסף שלום אלישיב זצ”ל פסק שראוי להסיבר קעקועים, ומי שעושה כן תוך חבלה לעצמו אינו עובר על איסור “חובת בעצמו” (כיון שיש בדבר תיקון) – אך אין בכך חיוב גמור (הובאו דבריו בספר חשוקי חמד, פסחים עה, ב).

לכתוב על העור בעט

כמבואר לעיל, איסור תורה של כתובת קעקע נאמר דווקא כאשר נעשה שילוב של כתיבה ושל קעקוע. כאשר מדובר בכתיבה לבד, או בשריטה לבד, אין בכך איסור תורה.

הראשונים דנים בשאלה אם יש בכך – בפעולה אחת מבין השתיים – איסור דרבנן. הבית שמואל (אבן העזר קכד, טז) מציין איסור דרבנן זה, וכן ציינו פוסקים נוספים. אולם, במנחת חינוך (רנג) מבואר שאיסור דרבנן זה לא נאמר אלא במקום שמדובר בכתב שאינו נמחק, על דרך איסור התורה של כתובת קעקע.

המנחת חינוך מוכיח מדברי התוספות (גיטין כ, ב) שמי שכותב על עורו בכתב שאינו נמחק עובר על איסור דרבנן. אך בשו”ת שבט הלוי (ח”ג, סימן קיא) מעיר על דבריו שהרי מדברי תוספות הרא”ש (שם) מבואר שהאיסור דרבנן מתייחס דווקא למי שמקעקע את בשרו בלי למלאות את השריטה בדיו, או במי שממלא דיו בעור שכבר נשרט. בניגוד לכך, משמע שמי שרק כותב על עורו ללא שריטה כלל אינו עובר על שום איסור.

יש להוסיף שלפי דעות ראשונים מסוימים לא נאמר איסור קעקוע של תורה אלא במי שמקעקע שם עבודה זרה על בשרו. אמנם אין אנו פוסקים כן להלכה, אך מתוך דעה זו עולה כי לשיטת כמה ראשונים לא תחול איסור דרבנן אלא במקום שכותב שם עבודה זרה על עורו (הרב חיים קנייבסקי קובע שזו דעת הרא”ש והמאירי).

יש אמנם דעות המחמירות גם בכתיבה על העור, אך הרב חיים קנייבסקי מסיק שיש מקום להקל בזה (וגם למחמירים בדבר, בוודאי שאין איסור בכתיבה על הציפורניים). גם בספר נשמת אברהם (חלק ה, עמ’ סח) מביא בשם הרב שלמה זלמן אויערבך זצ”ל שיש להקל בכתיבה על העור על-מנת למחוק לאחר זמן קצר (הוא התייחס לרופא שמעוניין לכתוב מספר טלפון על זרועו).

קעקועי ילדים

על-פי הניתוח דלעיל, נראה כמו כן שאין איסור בקעקועים זמניים הנהוגים אצל ילדים. אלו נעשים על-גב העור, ואינם מחזיקים מעמד יותר משבועיים-שלשה, כך שנראה שאין בהם איסור כלשהו, מן תורה או מדרבנן.

גם ביחס לאיסור “מראית עין”, יש לצדד שאין כאן כל איסור, שכן איסור מראית עין נאמר דווקא במקום שהרואה יניח שנעשה בכך איסור. במקום שהרואה לא יניח שיש כאן איסור, כי ידוע שיש אופן של היתר בקעקוע זמני, לא יחול בכך איסור מראית עין (עי’ שו”ת אגרות משה, ח”א, סימן צו; ח”ב, סימן מ; ח”ד, סימן פב; שו”ת מנחת שלמה, ח”ב, סימן נג; שולחן ערוך, יורה דעה פז, ג; ערוך השולחן פז, טז).

עם זאת, כמובן שמן הראוי להימנע מקעקועים כאלה, שבדרך כלל יש בהם אימוץ של תרבות הזרה לרוח היהדות.

איפור קבוע

האם יש ב”איפור קבוע” חשש לאיסור קעקוע?

שאלה זו נידונה בהרבה על-ידי הרב אשר וייס שליט”א (שו”ת מנחת אשר, ח”ב ,סימן נו), הפותח בשאלה אם איסור קעקוע נאמר דווקא על כתיבת אותיות, או שמא האיסור חל גם על ציורים וצבעים.

אמנם יש ראשונים שהזכירו דווקא כתיבת אותיות באיסור קעקוע (עי’ למשל בספר החינוך שהזכיר “אותיות”), אחרים מבארים שהאיסור חל גם על “רושם”, שיכלול צבע לבד. מכאן שאין די בנידון זה כדי להתיר איפור קבוע, כל שיש בו קעקוע של העור.

כמה פוסקים אכן החמירו באיפור קבוע מחשש קעקוע (עי’ קובץ אור ישראל, ניסן תשנט, עמ’ טז, בשם הרב שמואל ווזנר זצ”ל, שיש בכך “סרח איסור קעקוע”). ואולם, אחרים כתבו שיש מקום להקל במקום הצורך (עי’ ספר נשמת אברהם, יורה דעה קפ, א, בשם הרב עובדה יוסף זצ”ל).

הרב וייס מסיק שיש להימנע מאיפור קבוע, אך יש להקל בכך בנסיבות של צורך גדול, כגון באישה צעירה שסבלה מצלקת בולטת בפניה, מה שגרם לה עוגמת נפש וגם קשיים בחיי הנישואין. השיקולים להקל הם העובדה שהתהליך של איפור קבוע שונה מהותי מקעקוע רגיל (לא שורטים את העור באותה צורה), הספק ביחס לקעקוע שאין בו כתב, ושאלה נוספת ביחס לקעקוע שאינו נשאר לנצח, גם אם קיים לזמן ממושך.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים