עשיית דין עצמית: מתי מותר לאדם לעשות דין לעצמו?

הרב יהושע פפר
ד' שבט ה'תשע"ו

 

לכל שיטה משפטית יש מגבלות.

מצד אחד, המשפט אינו יכול (ואינו אמור) לכסות כל מקרה העולה בין בעלי דין. מטעם זה, הוא לעתים קרובות קובע כללים ועקרונות המתווים דרך ומדיניות למקרים של לקוּנות – מקרים שבהם אין הוראת דין מפורשת.

מהצד השני, ישנן אף מגבלות הקשורות לפרוצדורה. לא תמיד ניתן להביא את המקרה הקונקרטי בפני בית המפשט או בית הדין, כדי שהוא יישמע בפני פאנל של שופטים או דיינים – שהוא כמובן האידיאל עבור כל שיטת משפט. מסיבה זו, המשפט יכלול עקרונות המנחות את פעולת האדם במקרים שלא ניתנים לטיפול של בית הדין. למשל, מותר לאדם להפעיל כוח פיזי סביר כדי למנוע מגנב לגנוב רכוש, לסלק פולש (תלוי בנסיבות), וכך הלאה.

במאמר הנוכחי נדון בהעיקרון התורני של “עביד איניש דינא לנפשיה” – “אדם עושה דין לעצמו”. עד היכן ניתן לאדם לעשות דין לעצמו? האם מותר לגרום נזק כדי להימנע מנזק? מי מותר לאדם להביא את המקרה בפני ערכאות (בית המשפט) כדי “לעשות דין לעצמו”. נדון בשאלות אלו, ועוד, בהמשך הדברים.

עשיית דין לעמו: “עביד אינש דינא לנפשיה”

הגמרא (ב”ק כז, ב – כח, א) דנה בשותפים שחלקו ביניהם את זכות השאיבה מבור מים. יום אחד, בא אחד השותפים לשאוב מים מן הבור, שלא ע”פ התורנות שנקבעה. השותף השני ביקש ממנו לחדול מכך. כשהלה לא נענה לבקשה, הכהו בקת של מעדר. הגמרא מביאה את דברי רב נחמן, שהורה שכיון שמדובר במקום שיש הפסד, לכל הדעות היה רשאי להכותו.

רש”י מבאר: “במקום דאיכא פסידא אי אזיל לבי דינא, דאדאזיל לבי דינא ואתי קא דלי האי, ולא ידע מאי דלי, או שמא יכלו המים מן הבור, ואין לו פרעון לזה דקא מפסיד – כי האי גוונא עביד איניש דינא לנפשיה”.

מכאן למדנו שבמקום שאדם עלול להפסיד בפנייתו לבית הדין, והפסד זה הוא שלא כדין, כגון במקרה האמור שעד שיגיע לבית דין עלול הלה לכלות את מי הבור (ועוד אפשרות של הפסד), אין חובה ללכת לבית דין בשביל למנוע את הנזק, אלא רשאי האדם לעשות דין בעצמו.

כאמור, דין זה נאמר במקום חשש הפסד. במקום שאין הפסד, נחלקו אמוראים בהלכה זו: “רב יהודה אמר, לא עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דליכא פסידא ליזיל קמיה דיינא. רב נחמן אמר עביד איניש דינא לנפשיה, דכיון דבדין עביד לא טרח“. שאלת הגמרא היא: האם חייב אדם לטרוח וללכת לבית הדין על-מנת שידונו את דינו, או שרשאי לעשות דין לעצמו.

הגמרא ממשיכה ומביאה כמה ראיות לדעת רב נחמן, לפיה אדם עושה דין לעצמו אפילו במקום שאין הפסד. ראיה אחת מובאת ממאמרו של בן בג בג: “אל תיכנס לחצר חברך ליטול את שלך שלא ברשות, שמא תראה עליו כגנב, אלא שבור את שיניו ואמור לו שלי אני נוטל“. אגב, מכאן למדנו שאין לעשות דין עצמי בצורה המחשידה את האדם בגניבה: הדרך הישירה היא הטובה ביותר.

ראיה נוספת מובאת מדין הברייתא: “שור שעלה על גבי חברו להורגו, ובא בעל התחתון ושמט את שלו, ונפל עליון ומת, פטור”. בעל השור התחתון, ששמט את שורו בשביל להצילו מהשור העליון, וגרם בכך למיתת השור העליון, פטור, משום שהיה רשאי לעשות דין לעצמו. ראיה שלישית המוזכרת בגמרא היא מההלכה בברייתא המתירה לאדון שעבדו משוחרר (משום שהגיעו זמן שחרור) להכותו כדי שיצא מרשותו.

הראשונים פסקו כדעת רב נחמן (רא”ש, פרק ג, סימן ג; רי”ף), וכן נפסק ברמב”ם (הלכות סנהדרין, פרק ב, הלכה יב), כלשונו: “יש לאדם לעשות דין לעצמו אם יש בידו כוח. הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה, אינו חייב לטרוח ולהביא לבית דין, אף על פי שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לבית דין”.

כך גם נפסק בשולחן ערוך (חו”מ, סימן ד), כפי שיובא להלן.

מגבלות על עשיית דין לעצמו

אולם, לא יתכן שבכל מצב אדם יוכל לעשות דין לעצמו, שאם כן אפשר יהיה לוותר על כל מוסד בית הדין, והחברה תתדרדר למצב של אנרכיה. לכן, מנו הראשונים כמה הגבלות בעניין.

המרדכי (ב”ק, פרק ג, סימן ל)  הגביל את הדין למקרים מסוימים: “דהני מילי בחפץ המבורר שהוא שלו, ומחזיק בו ומסרב להחזיר לו, אבל בשאר מילי שאין ידוע אם זה שלו אם לא, לית ליה רשות אפילו הוה ליה פסידא לפי דברו, דאם לא כן לא שבקת חיי לכל בריה, דכל אחד יאמר לחברו ודאי דידי מגזל קזגלת, ויכה אותו, ויחטוף אותו, ויאמר עבידנא דינא לנפשאי”. כן הביא שם מספר יראים, “דרב נחמן אמר לימלתיה בגזלן דבר שלו בעין ורוצים לגזול אותו ממנו”.

בנימוקי יוסף (ב”ק יב, ב מדפי הרי”ף) כתב כדברי המרדכי הנ”ל, והוסיף שאין אדם רשאי לעשות דין לעצמו אלא כאשר יש בידו ראיה ברורה שיכולה לעמוד בדין תורה, כגון עדים או הודאת בעל דינו: “ודווקא נמי היכא דאית ליה ראיה למציל דממונא דידיה הוא, אי נמי דמודה ליה בעל דיניה בהכין… דעד כאן לא קאמר רב נחמן אלא היכא דעביד דינא, דאי נמי לא הוה עביד איהו לא עבדי ליה בי דינא בציר מהכי”.

לדעות אלו, נראה שכל מה שהותר לאדם לעשות דין לעצמו הוא כ”תחליף” וכ”זרוע ארוכה” של עשיית בית הדין. לכן, במקום שאין לאדם הוכחה מספיקת לדיון בבית הדין, אינו רשאי לעשות דין לעצמו.

מנגד, הרמב”ם מצטט הלכה זו ללא הגבלות אלו (כדין הגמרא). כך הרמב”ן (ספר הזכות, כתובות דף יד, ב מדפי הרי”ף) כותב בפירוש שהאדם רשאי לעשות דין לעצמו גם בעצמים שאינו קונקרטיים, כגון ביחס לקנסות שבית הדין (כיום) לא דן בהם (עיי”ש שניתן לתפוס גם בהעדר ראיות הקבילות בבית הדין; הראב”ד, שם, חולק עליו בזה). כן גם דעת הרא”ש.

פסיקת ההלכה בעשיית דין לעצמו

דעות אלו נפסקו להלכה בשולחן ערוך ורמ”א.

השולחן ערוך פוסק שרשאי אדם לעשות דין לעצמו (חו”מ סימן ד), אלא שמוסיף (כפי שעשו כמעט כל הראשונים) שאינו רשאי ליטול משכון על חובו: “מכל מקום, אין לו רשות למשכנו בחובו”. התורה אוסרת כניסת אדם לבית חברו ליטול משכון, אך מעבר לכך, משמע מדברי השולחן ערוך שרשאי אדם לעשות דין לעצמו – הן במה שבעין, והן בחוב ממון שאינו בעין.

הרמ”א, מנגד, מציין את דברי המרדכי והנימוקי יוסף הנ”ל, שהגבילו מאד את הלכת עניין עשיית דין לעצמו: “ויש אומרים דלא אמרינן עביד אינש דינא לנפשיה רק בחפץ המבורר לו שהוא שלו, כגון שגזלו או רוצה לגזלו, או רוצה להזיקו, יכול להציל שלו, אבל אם כבר נתחייב לו מכוח גזילה או ממקום אחר, לא”.

הרמ”א מוסיף (בשם מהרי”ק) שמותר לאדם לתפוס את רכושו של הלווה כמשכון על החוב. הקצות החושן (סימן ד, ס”ק א, בשם מהרש”ל, ים של שלמה, ב”ק פרק ג, סימן ה) חלק עליו בזה, וסבר שאינו רשאי לתפוס אלא את מה ששלו בעין, ולא כנגד חובו (הוא מסכים שמותר למלווה לעכב את מה שכבר בידו, אך מוסיף בשם הזוהר שמן הראוי להימנע מכך).

הלכות אלו, על-פי פסק הרמ”א, סוכמו בערוך השולחן (שם): “יש לפעמים שאדם עושה דין לעצמו, כגון שרואה חפץ שלו ביד אחר שגזלו או גנבו, או שרצונו עתה לגזול ממנו… אין צריך לילך לבית הדין, אלא שבעצמו יכול לתפוס מידו… וכל זה הוא דווקא ב[אופן ש]החפץ (ה)מבורר שהוא שלו…. אבל אם כבר נתחייב לו ממון ממקום אחר, מפני איזה גזילה וגניבה או פיקדון או חוב או שכירות, וכיוצא בזה, אין לו רשות לעשות דין לעצמו ולחטוף ממנו ממון או חפצים בעד המגיעו, רק יתבענו בבית הדין”.

היזק חפצים המזיקים

שאלה נוספת של עשיית דין לעצמו נוגעת לחפצים של הזולת הגורמים נזק.

ניתן דוגמא לכך ממעשה שהיה. אזעקת חנות הופעלה באמצע הלילה, מסיבה בלתי-ידועה, וגרמה לנדודי שינה של שכנים לא מעטים. השכנים ניסו ליצור קשר עם בעל החנות, על מנת שיסיר את המטרד, אך ללא הועיל. בלית ברירה, אחד השכנים ירד לחנות, פרץ פנימה, ושבר את האזעקה. כעת נשאל: האם השכן ששבר את האזעקה חייב על נזקו של בעל החנות?

מתוך אחת הדוגמאות המובאות בגמרא הנ”ל (ב”ק כח, א), נראה שהתשובה לכך היא בשלילה. הגמרא מביאה מקרה ששור אחד טיפס על חברו, ובשביל להצילו מנזק, בעל השור התחתון שמט את השור מתחת לשור המזיק. לפי הכלל של ‘עביד אינש דינא לנפשיה’, מבואר בגמרא שאין בעל השור התחתון נושא באחריות לנזק שנגרם לשור העליון.

אולם, בתשובות חוות יאיר (סימן קסה) פסק על-פי דברי השולחן ערוך (חו”מ סימן שצז, סעיף ב), שיש לחייב חקלאי שהרג את תרנגולות חברו, (למרות שעשה זאת בשביל להגן על זירעוני שדהו, שהיו התרנגולים אוכלים מהם). מדבריו (ומדברי השולחן ערוך, שנאמרו על-פי סוגית הגמרא, בבא קמא כג, ב) משמע שכל שאין הבעלים מתכוון להזיק, אין רשות לניזוק לעשות דין בעצמו תוך היזק אקטיבי ברכוש המזיק.

כדי לישב את הקושיה ביקש הרב משה מרדכי פרבשטיין (בהרצאה שמסר ביום עיון בנושא; ראה עלון המשפט ל) להבחין בין מקרה שהנזק שנגרם נחשב כנזק “סביר”, לבין מקרה שהנזק הוא לא מידתי לאיום. במקום שהנזק הוא בגדר הסביר, יש להגדיר את המעשה כמעשה התגוננות מפני איום של נזק, ועל כך נאמר הדין של “עביד אינש דינא לנפשיה”. אולם, במקום שהנזק אינו סביר, שוב אין אנו מזהים את המעשה כמעשה התגוננות, ואינו נופל בתוך המסגרת של ‘עביד אינש דינא לנפשיה’.

לכן, פסק הרב פרבשטיין שאם ההפסד הכספי שיש באיבוד הדבר המזיק הוא פחות מההפסד של הניזוק, אזי אין המזיק נושא באחריות על המעשה. מנגד, אסור לאבד דבר השווה הרבה כדי להציל דבר ששוויו מועט, משום שפעולה כזאת אינה מוגדרת כפעולת הצלה. בנוגע לסיפור האזעקה, יש לאמוד את ה”נזק” של חוסר שינה לשכנים, ולהשוותו לנזק הכספי שנגרם בשבירת האזעקה (אם הנזק הוא סביר או “פרופורציונאלי”, הדבר מותר). הוא מוסיף שאין השאלה קשורה למידת האשמה של בעל החנות.

עשיית דין לעצמו על-ידי פנייה לערכאות של גויים

מתוך הלכת “עביד אינש דינא לנפשיה”, יש לדון בעניין היתר פנייה לערכאות של גויים. מאחר שלמדנו שרשאי אדם לעשות דין לעצמו, ומותר אפילו להכות את חברו בשביל להציל את ממונו, לכאורה לא גרע הכאה על-ידי גויים מהכאה על-ידי עצמו, שמותר לצורך עשיית דין לעצמו. האם, אפוא, יש היתר לפנות לערכאות בשביל לעשות דין לעצמו?

בחושן משפט הנ”ל (סימן ד), הוסיף הרמ”א שאסור לאדם לעשות דין לעצמו על-ידי פנייה לגויים: “ודוקא הוא בעצמו יכול למעבד דינא לנפשיה, אבל אסור לעשות על-ידי העכו”ם”. אך הוסיף: “ומיהו, אם עבר ועשה על-ידי השרים, אם לא היה יכול להציל שלו בעניין אחר, מה שעשה עשוי”.

עניין הפנייה לערכאות כבר הוזכר בדברי הגהות אשרי (סימן ג, בשם מהרי”ח), שהביא מעשה שהיה בארץ מצרים במי שהפקיד פקדון אצל חברו, והלה כפר בו, והלך המפקיד לקבול בערכאות הגויים. הגויים לא הניחו את הנפקד בכך, אלא שברו את ביתו וגרמו לו הפסד גדול, ותבע הנפקד את המפקיד בבית דין. והביא שם: “ופסקו הדין אם לא היה יכול להציל ממונו בעניין אחר, אז הוא היה פטור”.

בים של שלמה (ב”ק, פרק ג, סימן ו) מבואר שאין הכוונה לפטור בדיעבד, אלא במקום שאינו יכול להציל את ממונו בדרך אחרת, מותר לפנות לערכאות של גויים. אולם, ים של שלמה מסייג את דבריו, וכותב שמה שמותר לפנות לערכאות אינו אלא במקום שיוכל להראות, לאחר שיקבל את שלו על-פי ערכאות, את צדקת דינו בפני בית הדין. אם לא יוכל להוכיח את צדקת דינו בפני בית דין, אזי גם אם יודע אדם שהצדק עמו, אינו רשאי לפנות לערכאות בשביל לזכות בשלו.

לפי זה, היתר פנייה לערכאות משום הכלל של עשיית דין לעצמו תהיה מוגבלת למקרים של מי שבא להוציא פקדונו מיד הנפקד (בכך מדובר בים של שלמה), באופן שיוכל להראות לבית הדין את אמיתת הדין. אבל במקום שאינו יכול להוציא את דינו לאור בבית דין של ישראל, כגון שאין לו ראיה המתקבלת בבית דין ישראל (אך יש לו ראיות נסיבתיות המתקבלות בערכאות של עכו”ם), אסור לו להביא את דינו בפני ערכותיהם.

הרב שלמה קלוגר (שו”ת האלף לך שלמה, חו”מ סימן ג) מציין עוד נסיבות בהן רשאי אדם לעשות דין לעצמו על-ידי ערכאות. הוא פוסק שכאשר בית הדין נתן פסק-דין, והנתבע מסרב לציית לפסק-הדין, מותר לתובע ללכת לבית המשפט כדי לכפות על הנתבע את הדין. אין בנסיבות אלו צורך בקבלת רשות מבית הדין, משום ש”עביד איניש דינא לנפשיה”.

ואולם, המנהג הרווח הוא לקבל רשות של בית הדין אף בנסיבות אלו.

עשיית דין לעצמו במסירה לרשויות אכיפת החוק

שאלה כבדת-משקל במיוחד היא שאלת מסירת יהודים למשטרה. מחד גיסא, האיסור של “מסירה” הינו מהאיסורים החמורים ביותר, ובשולחן ערוך (חושן משפט, סימן שפח, סעיף ט) נפסק שאסור למסור יהודי “ואפילו היה רשע ובעל עבירות, ואפילו היה מיצר לו ומצערו”.

אך מאידך גיסא, הרי שיש צורך מובהק להרתיע את העבריינים, ולהשליט את סדר בתוך קהילות ישראל, ובמצב שאין יד בית הדין תקיפה, הרי שאין אפשרות אחרת להשליט סדר ולהרתיע את העבריינים אלא על-ידי מסירה לרשויות אכיפת החוק.

בשו”ת אגרות משה (או”ח, חלק ה, סימן ט) כתב אודות יהודי אחד שגנב ספר תורה וכלי כסף מבית הכנסת, ודן בשאלת מסירתו למשטרה. לדעתו, יש לחלק בין קודם הגניבה לבין אחר הגניבה: לאחר הגניבה, הרי שאסור למסור את הגנב למשטרה, כי בכך הרי מוסרו להתדיין שלא לפי דין תורה, בעונש מאסר וכדומה, ואילו בדיני ישראל אין דנים אותו אלא בעונש ממון כפי שומת הבקיאים. אך קודם שגנב, מותר להכותו שלא לגנוב, מדין “עביד אינש דינא לנפשיה”, וכמו שרשאים להכות את הגנב בשביל שלא יגנוב, כך מותר למסור את הגנב למשטרה, אפילו אם ידונו אותו בעונש מאסר, בשביל שיחזיר את שלו.

בשו”ת ציץ אליעזר (חלק יט, סימן נב) בירר עוד שכל מה שאסור למסור רשע לרשויות הוא במקום שרוצה להצילו מרשעתו, אבל בשביל להציל את הקרבן מיד תוקפו, בודאי שמותר למסרו. כן מבואר ברמ”א (סימן שפח, סעיף ז), שבמקום איום ממשי על רכושו, כאשר אינו יכול להציל את עצמו מן האיום אלא על-ידי מסירה למשטרה, מותר למסור למשטרה ולערכאות – וגם אם יענישו אותו שלא כדין תורה, הרי שלא גרע ממה שרשאי להכותו בשביל להציל את שלו.

על דרך זו מבואר בקובץ תשובות (הרב אלישיב שליט”א, חלק א, סימן קצח), שכתב אודות מי שהיה נחשד שגנב כמה פעמים מהקופה הציבורית, וברור היה מי ידו במעל, אלא שלא הצליחו להביאו להודות במעשה. בשאלה אם מותר למסרו למשטרה, בשביל שיחקרו אותו, השיב על-פי תשובת פנים מאירות (ח”ב, סימן קנה) שחשש למסור גנב חשוד לערכאות משום ש”יש לחוש שאם יודה ידונו אותו למיתה”. כיון שהיום חשש זה אינו שייך, הרי שמן הדין רשאים לפנות למשטרה (ע”ש שהניח את ההכרעה לדעת השואל).

דבריו מזכירים את דברי ערוך השולחן (שם, סעיף ז), שכתב שיש חילוק עקרוני בין ערכאות של מדינות פראיות לבין מדינות נאורות, וכל מה שמדובר בש”ס ופוסקים מאיסור מסירה, הני מילי במדינות הרחוקות שלא לאיש ביטחון בגופו ובממונו, מפני השודדים והאנסים המופקדים על ערכאות המדינה, ואילו במדינות מסודרות לא נאמר כל החומר הנ”ל של איסור מסירה.

לאור דברי הפוסקים עולה שמה שהורה הרב משה פיינשטיין זצ”ל, שאין למסור גנב לאחר המעשה למשטרה, היינו רק במקום גניבה חד-פעמית, ובמי שחזר בתשובה, ולא נראה שיחזור לסורו. אבל בגנבים השכיחים, שאם לא נמסור אותם למשטרה יחזרו לסורם ויגנבו שוב ושוב, ואין דרך להגן על הציבור מהם אלא על-ידי מסירה לרשויות החוק, בודאי שיש היתר למסור את הגנב – או אפילו את החשוד בדבר – לרשויות הרלוונטיות, בשביל שיעשו עמו דין.

יש לציין שבכל עניין מעין עניינים חמורים אלו, יש ליוועץ עם סמכות תורנית מובהקת, שתוכל להכריע את הדרך הנכונה לפעול במקרה הקונקרטי.

 

סיכום:

  • מותר לאדם לעשות דין לעצמו במקום שהוא מאוים בהיזק גופני או רכושי, או במקום שרואה את רכושו בידיו של חברו, המסרב להחזיר את שלו. בעשיית דין לעצמו מותר להכות את הגנב, עד שיחזיר את שלו.
  • אולם, אין לאדם לעשות דין לעצמו במקום שאינו בא להוציא דבר חפץ בעין, אלא רוצה לגבות חוב כספי שהלה חייב לו. כמו כן, אין לתבוע אדם בערכאות של גויים, גם אם יודע שהדין עמו, וכגון שיודע שבבית דין עלול להפסיד מחמת חוסר ראיות חותכות. במקרה זה, עליו לפנות לבית הדין.
  • במקום שנגרם נזק על-ידי רכוש של אחד, מותר לנטרל את הגורם, ובתנאי שהנזק שנגרם בכך אינו עולה (בשיעור בלתי-סביר) על הנזק שהיה עלול להתרחש.
  • מותר למסור גנב, או שאר פושעים, לרשויות אכיפת החוק, וזאת בתנאי שיש איום קונקרטי (גופני או רכושי) המשתקף מהם לציבור.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים