חברון מאז ולתמיד

הרב זאב ליטקה
י"ט חשון ה'תשע"ו

 

“חברון מאז ולתמיד”, אכן כמאמר השיר: מאז ולתמיד! אבל מה קורה באמצע? מאז פרשת השבוע לפני למעלה מ- 3800 שנים שקנה אברהם את חלקת השדה אשר בו המערה, היתה העיר והמערה שייכת לצאצאיו. אלא שבעבר ישבו בה עם ישראל (“כי ביצחק יקרא לך זרע”). ואילו היום, מלבד קומץ קטן, יושבים בעיר זו, צאצאיו מהפרא. חברון מאז היתה עיר מקלט לכל רוצח נפש בשגגה כפי שמופיע בספר יהושע, ואילו היום היא עיר מקלט לרוצחים בזדון.

בפרשת השבוע אנו קוראים על מערת המכפלה המוכרת לנו כל כך, כיצד היא נולדה במתכונתה הנוכחית. אברהם אבינו רכש את שטחה בכסף מלא. קבר בה את רעייתו, ומאז השטח שייך לאברהם ויורשיו, כלומר לעם ישראל. לפני כשבועיים קבע האו”ם שמערת המכפלה שייכת לישמעאלים, כנראה שנציגי האו”ם לא נכחו בשעת קריאת התורה… אבל לא בהם באנו לעסוק כאן, אלא נעלה לדיון מיהו הבעלים החוקי על שטחה של מערת המכפלה וננסה לבחון האם יש איזה הבדל בין הבעלות על שטחה של ארץ ישראל כולה, לבין הבעלות על מערת המכפלה.

השבוע אנו קוראים בפרשה על מעלתה העצומה של העיר חברון ביהדות. דבר מעניין הוא, שהעיר חברון מוזכרת בתורה כמה פעמים, ואילו ירושלים, בשמה הנוכחי אפילו פעם אחת אינה מוזכרת בתורה! במאמר השבועי ננסה לסקור את העיר חברון, פחות על ההיסטוריה החשובה של העיר אלא יותר הזווית הקניינית וההלכתית של העיר העתיקה והחשובה כל כך.

הבעלות על מערת המכפלה

בספר יהושע (פרק ט”ו) כתוב שכלב בן יפונה קיבל את שטחה של מערת המכפלה ו”קרית ארבע היא חברון” במתנה על פי הבטחת משה רבינו בשעה שהוציא עצמו מעצת המרגלים. אמת, יתכן שהשטח שקיבל כלב בן יפונה אינו בדיוק בקרית ארבע העכשווית או לא בדיוק בעיר חברון המוכרת לנו כיום. זה נושא מחקרי היסטורי כדי לקבוע האם חברון היום היא בדיוק באותו המקום של חברון המקראית. אבל שטח אחד ברור לחלוטין שזה שטחו של כלב בן יפונה – מערת המכפלה.

הגמרא במסכת בבא בתרא (דף קכב, ב) שאלה, כיצד אנו אומרים שחברון ניתנה לכלב בן יפונה, הרי פסוק מפורש נמצא בספר דברי הימים (ד”ה א’ פרק ו’ פסוק מב) שבו נאמר שחברון הינה אחת מערי מקלט שנבחרו ע”י יהושע בשעה שנכנסו לארץ “ולבני אהרן נתנו את ערי המקלט את חברון.. ואת מגרשיה”. כלומר, אם יהושע קבע שחברון היא עיר מקלט, לא יתכן שהיא נינתה לכלב. והגמרא מיישבת, שחברון אכן נקבעה כעיר מקלט. אולם השטח שסביב העיר נינתה לכלב בן יפונה, ולצורך כך הביאה הגמרא ראיה מפסוק אחר: “ואת שדה העיר ואת חצריה [=כלומר, סביבות העיר] נתנו לכלב בן יפונה באחוזתו” (יהשוע כא, יב).

מעניין לקרוא את דברי הרשב”ם בפירושו לגמרא שם: “שכתוב ולו [=לכלב] אתן את הארץ אשר דרך בה ולבניו וזו היא חברון שדרך בה כדדרשינן באגדה ויבא עד חברון מלמד שנשתטח כלב על מערת קברי צדיקים שבחברון והתפלל שם לפני המקום שיצילהו מעצת מרגלים שלא יכשל בהן עמהן”. כלומר, השטח שדרך בה והיא מערת המכפלה, ניתנה לכלב בן יפונה.

כאן נציג את השאלה שאולי מקוממת מעט, אבל אינה פוטרת אותנו מלעסוק בה: האם יהושע היה זכאי הלכתית וחוקית לתת את שטחה של מערת המכפלה לכלב בן יפונה?

ארץ ישראל כולה הובטחה לאברהם אבינו ולזרעו, כלומר, לעם ישראל. איך בפועל יזכו בו זרעו? זאת לא נאמר לאברהם, אבל היום בודאי אנו יודעים, לאחר כיבוש הארץ, קיבלו בני ישראל את הארץ, קנו אותה ב”כיבוש מלחמה” ועשו גורל איזה חלק יקבל כל אחד ואחד. ובצורה כזו, זכה כלב בן יפונה במערת המכפלה וסביבתה, כפי שהובא בספר יהושע (פרק טו). אולם כאן עלינו לחדד את ההבדל בין כל שטחה של ארץ ישראל לבין השטח בו עומדת מערת המכפלה. שטחה של ארץ ישראל ניתנה לאברהם כאמור בהבטחה ע”י ה’. שכמובן קיים את ההבטחה בשעה שנכנסו לארץ וחילק אותה לכולם על פי הגורל ועל פי ה’ (ראה בבא בתרא שם כיצד נעשה הגורל).

אולם שטחה של מערת המכפלה נרכש על ידי אברהם בכסף מלא. כלומר זוהי קניינו הפרטי של אברהם אבינו, וכיצד איפוא יכלו משה ויהושע לתת שטח זה לכלב בן יפונה? הרי בשעת פטירתו של אברהם נכס זה ירש יצחק, אח”כ יעקב, השבטים, וכן הלאה, כלומר, הנכס שייך לנחלת כלל היורשים, ואינה כשאר חלקי ארץ ישראל שהובטחו בשעתו לאברהם אבינו.

אולם קושיה זו מבוססת על ההנחה שבשעת פטירתה של שרה רכש אברהם את השטח בכסף מלא ואז השטח נרשם בטאבו על שמו. אבל הנחה זו קיימת במחלוקת. הגמרא במסכת בבא בתרא (ק, א) מביאה מחלוקת בין רבי אליעזר לחכמים, האם “הילוך” בקרקע יוצרת קנין ‘חזקה’ או לא. רבי אליעזר סבור שכן, ולצורך כך הביא ראיה מאברהם אבינו שהקב”ה אמר לו לאחר שנפרד מלוט (קודם פטירתה של שרה אמנו): “קום והתהלך בארץ לאורכה ולרחבה” ובכך הוא זכה קניינית בשטחי ארץ ישראל. כלומר, לפני שקנה את מערת המכפלה, כבר זכה בארץ והכל היה שייך לו. ולשיטתו גם ברורים דברי המדרש שהביא רש”י על הפסוק שאברהם אבינו אמר לבני חת: “גר ותושב אני עמכם”: “אם תרצו הריני גר, ואם לאו אהיה תושב ואטלנה מן הדין שאמר לי הקדוש ברוך הוא לזרעך אתן את הארץ הזאת”. זאת אומרת שהשטח היה שייך קניינית לאברהם אבינו עוד קודם שרכש אותה מעפרון. [בשו”ת שואל ומשיב מהדורה ג’ חלק א’ סימן ר’, ביאר שמאחר שבקרב הציבור לא ידעו שכל הארץ שייכת כבר לאברהם, לכן הוא רכש את השדה מעפרון, כדי שלא יראה כגזלן].

ולדעת חכמים “הילוך” אינו יוצר קנין ‘חזקה’. והליכתו של אברהם אבינו היתה רק “כדי שיהיה לבניו נוח לכבוש את הארץ”. כלומר, לשיטתם, קניינית היה שייך לאברהם אבינו רק מערת המכפלה בשעה שרכש את החלקה מידי עפרון.

אם נסכם את האמור: לדעת רבי אליעזר כל שטחי ארץ ישראל היו שייכים קניינית לאברהם אבינו. ואילו לדעת חכמים, שטחי ארץ ישראל רק הובטחו לאברהם, אבל קניינית היה שייך לו רק מה שרכש בכסף מלא – מערת המכפלה. אבל כך או כך, כיצד איפוא יכלו משה רבינו ויהושע לתת לכלב בן יפונה את מערת המכפלה? בכל מקרה היא היתה שייכת קניינית לכלל היורשים?

אולם יש לדעת שברור שאין כל דופי בחלוקת הארץ. והעובדה היא שחלוקתה על פי הגורל ועל פי ה’, היא חלוקה פנימית של כלל היורשים שזכו בכספי ובנכסי ירושה. ובצורה כזו קיבל גם כלב בן יפונה את חלקו ממש כאחד מכלל היורשים. אלא שהסיבה שחלקו היה גדול משל אחיו, היתה בגלל שיהושע וכלב זכו גם בחלקם של המרגלים, שאחוזי ירושתם חולקו בין יהושע לכלב כפי שמבואר במסכת בבא בתרא (קיז,ב).

נמצא איפוא שכלב בן יפונה ודאי זכה כדין בשטחה של מערת המכפלה וסביבתה, לו וליורשיו.

האם מותר להתפלל היום במערת המכפלה?

כאמור, הראשון שהתפלל במערת המכפלה, הוא כלב בן יפונה שביקש מהקב”ה שיציל אותו מעצת המרגלים. מאז משך כל הדורות התפללו היהודים במערת המכפלה. הרמב”ם שעלה לארץ כותב שזכה להתפלל במערת המכפלה, וקבע לעצמו את תאריך היום בו התפלל שם כ’יום טוב’ למשך שנות חייו! (אגרת הרמב”ם, הובא בספר חדרים פרק ג’). אולם לאחר שצאצאי ה”פרא אדם” השתלטו את המערה ועשו בו מסגד, החל פולמוס הלכתי האם מותר להתפלל שם, והאם מותר להתפלל במסגד.

הרב אליעזר וולדינברג (שו”ת ציץ אליעזר ח”י סי’ א’ אות מד) הרגיש שלא בנוח מסיבה זו עם העובדה שיהודים מתפללים במערת המכפלה, וכך כתב שם:

“העירותי על התפלות שעורכים כעת בתוך הבנין של מערת המכפלה (אחרי שזכינו בע”ה שעיה”ק חברון ת”ו בידינו היא) שכפי שעינינו הרואות המקום בפנים משמש למסגד לישמעאלים במלוא משמעותו, וביתר שאת וביתר עוז, מלבד בחלק המקום שרשום שטמונים שם יעקב אבינו מצד אחד ולאה אמנו מצדה השני, ואיך יתכן איפוא לשפוך שיח לפני בורא עולם לפי אמונתינו האמיתית במקום תפלה שלהם לפי אמונתם, וגם זאת שספריהם באמונתם הכוזבת מונחים שם ומפסוקיהם חקוקים על כל הקירות, ולמעלה מהציונים קבועים גם צורת חצי לבנה שלהם, והרי ההלכה היא שאסור ליכנס לבית עבודה זרה, ומה מאד מזהירים הפוסקים באופן חמור שלא ליכנס בבתי תפלותיהם אפילו אם אינם בתי ע”ז ממש…. גם אם נאחז בטענה שהם באו לגבולינו ואין בידם לאסור עלינו, זהו אבל אילו היינו מסירים עכ”פ ספריהם ותשמישיהם ולא שקודש וחול ישמשו בעירבוביא, על אחת כמה שיש להשמר שלא לעמוד אתם במחיצה אחת, והם פונים פניהם לטיפלותם ואנו לאמונתינו הקדושה, ומי יתן ואלה שהיכלת בידם יתנו לבם לסדר עבורנו כניסה מיוחדת למקום מיוחד”. עד כאן דבריו הנחרצים.

מנגד הרב עובדיה יוסף (שו”ת יביע אומר ח”ז יו”ד סי’ יב) דחה את טענותיו. וקבע שההלכה כדעת הרמב”ם (הלכות מאכלות אסורות פרק יא הלכה ז’) שמסגדים אינם נחשבים לבתי עבודה זרה, ואין איסור להתפלל שם. והביא לכך מקורות רבים. וסיים: “כן ראיתי לכמה גאונים וצדיקים שהיו מתפללים בתוך המסגד של מערת המכפלה, ועד עכשיו יש שם בהכ”נ קבוע לתפלה, לאחינו תושבי חברון וקרית ארבע”.

כן בימינו ברוך ה’ משאלתו של הרב וולדינברג נענתה, וגם לשיטתו ודאי שאין כל איסור בתפילה במערת המכפלה, שהרי במקום בו מתפללים אין כל מסגד, והיום הוא מקום תפילה יומם ולילה משך כל השנה.

אולם הדיון הנ”ל עדיין קיים במה שנקרא: “אהל יצחק” המשמש משך השנה כמסגד, שלדעת הרב וולדינברג אסור להתפלל בו. ולדעת הרב עובדיה יוסף מותר. ושמעתי שהרב שלמה זלמן אוירבך זצ”ל גם התפלל באהל יצחק המשמש עד היום כמסגד לישמעאלים.

 

חיוב הקריעה על חורבנה של עיר חברון

נושא נוסף המעסיק אתנו עד ימינו הוא בעקבות ההלכה הנובעת מהגמרא במסכת מועד קטן (כו,א) “אמר רבי אלעזר: הרואה ערי יהודה בחורבנם – אומר: “ערי קדשך היו מדבר, וקורע” [=את בגדו]. הלכה זו נפסקה גם בשולחן ערוך אורח חיים סימן תקסא, ויורה דעה סימן שמ (סעי’ לח). כלומר, גם היום יש חובה לקרוע כשאנו רואים את ערי יהודה בחורבנם, וכך כתב במשנה ברורה (סק”ב): “אפילו יושבים בהם ישראל כיון שהישמעאלים מושלים עליהם נקרא בחורבנם”. דומה שאין צורך לדקדק בהגדרת הריבונות על העיר חברון “שטח A” או “שטח B” או C העובדה היא שהצבע הירוק שולט היטב בכל העיר! כדי לקבוע שהעיר נמצאת כיום בחורבנה למרות המעט יהודים שמתגוררים שם.

החיד”א בספרו ברכי יוסף (או”ח שם) מעלה לדיון האם יש לקרוע גם בימינו שאנו רואים היום את חברון החרבה, כלומר, החרבה מיהודיה. ומאחר שדבריו נחרצים ומעניינים, נצטט אותו כלשונו: “כתב מר זקני הרב חסד לאברהם זלה”ה בהגהותיו כ”י, מה שנהגו העולם שלא לקרוע על חברון תוב”ב, שמעתי משם גדולים לפי שהיתה מערי מקלט ומערים שנתנו ללויים, ולא מערי יהודה נקראים. עכ”ל. וכתב בגליון בר ברתיה, מורינו הרב הגדול בדורו מהר”ר אברהם יצחקי זלה”ה, לא ידעתי מי הגדולים האלה, אמנם יהיה מי שיהיה, דברים חלושים הם, עכ”ל. אף אנן בעניותין אמינא [=בענוותי אומר] שאין לסמוך על זה”. כלומר, חייבים לקרוע קריעה גם הרואה את חורבן העיר חברון.

בפועל, אני לא מכיר יהודים שעושים קריעה כשרואים את חברון בחורבנה. (למרות שכמעט גם אין יהודים שעושים קריעה על ירושלים ומקום המקדש שגם שם החובה היא לקרוע). בספר ארץ ישראל (סימן כב אות א’) מנסה הרב טיקוצינסקי להסביר מדוע היום לא נוהגים לקרוע על הרי יהודה, וקובע שאכן היום לא קורעים, וזאת משתי טעמים:

  • מאחר שאין אנו ידועים בדיוק את מיקומם של ערי יהודה החרבות.
  • בזמנינו (קרי: בתקופתו – באמצע המאה העשרים) באים לירושלים מצד מערב, לכן כבר קורעים קריעה על ירושלים ואין צורך לקרוע שוב על ערי יהודה.

הסיבה השניה שהוא כותב, עובדתית השתנתה היום. להגיע לחברון היום, ניתן להגיע הן מכיוון באר שבע, ואפילו אם מגיעים ממערב, ישנם כמה דרכים מרכזיות להגיע, וממש אין כל צורך אפילו להתקרב אל חורבנה של ירושלים – העיר העתיקה.

אולם גם הסיבה הראשונה שהוא מונה, לעניות דעתי שווה דיון בפני עצמה. העיר חברון ממש אינה דומה כלל לערים שהוזכרו במקורות כמו אשדוד וכד’, שהן ודאי נבנו בתקופות האחרונות, ובידנו היום רק השערות היכן היו הערים המקוריות. אולם העיר חברון ודאי היתה בסמיכות למערת המכפלה. הטיעון שמא לא היתה במקומה המדוייק היום, אינה ברת אחיזה. העובדה שהעיר הקיימת היום עתיקת יומין אינה עומדת לדיון כלל. על המטיל ספק שמא אינה במקומה של העיר המקראית להביא ראיה. יש כלל בהרבה מקומות בש”ס “כאן נמצא כאן היה” ואם כך, כאן אנו רואים את העיר חברון, חזקה שהיא נמצאת כאן מאז התקופה המקראית.

הרב בצלאל ז’ולטי (רבה של ירושלים), בספרו משנת יעבץ (או”ח סי’ מח) מחדד את הטיעון שמופיע בברכי יוסף בשם ‘יש מהגדולים’. זאת משום שהעיר כאמור, היתה עיר מקלט. וערי המקלט נתנו לכהנים והלויים. והאריך לבאר ולהוכיח שאין הכוונה שהעיר עצמה היתה שייכת לבני אותה שבט שבה נמצאת גאוגרפית העיר. אלא העיר היתה שייכת ללווים. ואם כך, העיר חברון לא נחשבת ל”ערי יהודה” אלא ל”ערי ישראל”. וההלכה קובעת שרק על ערי יהודה קורעים בשעת חורבנם, ולא על שאר ערי ישראל.

בכל אופן, הברכי יוסף דחה טיעון זה. ואפשר שטעמו הוא משום שעדיין העיר נחשבת לעיר ששייכת לממלכת יהודה. ועל ערים אלו יש לקרוע בשעת חורבנם.

לסיכום: על פי ההלכה יש לקרוע בשעה שרואים את ערי יהודה בחורבנם. על העיר חברון יש דיון בפוסקים האם יש חובה לקרוע עליה או לא. כפי שהבאנו כאן ישנם כמה טעמים, מדוע אנשים אינם קורעים קריעה על העיר. אולם כאמור, טיעונים אלו אינם פשוטים כלל וכלל. וברור שאדם שרוצה לקרוע על העיר, החרבה יש לו בהחלט על מה לסמוך.

יהי רצון שנזכה לביאת המשיח במהרה ותבנה ותכונן העיר חברון ביחד עם שאר ערי יהודה ישראל וירושלים ולא נזדקק לדיון המעשי האם אפשר להתפלל במערת המכפלה או האם יש לקרוע קריעה על העיר או לא.

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים