“למה תכה רעך”: איסור הכאה בהלכה

הרב יהושע פפר
כ"ו טבת ה'תשע"ו

בפרשתנו, פרשת שמות, התורה מתעדת איך שמשה רבנו מוצא “שני אנשים נצים” (שמות ב, יג): “ויצא ביום השני והנה שני אנשים עברים נצים ויאמר לרשע למה תכה רעך”.

רש”י מפרש שמדובר בדתן ואבירם, אנשים רשעים להם עתיד להיות היסטוריה ארוכה של עימותים מול משה רבנו. התקרית המתוארת, שהיוותה המפגש הראשון בין משה לבין דתן ואבירם, גרם למשה לברוח מארץ מצרים אל מדין. רק לאחר שנים רבות יחזור משה למצרים, הפעם בשליחותו הישירה של הקב”ה, לגאול את בני ישראל משעבודם.

נקדיש את המאמר לביאור איסור הכאה. מתי אסור להכות אחרים, ומתי אין בכך איסור (ואפילו מצווה)? איזה איסור יש ב”הרמת יד” בלבד, גם כשאינו גומר את המכה עצמה? מה דינו של המכה את אשתו?

בשאלות אלו, ועוד, נדון בהמשך הדברים.

איסור הכאה

התורה אוסרת על בית הדין להלקות את מי שהורשע בדין יותר מן השיעור הקבוע בדין. מספר המלקות, שהוא אחת מדרכי הענישה המבוארות בתורה, קצוב בתורה כשלושים ותשע מלקות, והתורה אוסרת על בית הדין להוסיף אפילו מכה אחת יותר מהן: “ארבעים יכנו לא יסיף, פן יוסיף להכתו על אלה מכה רבה ונקלה אחיך לעיניך” (דברים כה, ג).

מן המילים “לא יסיף”, מדייק רש”י על-פי חז”ל: “מכאן אזהרה למכה את חברו”. המקור לכך הוא מדברי הברייתא בספרי, כפי שהובאה בגמרא במסכת מכות (כג, א).

הרמב”ם פוסק את האיסור על אדם להכות את חברו (הלכות חובל פרק ה, הלכה א): “אסור לאדם לחבול בין בעצמו בין בחבירו, ולא החובל בלבד אלא כל המכה אדם כשר מישראל, בין קטן בין גדול בין איש בין אשה דרך נציון, הרי זה עובר בלא תעשה, שנאמר: לא יוסיף להכותו. אם הזהירה תורה שלא להוסיף בהכאת החוטא, קל וחומר למכה את הצדיק”.

בעקבות הרמב”ם, נפסקה הלכה זו בטור ובשולחן ערוך (חו”מ סימן תכ, סעיף א). כיוון שהמכה עובר על איסור לא תעשה שבתורה, הריהו פסול לעדות מן התורה (חו”מ סימן לד).

דין מלקות וחומר האיסור

במקום אחר ביאר הרמב”ם שאמנם מדובר על איסור תורה, אך בדרך כלל אין אדם לוקה עליו. הסיבה לכך אינה לא מפני העדר חומרה, אלא משום שבדרך כלל יש בו חיוב ממון (סנהדרין פרק טז, הלכה יב): “והוא הדין לכל מכה את חבירו שהוא בלא תעשה […] לפיכך כל המכה את חבירו, אפילו הכה עבד הכאה שאין בה שוה פרוטה, לוקה. אבל אם יש בה שוה פרוטה, הואיל והוא חייב לשלם ממון, אין אדם משלם ולוקה, כמו שביארנו בכמה מקומות”.

הנושא של פיצויים המתחייבים על הכאה, ובפרט שאלת חיוב תשלומים בזמן הזה, מהווה נושא מורכב, ותלוי בסוגים שונים של נזקים שנגרמו בשל ההכאה. לא ניכנס במאמר זה לדיון בחובת התשלומים שרשאי בית הדין לפסוק בעד הכאה (וחבלה הנגרמת בשל ההכאה), ובס”ד נדון בכך בהזדמנות אחרת.

חכמינו ז”ל הפליגו מאוד בחומרת מעשיו של המכר את חברו, וקבעו (סנהדרין נח, ב): “אמר רבי חנינא: הסוטר לועו [=לחיו] של ישראל כאילו סוטר לועו של שכינה, שנאמר: ‘מוקש אדם ילע קדש’ (משלי כ, כה)”.

בגמרא (שם) אף מובא מעשה ברב הונא שקצץ ידו של אדם שהיה רגיל להכות. דבר זה נעשה כהוראת שעה במסגרת סמכות הענישה שלא מן הדין, שהרי על פי דין לא מגיע עונש כזה למי שמכה את חברו (ראה שו”ת הריב”ש, סימן רנא).

עוד השלכות של המכה את חברו

השלכה נוספת של המכה את חברו הוא פסול לעדות. כיון שעבר על לאו, ונקרא “רשע” (כמבואר בפסוק של פרשת שמות) כנפסק בשולחן ערוך (חו”מ תכ, א), הרי שנפסל החוטא לעדות עד שיתקן את מעשיו (כן כתב הראב”ן; הובאו דבריו במרדכיסנהדרין סימן תרצה). הלכה זו נפסקה ברמ”א (חו”מ לד, ד; עי’ בים של שלמה, ב”ק ח, סג).

בנוסף לכך, כתב הרמ”א (חו”מ תכ, א) שיש חרם קדמונים שאין לצרף את המכה את חברו למניין עשרה.

עוד החמרה מיוחדת שאנו מוצאים ביחס למכה את חברו נכתבה בשו”ת חתם סופר (חו”מ קפב), שנשאל אודות אדם שהיה באבלות על אביו ועל אמווניגש לפני התיבה. ואולם, אדם זה “הכה באגרוף”, דהיינו שהיה נוהג באלימות כלפי אחרים.

החתם סופר כותב שמעיקר הדין לא היו אמורים לענות אחריו אמן, והרי הוא פסול לעלות לתיבה כשליח ציבור. בפועל, החתם סופר כותב שההוראה למעשה תלויה בכוחו של הציבור לכוף אותו לחזור למוטב.

הכאת רשעים

בדברי הרמב”ם שהובאו לעיל מבואר שאיסור הכאה חל על “אדם כשר מישראל”. מכאן למדנו שאין האיסור חל על רשעים – אנשים שאינם “כשרים בישראל”.

המקור להלכה זו הוא מדברי הגמרא בסנהדרין (פה, א), שם הושווה איסור הכאה לאיסור קללה: כמו שאיסור קללה נאמר רק על “נשיא בעמך” – כלומר, ב”עושה מעשה עמך” – כך איסור הכאה נאמר רק באדם כשר מישראל.[1]

בחידושי הר”ן (סנהדרין פה, א) כתב שאמנם אין איסור להכות את הרשע, אבל אם הכה בו, עדיין חייב לשלם. יש בכך חידוש: למרות שאין התורה אוסרת את ההכאה, עדיין המכה את הרשע חייב בתשלומים.

בניגוד לכך, לדעת ספר יראים (מצוה ריז) אין חובת תשלומים על הכאת רשע, וביאר ב’קובץ שיעורים’ (ח”א, ב”ק קו) שחובת התשלומים תלויה בקיום איסור הכאה.

הכאת רשע על-ידי רשע

הדין של הכאת רשע מעלה קושיה על פרשיית המכה המבוארת בפרשתנו. על דברי הכתוב “ויאמר לרשע למה תכה רעך”, מבאר רש”י: “רעך – רשע כמותך”. מכאן קשה: מה הייתה טענת משה רבנו נגד המכה – הרי היה מותר למכה להכות את המוכה, שכן הלה היה רשע?

בשו”ת מהרי”ט (ח”ב, אה”ע, סימן מג) מעלה שאלה זו, וכותב שאמנם מותר לאדם מן השורה להכות אדם רשע, אבל לאדם רשע אסור להכות שום אדם, אפילו אדם רשע כמוהו. עיקורן זה הוא מעין המבואר בספר ‘שמירת הלשון’ (בשם הסמ”ק סימן רפג, ובשם הרוקח) שאסור לאדם להעניש את זולתו, כל שהמעניש עצמו נגוע באותו חטא.

ביאור הדבר הוא שטעם ההיתר להכות את הרשע הוא מפני שמותר להכותו כדי שיחדל מחטאיו ויחזור בתשובה. ואולם, אם המכה עצמו עובר על אותה העבירה, ברור הדבר שאין לראותו כמי שמתכוון למנוע את חברו מן החטא (שהוא עצמו מבצע), ולכן אין לו כל היתר להכות את הזולת.

יש להוסיף שכיום, אין כל היתר להכות את הרשעים, והדבר אסור לא רק בדין האזרחי אלא אף בדין תורה. דומה שלעניין זה יפים דברים החזו”א, שנאמרו בעניין אחר קצת:

“ונראה דאין דין מורידן אלא בזמן שהשגחתו גלויה, כמו בזמן שהיו ניסים מצויין ומשמש בת קול, וצדיקי הדור תחת השגחה פרטית הנראית לעין כל, והכופרין אז הוא בנליזות מיוחדת בהטיית דרכי היצר לתאוות והפקרות, ואז היה ביעור רשעים גדרו של עולם שכל ידעו כי הדחת הדור מביא פורענות לעולם ומביא דבר וחרב ורעב בעולם. אבל בזמן ההעלם שנכרתה האמונה מן דלת העם אין במעשה הורדה גדר הפרצה, שיהיה בעינהם כמעשה השחתה ואלימות ח”ו, וכיון שכל עצמנו לתקן אין הדין נוהג בשעה זו, ועלינו להחזירם בעבותות אהבה ולהעמידם בקרן אורה במה שידנו מגעת”.

כמו לעניין “מורידין”, כך דומה שאין כל מקום כיום להכות את הרשעים לפי שיפוט עצמי.

הכאה לצורך חינוך

בלשון הרמב”ם מבואר שאין איסור אלא במכה את חברו “דרך נציון”. מכאן משמע שמי שמכה את חברו שלא בדרך של כעס וריב, אלא בדרך של תועלת ובכוונה טובה, אינו עובר על האיסור.

בספר ‘קובץ הערות’ ביאר (סימן ע) שכתב שכך הדין בכל האיסורים שבין אדם לחברו:

“ולולי דבריהם היה נראה דכל האיסורים שבין אדם לחבירו אינן איסורים אלא דרך קלקול והשחתה שלא לצורך. וכמו בלאו דלא תשנא דאין האסור אלא בשנאת חנם, היינו שלא ראה בו דבר ערוה, אבל ראה עליו דבר ערוה מותר לשנאתו […] וכן בלאו דאלמנה ויתום לא תענון, כתב הרמב”ם דאם עינה אותם ללמדם תורה או אומנות ליכא איסורא. וכן בלאו דלא תלך רכיל, מותר לספר לשה”ר על בעלי מחלוקת כדי להשקיט המריבה. וכן בלאו דאונאת דברים, מותר להקניטו בדברים דרך תוכחה. וכן מותר להלבין פנים דרך תוכחה אם לא חזר אחרי שהוכיחו בסתר, ומותר גם לקללו בשביל זה, כמו שעשו כל הנביאים בישראל. ומוכח מכל זה דכל האיסורין האלו הותרו לצורך תועלת”.

בנוגע לאיסור הכאה, כבר דייק את לשון הרמב”ם בשו”ת ‘דברי יציב’ (או”ח סימן קסט, אות ו): “מש”כ הרמב”ם דרך נציון, הדבר פשוט דכוונתו לאפוקי הרב הרודה תלמידו”. וציין שם לדברי כמה ראשונים שכתבו כך בפירוש. כך נפסק גם בשו”ת ‘אגרות משה’ (חו”מ א סימן ג): “ועיין ברמב”ם שכתב המכה דרך נציון, משמע דאם אינו דרך נציון לא הוי בכלל הלאו כלל […] שלכן אין להחשיב זה שמכין לאפרושי מאיסורא ולקיים עשה וכן אב את בנו לחנכו להותר מכללו, שהרי אינם דרך נציון”.

למרות שבאופנים אלו אין איסור של הכאה, כתבו בעלי המוסר וכן מחנכים רבים כי עלינו לחשוב פעמיים (לפחות!) טרם ניטול בידינו את ההיתר להכות את הזולת. גם כשאין איסור, דרך ההכאה היא בהחלט מוצא אחרון, ומתלווה במקרים רבים במידות שליליות (עי’ לעניין זה בדברי הרב שלמה וולבה זצ”ל, עלי שור, ח”ב, עמ’ רס-רסא).

אם ניתן להפיק את המטרה החינוכית בדרכים אחרות, יש להעדיפן. גם כאשר מפעילים כוח פיזי, עליו לשקף את אהבת האב לבנו (למשל), ולא ח”ו לשקף כעס ושאר מידות שליליות (עי’ ב”ב כא, ב).

המכה את אשתו

איסור ההכאה אמור לגבי כל אדם מישראל, אולם אנו מוצאים חומר מיוחד ביחס לאשתו של אדם.

בשו”ת מהר”ם מרוטנבורג (פראג, ח”ד, סימן תתקכז) כותב (ע”פ ב”ק לב, א) כי אסור לאדם להכות את אשתו, ואם הוא מכה אותה תדיר “כופין אותו להוציאה”. הוא מוסיף שהדבר אף חמור ממכה את חברו, כי היא יושבת לבדה וההכאה שלו פוגעת בה ביותר “ודמעתה מצויה”: “ועונשו גדול ממכה חבירו כי היא יושבת לבדה ודמעתה מצויה”.

במקום אחר (קרימונה, ח”ג, סימן רצא) הוסיף שאם אסור להכות אדם אחר, קל וחומר שאסור להכות את אשתו, שהרי הבעל צריך לכבד את אשתו “יותר מגופו”.

בשו”ת בנימין זאב (סימן פח) כותב שגזרו חרם נגד כל אדם שהיכה את אשתו: “יש מבנות ישראל צועקות על זה ואינן נענות… לכן גזרנו בתוקף גזרה ואלה על כל בר ישראל ליכנס בחרם… שלא להכות אשתו… כי לא יעשה זאת בישראל”.

חומרת עוון זה נפסקה ברמ”א (אבן העזר קנד, ד): “איש המכה אשתו, עבירה היא בידו כמכה חבירו. ואם רגיל הוא בכך, יש ביד בית דין ליסרו ולהחרימו ולהלקותו בכל מיני רידוי וכפייה, ולהשביעו שלא יעשה עוד”.

הרמ”א אינו מזכיר את הדין של כפיית גט במקרה זה, ויש לציין כי שאלה זו סבוכה, שכן כפייה בגט במקום שאין לכך מקום על-פי דין יכול להביא לידי גט פסול. הדיון בכך אינו מתאים למסגרת מאמר זה, ובס”ד נדון בכך בהזדמנות אחרת.

הגבהת יד על חברו

מדברי הפסוק המובא בפתח דברינו למדו חז”ל על איסור להגביה יד על חברו (סנהדרין נח, ב): “אמר ריש לקיש, המגביה ידו על חבירו, אף על פי שלא הכהו נקרא רשע, שנאמר: ויאמר לרשע למה תכה רעך – למה הכית לא נאמר, אלא למה תכה – אף על פי שלא הכהו, נקרא רשע”. כך הביא רש”י, בקצרה, על הפסוק.

יש לדון באיסור זה: האם אדם עובר על האיסור רק כאשר בשעה שהוא מגביה את ידו כשבדעתו להכות את חברו, אלא שמאיזה סיבה לא נגמרה ההכאה, או שמא נקרא רשע בגלל עצם פעולת הרמת היד בתנועה המורה על כוונה להכות, גם כשלא הייתה לו כל כוונה להכות?

מדברי ספר ‘יד דוד’ (סנהדרין, שם) מבואר כצד הראשון, וכך כתב בספר ‘רעך כמוך’ (ח”ד, בסוף הספר) בשם הגר”ח קנייבסקי שליט”א. כך יש לדייק מדברי ‘ספר יראים’ (ריז) שכתב שצריך האדם להיזהר שלא “יגביה ידו על חברו להכותו”.

אולם, מדברי הרמב”ם משמע קצת כצד השני, שכתב בספר המצוות (לא תעשה ש) ש”כבר הזהירו מלרמוז להכות ואפילו לא יכה”, ונראה מדבריו שיש איסור גם באופן שאינו מכה וגם אינו מתכוון להכות. וכן הוא בלשון החינוך, שכתב (מצוה תקצה): “וחכמים ז”ל מנעו אותנו אפילו מלרמוז להכות”.

ממקורות אלו משמע שיש איסור לאיים על הכאה (לרמוז להכות), גם כשאין כוונה להכאה בפועל.

במאמר נפרד הרחבנו בעבר בעניין זה, ולא נכפול כאן את הדברים.

סיכום

  • אסור לאדם להכות את חברו. חז”ל ראו איסור זה בחומרה רבה, אם כי בדרך כלל אין בה חובת מלקות, זאת מפני חובת התשלומים.
  • אין איסור בהכאת אדם רשע, כאשר הדבר נעשה כדי לגרום לו לחדול מרשעתו. אולם, יש שקבעו שאסור לאדם רשע להכות רשע אחר. לא דנו במסגרת זו במי נקרא ‘רשע’ לצורך הלכה זו.
  • אין איסור בהכאה לצורך חינוכי, כגון אב המכה את בנו, רב המכה את תלמידו, או בית דין המכים לצורך העמדת הדין על תלה. ועדיין, שיקול הדעת בהפעלת עונשים גופניים הוא כבד משקל.
  • לא רק עצם המכה, אלא אפילו הגבהת היד להכות את חברו אסורה, ומי שעושה כן נקרא רשע (וגם נפסל לעדות). יש אומרים שהלכה זו נאמרה רק במי שבאמת מתכוון להכות בחברו, ולא במי שמגביה ידו ללא כוונה להכותו (כגון דרך איום בלבד).



[1] יש להקשות שהרי המקור לאיסור הכאה הוא מאיסור על עונש מלקות בבית דין, שם מדובר לכאורה באדם רשע (שעשה עבירה בזדון, והתחייב עליה עושה מלקות). איך אפוא ייתכן שאין איסור הכאה באדם רשע, כשהמקור לאיסור הכאה הוא דווקא מהכאתו של רשע? ראה בס’ חבצלת השרון, פרשת שמות, מה שכתב בעניין קושיה זו.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים