א. שדה שיש בה תולעים המזיקים לאילנות, יש אומרים שאסור לרסס שם [חומר הדברה נגד מזיקין] כדי להמית את התולעים. וכל שכן אם מרסס קודם שהתולעים הגיעו, שגם בזה אסור. ויש אומרים דעישון שאסור בשביעית, היינו באופן שמטרתו להשביח את האילן, אבל אם הריסוס בא למנוע נזק, שהמומחים טוענים שהעץ ימות, או שרוב פירותיו יתקלקלו, מותר, ובפרט על ידי גוי. ויש חולקים. וכיון דשביעית בזמן הזה מדרבנן, יש לילך להקל במחלוקת זו. אך קודם שמרסס יברר היטב שהדבר הכרחי לקיום הפירות והירקות, ולא רק כאמצעי זהירות לבד כבכל השנים. וכיום שיש מזיקין רבים בקרקעות, וגם החקלאות צפופה ביותר,
כמעט כל ריסוס בא לאוקמי אילנא. [שביתת השדה]. א)
אם מותר לרסס את השדה בשביעית
א) במשנה (פרק ב' דשביעית משנה ב') שנינו, מעשנין עד ראש השנה. ושם (משנה ד'), מזהמין את הנטיעות וכו' עד ראש השנה. והיינו, שעושין עשן תחת האילנות כדי להרוג את התולעים אוכלי הפרי והדבקים בו. וכן היה מנהג עובדי האדמה לסוך הנטועים בשמן שיש לו ריח רע, כדי שיריחו אותם התולעים אוכלי האילנות וירחקו מהם. [פירוש המשניות להרמב"ם]. ומבואר דרק עד ראש השנה מותר לעשן, אבל אחר ראש השנה של שביעית אסור. וכן פסק הרמב"ם (פרק א' מהלכות שמיטה ויובל הלכה ה') וז"ל: אין נוטעין בשביעית אפילו אילן סרק וכו', ולא יעשן תחתיו כדי שהתולעת תמות, ולא יסוך את הנטיעות בדבר שיש לו זוהמא כדי שלא יאכל אותו העוף כשהוא רך. ע"כ. וכן הסכימו כל הפוסקים. ויסוד איסור זה הוא משום תולדה דזורע.
והנה בתוס' עבודה זרה (דף נ:) תניא מתליעין בשביעית וכו', ולא קשיא אהא דתניא מעשנין עד ר"ה, אבל לא בשביעית, דמתליעין פירש רש"י התם נוטלים תולעת שבאילן. עכ"ל. והנה החילוק פשוט דמתליעים היינו שנוטל בידו את התולעים, מה שאין כן מעשנין הוא הוי עבודת אילן טפי. וכן כתב הגאון החזון איש (סימן יז ס"ק יט) כחילוק הזה. ע"ש. ובספר מרכבת המשנה (בהלכות יום טוב פרק ח' הלכה י') והביא דבריו במשנת יוסף חלק א' (עמוד קיד) כתב דלא קיימא
לן כהא ברייתא דבבלי דמתליעים, אלא כשם שאין מעשנים בשביעית כך אין מתליעים. ע"ש.
ולכאורה קשה, דהנה מבואר בדברי הרמב"ם דגם להברחת המזיקין אף על פי שהוא לאוקמי אילנא אסור. ואמאי אסור, והרי מלאכה זו באה להעמיד ולקיים את האילן, ואינה באה להשביחו אלא למנוע ממנו הנזק, והוי בכלל לאקומי אילנא דשרי, ומאי שנא מכל אותן מלאכות שהתירו לאוקמי, כמבואר בעבודה זרה (נ:) דמזהמין לאוקמי אילנא שרי בשביעית, ומתני' לאברויי אילנא. ונאמרו בזה ה' תירוצים:
א. דהכא שאני, שהרי היא מלאכה שעושים אותה בגוף האילן, ולא התירו לאוקמי אלא בדברים שאינם נעשים בגוף האילן. וכן כתבו בלחם משנה, מרכבת המשנה, ופאת השלחן (סימן כ' ס"ק יא). וע"ש שכתב, שאין כן דעת רש"י והר"ש והרא"ש, אלא לדעתם מותר לעשות מלאכה לאוקמי אילנא גם כשהמלאכה בגוף האילן. ומיהו גבי עישון מבואר בפאת השלחן שם שאסור גם שהעישון בא לאוקמי. וראה עוד להלן בהסבר הדברים. ויש אומרים שאם הוא לאוקמי אילן שרינן אף אם המלאכה היא בגוף האילן.
ב. וברידב"ז (פרק א' סעיף ה', ובבית הרידב"ז שם), ובתפארת ישראל (שם) פירשו, שאם מעכב היזק שבכללות הטבע נחשב הדבר כאברויי אילנא. ע"ש. והיינו שבפגעי הטבע כגון חום וקור ותולעים, גרע טפי, ואסור גם לאוקמי אילנא. [ויתכן שבזמן הזה שהתולעים מצויים ואינם מקרה, גם התפארת ישראל יודה שאינם בכלל פגעי טבע שאינם תמידיים. וכיום הריסוס מצוי כהשקאה]. ודברי הרדיב"ז הובאו במשפטי ארץ (שביעית פרק ד' הערה 24). וע"ש מה שכתב בזה.
ג. ויש שתירצו דבעישון כדי להמית התולעים לא ברי היזקא, וכל ההיתר לעשות מלאכה דרבנן לאוקמי אילנא הוא דוקא כשברי היזקא.
ד. ויש שמחלקין בן הפסד האילן דשרי ולא לפירות. [תוס' אנשי שם בשם הרש"ש].
ה. ויש אומרים דסבירא ליה להרמב"ם כהירושלמי שאסור לעבוד בשביעית עבודת קרקע אף כשהוא לאוקמי. וכן כתב הגאון החזון איש (שביעית סימן יז אות יט) דרבינו סמך על הירושלמי דאמרו במחלוקת שנויה, ומשנתינו אף מזהמין דליכא אברויא אילנא אוסרת בשביעית. ואפשר דגזרינן משום זיהום דאברויא, ומשום דבגמרא דידן לא קבעו הדבר, סמך על הירושלמי. ואין לומר דבאברויא אילנא פליגי, דהא אמרו בירושלמי טעם המתיר דמזהם כמושיב שומר. ובאמת שכן כתב הלחם משנה (בפרק ח' מהלכות יום טוב). ע"ש.
וראה עוד בחזון איש (סימן כ' אות ה') שכתב, דלא אמרו חכמים בכולל, דבמקום פסידא שרינן מלאכת שביעית בזמן הזה או בתולדות, אלא מנו חכמים מה שהתירו והן מהדברים הכוללים את הרבים, אבל לא הותר ליחיד במאורע פרטי, וגם בדברים המצויים לרבים לא הכל התירו, שהרי אסרו לעשן שימות התולעת, ולא יסוך לזהם שלא יאכל העוף וכדאיתא ברמב"ם וכו'. ע"כ.
ולדברי החזון איש הנ"ל האיסור בעישון הוא משום דמיחזי כעבודה. וראיתי שציינו לספר זיו הים (ירושלמי שביעית דף סו) ששאל את הגאון החזון איש על זה, והשיב לו, שאפילו לאוקמי אילנא לא התירו בשביעית אלא עבודה שבאה על דרך המקרה, אבל עבודה מעבודות התמידיות באילן בכל שנה ושנה, לא התירו משום אוקמי אילנא. וסכין שמן לגיזום שמותר מאחר שאינו אלא פעם אחת אחר הגיזום ולא יותר, מה שאין כן מעשנין הוא מהעבודות התמידיות באילן בכל שנה ושנה. [ומה שאמרו בעבודה זרה (נ:) מתליעים בשביעית היינו שמותר להסיר התולעים ביד שאין זו מלאכה]. ובדרך אמונה (ס"ק לז-לט) סיכם את שיטת החזון איש כנז', דלא כל אוקמי אילנא שרינן. דהכא מיחזי כעבודה ואסרו. וע"ש מה שכתב בביאור הלכה (סעיף א' ד"ה ולא יאבק). וראה עוד בקובץ תנובות שדה (גליונות 28-29), ובספר חוט השני להרה"ג רבי נסים קרליץ שליט"א, (פרק א' הלכה ה' עמוד עד ואילך). ע"ש.
ובספר תורת השביעית (עמוד מג) כתב דמתליעים ומעשנים היינו הך, אלא דמתליעים הוא להמית את התולעים שבאילן ושרי משום שהוא לאוקמי אילנא, אבל מעשנין הוא להרוג את התולעים שבפירות, ובזה אין את ההיתר של לאוקמי. ע"ש.
ועיין בספר מקדש דוד (דף מג) שכתב, שרק במלאכות הנצרכות מיד לאילן, וכגון השקאה, לא גזרו בהם במקום הפסד. אך אם נזקק לעשות מלאכה אחרת באילן על ידי איזו סיבה משום הפסד, אסור. ע"ש.
והיה מקום לחלק בין היכא שההיזק כבר קיים, דבזה מותר כשהוא לאוקמי, לבין היכא שמונע את ההיזק מלבוא, ולכן אסור לרסס אחר שהריסוס בא למנוע הנזק שעדיין לא בא. אלא שלשון הרמב"ם "ולא יעשן תחתיו כדי שתמות התולעת" ומשמע שהתולעת כבר נמצאת, ואף על פי כן אסר לעשן. וכן העיר בשו"ת משנת יוסף (סימן יב).
ואמנם בשו"ת מהרי"ל דיסקין (סימן כז) כתב, דעישון המוזכר במשנה שאסור בשביעית, היינו באופן שמטרתו לאשבוחי אילנא, מה שאין כן אם הוא לאוקמי מותר. ע"ש. ובהוראותיו כתב, שבחשש שימות העץ יש להתיר לרסס, ובחשש קלקול לעץ מותר רק על ידי נכרי. ולפי זה ריסוס הבא למנוע נזק הוא בגדר לאוקמי ומותר. ובתוס' הרא"ש עבודה זרה שם כ', דמעשנין היינו פיטום בעיקרי האילן לצורך הפירות. ומשמע דלצורך התולעים מותר בכל אופן, דמבריח ארי הוא. גם בספר שבת הארץ (קונטרס אחרון סימן י') כתב להתיר באם התולעים מקלקלין העץ, ולא שרק מונעים התפתחות העץ.
גם בספר שביעית להלכה ולמעשה (עמוד 36) כתב להתיר בנידון דידן, וצירף דעת הראב"ד בתו"כ, והמאירי (מועד קטן ג.) שפירשו באופן אחר את ענין העישון המוזכר במשנה, דמיירי לא להרוג התולעים אלא לפטם הפירות. לשיטתם אין איסור עישון להמית התולעים. ע"ש. וכן פסק הרב שטרנבוך בספר שמיטה כהלכתה (עמוד יז) דאין לרסס גינה, פרדס, או שדה בשביעית. אך לפני ראש השנה מותר אף שמועיל לשביעית. אולם כשנראה חשש ממשי בפרדסו או בשדהו להפסד העצים על ידי מזיקין, או מחלות, מרסס כפי הצורך לבד, ונהגו להתיר כל מלאכה דרבנן, גם ריסוס אפילו כשאין חשש לעץ, רק חשש להפסד רוב הפירות. וצריך להתייעץ במומחים ואין להתיר אלא מה שנחוץ ודחוף. ואם מצוי נכרי ראוי לרסס על ידו. וכתב בהערה שם, דכפי ששמענו היום נשתנה הטבע ובהרבה פירות וירקות אין אפשרות לקיום הפירות והירקות בלי ריסוס בשביעית, ואז מותר לרסס לקיום הפרי. אבל יש ליזהר מאד לפני שמרסס לברר היטב שהדבר באמת הכרחי לקיום הפירות והירקות, ולא רק כאמצעי זהירות לבד כבכל השנים.
ועוד שנינו במשנה (פרק ב' משנה ד') מזהמין את הנטיעות וכורכין אותם, ופירשו בכל הראשונים דהזיהום נעשה בכדי להרחיק את התולעים ושאר המזיקין והחיות וכו'. ויש שפירשו שנותנים דשאים בתוך בקעי האילן.
וע"ע ברש"ס (פ"ב ה"ד) דלדעת הבבלי יש לחלק בין עישון שהוא לאוקמי לעישון שהוא לאברויי, וכן כתב בשו"ת מהרי"ל דיסקין (סימן כז אות כה) שהעישון האסור הוא רק כשבא לאשבוחיי אילנא אבל אם בא לאוקמי מותר, וכן כתבו עוד אחרונים להתיר את הריסוס שבא להציל את העצים מנזקים,
וכמו שכתב במשפטי הארץ (פרק ב' סעיף טו). ע"ש.
ועיין עוד בספר כרם ציון (שביעית, גאון צבי עמוד יט) שמסתפק אם מותר לרסס ממסוק חומר שמדביר את העשבים המזיקין שעולים בשדה בכדי להכשירה שלא ינזקו הגידולים בשישית, ונשאר בצ"ע. ע"ש. ועיין בערוך השלחן העתיד (פרק יט סעיף ו') דכל שהוא עושה ממרחק יש להקל. ולפי זה יש להקל בנידון דידן. אך יש לחלק, דכאן הרי כיום זה הדרך בריסוס, ומה שדיבר ערוך השלחן איירי בזמנו כשמשנה בדרך הריסוס. ועיין בפרק א' מה שכתבנו בדין מלאכות שביעית בשינוי, אם גם בזה יש להקל כמו בשבת, או לא. וכיון דרוב הראשונים סוברים דאיסור שביעית הוא בחפצא של הקרקע, דהיינו שהאדם מצווה לדאוג שקרקעו ישבות בשביעית, ממילא גם בשינוי אסור. וכל שכן בנידון דידן שכן הוא הדרך.
ולענין להוריד את התולעים ביד, עיין בספר שנת השבע (עמוד כא) ובחזון איש (סימן יז ס"ק יט) שדנו בזה. ושם אם מותר להוריד על ידי כלי. ובספר מנחת ירושלים (עמוד כז-כח) דן אם מותר להניח סרט דבק על העץ בכדי שיתפסו בו המזיקים. ע"ש. ובספר שביתת הארץ (עמוד פד-פז) אם מותר לקשור לאילן מזיקין האוכלין את מזיקי האילן. ע"ש. ומכל מקום נראה מדברי הפוסקים דכל ריסוס שאינו בכדי להשביח את העץ אלא להצילו מותר. ודו"ק.
ועיין עוד בשו"ת משנת יוסף חלק ב' (סימן ו-ז) אם מותר להבעיר אש בכדי להבריח תנשומת ושאר מזיקין. עש"ב.
לסתום את הבקעים בעצים
במשנה שביעית (פ"ד מ"ה) שנינו: המבקיע בזית לא יחפהו בעפר, אבל מכסה הוא באבנים או בקש וכו'. ע"ש. וכתב הרא"ש שם הביקוע שהעפר נעשה טיט ומשביח את האילן, אבל מכסה הוא באבנים או בקש דאינו אלא לאוקמי אילן. ע"כ.
וכן איתא בתוספתא (פ"א ה"ט) תאנה שנתקלפה אין טוחין אותה בטיט "שהיא מלאכתה". ע"ש. וכתב בחסדי דוד (בפרק ג') דקמ"ל דלאו דוקא מבקיע בזית אלא הוא הדין בשאר אילנות, ועיין עוד בספר משנת יוסף ח"ב (עמוד ל). ע"ש.
וכתב הרמב"ם (פ"א הי"ט) המבקע בזית ליטול עצים לא יחפה מקום הביקוע בעפר מפני שהיא עבודה, אבל מכסה הוא בתבן או בקש.
ב. יש המרססים אף באופן האסור, כמו בתפוחים ואגסים שבתחלת הקיץ [שעל העץ] שמרססים אותם, וזה בכלל להשביח את הפירות [אברויי] שאסור, ובאופן כזה יש לייעץ להם להרחיק את המזיקים בכיוס, והיינו לעטוף כל פרי ופרי בשקית ניילון. שמותר לתת בשנת השמיטה שקיות ניילון על הפירות בעת
גידולם על העץ, בכדי למנוע מהם נזק שמגרע באכילתם. ב)
אם עדיף לעטוף הפירות בניילון או לרסס
ב) הנה מצוי היום בגינות פרטיות שמרחיקין את המזיקים בכיוס, והיינו שעוטפים כל פרי ופרי בשקית ניילון, ורבים נוהגים כן בתפוחים, אגסים, רימונים, אפרסקים, וחבושים. ולכאורה עדיף טפי לרסס בשביעית בסם בחומר המקובל, מאשר לכייס הפירות, דבריסוס אינו נוגע בגוף הפרי. ודומיא לחילוק שכתב בערוך השלחן (סימן יט סק"ו) שאם אינו נוגע בפרי מותר לאבק. ע"ש. אולם יש המרססים כיום אף באופן האסור, כמו בתפוחים ואגסים שבתחלת הקיץ מרססים אותם לעורר אותם מתרדמתם, והיינו לאברויי שאסור, ואם כן בריסוס גופא אינו מוכח שזה להצלה ונקרא שפיר מלאכה, אבל במכייס מוכח שאינו לאברויי אלא להצלה בלבד, ולכן אין עליה כל כך תואר מלאכה, ולעשות בית להגן מפני החמה והגשמים שאסור שאינו אלא לאברויי, ובמשנה דאסרינן לאבק ולעשן לתולעים היינו לזהירות בעלמא, אבל כשחשש מצוי שמותר לרסס נראה שכיום עדיף דמוכח שאינו אלא להצלה, וכמו שביאר כל זה בספר שמיטה כהלכתה (עמוד יט). ע"ש. וראה לקמן דין שמיטה בפירות הארץ, מה שהארכנו עוד בדין זה, אם מותר לעטוף פירות שביעית כשהם על העץ. וראה עוד בשבת הארץ (תשנ"ג, עמ' 204 הערה 81) בשם פוסקים, דלאוקמי כיוס מותר [לכו"ע], כיון שאינו עבודה בגופו של אילן. ע"ש.
ובספר דרך אמונה (פרק א' מהלכות שמיטה ציון הלכה ס"ק קעט) כתב, שמותר בשביעית לתת שקיות ניילון על הפירות בעת גידולם על העץ, בכדי למנוע מהם נזק שמגרע באכילתם, אבל אסור לתת ניילון בכדי למנוע הפסד בצורתם החיצונית, או בכשרותם כגון באתרוגים. וכעין זה כתב בארחות רבנו הקהלות יעקב חלק ב' (עמוד שנה). גם בשו"ת משנת יוסף חלק ג' (סימן ו') כתב, שמותר לתת שקיות ניילון על אתרוגים שלא ידקרום הקוצים, והביא בשם הגרב"י זילבר שליט"א להתיר משום שהוא בגדר לאוקמי פרי. ע"ש. ואף שבשו"ת
ג. עכברים שמפסידים לאילן, מותר לצודן בשביעית כדרכן, ואפילו בשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן מותר לצודן כדרכו. [שדוקא בחוה"מ פעמים שהצריכו לצוד בשינוי משום מלאכה, אבל בשביעית א"צ שינוי]. ומותר לתת רעל עכברים בשביעית בשדה,
כדי למנוע מהעכברים להזיק לאילנות. ג)
להורות נתן חלק ה' (סימן עג אות ו') כתב, שאסור לעטוף את הפירות בשקיות כדי להגן עליהם ממזיקין ומשינוי מזג האויר. ע"ש. מכל מקום העיקר כדעת האחרונים שכתבו להקל בזה. וראה עוד בדין זה בשו"ת משנת יוסף חלק ג' (סימן ו' וסימן כט). ע"ש.
עכברים המזיקים לאילנות, אם מותר לצודן בשביעית
ג) במשנה (מועד קטן ו:) צדין את האישות ואת העכברים משדה אילן ומשדה הלבן כדרכו במועד ובשביעית, וחכמים אומרים משדה האילן כדרכו ומשדה הלבן שלא כדרכו. ופירש רש"י, בשדה האילן במועד מפני שמפסידין בו. כדרכו שאין צריך לשנות בצידה, ובשביעית, אף על גב דמתקן השדה. בשדה האילן צד כדרכו, מפני שהפסד מרובה היא, וכו'. וראה בטור ובבית יוסף (אורח חיים סימן תקלז). וז"ל מרן בשלחן ערוך (שם סעיף יג): אישות ועכברים שמפסידים בשדה אילן מותר לצודן כדרכו, שחופר גומא ותולה בה המצודה, ואפילו בשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן מותר לצודן כדרכו שיוצאין ממנה ומפסידים האילן. ואם אינה סמוכה לשדה האילן אין צדין אותן, אלא על ידי שינוי שנועץ שפוד בארץ ומנענעו לכאן ולכאן עד שנעשית גומא ותולה בה המצודה. ויש אומרים שבשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן אינו מותר אלא על ידי שינוי. ואם אינה סמוכה לשדה האילן אסור אפילו על ידי שינוי. ע"כ. ומבואר מדברי מרן שדעת הסתם שאין צריך שינוי. וקיימא לן דסתם ויש הלכה כסתם. וסברת היש אומרים היא סברת הרמב"ם, כמבואר בבית יוסף. וכתב הב"ח ונקטינן לחומרא כהרמב"ם. ועל ידי עכו"ם ודאי יש להקל. וכתב בכף החיים (אות סב) דלפי מה שכתבנו לעיל (סימן יג אות ו') דכל היכא שמרן השלחן ערוך סותם להקל, ואחר כך כותב יש אומרים לחומרא, חושש להם לכתחלה. ואם כן הכא נמי בשדה הלבן הסמוכה יש להחמיר ולעשות על ידי שינוי. ואם אינה סמוכה יש לעשות על ידי עכו"ם, אם אין הפסד כל כך לא
ד. מי שגדלו לו בשדהו עשבים רעים המפריעים לצמחים וחונקים אותם, והדבר ברור שללא טיפול יזיקו לצמחים נזק ממשי, מותר
לו לרסס בחומרי הדברה על העשבים. ואם לא מועיל ריסוס, מותר עידור אפילו במעדר רגיל, ובלבד שיקפיד לא להפוך את הקרקע. ובשעת הצורך גדולה יש להתיר אף בכלים חקלאיים רגילים, כגון סכין שאינו הופך את האדמה. ואין ראוי ליתן הלכה זו ביד כל אחד, וצריכים לשאול שאלת חכם שידון בכל מקרה. ד)
ה. מותר לנקות את הגינה שבחצירו הסמוכה לביתו, ולהוציא את הלכלוך המפוזר בגינה, כל שכוונתו היא רק לצורך נקיון הגינה ולא לצורך זריעה. וכן מותר לאסוף את שיירי העצים מהגינה על ידי מטאטא, אפילו מטאטא-דשא, וכן להסיר את האבנים, כל שניכר שאין כוונתו לצורך עבודת האדמה. וכן מותר לתלוש מהחצר עשבים וקוצים כאשר כוונתו שתהיה לו אפשרות לשבת
יעשה אפי' בשינוי, ואם יש הפסד יש להקל ע"י שינוי כסתם הש"ע. ע"כ. ואמנם לפי מה שביארנו במבוא לילקו"י ח"ט (איסור והיתר כרך ב') כל היכא שמרן כתב סתם ויש, הלכה כהסתם לגמרי, והוכחנו כן מדברי מרן עצמו בכמה דוכתי, שכתב דין בסתם ויש, וסיים, ונכון לחוש לסברת החולקים. וממה שהוצרך לפרש כן, משמע דבכל דוכתא שכתב בסתם ויש, הלכה לגמרי כהסתם, וא"צ לחוש לסברת הי"א. דאי לא תימא הכי, הא בלא"ה צריך תמיד לחוש לסברתם. אלא ודאי דהלכה כסתם לגמרי. וכן מבואר מדברי הרמ"ע מפאנו, שכתב, שמרן כתב סברת היש אומרים כדי לחלוק כבוד לבעליה "במקום שרבים וגדולים עומדים בשיטה זו, וכשיש כמה מקומות שנוהגים כמותם". וממה שלא כתב שמרן הזכיר סברת הי"א כדי לחוש לדבריהם, משמע שזה אינו, אלא הלכה כהסתם לגמרי. ולפ"ז גם בנ"ד הלכה כדעת הסתם לגמרי. וראה בשו"ת מהרי"ל דיסקין (פסקים סי' כז אות כט), מ"ש בזה, אולם לדידן העיקר כמו שכתבנו, דהלכה כדעת הסתם לגמרי. [ובחוה"מ מותר להרוג ולהשמיד אותם כדרך שעושים בחול, ע"י פתיונות מורעלים או ריסוס, מפני שמפסידים את הצומח. להעמיד מלכודת עכברים בבית, וכמ"ש ברוח חיים פלאג'י, הובא בכה"ח (ס"ק נט). וע"ע בשו"ת באר משה ח"ז סי' קא]. ועיין בחזו"א (סי' יז אות כ' ד"ה מ"ק) שכתב לחלק בין חוה"מ שאסרו דברים משום טירחא, משא"כ בשביעית דלא שייך לאסור משום טירחא. ע"ש. ולדבריו יש לדון בנ"ד להתיר אף בשדה שאינה סמוכה לשדה אילן, וא"צ לצוד על ידי שינוי.
וליהנות מהחצר. או לעבור שם. וטוב שיניח כסאות ושלחן בחצרו, כדי שיהיה מוכח שכוונתו להשתמש בחצר ולא להכינו
לזריעה. [דדמי לכירתו המוכיחה עליו]. אבל מעיקר הדין בחצר הסמוכה לבית אין צריך היכר, דזה גופא היכר. ה)
ד) דדמי למ"ש הרמב"ם (פ"א משמיטה ה"י) שהתירו השקאה בשביעית מאחר שאם לא ישקה הארץ תיעשה מליחה וימות כל עץ שבה. וכ"פ באור לציון (שביעית פ"א הי"ד).
לאסוף שיירי עצים ואבנים מהגינה
ה) במשנה (שביעית פרק ד' משנה א') שנינו: בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים
ואבנים ועשבים מתוך שלו, כדרך שהוא מלקט מתוך של חבירו. את הגס הגס. משרבו עוברי עבירה התקינו שיהא זה מלקט מתוך של זה, וזה מלקט מתוך של זה שלא בטובה, ואין צריך לומר שיקצץ להם מזונות. ע"כ. וביארו בירושלמי, דאף על גב דעצים ועשבים כשמלקטין אותן מתוך השדה מתקן השדה לזריעה כשמלקט הגס, כלומר העצים והעשבים הגסים ומניח את הדקין תלינן דצריך לעצים הוא, ולא לתקן את הקרקע קעביד, כדרך דתלינן במלקט בשדה חבירו בין דקין בין גסין דלא עביד איניש לתקן שדה חבירו, ומידע ידעי דלעצים הוא צריך. ומשרבו עוברי עבירה שהיו מלקטין בשדותיהן בין דקין בין גסין, והם אומרים בגסים ליקטנו, התקינו שיהיה זה מלקט מתוך של זה שלא בטובה, דהיינו שאין חבירו מחזיק לו טובה, דהשתא ודאי לא אתי ללקט הדקין, כיון שאין חבירו מחזיק לו טובה על זה. וכן פסק הרמב"ם (פרק א' מהלכות שמיטה ויובל הלכה טז) וז"ל: בראשונה היו אומרים מלקט אדם עצים ואבנים ועשבים מתוך שדהו, והוא שיטול הגס הגס, כדי שלא יתכוין לנקות הארץ, אבל משדה חבירו נוטל בין דק בין גס. משרבו עוברי עבירה שמתכוונים לנקות ואומרים הגס הגס אנו נוטלים, אסרו שאדם יטול כלום משדהו אלא מתוך שדה חבירו, והוא שלא ילקט בטובה, שלא יאמר לו ראה כמה טובה עשיתי לך שהרי נקיתי שדך. ע"כ.
ומבואר מכל זה, שאין לאדם לנקות את שדהו בשביעית, מפני שנראה כמתקן שדהו לזריעה בשביעית. אולם בירושלמי (פרק ד' הלכה א') מבואר, דאם היתה בהמתו שם או שהיתה כירתו שם מותר ללקט העצים הגסים ולתת לבהמה או לכירה, ולא מיחזי כמסקל, לפי שבהמתו מוכחת עליו וכירתו מוכחת עליו. וכן הוא ברמב"ם שם הלכה יז. ופירש הרדב"ז, דבכהאי גוונא מותר ליטול אף הדקין. הרי שבמקום שמוכח שאין כוונתו לעבודת הארץ מותר לנקות הכל. ולפי זה יש לומר, דכל מה שאסרו חכמים לנקות שדהו היינו דוקא בשדה שהדרך לנקותה לצורך זריעה, אבל במנקה את גינת חצרו במטאטא וכדומה, והדבר ניכר שאין כוונתו אלא לנקיון בעלמא, אין הדבר נראה כמתקן שדהו בשביעית, ורשאי לנקות הכל.
אלא שיש לעיין בזה מדברי התוס' (מועד קטן יג.) וגיטין (מד:) ובכורות (לד:) שכתבו דתולש קוצים מחוברים יש בזה איסור חורש מן התורה. כיעו"ש. וכן הוא בפירוש רש"י שם. ואמנם כל זה כשכוונתו להכשיר את הקרקע לזריעה, דכך הוא דרכו של מלאכת חורש, כמבואר בריש מועד קטן. אבל כשתולש את הקוצים כדי להכשיר את המקום לישב בו, וכל כיוצא בזה, ובודאי שאינו מתכוין להכשיר את הקרקע לזריעה, ויש בדבר היכר שכן הוא, אין בזה איסור.
ובספר מנחת שלמה חלק א' (סימן נא אות י') כתב להסתפק בזה, דאפשר שאף בגינה קטנה הסמוכה לבית מותר לסקל ממנה עצים ואבנים דכמו שבהמתו או כירתו גורמת היתר, ה"נ כיון שהיא סמוכה לבית כולי עלמא ידעי שדרך כל אדם לנקות את כל הסמוך לביתו משום נקיותא אף שלא לצורך זריעה, וכל כי האי הוי שפיר היכרא, וכדאיתא כעין זה בחולין (סוף פרק השוחט). וצ"ע. ע"כ. אך דעת מרן אאמו"ר שליט"א, שאם כוונתו רק לניקיון הגינה, יש להתיר בפשיטות. וכן כתב בספר השמיטה חלק א' (פרק ה' עמוד כו סעיף ד'). גם בספר משפטי ארץ (פרק ה' סעיף ג') כתב, שפסולת ולכלוך שנצטברו בגינה או בחצר, מותר לסלקם לשם נקיון כדרך שעושה כל השנים. ובלבד שלא יתכוין לתועלת הצמחים שבגינה, או להכשרת המקום לגינה. ע"ש. וכן כתב באור לציון (שביעית עמוד לד), וסיים, דמכל מקום טוב שלא ינקה לגמרי את הכל, אלא ישאיר מעט פסולת, שאז ודאי ניכר שאין כוונתו להכשיר את הקרקע לזריעה. ע"כ. ודקדק לכתוב בלשון "וטוב" שאין זה לעיכובא אלא חומרא בעלמא, דלפי המבואר בגינה שבחצר הדבר ניכר בעליל שאינו מנקה הגינה לשם זריעה, אלא לנוי ויופי. וראה עוד בנידון דידן בשו"ת משנת יוסף חלק א' (סימן ג'), ובשו"ת אז נדברו חלק ד' (סימן יד). ע"ש.
לתלוש עשבים מהגינה כשכוונתו לשבת בה
ומה שכתבנו לענין תלישת עשבים רעים מהגינה, כן דעת הגרש"ז אויערבאך זצ"ל, הו"ד בשו"ת אבני ישפה (סימן ריג). וראה בשו"ת מנחת שלמה הנ"ל (סימן נא אות י'). ע"ש. ובשו"ת מנחת יצחק חלק י' (סימן קטו) נשאל בכיו"ב, בגינה שגדלים בה עשבים וקוצים הרבה מחמת ריבוי הגשמים, ומכסים את החבלים, ומונע את הגישה לבלוני הגז, וגם יש חשש שבימות הקיץ המקום ישמש
ו. שדה שכיסה אותה השלג, ואם השלג לא יסולק כל הגידולים
יפסדו, מותר לפנות את השלג בשנה השביעית. ו)
לנחשים וכו', אם מותר לקצצם, וכתב שם, דכיון דנטילת קוצים אסורה רק מדרבנן משום תולדה דחורש, לכן יש לצדד לומר שלא נאסר אלא במקום שנועד לזריעה, דדוקא שם שייך המלאכות שהן תולדה דחרישה. אלא שנתייראתי מפסק הגאון החזון איש שהובא בשו"ת משנת יוסף חלק א' (סימן לה). ושם (סימן ג') מתיר על ידי שינוי, וכן כתב עוד בחלק ב' (סימן ז'). וכן מוכח עוד בכ"מ דצריך דוקא על ידי שינוי. ובספר הלכות שביעית (דף קפב) כתב דיש לעשות כן על ידי עכו"ם. וראה עוד מ"ש בזה בספר שביעית כהלכתה (פרק א'), ובשו"ת אז נדברו חלק י' (סימן לט). ע"ש.
להסיר שלג מהשדה – כשהוא מפסיד הגידולים
ו) כבר כתבנו לעיל מה שכתב הגאון החזון איש (שביעית סימן יז אות יט) דסבירא ליה להרמב"ם כהירושלמי שאסור לעבוד בשביעית עבודת קרקע אף כשהוא לאוקמי. והיינו, דאמרו בירושלמי במחלוקת שנויה, ומשנתינו אף מזהמין דליכא אברויא אילנא אוסרת בשביעית. ואפשר דגזרינן משום זיהום דאברויא, ומשום דבגמרא דידן לא קבעו הדבר, סמך על הירושלמי. ואין לומר דבאברויא אילנא פליגי, דהא אמרו בירושלמי טעם המתיר דמזהם כמושיב שומר. ובאמת שכן כתב הלחם משנה (בפרק ח' מהלכות יום טוב). ע"ש. וראה עוד בחזון איש (סימן כ' אות ה') שכתב, דלא אמרו חכמים בכולל, דבמקום פסידא שרינן מלאכת שביעית בזמן הזה או בתולדות, אלא מנו חכמים מה שהתירו והן מהדברים הכוללים את הרבים, אבל לא הותר ליחיד במאורע פרטי, וגם בדברים המצויים לרבים לא הכל התירו, שהרי אסרו לעשן שימות התולעת, ולא יסוך לזהם שלא יאכל העוף וכו'. ע"ש. וכבר הזכרנו לעיל דברי הריב"ז שיש מלאכות שאסרו אף אם הוא לאוקמי, אולם בנידון דידן יש להקל, שהרי אין פעולת פינוי השלג נוגעת בגוף האילן, וגם אינה משביחה את הגידולים, רק משאירה את המצב הקיים כמות שהוא. והוא בכלל לאוקמי אילנא, ולא לאברויי אילנא.
ז. אם ירד שלג על האילנות, וגורמים להפסד הפירות, מותר להסיר את השלג בשנת השמיטה, שזה נחשב בכלל להעמיד את האילן, ולא להברותו. וכן אם השלג עלול לגרום לשבירת ענפים,
מותר להסירו משם. ז)
ח. עץ אתרוגים העומדים למצוה, שירד עליו שלג רב ויכול לגרום שהאתרוגים יתקלקלו ויפסדו למצוה, מותר להוריד ממנו את
השלג. ח)
להסיר השלג מעל האילנות בשנת השמיטה
ז) דזה הוי בכלל לאוקמי פירא, ואוקמי אילנא. ועיין במשנה שביעית (פרק ד' משנה ו') ענף שנפשח קושרים אותו שלא יוסיף להשבר. ע"ש. והוא הדין לענין הסרת השלג מעל ענפים העלולים להשבר מכובד השלג. ועיין במשפטי ארץ (פרק ג' הערה 5) שכתב, שלא לכל מניעת נזק התירו לעשות מלאכות. ע"ש.
להסיר קוצים מעץ אתרוגים למנוע פסילתם
ח) איתא בתוספתא (פרק א' דשביעית הלכה ז'), ובירושלמי (פרק ב'): אין מכוונין וכו'. ופירש הפאת השלחן (סימן כ' אות ה') אין מכוונין לקוץ הקוצים היוצאים מהאילן שלא יזיק הפירות. ומבואר, שיש לאסור קציצת הקוצים אף על פי שאינו אלא לאוקמי, והיינו משום דילמא מיחלף בעבודות השדה. וכן כתב בשו"ת מהרי"ל דיסקין (סימן כז, דיני שביעית אות כח), שאין מסירין הקוצים היוצאים מן האילן שלא יזיק את הפירות. ע"ש. וכן פסקו כמה אחרונים, ראה בכרם ציון (פרק ד' סעיף י'). ע"ש. ואמנם כל זה בשאר האילנות שקציצת הקוצים נעשית לתועלת הפירות, דאף שהוא לאוקמי אילנא, יש כאן איסור מיוחד דילמא יחליפו מלאכה זו בעבודות השדה. אבל בעץ אתרוג שהסרת הקוצים אינה לתועלת עצם הפרי שיהיה ראוי לאכילה, אלא כל מטרתו בהסרת הקוצים היא לכשרות האתרוג, לכאורה יש כאן סברא דליכא לאחלופי בשאר עבודות שדה, שכאן זו פעולה מיוחדת לתועלת כשרות האתרוגים, ולא דמי לשאר עבודות שדה שהיא לתועלת הפרי עצמו, באופן הרגיל. ובאמת שכן כתב בהליכות שדה (גליון 50 תשמ"ז, עמוד 9) במכתב הגרי"ש אלישיב, שאין לגזור בזה אלא אם כן קציצת קוצים נוהגת גם בשאר אילנות, אך אם אינה נוהגת אלא באתרוג שלא יפסל למצוותו, לא שייך לאוסרה משום איחלופי בעבודת השדה. אלא שסיים שם להחמיר מצד אחר, דבעיקר הדבר נראה שגם לדעת החזון איש הסובר דההיתר של פסידא חל אף במקום של הפסד פירות בלבד, זה דוקא במקום הפסד ניכר לפירות, אך באופן שאין הפסד מהותי לפירות אלא שרוצים להשקיע כל מיני עבודות על מנת שיהיה האתרוג ראוי למצוותו בלא פגם, בזה יש לומר שאין זה בכלל לאוקמי. ע"כ. גם בספר משפטי ארץ (עמוד 292) הביא תשובה מהגרי"ש אלישיב שלדעתו גם לכשרות מצוה אסור. וכן כתב הגר"ש וואזנר בקובץ הליכות שדה (84). וכן כתב בספר דרך אמונה (פרק א' מהלכות שמיטה ציון הלכה ס"ק קעט) בשם הגרי"ש אלישיב, דלא הותרה מלאכה למניעת הפסד הפרי רק כשעלול להגרם הפסד בגוף הפרי. אבל אסור לעשות מלאכות אלו לתועלת כספית גרידא, כגון לכוין את עונת ההבשלה של הפירות לזמן שמחיר הפירות יהיה גבוה, וכן למנוע פגם קטן שאינו משמעותי לגבי הפרי אף על פי שהוא משמעותי לגבי מחירו. ולכן מותר בשביעית לתת שקיות ניילון על הפירות בעת גידולם על העץ, בכדי למנוע מהם נזק שמגרע באכילתם, אבל אסור לתת ניילון בכדי למנוע הפסד בצורתם החיצונית, או בכשרותם כגון באתרוגים. וראה עוד במ"ש בדרך אמונה שם (ס"ק פח). ע"ש. וכעין זה כתב בארחות רבנו הקהלות יעקב חלק ב' (עמוד שכה) בשם הגרי"י קנייבסקי זצ"ל, ודלא כמחבר אחד שמתיר, והקפיד מאד על היתר זה ואמר שההיתר לעבודת אילן רק בהפסד כל הפירות, אבל כאן בגלל שרוצה לקחת יותר כסף בשביל האתרוג למצוה לא מיקרי הפסד פרי שראוי לאכילה. ע"כ. וראה עוד במה שכתב שם בעמוד שנה-שנז. וכיוצא בזה כתב בספר תודעת השמיטה (סעיף יד) בשם הגרי"ש אלישיב, דמותר בשביעית לשים שקיות על הפירות בעת גידולם על העץ בכדי למנוע נזק שמגרע באכילתם [כי זה נחשב לנזק בגוף הפרי], אבל אסור לשים בכדי למנוע הפסד בצורתם החיצונית או בכשרותם כגון באתרוגים [כי זהו הפסד כספי בלבד]. והובאו דבריו בספר דרך אמונה (פרק א' מהלכות שמיטה יובל ציון ההלכה ס"ק קעט).
אולם דעת הגר"ש וואזנר בקובץ מבית לוי (קובץ ה' ניסן תשנ"ד עמוד נ') שמותר להסיר הקוצים לצורך הכשר האתרוגים. אבל אין להתיר בזה כדי שהאתרוג יהיה נאה ויגדל שוויו הכספי. ע"ש. ובארחות רבנו חלק ב' (עמוד שנז) הביא בשם החזון איש שמותר לכרות קוצים אלו, ואף להחשיב בהוצאות של אוצר בית דין את שכל הפועל הכורת קוצים אלו. ע"ש. גם בשו"ת משנת יוסף חלק ג' (סימן ו') כתב, שמותר לתת שקיות ניילון על אתרוגים שלא ידקרום הקוצים, והביא בשם הגרב"י זילבר שליט"א להתיר משום שהוא בגדר לאוקמי פרי. ע"ש.
ט. מותר לכסות בשנת השמיטה זרעים, פירות וגידולים שונים, ביריעות ניילון וכדומה, כדי להגן עליהם מפני הגשמים והשלג. וכן מותר לעשות שמשיות לאילנות להגן על האילן מפני החמה
או מפני הצינה, כל שהדבר בא לאוקמי אילנא. ט)
הסרת השלג מעל עץ אתרוגים
ובנידון דידן גבי הסרת שלג כדי למנוע פסילתם של האתרוגים למצוה, לכאורה כיון שהאתרוגים יהיו ראויים בלאו הכי לאכילה, אף שלא יהיו ראויים למצוה, אי אפשר להתיר לפנות השלג, דזה אינו בכלל לאוקמי אילנא, דמצד עצם האילן והאתרוגים יהיו ראויים לאכילה גם בלא שיפנה את השלג, וכל עצם הסרת השלג היא לצורך המצוה בלבד. אלא שיש לדון בזה, דהא כל עיקרו של עץ האתרוג הוא בשביל המצוה של ד' המינים, ובלא זה אין לו שום ענין באתרוגים, ולא נטעם לשם אכילה, וכיון שפינוי השלג הוא לצורך האתרוג שיהיה ראוי למה שהוא ניטע, לכאורה הוי בכלל לאוקמי אילנא. ולפי זה גם בנידון דידן יש להקל. וכשם שמצינו לכמה אחרונים שהתירו להסיר את הקוצים מעץ האתרוגים כדי למנוע את פסילת האתרוגים למצוה, כך מותר להסיר את השלג מעץ האתרוגים, כדי למנוע את פסילתם. והראני ר' ישי מזלומיאן נר"ו שבשו"ת להורות נתן חלק ה' (סימן עג אות ו') כתב, שאסור לעטוף את הפירות בשקיות כדי להגן עליהם ממזיקין ומשינוי מזג האויר. ע"ש. מכל מקום מצד הסברא נראה שבשלג יש להקל טפי, שאין זו מלאכה בגוף האילן כזומר וכדומה, אלא מסיר את המונע. וכל עיקרו של עץ האתרוג הוא לצורך המצוה. וראה עוד בדין זה בשו"ת משנת יוסף ח"ג (סימן ו' וסימן כט). ע"ש. ואמנם יש להסתפק דשמא כל ההיתר הוא כדי שהאתרוג לא יפסד למצוה, אבל לצורך שיהיה מהודר, אין להקל, דזה אינו לאוקמי פירא. וגבי הסרת קוצים באמת הגר"ש וואזנר אסר להסיר הקוצים מעץ אתרוגים כדי שיהיו מהודרים, ולא התיר בזה רק כדי למנוע את פסילתם. ולכאורה הוא הדין גבי הסרת השלג. ושמא כיון שאינו עושה מעשה בגוף האילן, קיל טפי. ויש לעיין בזה.
לכסות זרעים ביריעות ניילון בשמיטה
ט) במשנה (פרק ב' דשביעית משנה ד') שנינו: כורכין את הנטיעות עד ראש השנה, וקוטמין אותן ועושין להם בתים. ופירש הר"ש, דכורכין הוא מפני החמה
י. אפשר להקל לעטוף את הענבים הנמצאים על העץ בשקית ניילון כדי לשומרם מאכילת ציפורים, וכן כיוצא בזה בשאר פירות, כל שאין הפירות גדלים ומשתבחים על ידי זה, אלא עושים זאת כדי למנוע מהם נזק שמגרע באכילתם. אבל בכדי למנוע
הפסד בצורת החיצונית, אסור. י)
והצינה. וכן כתב הרש"ס, דכורכין אותן הוא מלשון תכריך בוץ. ומבואר, שכל ההיתר הוא רק עד ראש השנה, אבל אחר ראש השנה של השביעית, אסור לעשות כנ"ל. אולם אם עושה כן לצורך אוקמי אילנא, ולא לתועלת ותוספת שבח לפירות, יש להקל בזה גם אחר ראש השנה של השמיטה, ובלאו הכי הרמב"ם פירש דכורכין אותן היינו שמקבץ את הענפים וקושרם שיעלו למעלה במישור ולא ינטו על הארץ. ומהר"י בן מלכי צדק פירש, דכורכין את הנטיעות בעלין שלא יבשו. ע"ש. ועיין עוד במשנת יוסף חלק א' (עמוד קכז) בפירוש ועושין להם בתים. ע"ש. וראה במקורות לעיל לסעיף ב', ודון מינה לנידון דידן.
לעטוף הענבים שבעץ בשקיות ניילון
י) כן כתב בשו"ת משנת יוסף חלק ב' (סימן כ'). וראה עוד בחלק ג' (סימן ו') בדין עטיפת אתרוגים שעל האילנות בשקיות ניילון כדי שלא ידקרום הקוצים. וראה עוד בחלק ג' סימן כט. ע"ש. גם בספר דרך אמונה (פרק א' מהלכות שמיטה ציון הלכה ס"ק קעט) כתב בשם הגרי"ש אלישיב, שמותר בשביעית לתת שקיות ניילון על הפירות בעת גידולם על העץ, בכדי למנוע מהם נזק שמגרע באכילתם, אבל אסור לתת ניילון בכדי למנוע הפסד בצורתם החיצונית, או בכשרותם כגון באתרוגים. וכעין זה כתב בארחות רבנו הקהלות יעקב חלק ב' (עמוד שנה), ועיין בתשובת מהרי"ל דיסקין (סימן כז אות ד') ובמ"ש בדרך אמונה שם (ס"ק פח). ע"ש. ואף שבשו"ת להורות נתן חלק ה' (סימן עג אות ו') כתב, שאסור לעטוף את הפירות בשקיות כדי להגן עליהם ממזיקין ומשינוי מזג האויר. ע"ש. מכל מקום העיקר כדברי האחרונים הנ"ל. וראה מה שכתבנו לעיל גבי הסרת שלג מעץ אתרוגים.
יא. כורכין את הנטיעות עד ראש השנה של השנה השביעית, והיינו שמקבצים את הענפים וקושרים אותם שיעלו למעלה במישור ולא ינטו על הארץ. אבל אין עושין כן בשביעית עצמה, אולם אם הוא לאוקמי אילן מותר לעשות כן גם אחר ראש השנה של השביעית. וכל זה שעושה כן כדי שלא ישבר, אבל מפני חשש
שהעץ יתעקם, אסור, וכאשר יבואר להלן. יא)
יב. יש אומרים שאסור למתוח ענפי גפן הנוטים לארץ ונגררים עליה, גם אם התפשטות ענפים אלו מסכנת את האילן כולו, וכל שכן שאסור לעשות זאת במקום שאינם מכבידים על האילן, או מסכנים את קיומו. ולפי המבואר לעיל, במלאכות שהן לאוקמי אילנא יש להתיר גם כשהמלאכות נעשות בגוף האילן, ממילא גם כאן כל שהוא לאוקמי אילנא יש להקל. וטוב שיעשה כן בשינוי,
וראה לעיל סעיף ו'. יב)
לקשור ענפי האילן
יא) במשנה (פרק ב' דשביעית משנה ד') שנינו: כורכין את הנטיעות עד ראש השנה, וקוטמין אותן ועושין להם בתים. ופירש הר"ש, דכורכין הוא מפני החמה והצינה. וכן כתב הרש"ס, דכורכין אותן הוא מלשון תכריך בוץ. אולם הרמב"ם פירש דכורכין אותן היינו שמקבץ את הענפים וקושרם שיעלו למעלה במישור ולא ינטו על הארץ. ומהר"י בן מלכי צדק פירש, דכורכין את הנטיעות בעלין שלא יבשו. ע"ש.
ומבואר, שכל ההיתר הוא רק עד ראש השנה, אבל אחר ראש השנה של השביעית, אסור לעשות כנ"ל. ואמנם כתב במשפטי ארץ (עמוד 53) שאם הוא לאוקמי אילנא מותר גם בשביעית. וכן כתב בספר שבת הארץ (עמוד 206). ע"ש.
לקשור ענפי עץ גפן ולמותחם על סוכה
יב) במשנה (פרק ב' דשביעית משנה ד') שנינו, מזהמין את הנטיעות וכורכין אותם עד ראש השנה. ופירש הרמב"ם וכורכים היינו שיקבץ את הענפים והפארות ויקשרם כדי שיעלו למעלה במישור, ולא ינטו על הארץ. ע"ש. ומשמע שם דכל ההיתר הוא עד ראש השנה, אבל אחר ראש השנה אסור. וכן פסק הרמב"ם
יג. יש אומרים שמותר לעטוף את העץ עצמו בשביעית כשעושה כן כדי להגן עליו מפני הקור, והוא בא לאוקמי אילנא. ויש אומרים שבפגעי הטבע כגון חום וקור ותולעים, גרע טפי, ואסור
גם לאוקמי אילנא, [וכמבואר בהערה לסעיף א']. ולדינא נראה כסברא ראשונה. יג)
(פרק א' מהלכות שמיטה ויובל הלכה ה'): אין נוטעים בשביעית, ולא יכרוך את הנטיעות. וכתב הראשון לציון בפסקי עוזיאל (מובא בתנובות שדה גליון 31), דאין לומר שדוקא בנטיעות הרכות הוא שאסור, משום דמשבח כל הנטיעה על ידי כך שלא תהא עקומה או כפופה, אבל אילן שגדל כל צרכו ויש לו ענפים שמתפשטים ויורדים לארץ, מותר לכורכם, הואיל ואין בו משום אברויי אילנא, זה אינו, שלא הותר בשביעית אלא דבר שהוא לקיומו של האילן, וכל שאינו בכלל קיום האילן, הרי הוא בכלל אברויי ואסור. וכן אמרו (מועד קטן ג.), ולא יפסג באילן. ופירש רש"י, סומכין האילן שהוא רענן יותר מדי, ובגירסת הכסף משנה (פרק א' מהלכות שמיטה ויובל הלכה ה'), כשהאילן הוא רך הרבה ויראים שמא ישבר סומכין אותו, וב' הגירסאות לדבר אחד נתכוונו, ואין ביניהם אלא שינוי הנוסחאות. והר"ן בחידושיו פירש, ומפסגין הוא אילן שענפיו נוטים לכאן ולכאן, קושרים אותם כדי שיעלו למעלה ולא יכבדו על גוף האילן. מכאן אנו למדים דאף במקום שענפיו אלה שמתפשטים לארץ מסכנים את האילן כולו, לא הותר לקשור את ענפיו, וכל שכן במקום שאינם מכבידים על האילן או מסכנים את קיומו שאסור לקושרם, משום שקשירתם היא שבח האילן.
וכבר ביארנו לעיל [דין זיבול בשביעית] דאף שאנו מתירים כל מלאכה שהיא לאוקמי אילנא באיסורי דרבנן, כאן שהמלאכה נעשית בגוף האילן יש לאסור, וכמו שכתב בפאת השלחן (כ, יא). ויש אומרים שבדבר הנעשה להציל מפגעי הטבע אין להתיר אפילו לאוקמי אילנא. והחזון איש (שביעית סימן יז, אות יט) כתב, שהוא מטעם גזירה שלא יבואו לבצע מלאכות על מנת להשביח את הנטיעות.
לעטוף את העץ להגן עליו מהקור
יג) במשנה שביעית (פרק ב' משנה ד') שנינו: מזהמין את הנטיעות, וכורכין אותן וקוטמין אותן ועושין להן בתים וכו' עד ראש השנה. ופירש הר"ש, דכורכין הוא מפני החמה והצינה. וכן כתב הערוך (ערך זבל). וכן כתב הרש"ס דכורכין אותן מלשון תכריך בוץ. אמנם הרמב"ם שם פירש, דכורכין אותן היינו שמצמידים הענפים ויקשרם שיעלו למעלה במישור ולא ינטו על הארץ, ומהר"י בן מלכי צדק פירש, דכורכין את הנטיעות בעלין שלא יבשו. ע"ש. ומכל מקום מבואר דרק עד ראש השנה שרינן, אבל בשביעית הוא אסור. אמנם אם הוא בכדי לאוקמי אילנא מותר. וכן כתבו במשפטי ארץ (הנ"ל), ובשבת הארץ (עמוד 206). ע"ש.
ואמנם לדעת הרידב"ז (פרק א' סעיף ה', ובבית הרידב"ז שם), והתפארת ישראל (פרק ב' אות כז) אם מעכב היזק שבכללות הטבע נחשב הדבר כאברויי אילנא. ע"ש. והיינו שבפגעי הטבע כגון חום וקור ותולעים, גרע טפי, ואסור גם לאוקמי אילנא. ודברי הרדיב"ז הובאו במשפטי ארץ (שביעית פרק ד' הערה 24). וע"ש מה שכתב בזה, והביא דברי החולקים.
