“מדבר שקר תרחק” – יסודות והלכות של אמת ושקר

הרב יהושע פפר
י"ז סיון ה'תשע"ו

 

פרשת שלח מספר את סיפור הטראגי של המרגלים – קבוצת המנהיגים ששלח משה לתור את ארץ כנען טרם כניסתם של בני ישראל. כפי שהתורה מתעדת, המרגלים הוציאו את דיבת הארץ רעה, והביאו והמרידו את העם נגד משה רבנו ונגד ה’. התוצאה הייתה אסון לאומי שתוצאותיו מורגשות עד עצם היום הזה.

חז”ל מלמדים שחטא המרגלים היה בכך שהם “הקדימו פה לעין”. בסדר הא”ב האות עי”ן מקדימה את האות פ”ה, קדימה המסמלת את הסדר ההשתלשלות הנכונה: דיבור הפה צריך לבוא רק לאחר בחינת העין. אצל המרגלים הסדר התהפך: דיבורם היה מנותק מראייתם – הפה הקדים את העין.

הרב הוטנר (פחד יצחק, ראש השנה טז) מבאר שזהו הרוע של דבר שקר. ההגדרה של שקר היא מחיצה המפרידה “בין השורש לענף”, בין המציאות (השורש) לבין סיפור הדברים (הענף). חובתנו בכל עת היא לדאוג שדיבורנו (ואף מעשינו) יהיו נאמנים למציאות הקיימת. דבר שקר הוא דבר המנותק מן המציאות.

בשבוע זה ובשבועות הקרובים נעסוק בסדרה קצרה בנושא האמת והשקר. כמובן שהשקר הוא תכונה נפשית שלילית, שיש למגר ככל שאפשר. הגמרא אפילו קובעת (בשם ר’ אלעזר) ש”כל המחליף בדיבורו כאילו עובד עבודה זרה” (סנהדרין צב, א). אכן, רק ביחס לשקר אנו מוצאים את לשון הכתוב המזהירה על הריחוק: “מדבר שקר תרחק” (שמות כג, ז).

במאמר הנוכחי נקדים את איסור התורה הבסיסי על שקר: האם האיסור נאמר דווקא במסגרת של בית הדין, או שמא גם מחוץ לבית הדין? האם יש איסור מסוים ביחס לעסקה פיננסית? האם יש איסור על “שקר פאסיבי”? האם מותר לשקר כדי להוציא את האמת לאור? בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.

שקר כאיסור תורה

בהקדמה לספר חפץ חיים, במניין האיסורים שאדם עלול לעבור בסיפור לשון הרע, מנה החפץ חיים (בשם הסמ”ג) גם איסור שקר שנלמד מן הכתוב “מדבר שקר תרחק”. לדעת הסמ”ג, איסור זה נכלל במניין המצוות (עשין קז), ואף אחרים הזכירו את המצווה במניין המצוות (עי’ למשל ביראים, אות רלה).

מנגד, מקור האיסור בדברי חז”ל הוא בדברי הגמרא במסכת שבועות (ל, ב – לא, א), שם אנו מוצאים כמה וכמה יישומים לאיסור של “מדבר שקר תרחק”, וכולם במסגרת של בית הדין. למשל, אסור לדיין להחזיק פסק דין שגוי, ואסור לעד להצטרף עם עד אחר כאשר הוא יודע שהעד השני הוא גנב (ופסול לעדות).

מתוך סוגיית הגמרא נראה שעיקר האיסור של “מדבר שקר תרחק” נאמר דווקא בתוך בית הדין. אף מתוך מיקום הפסוק בתורה משמע כן, שכן האיסור נאמר בחלק מרשימת הוראות המופנה לדיינים (שמות כג, ז). הרמ”א (טוען ונטען טז, י; סנהדרין כא, ז ועוד; עדות יז, ו) מאשר לכאורה את ההשערה, כאשר הוא מזכיר את האיסור רק ביחס לשקר ורמאות בתוך בית הדין.

בספר המצוות הרמב”ם מזכיר את האיסור במסגרת של עדות שקר. אף הרשב”ם, האבן עזרא, הספרנו ועוד מפרשים משקפים הנחה זו בפירושם על התורה.

כיצד מרקדים לפני הכלה

ביחס לשאלה של איסור שקר אף מחוץ לבית הדין אנו מוצאים מקור חשוב בדברי הגמרא בכתובות (יז, א) בעניין ששבח הכלה ביום חופתה.

לדעת בית שמאי, מבואר שאסור לאדם לשבח את הכלה בשבח שאין בו ממש, שכן “מדבר שקר תרחק”. מנגד, לדעת בית הלל מותר לשבח את הכלה גם בדברי שווא. לשיטתם אנו שרים “כלה נאה וחסודה”, גם ללא בדיקת הכלה במראה ובמידות. אך הסיבה לכך, לפי כמה מפרשים (עי’ בריטב”א, כתובות שם; שערי תשובה ג, קפא) אינה מפני שבית הלל חולקים על יסוד האיסור של “מדבר שקר תרחק”, אלא כי שיש להקל “מפני דרכי שלום”.

מכאן נראה שגם מחוץ לבית הדין, ואפילו בנושא שאין בו השלכה ממונית, יש איסור של “מדבר שקר תרחק”.

אולם במסכת כלה (פרק י) מבואר שבית הלל מתירים לשבח את הכלה בכל דבר דווקא משום שאין איסור של “מדבר שקר תרחק” מחוץ לבית הדין, ונמצא לכאורה שבכך נחלקו בית הלל ובית שמאי – אם יש איסור שקר אפילו חוץ לבית הדין או שלא (עי’ גם בספר המצוות לרס”ג, עשה כב, ובמה שהעריך הרב ירוחם פרלא שם).

גם אם אין בכך איסור תורה, יש לציין שמכמה ראשונים עולה שעדיין יש איסור על שקר מחוץ לבית הדין. מקור חשוב לכך הוא מדברי החינוך (מצווות עד ו-תז). למרות שעיקר האיסור נאמר דווקא בבית הדין, עדיין יש איסור, במובן הרחב, על דבר שקר מחוץ לבית הדין. כך עולה אף מדברי הרמ”א (יורה דעה תב, יב), שם מבואר שאמנם אין להעביר בשורה רעה (על פטירת קרוב משפחה) לאחרים, עדיין יש להשיב את האמת כאשר האדם נשאל. הסיבה לכך היא משום “מדבר שקר תרחק”.

שקר לשם אמת

דילמה מעניינת עולה כאשר נתבע יודע שהתביעה כנגד היא שקרית, אך מנגד אין לו דרך להגן מפני התביעה בלי לומר דבר שקר. האם מותר לו לשקר, כדי להביא לידי תוצאה צודקת, או שמא אסור לעשות כן גם אם התוצאה תהיה טעות? כן יש לשאול ביחס לתובע: האם מותר לתבוע תביעה שקרית, כאשר זוהי הדרך היחידה להגיע לידי תוצאה משפטית צודקת?

ביחס לעדות, אין ספק שאין כל היתר לומר עדות שקר, גם כאשר זוהי הדרך הבלעדית להגיע לתוצאה נכונה. התורה אוסרת עדות שקר בכל מקרה. גם כאשר אדם שומע עדות שמיעה מאדם נאמן לגמרי, אסור לו להעיד על עובדות המקרה כאילו הוא יודע אותן מעצמו (עי’ רמב”ם, הלכות עדות יז, א). המטרה אינה מצדיקה את האמצעי.

ביחס לטענות הצדדים, ההלכה פחות מוחלטת. מדברי הריטב”א (כתובות כא, א) עולה שלפעמים יש היתר בדבר. ביחס לתובע שעושה שימוש בשטר חוב מזויף, כותב הריטב”א שמותר לנתבע לטעון שפרע את החוב, גם במקום שאין בכך אמת – שכן החוב כלל אינו קיים. כיון שהטענה האמתית (שלא היו דברים מעולם) הייתה מביאה לידי תוצאה מוטעית (שכן הטענה תפסיד מול השטר המזויף), מותר לטעון טענת שקר כדי להגיע לתוצאה הנכונה.

על אותה הדרך, כתב הפני יהושע (כתובות כח, א) שמותר לזייף שטר המעיד על פירעון החוב.

מנגד, הרשב”א פוסק (ח”ג, סימן פא) שאסור בבית דין לומר דבר שקר כדי להביא לידי תוצאה, גם אם נכונה, במסגרת של בית הדין. הרשב”א מוכיח את דבריו מדברי הגמרא בשבועות (לא, א), האוסרים על שלשה מלווים (כאשר אין להם הוכחה על ההלוואה) להתחלק לשתי קבוצות, כאשר שניים מהם ישמשו כעדים ויעידו על חוב בודד של השלישי.

לאור דברי הרשב”א, אסור לאדם לרמות על בית הדין ולהביא את הדיינים לפסוק דין אמת על-ידי טענות שקר. על התובע לומר את האמת, ואין לו להתחשב בטענות הנגד של הנתבע. מנגד, כאשר התובע כבר הקדים טענת שקר, עולה מדברי הריטב”א הנ”ל שמותר להתגונן גם על-ידי טענות שקר, שכן השקר נועד לסלק שקר אחר ולהוציא לאור את האמת.

כמובן שיש ליטול עצה מגורם רבני מוסמך בכל שאלה מעשית.

שקר לשם רווח

בנוגע לשקרים “רגילים” מחוץ לבית הדין, ראינו שלדעת רוב הפוסקים לא נאמר איסור של “מדבר שקר תרחק”. רבנו יונה (שערי תשובה ח”ג, סימנים קעח-קפו) מונה תשע דרגות של חומרה בשקר, וכלל אינו מזכיר את האיסור של “מדבר שקר תרחק” (ועי’ במסכת כותים לגר”ח קנייבסקי, הערה ל, הלומד מכאן שאין בשקרים מחוץ לבית הדין משום איסור זה).

ואולם בכל הנוגע לעולם העסקי, יש איסור נוסף של שקר, הנלמד מדברי הכתוב ” מֹאזְנֵי צֶדֶק אַבְנֵי צֶדֶק, אֵיפַת צֶדֶק וְהִין צֶדֶק יִהְיֶה לָכֶם” (ויקרא יט, לו). מכאן דרשו חז”ל איסור על האדם להיות “אחד בפה, ואחד בלב” (בבא מציעא מט, א).

מכאן למד בשולחן ערוך הרב (הלכות מכירה ב) שאסור לאדם להבטיח לתת לחברו מתנה, כאשר אין בלבו לקיים את הבטחתו, וכל העושה כן עובר על איסור תורה. מהשאלות הראשונות שהאדם נשאל בבית דין של מעלה היא “נשאת ונתת באמונה” (שבת לא, א). החובה להיות ישרים ושלמים בעסקנו היא מוחלטת.

שקר פאסיבי

מדברי הגמרא בשבועות (לא, א) עולה שיש איסור אף על “שקר פאסיבי”. הגמרא דנה במקרה של תלמיד היושב בפני רבו בבית הדין, כאשר הוא רואה שהרב עומד לטעות בדין. מדברי הכתוב “מדבר שקר תרחק” אנו למדים שאסור לתלמיד לתת לרב לפסוק פסק-דין שגוי, ורק לאחר מכן להעיר על כך, כאשר פסק-הדין החדש ייקרא על שמו של התלמיד. אלא, חייב התלמיד להעיר על הטעות מיד כאשר הוא מבין את העניין.

מכאן למדנו שיש איסור גם ב”שקר פאסיבי” – לתת לאחר לשקר בכוונה תחילה, בלי להעיר על כך. התלמיד, במקרה של הגמרא, “משתתף” בפסק-הדין הטועה של הרב, והוא עובר בכך על “מדבר שקר תרחק”. כמו כן, כאשר שתיקת ושמיעת השומע מביעות סולידריות והזדהות עם השקר, יש בכך איסור על דרך דיבורים של שקר עצמם.

כמובן שאיסור שקר נאמר בכל דרך – בדיבור, בכתב, ובכל דרך. מדברי הגמרא (שבועות, שם) מבואר שרב המבקש מתלמידו לעמוד ליד עד אחד, שעל-ידי כך יחשוב הנתבע שיש שני עדים לטובת הרב, עובר בכך משום “מדבר שקר תרחק”.

מכאן שכל דרך של העברת מסר שקרי – אם בדיבור או בכתב, ואם בתנועות הגוף או במשמעות העולה מתוך הנסיבות, יש בו משום איסור שקר (כן ביארו בספר חסידים אות תתרנח; אורחות צדיקים, שער האמת; קובץ שיעורים ח”ב, עמ’ סד). גם שתיקתו של אדם, כפי שכותב רבי אלחנן וסרמן הי”ד, צריכה להיות אמת.

 

2 תגובות

  • מאת ביתיה:

    שלום לרבנים בענין מחלוקת ריטבא ורשבא הלכה למעשה עם מי הדין?תודה רבה

  • מאת רבני בית ההוראה:

    אין כלל ברור בכזו מחלוקת, בדרך כלל יש סיבות נוספות להכריע ביניהם. באופן כללי הרשב”א נתפס יותר כפוסק והריטב”א יותר כפרשן.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים