פרשת ויקרא – כפיית עול המצוות

כ"ב אדר ה'תשע"ה

בתחילת ספר ויקרא מצווה הכתוב על הקרבת קרבן עולה (ויקרא א, ג): “אם עולה קרבנו מן הבקר זכר תמים יקריבנו אל פתח אהל מועד יקריב אותו לרצונו לפני ה'”. רש”י מפרש (בשם דברי חז”ל בגמ’ ערכין כא) את לשון הכתוב “לרצונו”: “מלמד שכופין אותו. יכול בעל כרחו, ת”ל לרצונו. הא כיצד? כופין אותו עד שיאמר רוצה אני“.

מדברי רש”י למדנו שכופים על הקרבת הקרבנות: מי שמתחייב להביא קרבן, ואינו רוצה להביאו, כופים אותו לקיים את חיובו. מלבד כפייה על הקרבנות, מצאנו עוד שכופים את האדם לקיים מצוות עשה, עד שאמרו: “האומר סוכה איני עושה, לולב איני נוטל – מכין אותו עד שתצא נפשו”. השבוע נדון בעניין זה: מתי, איך, ועד כמה ניתן לכפות על המצוות?

דין ערבות או דין תוכחה

ביסוד הדין שכופים את האדם לקיים מצוות, ניתן להעלות שני פירושים שונים. הסבר אחד לדין כפייה על המצוות הוא כי חובה על האדם להפריש את רעהו מן האיסור בכוח דין ערבות. מאחר וכל ישראל ערבים הם זה לזה, הרי שכל אחד מישראל אחראי על קיום המצוות של חברו. מכאן נובעת  החובה לכפות את קיום המצוות על חברו, ואף בהכאה. בנוסף על עיקר דין ערבות, ניתן להסביר זאת מדין תוכחה: חובת “הוכח תוכח את עמיתך” מחייבת כפייה על המצוות, אפילו על-ידי הכאה.

מדברי רש”י (ערכין טז, ב) מבואר שחייב אדם לכפות את רעהו על קיום המצוות כחלק ממצות תוכחה. בגמרא שם נאמר: “לא תשנא את אחיך בלבבך, יכול לא יכנו ולא יסתרנו ולא יקללנו, תלמוד לומר בלבבך, בשנאה שבלב הכתוב מדבר”. ופירש רש”י: “יכול לא יכנו על דברי תוכחה, תלמוד לומר בלבבך, בשנאה שבלב הכתוב מדבר. אבל בתוכחה מצווה הוא אף להכותו, משום הוכח תוכיח את עמיתך”.

לפי דברי רש”י, מבואר בגמרא שמותר וחובה להכות את חברו “על דברי תוכחה”, ובכך אינו עובר על איסור “לא תשנא את אחיך בלבבך”.

הרמב”ם (הלכות דעות פרק ו, הלכה ה) מפרש את דברי הגמרא בדרך אחרת, כשלדבריו הדגש אינו על היתר הכאה מדין תוכחה, אלא על צמצום האיסור של “לא תשנא את אחיך בלבבך” לשנאה שבלב. לדבריו, מי שמכה את חבירו אף שלא בדרך תוכחה, אינו עובר באיסור “לא תשנא את אחיך בלבבך”, ולפי שיטתו אין ראיה מדברי הגמרא שחייב אדם להכות את חברו משום מצוות תוכחה.

בשו”ת ‘חקרי לב’ (או”ח ח”א סוף סי’ מח) הדגיש את הפן של ערבות. מתוך תפיסה של ערבות, שומה על כל איש מישראל לעשות כל שבידו כדי למחות ולכפות את חבירו על המצוות. אם לא יעשה כן – נתפס הוא בעוונו.

מצוות עשה ומצוות לא תעשה

דין זה של כפייה על המצוות נכתב בגמרא (חולין קלב, ב) בהקשר של מצוות עשה: “והא תניא: במה דברים אמורים [שלא מנדים את העבריין מעבר לגבול מסוים], במצות לא תעשה. אבל במצות עשה, כגון אומרים לו עשה סוכה – ואינו עושה; לולב – ואינו עושה; עשה ציצית- ואינו עושה, מכין אותו עד שתצא נפשו“. האם מצוות עשה חמורות, לעניין כפייה, יותר ממצוות לא תעשה?

בתשובה לשאלה זו נחלקו האחרונים. לדעת בעל ה’הפלאה’ (כתובות מט, ב), דין זה אינו מוגבל רק למצוות עשה, וכופין את האדם גם במצוות ל”ת, שהרי חמורות הן מן העשה. מה שמבואר בגמרא שאין כופים על מצוות לא תעשה, הכוונה היא לאחר שעבר את העבירה. וכן מבואר במנחת חינוך (מצוה ח).

אבל ב’חוות יאיר’ (סימן קסו) כתב לחלק בין עשה ול”ת, וביאר: “דגבי ל”ת אם אכתי לא עבר אפילו מבקש לעשותו הוי חסר מעשה, ודלמא יחזור בו אם יתרו בו, ואם יעבור יקבל ענשו, ומה נעשה לו עוד, דמה דהוי הוי. משא”כ במצות עשה בישיבתו בטל עובר, ומכין אותו כדי לקיימו”. כלומר, במצוות לא תעשה אין לנו וודאות שיעבור על המצוה וכל זמן שיושב ובטל – אינו עובר. לכן, אין כאן מקום לכפייה על המצוות. אך במצוות עשה, ישנה עבירה במה שהוא יושב ובטל, ולכן יש לכפות אותו לעשות את פעולת המצווה.

אולם, ייתכן ויודה בעל ה’חוות יאיר’ שבמצות צדקה, עליה דיבר בעל ה’הפלאה’, שייך דין כפייה על המצוות. בנוגע למצות צדקה, הרי שגם במצב ש”יושב ובטל” עובר על האיסור, ומה שאין כפייה במצוות לא תעשה אחרות, הוא עניין ‘טכני’, שלא ניתן לצפות את מעשי האדם טרם עשייתם.

להלכה, מצאנו בתוספות (כתובות מט, ב; ב”ב ח, ב) מבואר (לפי תירוץ אחד) שיש לכפות על הצדקה משום שיש בצדקה איסור לא תעשה. כן מבואר גם ברא”ש (ב”ק פ”ג, סי’ יג) בעניין הרואה אדם רודף להכות את חברו, שמצווה להכותו להציל את הנרדף, ולמד זאת מדין “הפרשה מאיסור” שמבואר בגמרא שם (ב”ק דף כח, ב, והבאנו את דברי הגמרא למטה בסמוך). הלכה זו נפסקה בשולחן ערוך (חו”מ סי’ תכא, סעיף יג), ומכאן נלמד להלכה, שיש להכות אפילו על-מנת להפריש מאיסור לא תעשה.

כפייה: בבית דין או ביחיד?

על מי מוטלת החובה לכפות על המצוות? האם זו חובת בית דין בלבד, או שמא היא מוטלת אף על יחיד?

בעל  ה’קצות החושן’ (קצה”ח, סימן ג, ס”ק א) עונה על שאלה מהותית זו. הוא כותב שלמרות שמן התורה יש ליחיד היכולת לדון, אין כפייה אלא בבית דין של שלשה. בעל “נתיבות המשפט” תמה על דבריו, ומוכיח את תמיהתו מדברי הגמרא הנ”ל (ב”ק כח, ב), שם כתוב שאדון רשאי להכות את עבדו הנרצע בבוא שנת היובל, על מנת להפרישו משפחה עמה חי באיסור. מכאן נראה, לכאורה, כי יש ליחיד יכולת וחובה לכפות על חברו את קיום המצוות [וכמו שהבאנו לעיל שהרא”ש למד מסוגיא זו דין כללי של חיוב הפרשת אדם מן העבירה, אפילו על-ידי הכאה].

בספרו ‘משובב נתיבות’ שב ומצדיק בעל הקצה”ח את דבריו הראשונים, ותמה על דברי בעל ה’נתיבות’. שכן, לפי דבריו (שיחיד יכול לכפות על המצוות) יהיה היחיד רשאי לכפות על נתינת גיטין, ויכפה את חברו לגרש את אשתו “עד שיאמר רוצה אני” כמבואר בגמרא (קידושין נ, א). כפייה זו, כידוע, מסורה לבית הדין בלבד. אלא, מבאר בעל ‘קצות החושן’, יש לחלק בין כפייה על מצות עשה, שלא נמסרה אלא לבית דין, לבין כפייה להפריש מאיסורים, המוטלת על כל יחיד ויחיד. לדעת בעל ‘נתיבות המשפט’, יש לפרש שאין ליחיד לכפות על מתן גיטין, משום שכפייה “עד שיאמר רוצה אני” תלויה ברצונו לקיים מצוות חכמים (הכופים אותו לגרש). לכן, כפייה זו מסורה לבית דין בלבד, ואינה דומה לכפייה על מצוות אחרות, המסורה לכל יחיד ויחיד.

בפן המעשי של כפייה על המצוות – איך ניתן וראוי ליחיד לנהוג – ראה בסוף המאמר.

“עד שיאמר רוצה אני”

פתחנו במאמר חז”ל בעניין כפייה על קרבנות: כופים את המתחייב “עד שיאמר רוצה אני”. מטבע לשון זו מופיעה אף בעניין גיטין. במסכת ב”ב (מח, א) מבואר שצריך שיאמר נותן הגט “רוצה אני”.  יש שכתבו (טורי אבן, ר”ה כח) שדין זה נאמר אף לעניין כפייה במצוות, אבל בדברי חז”ל ודברי הפוסקים לא מצאנו שיכתבו כן, וסתימת הדברים מורה שאין דין אמירת “רוצה אני” בכפייה במצוות. צ”ב במה נתייחדו קרבנות וגיטין, שרק בהם צריך להביא את הנכפה לומר “רוצה אני”?

אכן, נראה שקיימת ייחודיות בקרבנות וגיטין, המצריכה אמירת “רוצה אני”. התוספות (ר”ה ו, א) מציינים שהגמרא דורשת את דין כפייה בקרבנות מפסוק מפורש.  מדוע ישנו צורך בדרשה מיוחדת? הלא כפייה על קרבנות כלולה בדין הכללי של כפייה על המצוות! על כך תירצו התוספות: “והא דאיצטריך קרא הכא, משום דסלקא דעתא דאין כופין כאן, לפי שכתוב לרצונו”. הפסוק מחייב שתהיה הבאת הקרבן “לרצונו” של המקריב. אם כך, היינו חושבים שלא שייך בקרבנות דין כפייה. לכן, ישנו צורך בדרשה מיוחדת.

אם כך, נראה שהוא המקור לחייב את מקריב הקרבן לומר “רוצה אני”. בלי זה, כפי שמשמע מדברי הגמרא, לא מתקיים דרשת הכתוב שיהיה הקרבן “לרצונו” של המקריב. על דרך זו כתבו המפרשים (ראה זכר יצחק ח”א, סימן כג; אבי עזרי, הלכות גירושין פ”ב, ה”כ) בדין נתינת גט, שיש צורך מיוחד ברצון מצדו של הבעל – מעבר לכוונה הכללית הנחוצה בשעת קיום מצוות. הדרישה המיוחדת של רצון אישי בדינים אלו, היא המחייבת אמירת “רוצה אני” מצד הנכפה עליהם.

ואם נשאל: איזה ערך יש לאמירה כפויה של “רוצה אני”, כשהדברים נאמרים תחת לחץ פיזי? על כך משיב הרמב”ם בדבריו המפורסמים (הלכות גירושין פ”ב, ה”כ):

מי שהדין נותן שכופין אותו לגרש את אשתו, ולא רצה לגרש, בית דין של ישראל בכל מקום ובכל זמן מכין אותו עד שיאמר ‘רוצה אני’, ויכתוב הגט, והוא גט כשר. ולמה לא בטל גט זה, שהרי הוא אנוס, בין ביד עכו”ם, בין ביד ישראל? שאין אומרים אנוס אלא למי שנלחץ ונדחק לעשות דבר שאינו מחויב בו מן התורה, כגון מי שהוכה עד שמכר או עד שנתן. אבל מי שתקפו יצרו הרע לבטל מצוה או לעשות עבירה, והוכה עד שעשה דבר שחייב לעשותו, או עד שנתרחק מדבר האסור לעשותו, אין זה אנוס ממנו, אלא הוא אנס עצמו בדעתו הרעה. לפיכך, זה שאינו רוצה לגרש, מאחר שהוא רוצה להיות מישראל, ורוצה הוא לעשות כל המצוות ולהתרחק מן העבירות, ויצרו הוא שתקפו, וכיון שהוכה עד שתשש יצרו ואמר ‘רוצה אני’, כבר גרש לרצונו.

למרות שנעשה שימוש באמצעי כפייה על מנת להביא את האדם לבטא את ה’רוצה אני’, הרצון עצמו – הוא אמיתי, ולכן הקרבן כשר והאישה מגורשת.

איזו חשיבות ישנה במצווה הנעשית מתוך כפייה?

בפסקה הקודמת דנו במקרים מסויימים בהם ישנו צורך ברצון מיוחד של מקיים המצווה. כעת נפנה לשאר המצוות, וכפיית קיומן. כפייה על המצוות מתבצעת כדי להכריח את הסרבן לקיים את המצווה המוטלת עליו. האם מצווה הנעשית בכפייה, שלא מתוך רצונו החופשי של העושה – מצווה היא? נזכיר, שבשאר מצוות לא נאמר התנאי של ‘רוצה אני’, כך שאין אפילו הצהרה על רצון לקיום מצווה. האם למצווה שכזו יש ערך?

מצאנו בגמרא (ר”ה כח, א) ש”כפאו ואכל מצה – יצא”, וכן נפסק להלכה (רמב”ם חו”מ פ”ו, ה”ג; טור ושו”ע סימן תעה, סעיף ד). מכאן נראה שמצווה שנעשית בכפייה היא מצווה גמורה. אך כבר נתקשה בדבר ה’משנה ברורה’ (סימן תעה, ס”ק לד), וכתב לבאר: “ואע”ג דמצוות צריכות כוונה, כדלעיל בסימן ס’ (ס”ד), וכ”ש הכא דאינו רוצה לאכול, הרי בודאי אינו מתכוין לצאת ידי המצוה. תירצו המפרשים דבמידי דאכילה שע”כ נהנה גרונו – עדיף טפי, וכמתכוין דמי”.

בנוסף, מביא ה’משנה ברורה’ שיש חולקים על פסק ה’שולחן ערוך’: “דכמה פוסקים חולקין ע”ז, וס”ל דלפי מאי דקי”ל דמצוות צריכות כוונה אין לחלק בין מידי דאכילה לשאר מצות, וכל שלא נתכוין באכילה לצאת ידי המצוה לא יצא, וכן פסק הפר”ח”. אם אין כאן קיום מצווה, מה התועלת בכפייה על המצוות?

חידוש רב כתב בעניין זה בספר ‘יום תרועה’ (לר”מ בן חביב, ר”ה כח, א). לדבריו, אם כפו אותו יהודים לאכול מצה, פשיטא שיצא. זאת, מכיוון שכוונת הכופים נחשבת אף היא כוונה לעשיית המצווה.

גם לולי דבריו, ניתן לתת הצדקה תיאורטית לכפייה על המצוות לאור דברי ה’חזון איש’, שכתב בעניין כפייה על מצוות שאין בכך נטילת הבחירה מן היחיד, אלא שהיחיד נטמע כאיבר בתוך הגוף הגדול של הכלל, וז”ל: “המקום ברוך הוא מניח את הבחירה בידי האדם, אבל האדם רשאי להכריח את רעהו לעבודתו יתברך בין בכפייה בין בפיתוי, ולא הווי ביטול הבחירה כיוון דהמעשה (הכופה) עושה בבחירה, וכל ישראל כגוף אחד” (מתוך גליון החומש על הפסוק “מי יתן כו'”, הודפס בסוף חלק או”ח ובסוף סדר טהרות).

כפייה על המצוות – הלכה למעשה

בכל הנושא של כפייה על המצוות, יש מקום לתמוה: איך ייתכן שניתנת הרשות לכל אדם להכות את חברו ולכפותו על המצוות? והלא ‘לא שבקת חיי לכל בריה’, ויתרבו בני בליעל להכות את חבריהם בטענות שווא, כאילו כופים אותם על המצוות, ואף אנשי אמת ויושר לפעמים אין בהם דעת תבונות ופלס חכמה לדעת את הדרך אשר ילכו בם, ולא מסתבר שהותרה הרצועה לכל הרוצה ליטול את השם?!

על שאלה זו ענה ה’ים של שלמה’  את הדברים הבאים (ב”ק פ”ג, סי’ ט): “וכן איתא בערכין: יכול לא יכנו ולא יסטרנו על דבר תוכחה וכו’, אלמא שמותר להכותו על דבר תוכחה. ודוקא באדם מוחזק לכשרות, שידוע שלשם שמים עשה, והוא אדם חשוב ומופלג, אבל בסתמא דאינשי לאו כל כמיניה, דא”כ לא שבקת חיי לכל בריה, וכל אדם ריק ילך ויכה חבירו על דבר הוכחה, דאין צדיק בארץ אשר יעשה טוב ולא יחטא, והתורה לא נתנה רשות ומקל ורצועה אלא לדיין או לאדם חשוב, שראוי להיות דבריו נשמעים. ג”כ לפי שעה מותר להכות חבירו ולהפרישו מאיסורא, והכל לפי ראות עיני הדיין”.

בתוך כך, יש לציין שדברי ה’חזון איש’ הנ”ל נאמרו על הפסוק בדברים פרק ה’: “מי יתן והיה לבבם זה להם”. מפרש החזו”א: “מי ייתן שיהיה בין צדיקי הדור משתדלים לקרב לב העם לעבודתו יתברך”. משפט זה מלמדנו על אופי הכפייה, ומיהו האמור לכפות.

אולם, אם כי לא שייך בדרך כלל לכפות את הזולת כפייה פיזית על המצוות, כותב החזו”א שבודאי ניתן להתפלל על תשובת הזולת, ועל קיום מצוותיו, ואין בכך סתירה לעיקרון הבחירה, שהרי הקב”ה ‘מכריח’ אותו להתקרב, כיון שנובע הדבר מתוך תפילת ישראל. ובזה ביאר את דברי הגמרא בעבודה זרה, שהיה לישראל לומר להקב”ה “תן אתה” – כלומר, שיגרום הקב”ה שיהיה לבבם של ישראל קרוב להקב”ה כל הימים – ואין בכך ביטול הבחירה, משום שהיה נובע הדבר מתוך תפילתם.

כך נסיים אנו בתפילה שיתקרבו לבבנו, ולבבות כל עם ישראל לתורה ולעבודה, ויקיימו כולם את דבר ה’ בלבב שלם, כך שלא יהיה שום צורך לכפייה על המצוות.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *