“הבטחות צריך לקיים” – קיום הבטחות בהלכה

הרב יהושע פפר
כ' תמוז ה'תשע"ו

 

כחלק מהעיסוק שלנו בדיני אמת ושקר, נפנה השבוע את תשומת לבנו למרכיב בסיסי בנושא – מרכיב חשוב הן ביחס לחינוך לאמת וקשר, והן לחיים היומיומיים: קיום הבטחות.

אנחנו רגילים לביטוי “הבטחות צריכים לקיים”. אכן, יש לקיים הבטחות, ולהימנע מהפרתן. ואולם, החוק החילוני מבחין בין חוזה לבין הבטחה: חובה לכבד חוזים, ומי שמפר חוזה צפוי לסנקציה על-פי חוק. מנגד, הבטחה בדרך כלל לא תחייב את האדם חיוב מלא. ניתן להפר הבטחה, ובדרך כלל אין בכך השלכה משפטית.

האם הבחנה זו תקפה גם על-פי הלכה? עד כמה חייבים אנו בקיום הבטחות? האם יש הבדל בין הבטחה למבוגר לבין הבטחה לילד? באיזו נסיבות מותר, או אפילו ראוי לאדם לחזור בו מהבטחה? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך המאמר.

נשאת ונתת באמונה

כפי שראינו בשבועות האחרונים, חובה על כל אדם לנהוג באמונה במשאו ומתנו. אי-קיום החובה קשה שבעתיים בעסקים מסחריים, ועיקרון ההקפדה על יושר ואמונה במשא ומתן בא בפירוש בשולחן ערוך (קנו, א). כמובן שהוא מהווה יסוד מנחה בכל חיי המעש של האדם.

הגמרא קובעת (שבת לא, א) שכל אדם עתיד להישאל בבית דין של מעלה כמה שאלות לפני שהוא נשאל אם עסק בתורה: “אמר רבא: בשעה שמכניסים אדם לדין [בבית דין של מעלה], אומרים לו: נשאת ונתת באמונה? קבעת עתים לתורה? עסקת בפריה ורביה? צפית לישועה? פלפלת בחכמה? הבנת דבר מתוך דבר?”

הרב חנוך טייטלבוים (מגדולי גליציה של המאה ה-19) עמד על הצבת שאלת “משא ומתן באמונה” בראש הסולם, וביאר (שו”ת יד חנוך סימן סב):

“הענין הוא שמתחלה מעמידין אותו למשפט, אם השלים חובותיו שנתחייב בהן מצד שהוא אדם, דברים שהן מצד הסברא, שנתחייב בהן מיום ברוא אלקים אדם על הארץ, כדברי רב נסים גאון ז”ל, ואז השאלה הראשונה היא: ‘נשאת ונתת באמונה?’ ואחרי כן מעמידין אותו לדין, אם השלים חובותיו שנתחייב בהן מצד שהוא ישראל זרע עם סגולה, ועמדו אבותיו על הר סיני, ואז השאלה הראשונה על דברי תורה.

ואמנם, כה רבה היא חשיבות העיסוק באמונה, עד שאנו מוצאים במדרש ההלכה (מכילתא, בשלח א) ש”כל מי שנושא ונותן באמונה ורוח הבריות נוחה הימנו, מעלין עליו כאילו קיים כל התורה כולה”.

כבר ראינו שמי שנוהג במרמה ובחוסר תום לב עשוי לעבור על איסור תורה של גניבת דעת. להלן נתמקד בשאלה של הפרת הבטחות.

מתנה מרובה ומועטת

בהקשר של קיום הבטחות אנו מוצאים דיון מהותי בגמרא (בבא מציעא מט, א). הגמרא מצטטת מדברי ר’ יוחנן שיכול אדם לחזור בו מהבטחתו. על כך שואלת הגמרא שהרי זה ‘פשיטא’ – מה מונע מן האדם את היכולת לחזור בו מהבטחתו – ולכן הגמרא מסיקה שלפי ר’ יוחנן לא רק שאדם יכול לחזור לדעת רבי יוחנן, אלא שמותר לו לעשות כן.

אולם, הגמרא ממשיכה להביא מדברי ר’ פפא שמה שמותר לאדם לחזור בו מהבטחתו אינו אלא ב’מתנה מרובה’, ואילו ב’מתנה מועטת’ אין היתר לאדם לחזור בו מהבטחתו.

ההבדל בין מתנה מרובה לבין מתנה מועטת נעוץ בסמיכות הדעת של מקבל המתנה. במתנה מועטת המקבל מאמין בלב שלם שהנותן אכן יקיים את דיבורו, ובמקרה זה מסכים ר’ יוחנן שאסור למבטיח לחזור בו. מה שאמר ר’ יוחנן שאין בדברים משום ‘מחוסרי אמנה’ – ולכן מותר לאדם לחזור בו – נאמר רק במקום ‘מתנה מרובה’, שבה אין המקבל סומך את דעתו על דברי המבטיח.

השולחן ערוך (חו”מ רד, ח) פוסק לאור הבחנה זו: “וכן מי שאומר לחבירו ליתן לו מתנה, ולא נתן, הרי זה ממחוסרי אמנה. במה דברים אמורים, במתנה מועטת, שהרי סמכה דעתו של מקבל כשהבטיחו. אבל במתנה מרובה אין בה חסרון אמנה שהרי לא האמין זה שיתן לו דברים אלו עד שיקנה אותו בדברים שהם נקנים בהם”.

ההגדרה המדויקת של ‘מרובה’ ו’מועטת’ לצורך הלכה זו תהיה תלויה באופי של הנתינה ובזהותו של הנותן: אם הנותן עשיר, ובנסיבות המקרה מתנה גדולה בהחלט מתקבלת על הדעת, אזי גם מתנה משמעותית עשויה להתפרש כ’מתנה מועטת’. בניגוד לכך, אם הנותן הוא עני, שיעור ‘מועטת’ תקטן הרבה.

מקור החובה

מה המקור לחובה על האדם לקיים את דיבורו?

לפי כמה ראשונים, המקור לכך הוא מדברי הכתוב “הין צדק” (ויקרא יט, לו). הפשט הפשוט של הפסוק מתייחס לחובה לוודא שמשקלות המשמשות למסחר הינם מדויקים, אך בגמרא נדרש הפסוק בהקשר של קיום הבטחות: “שיהא הין שלך צדק ולאו שלך צדק” (ב”מ מט, א). לפי זה ייתכן שחובה זו היא חובה דאורייתא.

אך אחרים רואים את החובה לקיים את הדיבור כדין דרבנן (עי’ רמב”ן ורא”ש, שם; סמ”ע רד, יב; תוס’ יו”ט, סוף שביעית), וקובעים שאיסור התורה מתכוון דווקא למי שמעולם לא התכוון לקיים את דיבורו: “שלא יהא אחד בפה ואחד בלב”. ממה שאמרו חכמים “שאין רוח חכמים נוחה” במי שאינו מקיים דיבורו, אכן משמע שמדובר באיסור דרבנן, וכתב המרדכי (ב”מ שיא) שהלכה זו נלמדה ממה שאמר הכתוב “שארית ישראל לא יעשו עוולה ולא ידברו כזב” (צפניה ג, יג).

בהקשר זה חשוב לציין שמה שנאמר לעיל, שאין איסור לחזור מהבטחת מתנה מרובה, הכוונה שאין איסור במקום שההבטחה נעשתה בכנות. מנגד, במקום שההבטחה נעשתה באופן שהמבטיח מעולם לא התכוון לקיימה, בוודאי שיש בכך איסור גמור.

הבטחה שלא בפני המקבל

האיסור לחזור מדיבורו תלוי כאמור בסמיכות דעתו של המקבל. לאור זאת יש לדון בהבטחת מתנה מועטת שלא בפני המקבל, שהרי אין המקבל סומך את דעתו אם אינו נוכח. מכאן יש להסיק שאין איסור לחזור מדיבורו בנוגע להבטחה שלא בפני המקבל.

בנוסף לכך, יש לעיין בדין הבטחה לקטן, שכן ניתן לומר שאינו סומך דעתו כגדול על דברי הנותן, ושמא לא יהיה איסור לחזור מדיבורו לקטן, על דרך הדין הנ”ל של הבטחה שלא בפניו.

בשו”ע הרב (הלכות מכירה, סעיף ו) העתיק להלכה את דברי השולחן ערוך (חו”מ סי’ רמג, סעיף א-ב) שגם בהבטחה לתת מתנה שלא בפני המקבל יש דין ‘מחוסרי אמנה’, והקשה על כך בציונים (אות נג) שהרי לא סמכא דעתו של המקבל, כיון שלא ידע מזה כלל.

בשו”ת פרי יצחק (ח”א, סימן נא) אכן כתב “שאם יאמר אדם בינו לבין עצמו שיתן מתנה לאחד, והמקבל מתנה לא ידע מזה כלל, נראה שבכה”ג אף במתנה מועטת אין שום מדת חסידות כלל שלא לחזור”.

כן גם משמע מלשון המחנה אפרים (הלכות אונאה, סימן כח), שכתב “וכל זה כשאמר ליה תחלה הנותן למקבל ליתן לו מתנה מועטת, דסמכה דעתיה”. מנגד, רבים סוברים שאף בהבטחה שלא בפני המקבל חל הדין של מחוסר אמנה (עי’ מנחת פתים סימן רמג, ב; שו”ת בצל החכמה ח”ה, סימן קס).

הבטחה לילדים

במנחת פתים (עי’ סימן רד, סעיף ח) הניח שדין הבטחה לקטן שווה לדין הבטחה כשאין המקבל בפניו: מאחר ואין לקטן דעת, ואינו סומך את דעתו על הבטחת הנותן, נחשב הדבר כאילו נעשית ההבטחה שלא בפני המקבל.

מול דעת ההפלאה (כתובות נא), הסובר שאין דין ‘מחוסרי אמנה’ במקבל שאינו בפניו, ציין שם לדברי מהר”י אלגאזי בספרו קהלת יעקב (תוספת דרבנן אות ז), הסובר שגם בהבטחה לקטן יש משום ‘מחוסרי אמנה’, אף שאין לו סמיכות דעת.

אך לולי דבריהם היה נראה לחלק: אף אם נניח שאין איסור לחזור בו מדבריו במקבל שאינו בפני המבטיח, אין להסיק מכאן שאין איסור לחזור מהבטחה לקטן. אמנם לקטן אין מספיק דעת כדי שיוכל לבצע קניינים שונים, אבל באיסור לחזור בו מדבריו הדבר תלוי בסמיכות דעתו של המקבל, ונראה שלקטן למעלה מגיל ארבע או חמש בודאי שיש סמיכות דעת, ויחול כלפיו האיסור של ‘מחוסרי אמנה’.

בנוסף לחובת קיום הבטחות של ‘מחוסרי אמנה’, נאמר בנוגע לקטן טעם נוסף שלא לחזור בו מהבטחתו: כדי שלא ללמד את הקטנים לשקר. כן מבואר בגמרא סוכה (מו, ב): “ואמר רבי זירא: לא לימא איניש לינוקא דיהיבנא לך מידי, ולא יהיב ליה, משום דאתי לאגמוריה שיקרא, שנאמר, ‘למדו לשונם דבר שקר”.

בשו”ת שלמת חיים (ח”ב, סימן עט) הקשה שהרי יש לאסור אי קיום הבטחות מדין ‘מחוסרי אמנה’, ולמה הוצרכה הגמרא לאסור את הדבר מפני שילמד את בנו לדבר שקר? מכאן הוכיח ש”כנראה מתנה מועטת היינו לגדול אבל לקטן אינו מחויב”.

אולם, אם נניח שהאיסור לחזור מהבטחה נאמר אפילו בקשר לקטן, צריך לומר שמדובר באופן שאין איסור זה נוהג, כגון במתנה מרובה, או באופן אחר כשאין דעתו של הקטן סומכת על ההבטחה.

הדיון על הבטחות לילדים רלוונטי במיוחד לעניין ‘מתנות אפיקומן’, אלא שיש לומר שכיון שמדובר באירוע מיוחד, וגם למתנת אפיקומן יש מעמד מיוחד אצל הילדים והמשפחה, כאן תהיה בוודאי סמיכות דעת, ועל המבטיח לקיים את דברו.

קיום הדיבור בעסקאות

במקום עסקה (שאינה מתנה חד-צדדית, אלא עסקה בין שני צדדים) ההלכה אינה מחלקת בין הגדול לבין הקטן, שכן בכל מקרה יש סמיכות דעת מלאה של הצדדים. זה לשון הרמב”ם וה’שולחן ערוך’ בעניין זה:

“הנושא ונותן בדברים בלבד – הרי זה ראוי לעמוד לו בדבורו, אף על פי שלא לקח מן הדמים כלום ולא רשם ולא הניח משכון. וכל החוזר בו, בין לוקח בין מוכר, אף על פי שאינו חייב לקבל מי שפרע – הרי זה ממחוסרי אמנה, ואין רוח חכמים נוחה הימנו” (הלכות מכירה ז, ח; חו”מ רד, ז).

לפי הרבה דעות, אדם החוזר בו באופן זה עובר על איסור גמור, כפי שביאר בשו”ת ראנ”ח (ח”א, סימן קיח) באריכות (לדבריו מבואר באיסור דרבנן). מכמה ראשונים (עי’ למשל ברא”ש, בבא מציעא פרק ד, סימן יב) נראה שייתכן שמדובר אפילו באיסור תורה. אך הרמב”ם מדייק בלשונו וכותב את החובה לעמוד בדיבורו בלשון “ראוי”, ומשמע שאין בו איסור ממש.

דברים אלו נאמרו על-ידי הרמב”ם בהלכות מכירה. בהלכות דעות, הרמב”ם פונה ל’תלמידי חכמים’ – ציבור שממנו מצפים להתנהגות מוסרית גבוהה במיוחד – וקובע את הדברים הבאים (ה, ג):

“משאו ומתנו של תלמיד חכם באמת ובאמונה, אומר על לאו לאו ועל הן הן, מדקדק על עצמו בחשבון ונותן ומוותר לאחרים כשיקח מהן, ולא ידקדק עליהן. ונותן דמי המקח לאלתר … מחייב עצמו בדברי מקח וממכר במקום שלא חייבה אותו תורה כדי שיעמוד בדבורו, ולא ישנהו. … ואדם שעושה כל המעשים האלו וכיוצא בהן עליו הכתוב אומר: ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר”.

הסגולה המיוחדת של “מחייב עצמו בדברי מקח וממכר… כדי שיעמוד בדיבורו” מזכירה את המעלה של “דובר אמת בלבבו”, שמוזכרת בגמרא בעניין מי שמקיים לא רק את דיבורו, אלא אפילו את מחשבתו. המאירי (ב”מ מט, א) מפרש מעלה זו:

“דרכם של חסידים לקיים דיבורם בכל מה שהם מתנים. וקצת חסידים נאמר עליהם שאף במה שגמרו בתוך לבם, אף על פי שלא הוציאו בפה, היו מקיימים כמו שגמרו בלבם, והוא שאמרו (תהלים טו, ב) “ודובר אמת בלבבו”, כגון רב ספרא”.

כל אדם עשוי להתקשות להגיע לרמה זו, ובעולם המסחר הדבר קשה שבעתיים. למרות זאת, מדובר על אידיאל של יושרה ואמונה שניתן תמיד לשאוף כלפיו.

 

מן הראוי לסיים בדברי ר’ יונה (שערי תשובה, ג, קפג):

“המבטיח את חברו להיטיב עמו, וישקר דבריו, וישים לאל מלתו, כי אחרי אשר אמר להיטיב עמו בלשון הבטחה, ובטח בו לב חברו, אין לו לחלל הבטחתו, כי זה דרך שקר, והוא כאדם עבר ברית, שנאמר: “שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב ולא ימצא בפיהם לשון תרמית” (צפניה ג, יג). וכן האומר לתת לחברו מתנה מועטת, אף על פי שלא הזכיר לשון הבטחה… וכן מי שמתפאר בפני רבים לתת מתנה לאדם, והנה הוא כמתהלל על נדיבותו בזה, הנה זאת כמו הבטחה, ולא נכון שישוב מדבריו אחרי שהתכבד והתהלל בדבר, כענין שכתוב: “נשיאים ורוח וגשם אין, איש מתהלל במתת שקר” (משלי כה, יד). פירוש: כמו שיצטערו בני אדם אחרי בוא סימני הגשם, ולא בא הגשם, כן עניין איש מתהלל במתת שקר. כי מה שהתהלל בדבר, סימן קיום הדבר, על כן יצטער האיש שהבטיחוהו על המתנה, כי הכזיב תוחלתו”.

הלוואי שאכן נמצא את מקומנו בין אלו שנושאים ונותנים באמונה, להיות תמיד ממקדשי שם שמים בכל אשר נפנה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים