מה שניתן לקנות בכסף: כוח הקניין של מעות על-פי הלכה

הרב יהושע פפר
י"ד כסלו ה'תשע"ז

 

כאשר הגיע לשכם, מספר הכתוב שיעקב אבינו קנה את חלקת הארץ אשר בה נטע את אוהלו ב”מאה קשיטה” (בראשית לג, יט). בספר יהושע, מסופר שעצמות יוסף, שהוצאו ממצרים על-ידי בני ישראל, נקברו באותה חלקת אדמה (יהושע כד, לב).

פסוקים אלו מביאים את ה’שער המלך’, אחד ממפרשי הרמב”ם הדגולים, לתהות על המקור התורני לרעיון של “קניין כסף” – קניין של קרקע על-ידי מתן כספים. תוספות (קידושין ב, ב; עי’ גם בגמרא, קידושין כו, א) מציע כמה פסוקים כמקור לסוג זה של קניין, אך אינו מזכיר את הפסוק המתייחס ליעקב אבינו. למה לא?

ב’שער המלך’ מיישב שהמקרה של יעקב אבינו אינו יכול לשמש כמקור מוסמך לקניין כסף, משום שהיינו יכולים לחשוב שהקניין אינו תקף אלא כאשר הקונה משלם את כל שווי הממכר. להלכה, ניתן להעביר בעלות בנכס על-ידי קניין כסף גם בתשלום קטן, ואפילו בפרוטה אחת בלבד. כיון שלא ניתן ללמוד זאת מיעקב אבינו, יש צורך במקורות אחרים.

ניטול את ההזדמנות לדון בעיקרון של קניין כסף, שהינו חשוב ומרכזי ברמת היומיום. לאיזה עניינים מועיל קניין כסף, ולאיזה עניינים אינו מועיל? איך מעבירים בעלות על רכוש כאשר קניין כסף אינו מספיק? האם מותר לאדם לחזור בו מהסכם, גם לאחר מסירת המעות, כאשר קניין כסף אינו תקף?

בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

הצורך למשיכה בקרבן פסח

בנוגע למיטלטלין—למעט קרקעות, שבוודאי נקנים בקניין כסף—המשנה (קידושין כו, א) מלמדת שאדם זוכה בבעלות על-ידי שלוקח את החפץ בידו (קניין משיכה), ולא על-ידי מסירת הכסף לבד. כלומר, בנסיבות רגילות, כאשר הקונה נותן כסף למוכר ונוטל את הממכר, אין הבעלות עוברת לקונה עד שימשוך את החפץ אליו.

נחלקו אמוראים בביאור המשנה, ובשאלה: איזה קניין קונה מן התורה. לדעת רב יוחנן, קניין כסף קונה מן התורה, גם בנוגע למיטלטלין; ואילו לדעת ריש לקיש קניין משיכה הוא הקונה מן התורה (בבא מציעא מז, ב). להלכה אנו פוסקים כדעת ר’ יוחנן, וקניין כסף הוא הקונה מן התורה (רמב”ם, מכירה ג, ה; שולחן ערוך, חושן משפט קצח, א).

ואולם, תיקנו חכמים שכסף לא יקנה, מחשש שמא יטען המוכר “נשרפו חיטך בעלייה”. כלומר, חששו חכמים שמא לאחר שקיבל כסף עבור הממכר יתרשל המוכר בשמירתו – בשמירת החפץ שכבר עבר לבעלות הקונה עם מסירת המעות – ועלול הממכר להיאבד בדליקה או בדרך אחרת.

מטעם זה, תוקן שלא הכסף קונה, אלא המשיכה, באופן שהבעלות אינה עוברת אל הקונה עד שימשוך את הממכר אליו (רמב”ם ושולחן ערוך, שם).

בפרשנות מעניינת, מתייחס החיד”א (בספר ראש דוד) למשיכת הצאן על-ידי עם ישראל לצורך קרבן הפסח: איך קנו ישראל את הצאן דווקא בקניין משיכה, שהרי קניין משיכה אינו קונה מן  התורה, אלא קניין כסף בלבד? לכך ביאר שמאחר שתיקנו חכמים שכסף לבדו אינו קונה, יש לקנות חפצי מצווה במעשה משיכה, ולכן כוללת התורה את שני הקניינים, כסף ומשיכה, במילים “משכו וקחו לכם” – משכו במשיכה וקחו בכסף.

קניין משיכה מגוי

ביאור אחר למשיכת הצאן הוא שאמנם קניין משיכה אינו מועיל מן התורה לקנות מישראל, אבל מאומות העולם מועיל קניין משיכה, כמו שמבואר בגמרא בכורות (יג, א – לפי ביאור הרמב”ן ועוד ראשונים): הקניין העיקרי שקונה מן התורה לעניין יהודים הוא קניין כסף, ואילו הקניין המרכזי לעניין אינם-יהודים הוא דווקא משיכה.

לדעת הש”ך (חו”מ קצד, ד) הלכה זו תקפה אף בקניין הנעשה בין יהודי וגוי (ואף כשיהודי קונה מן הגוי), וכן פסק ב’ערוך השולחן’ (שם, סעיף י וזאת שלא כדעת הרמ”א, שם סעיף ג, והסמ”ע שם). אולם, קודם מתן תורה ייתכן שאף על ישראל חלו דיני אינם-יהודים, ולכן לכל הדעות קניין של תורה חל דווקא במשיכה.

קניין חפצי מצווה במשיכה

ה’מחנה אפרים’ (הלכות קנין ומשיכה, סימן ב) מחדש שכאשר אדם קונה חפץ למצוה שחייב להיות שלו – כגון אתרוג לנענע בו – אינו קונה במשיכה לבד, שהיא קניין מדרבנן. לעניין מצוות של תורה, כאשר יש קפידה שחפץ של מצווה יהיה בבעלות המקיים אותה, יש לקנות בקניין כסף דווקא.

מפני דברי ה’מחנה אפרים’ כתבו כמה פוסקים שיש להיזהר לשלם על ארבעת המינים קודם החג, כפי שהורה ב’משנה ברורה’ (סימן תרנח, ס”ק י): “יש אומרים דהני דקני אתרוג למצוה ופרעי לאחר החג לא יאות עבדי, דכל כמה דלא יהיב דמי לא קני אלא מדרבנן, ואנן בעינן לכם דאורייתא, אם לא שהביאו לרשותו וקנהו בתורת חצר. ולכתחלה נכון ליזהר בזה ולפרוע קודם החג”.

למדנו אפוא שראוי לשלם על חפצי מצווה (כגון ארבעת המינים או מצות מצווה של ליל הסדר) קודם זמנם, כדי שיהיה לו בהם קניין של התורה, ולא קניין משיכה בלבד שהוא קניין דרבנן.

המשנה ברורה הוסיף שאפשר גם להביא את האתרוג אל ביתו, ובכך יקנה אותו בקניין חצר שהוא קניין של תורה. לעניין זה נחלקו הפוסקים (עי’ קצה”ח סימן קצח, ס”ק א), ולכן כדי לצאת מכל ספק אכן טוב לשלם על המצוות בתשלום מראש, כך שבוודאי יהיה לו קניין של תורה במצווה. כיון שדרכו של אתרוג להיות מוגבה (ולא נמשך), הקניין הנכון עבורו הוא דווקא קניין הגבהה.

כסף ללא משיכה במקום מצווה

מה דינו של אתרוג שנעשה בו קניין כסף (כלומר, ניתן תשלום למוכר) אך לא נעשה בו קניין משיכה.

דוגמה לכך היא במקום שהבטיח המוכר שיניח לו את האתרוג לפני החג בבית הכנסת, במקום מסוים. כשהגיע לבית הכנסת ביום החג, מצא הקונה את האתרוג במקום המתואם, וכעת נשאלת השאלה: האם יכול לצאת ידי חובתו בחג באתרוג זה, שכן לא נעשה בו קניין משיכה כתקנת חכמים?

קודם כל, נראה שמותר לקונה לעשות מעשה משיכה ביו”ט כדי לקנות את האתרוג. ב’משנה ברורה’ (שכג, לד) מבואר שמותר לקנות דבר במתנה לצורך שבת, ואין בכך כל איסור. ה’מגן אברהם’ (שו, טו) אמנם כתב שאין לעשות קניין גמור באתרוג ושאר מינים ביו”ט, אך דבריו מתייחסים לקניין המהווה גמר העסקה, ולכאורה יודה ה’מגן אברהם’ שמותר לבצע קניין לשם קיום מצווה בלבד.

בנוסף לכך, במסכת חולין (פג, א) למדנו שיש אופנים שבהם העמידו חכמים את הקניין על דין תורה, ומועיל קניין כסף ללא צורך במשיכה (בגמרא מדובר על קניין בשר לסעודת החג בארבעה מועדים בשנה). כך נפסק ב’שולחן ערוך’ (חו”מ סי’ קצט, סעיף ג). בין הנסיבות המבוארות בפוסקים לעניין זה הוא בקניין לצורך מצווה.

כן מבואר ברמ”א (שם) בשם ‘יש מי שכתב’ (מהרי”ל, מנהגים, ליקוטים לב) שמי שנותן כסף לקנות יין לקידוש בערב שבת קונה במעותיו, “דכל כה”ג העמידו דבריהם על דין תורה”. בספר ‘קצות החושן’ (ס”ק ב) הוסיף שהוא הדין למי שנותן פרוטה לנחתום על חלת לחם לכבוד ששבת, שכיון שמדובר על חפץ של מצווה לצורך החג, קונה במעותיו אף שלא נעשה קניין משיכה.

לפי עיקרון זה, נראה שהוא הדין במי ששילם מעות למוכר עבור האתרוג, שקונה את האתרוג להיות שלו גם במקום שלא עשה שום קניין נוסף, כיון שמדובר על דבר מצווה מן התורה. קניין אתרוג עדיף אפילו מקניין יין לקידוש, שכן בנוגע לקידוש אפשר בדיעבד לקדש על הפת, ואילו במצוות ארבעת המינים אין אפשרות לקיים את המצווה בלא קניין אתרוג. ואמנם, כן פסק ב’משנה ברורה’ (ביאור הלכה, סימן תרנו, ד”ה ועיין, בשם ‘פרי מגדים’).

לכן נראה שבהקשר של ארבעת המינים כיון שקנה בכסף, שוב אינו צריך לקנות בקניין משיכה. כך יש לפרש את מה שנהוג שאורח משתתף בנרות שבת על-ידי נתינת פרוטה, כפי שנפסק ב’שולחן ערוך’ (או”ח סימן רסג, ז). אמנם עקרו חכמים קניין מעות, ולכן לכאורה היה צריך דווקא לעשות קניין הגבהה, אבל כיון שמדובר בעניין של מצווה, די בכך שמשתתף בפרוטה. כן פרשו ב’משנה ברורה’ (תרעז, ס”ק ג) ובספר ‘שמירת שבת כהלכתה’ (פרק מה, הערה כג).

הדברים נוגעים גם לעניין נר חנוכה, שאף בו נהוג להשתתף בפרוטה כאשר יש דין של שיתוף.

קניין כסף בצ’ק

האם תשלום על-ידי מסירת צ’ק נחשב לקניין כסף כדין תורה? לשאלה זו השלכות רבות: האם תשלום של צ’ק תמורת בית מועיל כדי להעביר את הבעלות לקונה? האם כדאי לשלם על חפצי מצווה, בהם יש צורך בבעלות של מקיים המצווה, במתן צ’ק?

בספר נתיבות שלום (רבית, סימן קעג, אות נה) הביא בשם הרב שלמה זלמן אויערבך זצ”ל שלצ’ק יש דין של כסף מזומן, משום שצ’קים הם “עובר לסוחר”. כיון שסוחרים בצ’קים, ומעבירים אותם מאדם לאדם כשטרות ממון רגילים, ייתכן להחשיב אותם כמזומנים לכל דבר. מעין זה כתב בשו”ת משנה הלכות (ח”ו, סימן קכב) בנוגע לשימוש בצ’ק לצורך קיום מצוות מתנות לאביונים. יש להעיר שבחברות שבהן צ’קים אינם סחירים (בתי עסק אינם מקבלים צ’קים של צדדים ג’), אזי ייתכן שכולם יסכימו שאין לראות בהם ככסף מזומן.

אולם, ראיית צ’ק ככסף מזומן רגיל מעלה שאלות סבוכות.

למשל, מה הדין באדם שנתן צ’ק לחבירו כפירעון חוב, כאשר בזמן מתן הצ’ק היה על כך כיסוי מלא בבנק, אולם עד שמקבל הצ’ק הפקידו בחשבונו, כבר לא היה כיסוי עבור הצ’ק? אם נחשיב את הצ’ק ככסף מזומן, אזי יעלה לכאורה שהמקבל כבר קיבל את כספו – שהרי בזמן שקיבל את הצ’ק היה הצ’ק “גופו ממון” – ונקבל את התוצאה המוזרה שאין המקבל יכול לתבוע את כספו מהנותן.

ניתן לשאול שאלה דומה במקרה בו אדם קיבל צ’ק כפירעון חוב, אך איבד את הצ’ק קודם שהספיק להפקידו בבנק. האם נאמר שהמקבל כבר קיבל את כספו, וכיון שהפסיד את הצ’ק הפסיד את ממונו [כמו בשטרות כסף]?

תרחישים אלו ממחישים את העובדה שלמרות דברי הפוסקים הנ”ל, הרי שעיקר מעמדו של צ’ק הוא כשטר חוב, כך שגם אם המקבל איבד את הצ’ק, החוב עדיין קיים, והוא יכול לבקש מהנותן צ’ק חדש. בהתאם לכך, דעתם של רוב פוסקי זמנינו היא שיש לראות צ’ק כשטר חוב (ראה בברית יהודה, פרק א, הערה לח; פתחי חושן, הלוואה פרק י, הערה כא; מנחת יצחק, ח”ה, סימן קיט (ועוד); קובץ תשובות ח”א, סימן ר).

הגדרת הצ’ק כשטר חוב מטילה ספק בכוחו כאמצעי תשלום לצורך קניין דאורייתא. שטר חוב של הקונה בעצמו – דהיינו, צ’ק הרשום על שמו של הקונה – אינו יכול לפעול קניין כסף (ראה ש”ך, סימן קצ, סק”א), ואילו בצ’ק של צד שלישי נחלקו הפוסקים אם בכוחו לפעול קניין או שלא (ראה קצוה”ח, שם ס”ק א).

אולם, צ’ק של צד שלישי שניתן להעבירו הלאה – משום ששם המוטב נשאר ריק, או משום שהצ’ק הוסב על-ידי המוטב – יש לו דין של “ממרני”, ומודה בו הש”ך שניתן להחיל בו קניין דאורייתא. וכן פסק בפתחי חושן (קניינים, פרק ג, סכ”ב) לגבי צ’קים שהוסבו כדין.

כשאין לאדם אלא צ’ק של עצמו, ניתן לפתור את הבעיה אם הקונה יוודא שהמוכר יפקיד את הצ’ק לחשבונו לפני סוכות. הפקדת הצ’ק בבנק נחשבת כתשלום הכסף מהקונה למוכר, ובזה ייגמר קניין כסף להקנות לקונה את ארבעת המינים בקניין דאורייתא. באופן שעצה זו אינה ניתנת לביצוע, ראה בסוף המאמר במה שכתבנו עצה נוספת להבטיח קניין דאורייתא.

לחזור בו מן העסקה

אחר שנתן את המעות למוכר, אסור לקונה – והוא הדין למוכר – לחזור בו מן המכר, גם קודם שעשה משיכה וגמר את הקניין. הגמרא (בבא מציעא מט, א) קובעת שבאופן זה, החוזר בו הוא ב”מי שפרע”, כלומר שבית הדין גוזרים עליו קללה: “מי שפרע מאנשי דור המבול ומדור הפלגה הוא עתיד להיפרע ממי שאינו עומד בדיבורו”.

הלכה זו נפסקה ברבמ”ם ובשולחן ערוך (חושן משפט רד, ד), והרמ”א מוסיף שיש שמקיימים את הטקס ברבים. ברור אפוא שאסור לכל אחד מהצדדים לחזור בו לאחר מתן המעות. הסמ”ע (ס”ק ד) מוסיף שגם ללא מסירת המעות, אם החפץ כבר נקבע לשם המכר על-ידי חותמת או בדרך אחרת, חומרת “מי שפרע” תחול על הצדדים.

כמובן שבמקרים סבוכים יש לפנות לפוסק הבקי בהלכות אלו.

 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים