חוות דעת שניה

הרב עקיבא קולברש
ד' אלול ה'תשע"ה

 

מאת עקיבא קולברש

 

כשמתעוררת שאלה בענייני הלכה, יש לבקש הדרכה והכוונה ממורה הוראה מוסמך. מטבע הדברים, יש בדעתו של השואל כבר בעת השאלה מהי התשובה המועדפת עליו. לדוגמא, נשפך חלב על סיר החמין בשבת. הולך ר’ ייד ושואל את הרב ווייס שליט”א אם מותר לאכול ממנו. התשובה הרצויה היא כן, אבל הרב אסר את החמין הוא חוזר לביתו ומודיע לבני ביתו ואורחיו בצער שיצטרכו להסתפק בגעפילטע פיש. אחד מהאורחים קופץ: “לפני שבוע שאלתי אותה שאלה את הרב שוורץ שליט”א והוא התיר, בוא נלך לשאול אותו. קשה לוותר על סעודה כה משובחת!”

האם מותר לבקש חוות דעת שניה? מה עשויה להיות הבעיה? אם נחזור לסיפורנו, הרב שוורץ הוא תלמיד חכם לא פחות מהרב ווייס ואפשר לסמוך עליו. האם ישנו הבדל אם הרב שוורץ אכן היה תלמיד חכם יותר גדול? לכבוד פרשת שופטים נעיין בכמה מושגים והלכות הקשורות לשאלת חכם.

 

חוות דעת שניה

הגמרא (עבודה זרה ז:) אומרת שאם חכם אחד אסר אסור לשאול חכם שני כדי להתיר. השאלה היא מדוע לא? אין שום חידוש שיש חלוקי דעות ושיטות בין רבנים. להניח ששתי הרבנים הם מוסמכים ומלומדים, מה קושר את השואל לפסק הראשון שהוא קיבל? נחלקו הראשונים בפירוש הגמ’, ונציע את השיטות השונות והחילוקים המעשיים ביניהם.

 

כבוד חכמים

הר”ן (שם) מציע שתי פירושים מדוע אסרו חז”ל לשאול חוות דעת שניה. במקרה הנ”ל שנשפך חלב על הסיר, אם הרב שוורץ היה סותר את דברי הרב ווייס הרי זה פגיעה חמורה בכבודו של הרב ווייס. כאילו הוא אומר שהרב ווייס אסר משהו שלא כדין, פגע בכבוד שבת, ומאבד ממונם של ישראל. חז”ל החשיבו את כבוד חכמים, ולכן אסרו לשאול חכם שני כדי לא לפגוע בחכם הראשון. ואפילו לא ידע מאיסור זה ושאל לחכם שני, אסור לחכם השני לענות כדי שלא יפגע בכבוד הראשון (חולין מד:, ראה תוס’ שם).

הר”ן הוסיף עוד טעם והוא, שאם יהיו שתי תשובות על שאלה אחת, ח”ו היה נראה שיש שתי תורות.

 

לא שואלים סתם

הראב”ד (עבודה זרה שם) כותב פירוש אחר שאינו קשור לכבוד חכמים, אלא שורשו במושג ”שויא חתיכא דאיסורא”, כלומר, בעקבות הפסק המחמיר הנידון נחשב לאיסור. כששואלים שאלה, השואל החליט לציית לפסק הרב, והחלטה זו מחייבת אותו להתנהג בהתאם להפסק (ר”י מלוניל שם). לכן, אם הרב מכריע לאסור, הדבר נחשב אסור, אפילו אם רב אחר היה מתיר. האסור לשאול לרב אחר נובע מכך שהדבר כבר הוחלט ע”י הרב הראשון, באופן שאין שום משמעות לפסק של רב השני.

ופשוט הדבר שאם אדם שואל לחבורה של רבנים שאלה, אין התשובה הראשונה מחייבת אותו כל עוד דנים בעניין (ש”ך יו”ד סי’ רמב ס”ק נב).

ועתה נביא דברי הראשונים ואחרונים שדנו בחילוקים בין שתי השיטות.

 

הלכה סופית

תחום ההלכה כוללת מחלוקות ושיטות שונות. רוב השאלות אינם חדשות לעולם ההלכה. בכל דור ודור דנו החכמים בכל מיני שאלות שעלו על שולחנם. הספריות מלאות בשאלות ומקרים שמהם ניתן ללמוד לרוב השאלות שנשאלות כיום. עם זאת, יש לחלק בין סוגי הכרעות. יש פסקים הלקוחים ממקורות ‘חזקות’ – שסמכותן מחייבת, כגון המשנה ושולחן ערוך. אם הרב הראשון טעה ופסק נגד מקור כזה, הרב השני חייב לספק לשואל תשובה מדוייקת להלכה (רמ”א יו”ד סי’ רמב סעי’ לא).

מחלוקות שהם כבר נושאים מוגדרים שדשו בהם הפוסקים אינם בכלל איסור זה. לדוגמא, אם מישהו שואל מה לעשות אם שכח לברך ברכה”מ או האם להחמיר כהש”ך במקרה מסוים. הפוסקים כבר ענו והכריעו שאלות אלו. השואל אינו מעלה שאלה חדשה אלא המקרה שלו כבר כתוב ומפורש בפוסקים (חוט שני, נדה סי’ קפח). רוב השאלות בזמנינו הינן מסוג זה. ולכן, מי ששואל לרב שאלה והרב מגיב שהמשנה ברורה אוסר, מותר לרב השני להביע את דעתו.

 

שיקול הדעת

הגם שאסור לחפש פסק אחר, האם הגבלה זו גם באופן שהחכם השני גדול מהראשון? הפוסקים דנו בזה כפי שיבואר.

בנוסף לדוגמאות שהבאנו לעיל, יש סוג תשובה שלישי, והוא תלוי בשיקול הדעת של הרב. כגון, שנשאלת לרב שאלה ייחודית. הרב עיין במקורות בגמרא ובפוסקים. במקרה שאין הכרעה לא בגמרא ולא בשולחן ערוך, והרב מכריע לחומרא, הכרעה כזו נקראת שיקול הדעת (חוט שני שם).

הרמ”א (שם) כותב שאם חכם אחד אוסר, אסור לחבירו להתיר משיקול דעתו. הש”ך מוסיף שכך היא ההלכה אף כשרב השני יותר גדול מהראשון. אולם הדברי חמודות מדייק מהמהרי”ק (קעא) שחולק על זה, ואדרבה הלשון שאין ”חבירו” רשאי לחלוק מלמד שדווקא חבירו שהוא באותה דרגה אבל מותר לחכם גדול לחלוק.

 

שינה דעתו

נחזור לסיפור הראשון, בו פתחנו. הרב ווייס עיין שוב בשאלת סיר החמין ומצא שיש מקום להקל. האם מותר לו לחזור בו? לפי שתי הפירושים שהובאו בר”ן אין שום סיבה להחמיר בזה. אחד, אין שום פגיעה בכבודו של אחד שחוזר ממה שהוא בעצמו אמר ואינו דומה למישהו אחר שחולק וסותר דבריו. וכן, אין שום חשש שנראה כשתי תורות שהרי הוא חזר מההוראה הראשונה שלו.

אולם, אם הבסיס של דין זה הוא שויא חתיכא דאיסורא, האם יכול המורה הוראה לחזור בעצמו? הפוסקים דנים אם שינוי עמדה של הרב יכול לשנות את הדין המעשי לפי דעת הראב”ד. הש”ך (יו”ד סי’ רמב ס”ק נח, ראה שלט”ג ע”ז שם ודברי חמודות חולין שם, ראה ר”ן שם) כותב שלפי פירוש הראב”ד ההוראה הראשונית מחייבת ואינו יכול לבטלו אא”כ הוא טעה בדין, אבל אם רק טעה בשיקול הדעת אינו יכול לחזור בו.

הרא”ש (ע”ז פ”א סי’ ג) כותב שלמרות שאסור לבקש פסק מרב אחר מכל מקום מותר לגשת לרב אחר ולספר לו שרב פלוני פסק לו לחומרא. אם הרב השני אינו מסכים לדבריו, ילך הוא אצל רב הראשון ושניהם ידונו בדין. הרא”ש מפרש דברי הגמרא כפי פירוש הראב”ד שסיבת האיסור היא שויא חתיכא דאיסורא. לפי הש”ך, הרב הראשון אינו יכול לחזור ממה שפסק אף כשרב השני משכנע אותו שטעה בסברה. בספר התומים (סי’ כ”ה ס”ק יג) מעורר שלפי דברי הש”ך צ”ע מהו כוונת הרא”ש. הרי הרא”ש כותב שילך רב השני וידון עם רב הראשון, לפי דברי הש”ך אין שום תועלת כלל וכלל בשיחה הזאת שהרי אינו יכול לחזור בו. אלא אומר התומים אף לפי הראב”ד רב הראשון יכול לחזור מפסק לחומרא שהכריע ע”פ שיקול הדעת. ולכאורה פירושו שאף לפי הסברא דשויא חתיכא דאיסורא מ”מ דעת השואל תלויה בדעת הרב.

 

תשובה על פי קבלה

לפעמים התשובה של המורה הוראה אינו על פי מסקנתו בסוגיא אלא היא מסורה וקבלה בידו שלמד מרבותיו. הגמרא (נדה כ:) מספרת על אשה שהגיע לרבה בר בר חנה עם שאלה והוא טימא אותה. היא הלכה לרב יצחק בריה דרב יהודה והוא טיהר אותה. הגמרא שואלת הרי השואל לחכם אחד והחמיר אינו רשאי לשואל לחכם שני ויתיר. הגמרא מתרצת שתים. אחד, שאמרה לו שרב בר בר חנה לא הרגיש טוב בעיניו ולכן החמיר. הגמרא אומרת שבהתחלה רב יצחק החמיר משום כבודו של רב הראשון אלא שלאחר  ששמע שבדרך כלל רבה בר בר חנה מתיר באופן הזה אז התיר. הגמרא מדייקת שאשה נאמנת להעיד שרב פלוני התיר באופן מסוים. הגמרא מסבירה  שרב יצחק ”סמך על מה שלמד”. נחלקו רש”י ותוספות בפירוש מילים אלו. רש”י מסביר שהיה ברור לרב יצחק שהיא הייתה טהורה, וזה כוונת הגמרא שסמך על מה שלמד — דהיינו שבאופן הזה טהור, וא”כ לא סמך על עדותה בכלל. תוספות (שם, חולין מד:) מסביר שהאיסור לסתור דברי רב אחר הוא מוגבל לפסקים המבוססים השיקול הדעת וסברא, אבל כשהפסק מבוסס על קבלה ומסורה מותר להתיר מה שרב הראשון אסר. ולפי דבריו, פירוש הגמרא היא, שסמך על מה שלמד מרבותיו.

הרמ”א (יו”ד סי’ רמב סעי’ לא) כותב שכאשר יש לרב קבלה שהפסק שהרב הראשון אמר אינו כדין, הרי זה כאילו הוא טעה בהלכה, ומותר להתיר מה שאסר (ראה ש”ך שם ס”ק נח).

 

לסתור לחומרא

מה קורה אם הרב הראשון פסק לקולא — האם מותר לרב שני להחמיר לשואל? גם זה תלוי במחלוקת הנ”ל. לפי הראב”ד ועוד שסיבת האיסור היא שויא חתיכא דאיסורא, לכאורה במקרה זה מותר שהרי שום דבר לא נאסר. ואילו לדעת הסוברים שמשום כבוד הראשון החמירו, יתכן שאף להחמיר בכלל חשש בפגיעת כבודו. הרמ”א שם  כותב שאם הרב הראשון מתיר אסור לשני להחמיר אלא אם כן הרב הראשון טעה. אולם הש”ך (שם ס”ק נט) חולק כיון שהוא נקט לדינא השיטה של הראב”ד.

 

סיכום

  • אם נשאל לרב שאלה חדשה שאינו מוכרע בפוסקים, ועל ידי עיון בסוגית הגמרא הרב מכריע לחומרא, אסור לרב אחר להתיר את זה למי ששאל את הרב הראשון.
  • יש מתירים להחמיר במקום שרב הראשון הקל.
  • נחלקו הפוסקים אם מותר לרב לחזור בו מפסקו כאשר החמיר.
  • אם הרב טעה מותר לרב השני לסתור את הפסק המוטעה. הרב הראשון גם כן חייב לחזור בו מטעותו.
  • שאלות שכבר הוכרעו בפוסקים אינם בכלל איסור זה.

לסיום, נצטט את מלות התפילה הנאמרת בכל בוקר ”יהי רצון… ולא אומר על טמא טהור ולא על טהור טמא, ולא על מותר אסור ולא על אסור מותר, ולא יכשלו חברי בדבר הלכה ואשמח בהם.”

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים