פרשת פקודי עניינה מפקד מפורט של החומרים שאוספו לבניין המשכן, וביאור מה שנעשה בהם: " אלה פקודי המשכן משכן העדת אשר פקד על פי משה עבדת הלוים ביד איתמר בן אהרן הכהן" (שמות לח, כא).
המדרש (שמות רבה נא, א) מבאר את הצורך בפירוט הרב של הפסוקים:
"דבר אחר: 'איש אמונות', זה משה שנעשה גזבר על מלאכת המשכן. שנו רבותינו: אין ממנין שררה על הצבור בממון פחות משנים, והרי אתה מוצא שהיה משה גזבר לעצמו […] אלא אע"פ שהיה משה גזבר לעצמו הוא קורא לאחרים ומחשב על ידיהם, שנאמר: 'אלה פקודי המשכן' –'אשר פקד משה' אין כתיב כאן, אלא 'אשר פקד על-פי משה' – על-ידי משה ביד איתמר".
במדרש תנחומא מוסיף (פקודי ד) שהחשבון נעשה למרות עדותו של הקב"ה על משה רבנו לפיה "בכל ביתי נאמן הוא" (במדבר יב, ז). עדיין, משה רבנו היה קורא לאחרים מחשבן על-ידם.
בהינתן את התקופה שבה נכתב המדרש, וכמובן את העובדה שהמשכן הוקם לפני למעלה מ-3,000 שנה, רמת השקיפות וניקיון הכפיים שאנו מוצאים בדברים אלו יוצאת דופן בכל קנה מידה. למרות שכיום אנו מצפים רמת שקיפות גבוהה, יחסית, ממוסדות ציבוריים, עובדה היא שלמשל מאות ואלפי שני המצב היה שונה מאד. הימצאות רעיונות אלו אצל משה רבנו מלמדות אותנו מסר חשוב.
במאמר הנוכחי נדון באופן שעקרונות אלו מופיעים בהלכה. עד היכן יש חובה של שקיפות וניקיון כפיים למוסדות ציבוריים? האם גבאי צדקה חייבם לספק דו"חות פרטניים על הכנסות והוצאות? מתי ראוי לעשות כן, ומתי חל חיוב גמור? האם יש לחלק בין מי שעובד במשרה ציבורית בשכר, לבין מי שמתנדב לכך?
בשאלות אלו, ועוד, נעסוק בהמשך הדברים.
אמון בגבאי צדקה
ביחס לגבאי צדקה, אנו מוצאים בגמרא שאין על הגבאי חובה לתת דיווח על הכנסת והוצאות, אלא נותנים אנו בגבאים אמון מלא.
הגמרא (בבא בתרא ט, א) מלמדת: "תנו רבנן: אין מחשבין בצדקה עם גבאי צדקה, ולא בהקדש עם הגזברין, ואע"פ שאין ראיה לדבר, זכר לדבר, שנאמר: 'ולא יחשבו את האנשים אשר יתנו את הכסף על ידם לתת לעושי המלאכה כי באמונה הם עושים' (מלכים ב, יב)".
התוספות מסבירים שאין ראיה גמורה מדברי הכתוב, כי שמא "שאני התם שהיו צדיקים גמורים" – אנשים שאין לחשוד בהם מצד טבעם, ולא מצד היותם גבאי צדקה בלבד. למרות זאת, הגמרא קובעת אפוא בבירור שאין לנו לחשוד בגבאי צדקה, אלא יש לסמוך עליהם להתנהל ביושרה עם הכספים שנגבו.
על דרך זו אנו מוצאים בדברי הטור, שם נקבע שיש לגבאי צדקה חסינות מסוימת ביחס לכספי צדקה. הטור (חושן משפט צה) מצטט מדברי רב האי גאון שבנסיבות בהן אדם פרטי היה מתחייב בשבועה, אין אנו משביעים את הגבאי. גבאי צדקה עוסק בשירות ציבורי, ומנדב מזמנו וממרצו לטובת הציבור. יש לעודד אותו במלאכתו, ואמון הציבור הוא דרך אחת לתת ביטוי להערכה של מלאכתו.
גם כאשר יש מקום לחשד ביושרה של גבאי צדקה, באופן שיש מקום לבקש ממנו דיווח על כספים שעברו בידיו (כפי שנפסק בש"ך, יורה דעה רנז, ג, ועי' להלן), כתב בשו"ת נודע ביהודה (תניינא, יורה דעה קנז) שאין אנו מחייבים אותו בדיווח מלא: "ואפילו אם נתחדש איזה דבר שיש מקום לחשדו בדברים שראוי להסתפק בעיני הדיין, שאז החליט הש"ך (שם) שצריך ליתן חשבון, מכל מקום אין החשבון שנותן הגבאי דומה כלל לשאר חשבונות שצריכין ליתן אנשים אחרים שצריכין לברר חשבונם על כל פרט בפומבי, לעיני כל, משא"כ [מה שאין כן] חשבונות של גבאי צדקה".
הנודע ביהודה מוסיף שאין לבקש מהגבאי קבלות על הוצאותיו: "אין להכריחו לברר חשבונו על-פי קוויטונג (קבלה) על כל פרט ופרט, דידוע שכמה דברים שצריך הגבאי להוציא ואי אפשר לו ליקח קוויטונג כלל". הוא מסיים ש"כל זה אם יש מקום לחשדו, כגון שרואים שנוהג שלא כשורה, אבל בלא"ה [בלאו הכי] פשיטא שאין להכריחו ליתן חשבון כלל וכלל, רק הוא בעצמו טוב לו להיות בכלל והייתם נקיים".
בשניים ובשלשה
בהינתן האמון שאנו נותנים בגבאי צדקה, חשוב להזכיר מספר הלכות הנוגעות לאופן שיש לגבות כספי צדקה.
המשנה (פאה ח, ז) קובעת כי "הקופה נגבית בשנים ומתחלקת בשלשה". הירושלמי (פאה ח, ו) מרחיקה-לכת לשאול מדוע אין אנו מצריכים בית דין של עשרים-ושלשה כדי לחלק בו כספי צדקה – מספר הדיינים הנצרך כדי לדון דיני נפשות – ועונה שעד שנקבץ כ"ג דיינים, העני הנזק עשוי להסתכן.
ברור אפוא שאין לקחת את עניין גביית כספי צדקה כדבר קל. ואולם, הסיבה שההלכה מצריכה מספרים אלו (שניים לגבייה; שלשה לחלוקה) אינה מפני העדר אימון בגבאי, אלא מפני הצורך בהליך תקין של גבייה וחלוקה.
בפרט, הסיבה שצדקה נגבית בשניים נלמדת מדברי המשנה במקום אחר (שקלים ה, ב), שם אנו למדים שכל מעשה של שררה על הציבור דורש מינימום של שניים. גביית כספי צדקה נחשבת מעשה "שררה" (הקהילה חייבת לתרום כספי צדקה לעניי העיר), ומשום כן – ולא מחשד ביושרה של הגבאי – יש צורך בשניים בשעת הגבייה. ביחס לחלוקה, הכרעות ביחס לחלוקת כספים נחשבת כמעשה בית דין, ולכן יש בכך צורך של "שלשה".
הלכות אלו, אם כי הינן חשובות בהגדרת האופן שיש לגבות כספי צדקה, אינן משליחות אפוא על האימון הבסיסי שאנו נותנים בגבאי צדקה.
והייתם נקיים מה' ומישראל
באותה העת, ההלכה קובעת סטנדרטים גבוהים מאד עבור גבאי צדקה (ואחרים הנמצאים במשרות דומות) כדי לבטח שלא יהיו חשדות ביחס לפעילותם.
המשנה (שקלים ג, ב) קובעת כי "אין התורם [את תרומת השלכה] נכנס לא בפרגוד חפות [גלימה עם שרוול], ולא במנעל, ולא בסנדל, ולא בתפילין, ולא בקמיע – שמא יעני, ויאמרו: מעון הלשכה העני; או שמא יעשיר, ויאמרו: מתרומת הלשכה העשיר". על הכהן התורם את תרומת הלשכה להיזהר מכל אפשרות של חשד. אסור לו אפילו להיכנס לחדר התרומות ותפילין על ראשו, שמא יחשדו שמחביא מעות ציבור בתוך התפילין.
המשנה מסיימת שהסיבה לכך היא: "לפי שאדם צריך לצאת ידי הבריות כדרך שצריך לצאת ידי המקום, שנאמר (במדבר לב): 'והייתם נקיים מה' ומישראל'; ואומר (משלי ג): 'ומצא חן ושכל טוב בעיני א-להים ואדם'".
הירושלמי (ג, ב) מוסיף הגבלה נוספת, לפיה אסור לכהן להיכנס כאשר צמות בשערותיו, שמא יחשדו בו שמחביא מטבעות בתוך שערו. כן, היו מדברים אתו מבחוץ כל זמן שהותו בחדר התרומות, כדי לוודא שלא יחביא מעות בפיו: "מדברין היו עמו משעה שהוא נכנס עד שעה שהוא יוצא". ברור כשמש אפוא שיש חובה על כל הממונה על הציבור להישמר מכל חשד, ולקיים בעצמו "והייתם נקיים מה' ומישראל".
על-פי אותם עקרונות, נפסק בשולחן ערוך (יורה דעה רנז, א) כי אסור לו לגבאי צדקה למנות את המעות "שניים שניים", אלא "אחד אחד", מפני החשד. כן, אם "מצא הגבאי מעות בשוק, לא יתנם לתוך כיסו, אלא לתוך ארנקי של צדקה, וכשיגיע לביתו יטלם" (וכן: "היה הגבאי נושה בחברו מנה ופרעו בשוק, לא יתנם לתוך כיסו, אלא לתוך ארנקי של צדקה, וכשיגיע לביתו יטלם").
הלכות אלו נפסקו על-פי דברי הגמרא (בבא בתרא ח, א), וכולם משקפים את אותו העיקרון: "והייתם נקיים מה' ומישראל".
לתת דיווח
כפי שנאמר לעיל, אין אנו דורשים דיווח על הכנסות והוצאות מגבאי צדקה, אלא נותנים בהם אימון מלא.
ואולם, על-פי החובה לדאוג לניקיון כפיים ולהיות למעלה מכל חשד, הרמ"א פוסק שנכון הדבר לתת דיווח מלא: "ומכל מקום, כדי שיהיו נקיים מה' ומישראל, טוב להם ליתן חשבון" (רנז, ב).
הרמ"א ממשיך לבאר שהאימון שאנחנו נותנים בגבאי צדקה מוגבל למי שידוע כישר ונאמן: "וכל זה בגבאים הכשרים, אבל מי שאינו כשר, או שנתמנה באלמות וחזקה, צריך ליתן חשבון".
הרמ"א מסיים שכך הדין אף בכל מי שנושא במשרה ציבורית – כל מי שממונה על הציבור.
עובדי ציבור בשכר
העקרונות הנ"ל מניחים, כהנחה בלתי-מפורשת, שמדובר בגבאי צדקה שאינו נוטל שכר על פעילותו לטובת הציבור. המעמד המיוחד של גבאי הצדקה, והאימון המלא שאנחנו נותנים בהם, נובע מההתמסרות שלהם למען העניים (או למען הציבור), ותרומת הזמן ועוד אמצעים שהם נותנים משלהם.
מהי אפוא ההלכה יחס למי שנוטל שכר על שירותיו, אם ביחס לאיסוף כספים לצדקה ואם בנוגע לשאר שירותים ציבוריים? בערוך השולחן (רנז, יב) כתב ש"גבאי צדקה אינם צריכים ליתן חשבון, ויראה לי שבמקום שהממונה נוטל שכירות וודאי דמחויב ליתן חשבון". רק מי שעוסק בחינם פטור מנתינת חשבון, ואילו מי שנוטל שכר אינו פטור מכך.
בשו"ת משנה הלכות (ח"ד, סימן רלז) כותב עוד על-פי דברי שו"ת יד אליהו (סימן נד), עולה כי מעמדם המיוחד של גבאי צדקה כ"עוסקים במצווה" אינו חל על מי שנוטל שכר על שירותיו. על-פי זה, הוא מניח שכמו כן האימון המיוחד שניתן לגבאי צדקה לא נאמר ביחס למי שנוטל שכר, שכן האימון נובע מתוך היותם עוסקים במצווה.
הפסיקות הנ"ל, יחד עם החובה הכללית של "והייתם נקיים מה' ומישראל", מדגימים את החובה המוטלת על ראשי מוסדות ציבור – אם ממשלתיים, אם חינוכיים, אם של צדקה ואם אחרים – לספק דיווח על הכנסות והוצאות.
בוודאי שכיום, כאשר ישנה ציפייה כללית על מוסדות הנותנים שירות לציבור להתנהל ברמה גבוהה של שקיפות וניקיון כפיים, בוודאי שמן הראוי שאף מוסדות "פנימיים" יתנהלו לפי אותם סטנדרטים – הן כאשר הם מחויבים לכך על-פי חוק, והן כאשר אין חוקים ספציפיים החלים עליהם.
