מצוות השמחה והמשתה בחנוכה

הרב יהושע פפר
כ"ד כסלו ה'תשע"ז

העדר חובת שמחה בחנוכה

הגמרא קובעת (שבת כא, ב, בשם ברייתא): “מאי חנוכה? דת”ר בכ”ה בכסלו יומי דחנוכה תמניא אינון דלא למספד בהון ודלא להתענות בהון”. יחד עם קריאת הלל (ימי חנוכה נקבעו ל”הלל והודאה”, ונבאר זאת עוד להלן), מבואר בגמרא שההלכה הבסיסית של ימות החנוכה היא איסור הספד ותענית. כך נקבע אף ב’שולחן ערוך’ (תרע, א), אלא שהוסיף שם (סעיף ג) שמותר להספיד תלמיד חכם בשעת קבורתו.

הלכות בסיסיות אלו של ימי החנוכה מורים לכאורה שאין בימים אלו חובה קונקרטית של הבעת שמחה. במקום מתן ביטוי חיובי לשמחת הימים, הביטוי לשמחת חנוכה הוא דווקא בשלילות איסור – הספד ותענית – אך לא בביטוי חיובי של משתה ושמחה.

יתרה-מזו, אנו מוצאים בדברי קדמונים שימי החנוכה כלל אינם ימי שמחה, ואין בהם אלא “הלל והודאה” (ולא שמחה). כך מבואר בדברי המהר”ם מרוטנברג (הו”ד בתשב”ץ קטן, ח”ב, סימן קע), ודבריו הובאו על-ידי כמה פוסקים (שו”ת מהר”י ברונא סימן קלו; לקט יושר עמ’ 150).

כך על זו הדרך נפסק ב’שולחן ערוך’ (תרע, ב): “ריבוי הסעודות שמרבים בהם הם סעודות הרשות, שלא קבעום למשתה ושמחה”.

חובת אכילה בחנוכה

למרות שלדעת ה’שולחן ערוך’ מבואר שלא נתקנו הימים ל’שמחה’, עדיין יש לציין שהימים נאסרו בתענית, ומכאן שיש בחינה מסוימת של חובת שמחה בימי חנוכה, לפחות עד כדי איסור תענית.

הרמב”ם (חנוכה ג, ג) מזכיר חובת שמחה בחנוכה, אך אינו מזכיר שום חובת משתה ואכילה: “ומפני זה התקינו חכמים שבאותו הדור שיהיו שמונת הימים האלו שתחלתן מליל חמשה ועשרים בכסלו ימי שמחה והלל“.

יש שפירשו את דברי הרמב”ם לאור דברי הגמרא (פסחים קט, א) הקובעים שאין שמחה אלא באכילת בשר, וקבעו לאור זאת שיש חובת סעודה בחנוכה כדי להגיע למצב של שמחה (מעשה רוקח; בנין שלמה). אולם, פשטות וסתימת דברי הרמב”ם מורים שאין חובת סעודה ואכילה בחנוכה, שכן הרמב”ם אינו מזכיר דיני אכילה וסעודה כל עיקר, ומשמע מדבריו שאין לשמחת חנוכה שום ביטוי חיובי.

עם זאת, ייתכן שבעצם האיסור להתענות ביום חנוכה יש ביטוי חיובי לשמחת היום, שכן איסור זה מחייב את האדם באכילה כלשהי כדי שלא ישב בצום. כך נראה מתוך דברי הרשב”א (ח”א, סימן תשצט), הקובעים שהנשבע על דבר ואמר “חוץ ממועדים וימים טובים” – “אם פירש שהיה בדעתו אף על חנוכה ופורים, נאמן, כי אף באלו יש שמחה ועונג, אע”פ שבכללם אינם בכל ימים מועדים וימים טובים”. האזכור של “שמחה ועונג” בחנוכה מורה שיש בימי החנוכה עניין שמחה של אכילה.

גם הרא”ש (מו”ק ג, פז) והטור (סי’ תכ) הביאו את דברי הרי”ץ גיאת (מאה שערים, סוף עמ’ נט) “שנהגו מימות הראשונים שלא לומר ‘צידוק הדין’ אחר מת בראש חודש, חנוכה ופורים, משום דימי שמחה נינהו, ואמרינן בהו ‘זה היום עשה ה’ נגילה ונשמחה בו'”. המשמעות היא שיש ביטוי חיובי של שמחת חנוכה, ולא רק ביטוי שלילי של איסור הספד ותענית.

חובת אכילת סעודה

דעה חשובה בעניין סעודה בחנוכה היא דעת הראבי”ה (ח”א (ברכות) סי’ קלא, וח”ב (מגילה) סי’ תקסג), שהביא מדברי ירושלמי שבאכילות של שבת, יו”ט, חנוכה ופורים “אי אפשר בלא אכילת פת”, ולכן אם שכח להזכיר את היום בברכת המזון, חוזר לראש (דלא כראש חודש, שאינו חוזר לראש כיון שאין חובת סעודת פת).

הראבי”ה שואל על הלכה זו מדברי הגמרא (שבת כד, א), שם משמע שאין חובת אכילת סעודה בחנוכה, שכן הגמרא קובעת (בשם רב) שהזכרת ברכת המזון בסעודה אינה חובה אלא רשות, ומיישב ש”שוויה עליה כחובה” (כלומר, מעיקר הדין אין חובת סעודה, אבל כבר נהגו להחשיב את סעודת חנוכה כחובה, על דרך תפילת ערבית שאינה חובה מעיקר הדין, אבל כבר נהגו בו חובה).

הלכה זו הובאה במרדכי (ברכות רעט), ולפיה אם שכח אדם להזכיר ‘על הניסים’ בברכת המזון של חנוכה, עליו לברך שוב.

כבר הבאנו שלדעת ה’שולחן ערוך’ (תרפב, א) אין חובת אכילת סעודה בחנוכה, ולכן לפי דעת ה’שולחן ערוך’ – וכך נקטו רוב רובם של פוסקים – אין אדם חוזר על ברכת המזון אם שכח להזכיר ‘על הניסים’. אולם, מעניין לציין שדעת הב”ח (סימן תרפב) לפסוק הלכה כדעת הראבי”ה, והביא ראיה ממה שהגמרא קוראת לימים אלו ‘ימים טובים’ שיש בהם חיוב סעודת פת.

ניסי חנוכה וחנוכת המזבח

אנו מוצאים דעת מקורית בדברי המהרש”ל (ים של שלמה, ב”ק פ”ז, סימן לז). לדעת המהרש”ל ימי החנוכה נקבעו כזכר לשני מאורעות: מאורע אחד הוא ניסי חנוכה, והישועה שבאה לישראל בניצחון על מלכות יון. הזכר לנסים אלו נתקן בצורה של “הלל והודאה”, ללא חובת סעודה.

מנגד, המאורע של חנוכת המזבח, כפי שנעשה לאחר הניצחון על היוונים, קובע את ימי הנוכה לא רק לזמן של הלל והודאה, אלא אף לזמן של שמחה ומשתה. מתוך תפיסה זו, המהרש”ל קובע שלסעודת חנוכה יש דין של ‘סעודת מצווה’, ולא של ‘סעודת רשות’ (כדעת ה’שולחן ערוך’), והוא מוסיף להוכיח זאת מדברי הגמרא הנ”ל הקובעים שימי החנוכה הם ‘ימים טובים’.

דברי הירושלמי שהם המקור לדברי הראבי”ה הנ”ל אינם נמצאים לפנינו, אבל לכאורה יש סמך לדבריו אף מדברי הרמב”ם, שכתב (הלכות ברכות פ”ב, ה”ו) ש”בחנוכה ובפורים מוסיף באמצע ברכת הארץ על הניסים, כדרך שמוסיף בתפילה”. ב’לחם משנה’ (שם) הקשה על הרמב”ם מדברי הגמ’ הנ”ל שלא חייבו הזכרת ‘על הניסים’ בברכת המזון של חנוכה, ותירץ על-פי דברי הירושלמי הנ”ל (וכמו שכתב הראבי”ה).

מכאן משמע שדעת הרמב”ם היא אכן לחייב ביטוי ממשי של שמחה בחנוכה, עד חיוב אכילת פת. אך באמת צ”ב בזה שכן הרמב”ם אינו מזכיר כל חובת סעודה בהלכות חנוכה, ועכ”פ אין המנהג כן וכמו שנתבאר.

ההבדל בין חנוכה לבין פורים

כמה פוסקים ומפרשים מעלים את השאלה של ההבדל בין חנוכה לבין פורים: בפורים אנו מוצאים חובת סעודה (משתה ושמחה), ואילו בחנוכה לפי רוב הדעות אין חובת סעודה כלשהי. בשני המקרים הרי שניצלנו משונאינו, וא”כ מה נשתנה חנוכה מפורים בנוגע לדין משתה ושמחה?

התשובה הידועה ביותר לשאלה זו היא תשובת ה’לבוש’ (תרע, ב), כפי שהביא ה’משנה ברורה’ (תרע, ו) את דבריו: “ונראה הטעם דלא קבעו כאן לשמחה כמו בפורים, כי בפורים היה הגזירה להשמיד ולהרוג את הגופות שהוא בטול משתה ושמחה, ולא את הנפשות, שאפילו המירו דתם ח”ו לא היה מקבל אותם. לכך, כשהצילם הקב”ה ממנו קבעו להללו ולשבחו ית’ גם כן ע”י משתה ושמחה. משא”כ במעשה דאנטיוכוס, שלא גזר עליהם להרוג ולהשמיד רק צרות ושמדות כדי להמיר דתם [כמו שאנו אומרים להשכיחם תורתך ולהעבירם מעל חוקי רצונך], ואם היו ישראל מכניעים להם להיות כבושים תחת ידם ולהעלות להם מס וחוזרין לאמונתם ח”ו לא היו מבקשים יותר, אלא שהגביר הקב”ה יד ישראל ונצחום, לכך לא קבעום אלא להלל ולהודות לבד, כלומר כיון שהם רצו למנוע אותנו מזה לכפור בדתו ח”ו ובעזרתו ית’ לא הפיקו זממם וגברה ידינו, לכך אנו מודים ומשבחים לו על שהיה לנו לאלקים ולא עזבנו מעבודתו”.

הב”ח (תרע) מציע הסבר שונה במקצת, ומבאר שהחטא שהביא על ישראל גזירת המן היה חטא של הנאה מסעדות אחשוורוש. כיון שהחטא היה עניין גשמי, נפלה על היהודים גזירת השמדה גזמית, וכמו כן הזכר שאנו עושים לנס הוא זכר של סעודה גשמית. לעומת זאת, החטא של חנוכה שעליו באה גזירת היונים היה רפיון ידיים מעבודת המקדש, וכתוצאה מכך נגזר שלא יוכלו לקיים את העבודה. בהתאם לכך, הזכר לנס נעשה בהלל והודאה (עניין של עבודת ה’), ולא בסעודה גשמית.

ב’מאמר מרדכי’ מציע הסבר שלישי, ומבאר שנס חנוכה נעשה על-ידי הסעודה שהכינה אסתר לאחשוורוש והמן, ולכן עושים אנו זכר לנס באכילת סעודת היום. בניגוד לכך, בנס חנוכה לא מילאו סעודות תפקיד כלשהו, ולכן הזכר לנס אינו כולל סעודה אלא הלל והודאה בלבד. 

הלל ודברי תורה בסעודת חנוכה

למרות שהבאנו שלפי רוב הדעות אין חובת סעודה בחנוכה, הרמ”א (תרע, ב) מוסיף את ההוספה הבאה: “וי”א שיש קצת מצוה ברבוי הסעודות, משום דבאותן הימים היה חנוכת המזבח”. כלומר, אמנם אין חובה פורמאלית של אכילת סעודה, אך בהתאם לגדלות הימים ולעניין חנוכת המזבח, נכון להרבות בסעודתו כנגד שמחת היום.

הרמ”א ממשיך וכותב: “ונוהגין לומר זמירות ושבחות בסעודות שמרבים בהם, ואז הוי סעודת מצוה” (ועיי”ש שהוסיף גם בשם ‘יש אומרים’ “שיש לאכול גבינה בחנוכה לפי שהנס נעשה בחלב שהאכילה יהודית את האויב”). ב’משנה ברורה’ (ס”ק ט, בשם מהרש”ל) מוסיף שכל מה שעושה אדם לשם פרסום הנס או לשם הלל והודאה מקבל מעמד של ‘סעודת מצווה’.

במהרש”ל (סימן פה, הו”ד ב’ביאור הלכה’ תשע) מוסיף עוד ש”ראוי שהשמחה תהא מעורבת ובלולה בשמחת תורה” (וכותב עוד ש”אל תבטל מקביעותך”). כלומר, בנוסף לזמר של הלל והודאה, יש לשלב דברי תורה בתוך שמחת הסעודה – וזאת צורתה הנפלאה של סעודת חנוכה.

2 תגובות

  • מאת אברעמיל:

    יש להעיר שבמקור חיים מבעל החות יאיר כ’ בסי’ תרע”ב “נראה לי דעיקר מצוה הוא שיהיה המדליק אצל הנרות חצי שעה לראות אותם ולשמוח בהם כי הם ג”כ זכר לשמחה וכו’ ע”ש

  • מאת אברעמיל:

    במה שכתבת ממאמר מרדכי יש איזה טעות הדפוס……
    ב’מאמר מרדכי’ מציע הסבר שלישי, ומבאר שנס חנוכה נעשה על-ידי הסעודה שהכינה אסתר לאחשוורוש והמן,
    צריך להיות “שנס פורים נעשה על ידי הסעודה”

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים