כמי שנולד מחדש: הלכות ה”גר צדק”

הרב יהושע פפר
ב' סיון ה'תשע"ו

 

טעמים שונים הוצעו למנהג קריאת מגילת רות בשבועות. יש המציינים את העובדה שחג השבועות נקרא בתורה “חג הקציר”, וכן סיפור מגילת רות אירע בימי קציר חטים (אבודרהם). אחרים מציינים את העובדה שמתוך רות ובועז יצא שושלת בית דוד, כמוזכר בסוף המגילה. כיון שדוד המלך נולד ונפטר בשבועות, מתאים לקבוע את קריאת המגילה בשבועות.

טעם שלישי לקריאת המגילה בשבועות מתייחס לגיור של רות. במישור הלאומי, הגמרא מתארת את מתן תורה בסיני כ”גיור המוני”, ואפילו לומדת מספר הלכות גיור מפרטים של קבלת התורה. הגמרא אכן קובעת (כריתות ט, א) בשם רבי: “מה אבותיכם לא נכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דם, אף הם לא יכנסו לברית אלא במילה וטבילה והרצאת דמים”.

רות מובאת בגמרא (יבמות מז, ב) כאבטיפוס של גר צדק, ואף מפרשת הגיור שלה נלמדים מספר הלכות, כגון החובה להשתדל בשכנוע הבא להתגייר לחדול מכך, עד שיתאמץ בדבר (כפי שנעמי ניסתה לשכנע את רות).

במאמר הנוכחי נדון בדיני גרים שונים. עד היכן חל החובה “לאהוב את הגר”, כפי שהתורה מצווה? האם יש מצווה לקבל גרים? איך מוגדרים קשרי המשפחה של גרים? האם הגר חייב בכיבוד הוריו? בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

האיסור על עינוי הגר

בפרשת קדושים אנו למדים על האיסור להונות את הגר: “וכי יגור אתך גר בארצכם, לא תונו אֹתו; כאזרח מכם יהיה לכם הגֵּר הגָּר אתכם ואהבת לו כמוך כי גרים הייתם בארץ מצרים, אני ה’ אלהיכם” (ויקרא יט, לג-לד).

איסור זה נזכר גם בפרשת משפטים, בלשון אחרת: “וגר לא תונה ולא תלחצנו, כי גרים הייתם בארץ מצרים” (שמות כב, כ). לפי דברי המכילתא (שמות, שם) הכוונה לכלול הונאת ממון והונאת דברים כאחת (עי’ גם מסכת גרים ד, א).

לפי דברי הגמרא בכמה מקומות, עולה כי הכוונה היא לגר צדק: “תנו רבנן: המאנה את הגר עובר בשלושה לאוין… ‘וגר לא תונה’, ‘וכי יגור אתך גר בארצכם לא תונו אותו’, ‘ולא תונו איש את עמיתו’ – וגר בכלל עמיתו הוא” (בבא מציעא נט, ב). ממה שאמרו חז”ל שגר “בכלל עמיתו הוא” מבואר שמדובר בגר צדק, שנכנס לכלל ישראל על-ידי הליך גיור.

כן אנו מוצאים גם במדרש ההלכה, הנותן מספר דוגמאות לאונאת דברים: “שלא תאמר לו: אמש היית עובד עבודה זרה ועכשיו נכנסת תחת כנפי השכינה… מה אזרח שקיבל עליו את כל התורה, אף גר שקיבל עליו את כל התורה” (ספרא, קדושים, פרק ח, ב-ג; ועי’ גם ברש”י, ויקרא יט, לג).

יסוד הדבר הוא שלמרות האיסור הכללי על הונאת כל יהודי, הכתוב מדגיש את חומרתה היתירה של הונאת הגר – מי שהתגייר ונהיה יהודי – מפני רגישותו הייחודית. הגר עוזב את משפחתו ואת סביבתו, וחסר לו את ההגנה של חברה תומכת – הגנה שעבורנו הינה מובנת מאליה. בארץ ישראל אף אין לו חלק ונחלה קבועה, בניגוד לאחיו.

התורה מכירה בחולשתו, ומעניקה לו הגנה מיוחדת על-ידי איסור הונאת הגר (איסור תורה זה מובא ברמב”ם, ספר המצוות, לא תעשה רנג, ובספר מצוות גדול, לא תעשה קעב-ג).

אהבת הגר

כאמור, התורה מצווה בפירוש על אהבת הגר, כפי שמבואר במקרא: “ואהבתם את הגר” (דברים י, יט). בעקבות מצוות התורה, מצאנו בדברי הרמב”ם, בתשובותיו לעובדיה הגר, דברים נלהבים בשבח הגרים ובהיותם חלק מכלל ישראל.

הרמב”ם פותח בלשונות שבח שאינן שגרה בתשובות הרמב”ם: “הגיע אלינו שאלות מרנא ורבנא, עובדיה המשכיל המבין גר הצדק… אשר בא לחסות תחת כנפיו”. הערצת הרמב”ם לגר הצדק ניכרת לאורך המכתב. לאחר שפוסק שהוא יכול להתפלל כיהודי מלידה, מסיים הרמב”ם:  “כל מי שיתגייר עד סוף כל הדורות, וכל המייחד שמו של הקב”ה כמו שהוא כתוב בתורה, תלמידו של אברהם אבינו עליו השלום, ובני ביתו הם כולם […] אברהם אבינו עליו השלום הוא אב לזרעו הכשרים ההולכים בדרכיו, ואב לתלמידיו וכל גר שיתגייר”.

בתשובה אחרת מפליג הרמב”ם בעניין מצוות אהבת הגר, ומגדיל את חובת אהבת הגר יתר על אהבת קרוביו: “דע שחובה שחייבתנו התורה על הגרים גדולה היא. על האב ועל האם נצטוינו – בכבוד ומורא, ועל הנביאים – לשמוע להם, ואפשר שיכבד אדם ויירא וישמע ממי שאינו אוהבו, ועל הגרים צונו באהבה רבה המסורה ללב: ואהבתם את הגר וגו’, כמו שצונו לאהוב את שמו: ואהבת את ה’ אלקיך”.

הרמב”ם אף השווה את אהבת הגר לאהבת הבורא ית’ – מעלה שאינה נמצאת באהבת אדם רגיל מישראל. הפלגה זו נמצאת אף בדברי הרמב”ם בהלכותיו. בבואו להגדיר את חובת אהבת האדם לזולתו, כתב הרמב”ם (הלכות דעות, פרק ו, הלכה ג): “מצוה על כל אדם לאהוב את כל אחד ואחד מישראל כגופו, שנאמר ואהבת לרעך כמוך, לפיכך צריך לספר בשבחו ולחוס על ממונו כאשר הוא חס על ממון עצמו ורוצה בכבוד עצמו. והמתכבד בקלון חבירו אין לו חלק לעולם הבא”.

בהלכה ד, הוסיף הרמב”ם את החובה המכופלת שיש לאדם כלפי הגר. כפי שכתב בתשובה לעובדיה הגר, השווה הרמב”ם אהבה זו לאהבת הא-ל: “אהבת הגר שבא ונכנס תחת כנפי השכינה שתי מצות עשה: אחת מפני שהוא בכלל רעים, ואחת מפני שהוא גר, והתורה אמרה ואהבתם את הגר – ציוה על אהבת הגר כמו שציוה על אהבת עצמו, שנאמר ואהבת את ה’ אלקיך. הקב”ה עצמו אוהב גרים, שנאמר ואוהב גר”.

לקבל גרים: מצווה?

מעניין לציין שאין לכאורה מצווה מיוחדת של קבלת גרים. העיקרון בוודאי שאינו מופיע במקרא. ואולם, בגמרא (יבמות מז, ב) אנו מוצאים שיש מצווה לקבל גרים, כמבואר שם שאין להשהות קבלת גרים משום ש”שהוי מצוה לא משהינן”. מכאן דייקו המפרשים שיש מצווה לקבל גרים (כן דייק הרשב”ץ, ועי’ בשפת אמת שבת קמז, ב, ובגליוני הש”ס לר’ יוסף ענגל (יבמות שם), ובשו”ת משנה הלכות סימן צב). כיון שאין המצווה מופיעה בתורה, מניין לחז”ל שיש מצווה לקבל גרים?

כמה גישות נאמרו ליישב עניין זה. בראב”ד (בספר בעלי הנפש סוף שער הטבילה, וכן ברשב”ץ בספר זוהר הרקיע, אות כח) כתב שיש ללמוד מצווה לקבל גרים מאברהם אבינו שהיה מקבל גרים לישראל – אך עדיין צריך עיון, איך ניתן ללמוד מצוות קבלת גרים מתוך מעשי אברהם אבינו (עי’ בדברי הגרי”פ פערלא על הסמ”ג, מצוה יט).

באזהרות ר”י אלברגלוני (הובאו דבריו בדברי הגרי”פ פערלא הנ”ל) כתב שיש להוציא מצווה זו ממאמר הכתוב “ואהבת את הגר”. אהבת הגרים מחייבת אותנו לקבל גרים – לא רק להתייחס לגר צדק באהבה (דבר המחויב לכל יהודי), אלא אף לאהוב את הגיור עצמו, את הכניסה תחת כנפי השכינה. בזה מיושבים דברי הגמרא שיש מצווה לקבל את הגרים, שכן כלולה מצווה זו בציווי הכתוב על אהבת גרים.

כמובן שבפועל, ישנם שיקולים שונים המשפיעים על המדיניות של קבלת גרים במקומות וזמנים שונים.

כיבוד הורים

שאלה שאנו נשאלים לעתים קרובות באתר היא אם גר חייב בכיבוד הוריו הביולוגיים. מצד אחד, חז”ל (יבמות צז, ב) מלמדים שגר נחשב כ”קטן שנולד”, באופן שאין לו קרבת משפחה לקרוביו הביולוגיים. מנגד, במובן הרגשי והנפשי כמובן שאין האדם מתנתק בן-רגע מקרוביו המשפחתיים, וקשרים אלו נותרים בעינם גם לאחר הגיור.

המשכם של קשרי משפחה גם לאחר הגיור מביא את הרמב”ם (הלכות ממרים, פרק ה, הלכה י) לפסוק שאסור לגר להכות או לזלזל בהוריו הביולוגיים. הוא מבאר איסור זה הוא “כדי שלא יאמרו, באו מקדושה חמורה לקדושה קלה, שהרי זה מבזה אביו”. הרמב”ם אף ממשיך ש”נוהג בו מקצת כבוד” – אולם השולחן ערוך (יורה דעה רמא, ט) משמיט תיבות אלו.

הרב משה פיינשטיין (יורה דעה ח”ב, סימן קל) מבאר שאמנם גרי צדק אינם חייבים במובן הפורמאלי בכיבוד אב ואם, אך בוודאי שהם חייבים במידות טובות בסיסיות, ובפרט במידת הכרת הטוב. על-פי המדרש, אפילו אדם הראשון נתבע על מידה זו כאשר הוא כפה בטובת חוה. חובת הכרת הטוב חלה גם על הורים שאינם יהודים, ומכאן שיש חובה של “מקצת כבוד” כלפי ההורים.

ביחס לאבלות על הורים שאינם יהודים, הרמב”ם והשולחן ערוך (יורה דעה רעד, ה) פוסקים שאין הגרים מתאבלים על הוריהם, אפילו כאשר שניהם (ההורים והילדים) התגיירו. ועדיין, כתב הרב משה שטרנבוך שליט”א (תשובות והנהגות ח”א, סימן תרפד) שבמקום שהימנעות מאבלות תגרום מתח משפחתי ואי-נעימות (כגון במקרה המדובר של סבתא שהתגיירה בגיור רפורמי), מותר לעשות כן כדי לשמור על כבוד המשפחה.

ייחוד עם קרובי משפחה

כיון שגר שנתגייר נחשב כ”קטן שנולד”, עולה השאלה הרגישה של ייחוד עם בני משפחה ביולוגיים – ילדים, הורים, ואחים. כיון שאלו כבר אינם בני משפחה על-פי הלכה, לכאורה עולה שיש להקפיד על דיני ייחוד ביניהם. כמובן שהלכה זו עשויה להקשות על תפקוד משפחתי תקין, כאשר אב לא יוכל להתייחד עם בתו, וכך הלאה.

פוסקים שונים נקטו בגישות שונות לעניין מצבים אלו.

בשו”ת בצל החכמה (ח”ד, סימן יד) כתב שביחס לאיסור תורה של ייחוד, יש להחמיר בכך, ולאסור ייחוד בין קרובי משפחה לאחר הגיור. אמנם על-פי השכר האנושי היינו אומרים שהדבר תלוי בקרבת משפחה ביולוגית בלבד – אין חשש למעשה אסורים בין קרובי משפחה – עדיין ההלכה הולכת אחר ההגדרה הפורמאלית ההלכתית, ולכן אין להקל באיסור תורה.

מנגד, ביחס לאיסור דרבנן, יש לומר שחז”ל לא התכוונו לאיסור בנסיבות אלה. ממילא, באיסור ייחוד שאינו אלא דרבנן (בייחוד פנויה או כשיש שתי נשים, וכך הלאה) אין להחמיר בקרובי משפחה לאחר גיור.

הרב משה שטרנבוך שליט”א (שו”ת תשובות והנהגות, ח”א, סימן תשעו) נוקט בגישה מקלה יותר, ומעיר שכל איסור ייחוד בא למנוע מעשים אסורים, כך שכאשר אין מקום לחשוש למעשים אלו (כגון בין אח ואחות, או כאשר בעל האישה בעיר) אין התורה אוסרת את הייחוד. מכאן שיש ללכת אחר היחס הביולוגי בין אב לבת ובין אח ואחות, ולהתיר את הייחוד גם לאחר הגיור, ולמרות שאין קרבה משפחתית “הלכתית”.

הוא מוסיף שהתורה מכירה בכך שגם לאחר גיור, עדיין קיימת קרבה משפחתית ברמה מסוימת, כגון לעניין מצוות “פרו ורבו”. גם פוסקים אחרים מקלים לעניין זה (עי’ שו”ת שבט הלוי ח”ט, סימן רס; נטעי גבריאל סימן יד; דבר הלכה, הוספות חדשות ז, יט).

מינוי שררה

בתורה מבואר שאסור למנות מלך אלא “מקרב אחיך” – כך שאסור למנות גר צדק כמלך על ישראל (קידושין עו, ב).

הרמב”ם (מלכים א, ד), על-פי דברי הגמרא (עי’ קידושין שם, יבמות מה), פוסק שכך הדין בכל מינוי של שררה: לעולם אין למנות גר למינוי שררה. הלכה זו נפסקת בשולחן ערוך (יו”ד רסט) לעניין דיינים: מותר לגר לשבת כדיין בדין תורה שבין גרים, אך אין למנותו כדיין בדין תורה שבין יהודים מלידה.

המקרים של גרים המתמנים כדיינים אמנם נדירים הם, אך יש יותר שכיחות של גרים שיתמנו לשררה כלשהי: היכן יש למתוח את קו הגבול לעניין זה?

בשו”ת אגרות משה (יו”ד ח”ד, סימן כו) פסק שמותר לגר לשמש כרב’ה בבית הספר, כמשגיח בישיבה, ואפילו כראש ישיבה. סיבה אחת לכך היא שראש ישיבה אינו “נושא בשררה”, אלא רק מאפשר לתלמידים ללמוד תורה. טיעון נוסף הוא שמינוי ראש ישיבה אינו “מעשה מינוי”, אלא הדבר נעשה “מאליו”, ולכן אין בעיה שגר צדק ישמש בתפקיד.

 

הלוואי שנזכה כולנו לקבל את התורה בטהרה, ו”להיוולד מחדש” לתוך ברית ישראל הנצחית עם הקב”ה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים