דיני חודש העיבור: אדר א’ או אדר ב’?

הרב יהושע פפר
כ"א אדר ה'תשע"ה

דיני חודש העיבור: אדר א’ או אדר ב’?

משנכנס אדר – מרבים בשמחה. בשנה זו יש לנו שני חודשים, ושניהם בשם אחד נקראו. האם ישנה עדיפות לאחד על פני השני? על פניו נראה שכן. מתוך התבוננות בהלכות הנוגעות לשני החודשים, מובן שאדר שני הוא החודש העיקרי. מה לנו הוכחה גדולה יותר מהיות חגו של אדר, חג הפורים, חל בחודש זה?

אמנם לנו נראה שהסיבה נובעת מחמת חשיבותו של אדר ב’ על פני אדר א’. אך בגמרא מוסבר קיום חג הפורים בחודש אדר ב’ באופן שונה, בקובעה שיש לסמוך גאולה לגאולה – גאולת פורים לגאולת פסח. ממילא, אין מכאן (לכאורה) הכרעה איזה מחודשי אדר הוא העיקרי. על כך, ועל הדינים הנובעים מכך, נדון בהמשך המאמר.

עיבור השנה מחמת עונת האביב

שנו חכמים (סנהדרין יא, ב): “תנו רבנן: על ג’ דברים מעברין את השנה. על האביב, על פירות האילן, ועל התקופה”. עיבור השנה ה”בסיסי” נעשה על מנת שיהיה חודש ניסן בעונת האביב, כמאמר הכתוב (דברים טז, א): “שמור את חודש האביב”, ודרשו חז”ל (ראש השנה כא, א): “שמור אביב של תקופה, שיהא בחודש ניסן“.

עונת האביב צריכה להיות בניסן, מפני שאז מבשילה התבואה (רש”י, סנהדרין שם), הנצרכת לקרבן העומר. רצון הבורא הוא שחג הפסח, בו מקריבים את קרבן העומר מן התבואה החדשה, יהיה בתקופת האביב. לשם כך, כל מספר שנים עלינו להוסיף חודש אחד לשנה[1].

כיצד נדע איזה מן החודשים לעבר? מדוע נבחר דווקא אדר לתפקיד? לדעת רש”י, הסיבה היא משום סמיכותו לחודש ניסן. הלכה זו מבוארת בגמרא (סנהדרין יב, א): “אין מעברין אלא אדר”, ומבאר רש”י (ראש השנה ז, א ד”ה ואף): “דכתיב שמור את חודש האביב, חודש הסמוך לאביב עַבֵר, שיבוא אביב בזמנו”.

מאידך, תוספות (סנהדרין יב, א ד”ה אין) מסבירים שלא ניתן לעבר חודש אחר, משום שעיבור חודש אחר יגרום לכך שחודש אדר לא יהיה החודש השנים-עשר. על ידי כך תיווצר סתירה לפסוק ממגילת אסתר, שם כתוב (אסתר ג, ז): “לחודש שנים עשר הוא חודש אדר”. על פי לשון הפסוק, חודש אדר הוא החודש השנים-עשר, ואם נעבר חודש אחר, שוב לא יהיה שם ‘אדר’ על החודש השניים-עשר. כלשונם של בעלי התוספות: “ואי מעברין אחת משאר החדשים לא הוי חודש אדר שנים עשר”.

איזה חודש הוא העיקר?

כעת נעבור לשאלת החשיבות: איזה מבין שני החודשים נחשב לעיקר, ואיזה נחשב לתוספת?

שאלה זו כבר נידונה בתלמוד ירושלמי (מגילה ז, א-ב): “אדר הראשון תוספת או אדר השני תוספת”. מסופר שם, שמר עוקבא מצא שתי אגרות שנשלחו לגולה על ידי הנשיא כדי להודיע על עיבור השנה. מתוך הדברים משמע, שנחלקו בשאלה זו: “מאן דאמר תלתין יומין אדר הראשון תוספת, ומאן דאמר ירח יומין אדר השני תוספת”. אולם במסקנת דברי הירושלמי נראה שאין מחלוקת בדבר, ובתוספות (ראש השנה יט, ב ד”ה אדר) מבואר שלכל הדעות אדר ראשון הוא חודש העיבור, וחודש אדר העיקרי הוא אדר ב’.

תוספות מגיעים למסקנה דומה בנוגע לדיון נוסף על חודש אדר של שנת העיבור, והוא זיהויו של “סתם אדר” של שנה מעוברת. שאלה זו נשאלה בהקשר של נדרים: הנודר איסור “עד ראשית אדר”, האם חלות האיסור היא עד תחילת אדר א’, או עד תחילת אדר ב’? הגמרא מביאה על כך מחלוקת תנאים: לדעת רבי מאיר, סתם אדר הוא אדר ב’. לכן, “אדר הראשון כותב אדר הראשון, אדר שני כותב אדר סתם”. לעומת זאת, לפי רבי יהודה סתם אדר הוא אדר א’. לכן, “אדר הראשון כותב סתם, אדר שני כותב תיניין”.

לדעת התוספות (נדרים סג, ב ד”ה והתניא), נקבעת הלכה כדעת רבי מאיר, וחודש אדר “סתם” הוא אדר ב’. כאמור, לדעת התוספות חודש זה הוא עיקר חודש אדר, והקביעה מתאימה עם פסיקתם להלכה שאדר א’ הוא חודש התוספת והעיבור, ואינו נקרא אדר סתם, אלא “אדר ראשון”. התוספות מוכיחים את שיטתם מהיות חודש זה חודש אדר לעניין מצוות פורים וד’ פרשיות. גם בדעת הרמב”ם (הלכות נדרים פרק י, הלכה ו), מבאר הכסף משנה שהלכה כרבי מאיר.

דעות הראשונים שלא כתוספות

ברם, הר”ן (נדרים סג, ב) פוסק כרבי יהודה, “דסתמא דאדר ראשון משמע“. לכן, “מי שעומד באדר שני וכותב אדר סתם, השטר מוקדם ופסול. וצריך הוא שיכתוב ‘בחודש אדר שני’, ובאדר ראשון כותב סתם, בין בגיטין בין בשטרות”. וכן דעת כמה ראשונים, כמבואר בשיטה מקובצת שם: “וכן הנשבע לחברו שיפרענו לאדר, אדר ראשון משמע, דלענין איסר ושבועה ושטרות הדין שוה דאדר סתמא ראשון משמע”.

עם זאת, ניתן לומר שאין הראשונים חולקים על התוספות בשאלת עיקר ותוספת. לכל הדעות החודש העיקרי הוא אדר ב’, כפי שנידון להלכה בעניין קביעת ‘יארצייט’, בר מצווה, ד’ פרשיות ומצוות פורים. אבל, לעניין נדרים ושטרות אין לנו להסתכל על איזה מן החודשים הוא העיקר, אלא תלוי הדבר בלשון בני אדם וכוונת הנודר. בזה נחלקו רבי מאיר ורבי יהודה: איזה מן החודשים נקרא בלשון בני אדם אדר “סתם”. בזה גם נחלקו הראשונים האם הלכה כרבי מאיר או כרבי יהודה.

במה שחברו התוספות את דין “אדר סתם” להיות פורים באדר שני, ביאר המהרש”ם (על הש”ס) שהכוונה לקבוע את לשון בני אדם: כיון שפורים חל באדר שני, נקבע לשון בני אדם שסתם אדר הוא אדר ב’.

דעת ה’שולחן ערוך’

להלכה, נפסק ב’שולחן ערוך’ (או”ח סימן תקסח, סעיף ז) שלצורך ציון יום השנה למיתת אב ואם (‘יארצייט’) הולכים אחר אדר שני: “כשאירע יום שמת אביו או אמו באדר, והשנה מעוברת, יתענה באדר ב'”. מכאן ניתן לחשוב שכמו כן יש לזהות את “סתם אדר” עם אדר ראשון, וכן משמע במשנה ברורה (ס”ק מא).

אולם, בשו”ת חתם סופר (או”ח סימן קסג) מובא שלדעת ה’שולחן ערוך’ “סתם אדר” הוא אדר ראשון. כך עולה מדברי ה’שולחן ערוך’ בנוגע לדיני שטרות (חו”מ סימן מג, סעיף כח), וכך בהלכות גיטין (אה”ע סימן קכו, סעיף ז), שם פסק ש’אדר’ סתם מתפרש כאדר ראשון. מי שכותב גט כריתות באדר שני, וכותב אדר סתם, פוסל את הגט!

ונראה שדעת ה’שולחן ערוך’ היא באמת כנ”ל, שלעניין קביעת “סתם אדר” פסק כדעת רבי יהודה ש”סתם אדר” הוא אדר ראשון, כמבואר בהלכות שטרות וגיטין. [ואולי כך סובר גם המשנה ברורה, ומה שכתב “סתם אדר” הוא לאו דווקא.] אבל בנוגע לשאלת איזה אדר הוא חודש אדר העיקרי, סובר ה’שולחן ערוך’ שחודש אדר העיקרי הוא אדר שני, כמבואר לעניין ‘יארצייט’ שיש לציין באדר ב’.

בר מצוה בשנה מעוברת

מתוך הדברים נדון בפרטי ההלכה של בר מצווה בשנה מעוברת:

• נולד בחודש אדר בשנה מעוברת, ושנת הי”ג פשוטה: ילד שנולד בשנה מעוברת, באדר ראשון או שני, נהיה בר מצווה ביום בו נולד בחודש אדר. מכאן נוצר מצב שנער שנולד ביום ה’ לחודש אדר ב’ יהיה בר מצוה לפני נער שנולד לפניו, ביום י’ לחודש אדר א’. כך נפסק ב’שולחן ערוך’ (סימן נה, סעיף י): “אם נער אחד נולד בכ”ט לאדר ראשון משנה מעוברת, ונער אחד נולד באדר שני באחד בו, ושנת י”ג אינה מעוברת, אותו שנולד בכ”ט לאדר הראשון צריך להמתין עד כ”ט לאדר בשנת י”ג להיות בן י”ג שנה, ואותו שנולד אחריו באחד באדר השני יהיה בן י”ג שנה כיון שהגיע אחד באדר של שנת י”ג”.

• נולד באדר בשנה פשוטה, ושנת הי”ג מעוברת: פוסק הרמ”א (שם) ש”אינו נעשה בר מצווה עד אדר השני”. דין זה מבואר על פי דברי התוספות הנ”ל, שחודש אדר א’ הוא ה”תוספת” ואינו העיקר, וחודש אדר ב’ הוא העיקר. ביאור הדברים תלוי עוד, במה שיבואר בדברי מגן אברהם, כדלקמן.

נולד באדר א’ בשנה מעוברת, ושנת הי”ג מעוברת: המג”א (סי’ נה, ס”ק י) מדייק ממשמעות דברי השו”ע שנעשה בר מצווה באדר א’, ומי שנולד באדר ב’ יהיה בר מצווה באדר ב’. מקשה המג”א (ס”ק י): אילו היה נולד בשנה פשוטה, ושנת בר המצווה הייתה השנה מעוברת, מפורש ברמ”א הנ”ל שבר המצוה שלו באדר ב’. הסיבה לכך היא, שמאדר בשנה שעברה כשהיה בן י”ב עד אדר א’ בשנת הבר מצוה לא עברה שנה שלימה, מכיון שבשנה מעוברת יש י”ג חודשים. אם כן, גם כשנולד באדר א’, מדוע יהיה בר מצווה בשנה מעוברת באדר א’? הרי סוף סוף, מאדר שבשנה שעברה כשהיה בן י”ב טרם חלפה שנה שלימה.

מחמת קושיא זו פסק המג”א שבאמת הנולד בשנה מעוברת באדר א’ נעשה בר מצווה בשנה מעוברת באדר ב’.

מאידך, ה’באר היטב’ (ס”ק יא) מביא מדברי האחרונים שפסקו דלא כהמג”א. כך גם מאריך ב’שבות יעקב’ (או”ח סימן ט) ע”פ דברי מהר”י מינץ, וכן מכריע ה’משנה ברורה’ (ס”ק מג):”אם בשנת הי”ג היה גם כן עיבור, אזי בוודאי היינו אומרים הנולד בראשון יהיה בר מצוה באדר א’ והשני באדר ב'”.

ובנוגע לטענת ה’מגן אברהם’, כותבים רבי שאול ברזם (זכרון שאול סימן כד) ורבי מרדכי קצנלבוגן (קובץ הלכה ורפואה, חלק ד, עמ’ קנז), שיש לתלות את מחלוקת המג”א והאחרונים בחקירה: האם כדי להעשות בר מצווה צריכים י”ג שנים שלמות, דהיינו מלאות, או שגדר בר מצווה הוא כשמגיע בפעם הי”ג ליום הלידה שלו. המג”א נקט כצד הראשון, ולכן השנים המלאות לא נגמרות עד אדר ב’. ממילא, הנולד באדר א’ בשנה מעוברת, ושנת הי”ג מעוברת, נעשה בר מצווה רק באדר ב’.

האחרונים שנחלקו עליו נקטו שאין בר המצווה תלוי בשנים אלא בהגיע יום הלידה בפעם הי”ג, ומי שנולד באדר א’ הרי יום הלידה שלו הוא באדר א’, וכשיגיע יום זה בפעם הי”ג יהיה בר מצווה.

• נולד בשנה פשוטה בל’ שבט (שהוא א’ דר”ח אדר), ושנת הי”ג מעוברת: בשו”ת בנין ציון (סימן קנא) פסק שנעשה בר מצווה בא’ דר”ח אדר ב’. זאת, מכיוון שחודש אדר ב’ הוא “עיקר” חודש אדר.

דין ‘יארצייט’ בשנה מעוברת

כאמור לעיל, לדעת ה’שולחן ערוך’ (או”ח סי’ תקסח, סעיף ז) יש לציין את ה’יארצייט’ באדר שני, והוא הזמן לקבוע את יום התענית [שכן ראוי לקבוע תענית ביום ה’יארצייט’].

הרמ”א מוסיף: “ויש אומרים דיתענה בראשון, אם לא שמת בשנת העיבור באדר שני דאז נוהגים להתענות בשני, וכן המנהג להתענות בראשון. מיהו יש מחמירין להתענות בשניהם”. גם ב’יורה דעה’ (סימן תב, סעיף יב) מכריע הרמ”א דהעיקר להתענות באדר הראשון. ב’משנה ברורה’ פוסק שנכון לנהוג כהמלצת הרמ”א ולקיים שניהם. אך לעניין זכות האבל לומר קדיש ולהתפלל לפני העמוד (תוך דחיית אחרים), פוסק (ס”ק מב) שאין צריכים לתת לו זכות זו אלא פעם אחת.

פסקו של הרמ”א אינו תואם, לכאורה, את דעתו בדין בר מצווה הנ”ל. למה נשתנה דין ‘יארצייט’ מדין בר המצווה?

מצאנו לכך יישוב בדברי מהר”י מינץ (סימן ט, הובא ברמ”א ביורה דעה), שם כותב שיש להוכיח מסוגיית נדרים שחודש אדר העיקרי הוא אדר ב’, ולכן אין נער נעשה בר מצווה עד לחודש אדר ב’. אולם  לעניין ‘יארצייט’ כותב שמתענים באדר ראשון, משום שתענית ‘יארצייט’ אינה נחשבת לנדר שלא לאכול ביום שמת בו אביו (שאילו היה כן, דין הנדר להתקיים באדר שני), אלא הוא יום ש”איתרע ביה מזליה” [מזלו רע], או יום שנגמרה בו כפרת אביו. כיון שמטעמים אלו נהגו להתענות, ביאר שם שראוי ומסתבר לומר שמי שמת אביו או אמו באדר בשנה פשוטה, ובשנה שאחריה נתעברה השנה, הרי שנגמר דינו של אביו באדר ראשון, ושם שייך התענית והקדיש.

עם זאת, מבאר ה’חתם סופר’ (אורח חיים, סימן יד) שאין לומר שמי שנפטר מתו באדר א’, יקיים את ה’יארצייט’ בשבט של שנה הבאה, לאחר ספירת י”ב חודש. הסיבה לכך היא חשבון י”ב חודש מהווה תוספת להכריע בין חודשי אדר א’ ואדר ב’, אבל לא מהווה סיבה מספקת להחליף את חודש אדר בחודש שבט.

אפשר להבין את פסקו של הרמ”א באופן שונה לאור דברי בעל ה’תרומת הדשן’ (סימן רצד, הובא גם ברמ”א הנ”ל), שם ביאר טעם שונה לגמרי לתענית באדר א’. לדבריו, מסקנת סוגיית נדרים היא ש”סתם אדר” הוא אדר א’, ומי שנדר לצום באדר, יצום באדר א’ ולא באדר ב’. לפי דעת ‘תרמת הדשן’, אף יום שמת בו אביו או אמו נחשב כאילו נדר לצום באותו היום, ולכן יש לו לצום באדר א’ דווקא, כדין מי שנדר לצום ב”סתם אדר”. ביאור זה מתאים לדעת הרמ”א, שבהלכות נדרים הסכים עם פסק המחבר (יו”ד סימן רכ, כפי שהבאנו לעיל) ש”סתם אדר” הוא אדר א’.[2]

מת ביום ל’ אדר א’

שאלה נוספת, נוגעת ב’יארצייט’ של מי שנפטר בל’ אדר א’ של שנה מעוברת. יום זה אינו קיים בשנה פשוטה. בשאלה זו, המתעוררת גם בחודשים אחרים, נחלקו הפוסקים: האם יש לקיים את היארצייט בכ”ט לחודש הקודם של השנה הבאה (דעת מגן אברהם, סימן תקס”ח, ס”ק ז), או בא’ לחודש הבא (דעת פנים מאירות, הובא במחצית השקל, שם)?

הכרעת רבי משה פיינשטיין (אגרות משה יו”ד, ח”ג, סימן קנט) היא, שיש לקיים את ה’יארצייט’ ביום א’ לחודש הבא, כי לא ניתן לקיים ‘יארצייט’ ביום שהמת עדיין היה חי בו. לכן, אם מת אביו ביום ל’ אדר א’ בשנה מעוברת, יקיים את ה’יארצייט’ ביום א’ בניסן בשנה פשוטה.

משנכנס אדר מרבים בשמחה

מאיזה ‘אדר’ מרבים בשמחה – א’ או ב’?

בגמרא מבואר “משנכנס אדר מרבים בשמחה”, וכתב רש”י: “ימי נסים היו פורים ופסח”. וביאר בשו”ת יעב”ץ (סימן פח): “פשוט שהוצרך לכך משום דאי משום פורים גרידא, א”כ לימא נמי ניסן וכסלו [כלומר, משום פסח ומשום חנוכה]. אלא ע”כ משום שהתחילו ימי נסים רצופים ותכופים זה לזה”.

ושוב ביאר: “וי”ל עוד שרצה לרמז ג”כ שבשנה מעוברת אין שמחה נוהגת אלא באדר שני. והיינו טעמא, משום דימי נסים סמוכים הם. וכדאמרי’ (מגילה ו, ב) אליבא דרשב”ג דאדר שני עיקר לעניין קריאת מגילה, משום דמסמך גאולה לגאולה עדיף”.

יה”ר שנזכה לימי שמחה כתיקונם, ולגאולה קרובה במהרה בימינו.


[1] שאר הסיבות לעבור השנה – על הפירות ועל התקופה – נידונים ברש”י שם.

[2] שאלה נוספת הקשורה לשאלת ציון ה’יארצייט’ היא שאלת ציון “יום משתה” שנדר האדם עקב נס שהתרחש בחודש אדר של שנה פשוטה. בפרי מגדים (סימן תרצז, אשל אברהם ס”ק א) כתב שיש לקיים את המשתה בחודש אדר א’ של שנת העיבור, וכן נפסק במשנה ברורה (שם, ס”ק ב). לכך צירף בפרי מגדים את דברי הרמ”א לעניין ‘יארצייט’, ומכאן שאין זה עניין של שנה תמימה, אלא קביעת חודש אדר א’ כעיקר לעניין נדרים וכל הדומה להם. וצ”ב בדעת המשנה ברורה, שבסימן תרפו (ס”ק ח) כתב שמי שנעשה לו נס באדר ראשון ונדר לעשות משתה, יש לו לקיים את נדרו באדר שני, וצ”ע.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים