לשנות מן האמת – מתי מותר לומר דבר שקר?

הרב יהושע פפר
ח' תמוז ה'תשע"ו

 

במאמר האחרון על הנושא של אמת ושקר בהלכה, ראינו שמותר לשנות מן האמת למען השלום. לפעמים, השראת שלום בין אדם לרעהו, בין איש לאשתו או בין רב ותלמידו, דורשת סטייה מן האמת הפשוטה והארצית. לשם כך, מותר “לשנות” מן האמת.

במאמר הנוכחי נחקור נסיבות נוספות שבהן מצאנו שורש ומקור להיתר לשנות מן האמת.

האם מותר לשקר כדי להימנע ממצב של בושה? האם מותר לעשות כן כדי לדבוק במידות ראויות, כגון מידת הענווה? האם מותר לשנות מן האמת כדי לאפשר קיום מצווה, והאם יש שוני בכך בין מצוות שונות?

בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

מסכתא, פוריא, פונדק

קטע מרכזי של התלמוד המתייחס לנושא דנן מופיע במסכת בבא מציעא (דף כג, ב) שם למדנו שתלמיד חכם איננו משנה בדיבורו אלא בשלושה דברים: במסכת (ביחס ללימוד תורה שלו), בפוריא (במיטה – ביחס לנושאים אינטימיים של תשמיש המיטה) ובאושפיזא (באורחים – כדי להגן על אכסניה שלן בה מפני אורחים שאינם ראויים).

דברי הגמרא מובאים ברמב”ם ובשולחן ערוך (חו”מ רסב, כא).

הגמרא אמנם מציינת הלכה זו ביחס לתלמידים חכמים, אך ברור מדברי הרמב”ם והשולחן ערוך שאין ההלכה מוגבלת לתלמידי חכמים, ואף לכל אדם מותר לשנות בנושאים הרלוונטיים (ועי’ גם במשנה ברורה סימן קנו). ניתן אמנם להבין את דברי הגמרא כהוראה ביחס לתלמידי חכמים בלבד, אך כמו כן ניתן להבין שכוונת הגמרא היא שאפילו לתלמידי חכמים מותר לשנות בנושאים אלה.

לפי דעת התוספות (שם, בדרך אחת) מבואר שהסיבה שמותר לשנות מן האמת בנושאים אלה היא מפני השלום. תוספות מסבירים שבאופן עקרוני, האדם הנשאל בנושאים המדוברים היה מעדיף לשתוק, ולא לענות לשאלה בעייתית בעניין של צניעות, של האכסניה, וכך הלאה. ואולם, אילו היה שותק הוא היה מעליב את השואל, וממילא יש כאן עניין של שלום – שלא להעליב ולפגוע בשואל – ומשום כן מותר לשנות.

לפי זה, נראה שאלמלא ההיתר המיוחד של “מפני השלום” אין מקום לשנות מן האמת – דבר שהותר רק במקום שיש שיקול של שלום. ואולם, לפי שאר ראשונים מבואר שהגמרא מגלה ערכים נוספים שמפניהם מותר לשנות מן האמת.

למשל, ברי”ף מבואר שאמנם ביחס לערך השלום, מצווה היא לחרוג מן האמת כדי להשכין שלום, ביחס לערכים העולים מתוך דברי הגמרא מותר לשנות, אך אין בכך מצווה. מדבריו מבואר שלא כדעת התוספות הנ”ל – ההיתר לשנות המבואר בגמרא אינו מפני השלום, אלא מפני ערכים נוספים.

ענווה, צניעות, והגנה על הרכוש

ביחס להלכה הראשונה המנויה – לשנות משום “מסכת” – רש”י מבואר שהכוונה היא מפני ערך הענווה. כאשר שואל אדם את חברו אודות ידיעותיו בתורה, מותר לו להשיב שהוא אינו יודע את המסכת הרלוונטית, כאשר לפי האמת הוא יודע אותה היטב.

על דרך זו, אנו מוצאים בעוד מקומות שמותר לשנות מן האמת מפני הענווה, וכדי שלא ליהנות מן הכבוד. למשל, במשנה ברורה (סוף סימן תקסה) מביא בשם המגן אברהם שמי שקיבל עצמו תענית יחיד, אין לו לגלות זאת לאחרים – וגם אם שואלים אותו בכך, מותר לו לשנות מן האמת כדי להסתיר את חסידותו.

כמו כן, אנו מוצאים שכאשר הגיע רבי יהושע בן לוי לגן עדן, מצאו רבי שמעון בר יוחאי. מיד שאלו בר יוחאי: “אתה הוא בן לוי?” אמר לו: “הן”. אמר לו: “נראתה הקשת מימיך?” אמר לו: “הן”. אמר לו: “אם כן, אין אתה בן לוי”. הגמרא (כתובות עז) מבארת שמרוב צדקותו, באמת לא נראתה הקשת לכל ימי ר’ יהושע בן לוי – אלא שר’ יהושע לא רצה להחזיק טובה לעצמו. גם בגן עדן, מקום של אמת גמורה, שינה ר’ יהושע מן האמת כדי שלא להחזיק טובה לעצמו.

גם כאשר נכנס ר’ יוחנן בן עמרם לבית המדרש, הוא נשאל אם קרא במקרא, אם שנה במשנה, אם למד תלמוד, וכך הלאה, ועל כולם הוא השיב בשלילה. הסיבה לכך הייתה כדי שלא יתהדר בדברי תורה – ואף מכאן מבואר שניתן לשנות מפני הענווה.

לשקר כדי למנוע בושה

הרמב”ם (גזילה יד, יג) מפרש את משמעות ההלכה באופן אחר. לדבריו, מי שלומד מסכת נידה, רשאי לומר שהוא בעצם לומד מסכת מקוואות (ולא מסכת נידה), כדי שהשואל לא ישאל אותו שאלות במסכת שהוא אינו יודע. הלחם משנה מבאר שהסיבה לכך היא כדי להציל את עצמו מהבושה של אי-ידיעת התשובה.

לפי זה עולה שמותר לאדם לשנות מן האמת כדי להציל את עצמו מן הבושה (כאשר אין בה הכרח). על דרך זו אנו מוצאים בכמה מקורות תלמודיים. במסכת מכות (טו, א) מבואר שרבא נשאל אם לימד דין מסוים בשם ר’ יוחנן – דין שנחשב בבית המדרש כשגוי. הוא השיב בשלילה, ובכך הציל את רבו מבושה או מזלזול. לדעת רש”י, ר’ יוחנן עצמו הוא זה שנשאל את השאלה, והשיב בשלילה, באופן שהציל את עצמו מאי-הנעימות הכרוכה במצב.

מקרה דומה מתועד במסכת ברכות (כז, ב), שם ר’ יהושע העיד, לכאורה שלא במדויק, שאין כל מחלוקת ביחס לשאלה אם תפילת ערבית היא רשות או חובה (עי’ גם בברכות מג, ב לדוגמה נוספת של סטייה מן האמת כדי להציל מן הבושה – אלא שיש שגרסו שם אחרת).

ישנן השלכות רבות להלכה זו. למשל, אם בחור ישיבה, בדרכו חזרה מפגישת שידוך, נשאל על-ידי חבר היכן היה, ואינו מרגיש בנוח לומר את האמת, מותר לו להמציא סיפור אחר. הלכה זו מוזכרת על-ידי ספר תתן אמת ליעקב (הרב יעקב פיש) משמו של הגרי”ש אלישיב זצ”ל.

עוד הוסיף שם שעל אותה הדרך, מותר לאישה היולדת בן זכר לאחר הפלה לומר, כאשר היא נשאלת על פדיון הבן, שהיא בת כהן או לוי.

למסור בשורה רעה

אין די בכל מעלה טובה להתיר את השינוי מן האמת.

דוגמה לכך המופיעה בשולחן ערוך מתייחסת לנושא העדין של מסירת הודעה על פטירת קרוב משפחה. לעניין זה נפסק (שולחן ערוך, יורה דעה תב, יב) שאין האדם חייב להודיע לחברו על פטירת קרוב משפחה, אפילו כשמדובר באב ואם. כמבואר בגמרא (פסחים ג, ב), עליו נאמר “ומוציא דיבה הוא כסיל”. הרמ”א מוסיף שלמרות זאת, נהוג להודיע לבן על פטירת אביו, כדי שהבן יוכל לומר עליו קדיש – אך הלכה זו נאמרה ביחס לבנים, ולא לבנות.

מנגד, כאשר אדם שואל אודות מצבו של קרוב משפחה שהיה חולה מסוכן, והנשאל יודע שהלה נפטר לעולמו, מבואר בשולחן ערוך שאסור לשקר בדבר ולומר שהוא עדיין חי. הסיבה לכך היא: מדבר שקר תרחק. אמנם מותר לשנות מפני השלום, וכן כדי להימנע מבושה או מאי-נעימות, אין היתר לשנות כדי להימנע מלמסור בשורה רעה.

מכאן למדנו שאמנם ישנם כמה יוצאים מן הכלל שמותר לשנות מן האמת מחמתם, אך אין הדבר נאמר בכל מקום של כוונות טובות או כל סיבה.

יש לציין שלהציל מנזק נחשב סיבה מספקת, כפי שנלמד מדין “אכסניה” הנ”ל, וכן מותר לשנות כדי להציל את האדם מצער או מבושה. על אותה הדרך, מצאנו בכמה מקומות שאמוראים הודו על לא עוול בכפם, כדי לחפות על האשם האמתי (עי’ סנהדרין יא, א). אך אסור, כאמור, לשקר כדי להימנע מלהעביר בשורה רעה.

לשקר כדי לקיים את המצווה

האם מותר לשנות מן האמת כדי לוודא קיום מצווה? שאלה זו תלוי בנסיבות העניין.

כאשר המצווה כרוכה בהצלה – הצלה פיזית או נפשית – ברור שניתן לשקר כדי לוודא את קיום המצווה. לכן, כאשר יש חשש שאישה תחויב לשאת אדם שאינו ראוי לה, מותר לרמות את היבם (שאינו חפץ בכך) לחלוץ לה (על-ידי הבטחה כוזבת של שכר). הלכה זו (שמקורה בגמרא) נפסקה בשולחן ערוך (אבן העזר קסט, נ).

כך, כאשר אדם חייב בקיום מצווה, אלא שאינו רוצה לקיימה, מותר לשנות מן האמת כדי לוודא את קיום המצווה כדין. המגן אברהם (אורח חיים תקכו, יב, בשם הים של שלמה) פוסק אפוא שכאשר קברן אינו מסכים לכרות קבר בחינם ביום טוב שני של גלויות (אסור לו ליטול שכר), מותר להבטיח לו הבטחה כוזבת של שכר כדי לוודא את קיום המצווה.

אולם, כאשר מדובר בקיום פרטי של מצווה, שאינו כרוך בהצלה ואין בו חיוב של אחרים, אסור לשקר כדי לוודא קיום כדין. למשל, כאשר אין לאדם אמצעים לקיים את המצווה (כגון ארבעת המינים, מצה וכדומה) אסור לאדם לרמות כדי להשיג את החפץ הנצרך. הקב”ה רוצה במצוותינו, אך לא כאשר הן כרוכות בקשר וכזב.

להציל מן האיסור

כשם שמותר לשקר כדי להציל מבושה ונזק, כך ברור שמותר לשקר כדי להציל מן האיסור. מצאנו בהקשר הזה שרבה בר בר חנה, ששכח לברך ברכת המזון והיה צריך (לשיטתו ההלכתית) לחזור למקומו כדי לברך, שינה מן האמת כדי לעכב את השיירה הממתינה לו למסע ארוך.

הוא סיפר לאנשי השיירה שהשאיר בחדרו יונה של זהב – ואכן נעשה לו נס ומצא יונת זהב, כדי שלא ייצאו דבריו לבטלה (ברכות נג, ב). בכך ניצל מן האיסור של אכילה בלא ברכה (אמנם ברכת המזון היא מצוות עשה, אך אסור לאכול בלא ברכה אחרונה).

על אותה הדרך, פסק הגרי”ש אלישיב שליט”א (תתן אמת ליעקב ה, לט) שמותר לאדם לשקר לאנשי ביתו בנוגע לזמן כניסת השבת, כדי לוודא הכנה בזמן.

גם כאשר מלכות הרשעה גזרה שלא יביאו ביכורים למקדש, ולא יסופקו עצים למערכה, מבואר בגמרא (תענית כח, א) שרימו את השומרים כדי לוודא את קיום המצוות. לעם ישראל זכות א-לוהית לקיים את מצוות ה’, וברור שמותר לשקר כדי לעמוד על זכותנו הקדושה.

לימוד תורה

מבואר בגמרא (חגיגה יג, א) שרב יוסף היה בקי במעשה מרכבה, ואילו זקני פומבדיתא היו בקיאים במעשה בראשית, אך לא במרכבה. כאשר בקשו הזקנים מרב יוסף שילמד אותם את סודות המרכה, הוא הגיב בבקשה משלו, שילמדו אותו סודות מעשה בראשית.

לאחר שעשו כן, הוא הגיב בדברי הפסוק: “דבר וחלב תחת לשונך” – כלומר, דברים המתוקים מדבש וחלב צריכים להישאר מתחת ללשון, כמוסים וסתורים.

רב יוסף לא אמר בזה דבר שקר. הוא אמר משפט שניתן לפרשו בשני פנים, והיה מותר לעשות כן לשם לימוד תורה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים