פרשת קדושים – “שאיפות ועבודה עצמית”

כ' ניסן ה'תשע"ד

“…קדשים תהיו כי קדוש אני ה’ אלקיכם” (ויקרא י”ט, ב)

 

מצווה זו שהתורה מצווה אותנו “קדשים תהיו” מעוררת תמיהה אצל המתבונן, הלא ידועה היא הברייתא המובאת במסכת עבודה זרה (דף כ’ ע”ב): “אמר רבי פנחס בן יאיר: תורה מביאה לידי זהירות, זהירות מביאה לידי זריזות, זריזות מביאה לידי נקיות, נקיות מביאה לידי פרישות, פרישות מביאה לידי טהרה, טהרה מביאה לידי חסידות, חסידות מביאה לידי ענוה, ענוה מביאה לידי יראת חטא, יראת חטא מביאה לידי קדושה, קדושה מביאה לידי רוח הקדש ורוח הקדש מביאה לידי תחית המתים”. נמצא שמידת הקדושה ממוקמת בפסגת שאיפת המין האנושי ובמעלה הגבוהה ביותר, עד שהזוכה להשיג מידה זו בשלימות, זוכה לרוח הקדש. ורבנו משה חיים לוצאטו זצ”ל בספרו מסילת ישרים שבנה את ספרו על ברייתא זו וביאר באריכות את האופנים להגיע לכל מידה ומידה, כותב שענין הקדושה הוא שיהיה האדם נבדל ונעתק מן החמריות לגמרי ומתדבק תמיד בכל עת ובכל שעה באלקיות.

וא”כ אנו תמהים ושואלים כיצד ציותה אותנו התורה כציווי כללי לכל עם ישראל “קדשים תהיו” וכי יש ביכלתנו להגיע לאפס קצהו של מידה זו?

עוד יש לשאול, הלא מהתבוננות בברייתא עולה שהמעלה הראשונה היא “תורה” והיא המביאה לשאר המדרגות. ואילו יראת חטא נמצאת במדרגה התשיעית. והנה ידועים דברי המשנה במסכת אבות “כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת וכל שאין יראת חטאו קודמת לחכמתו, אין חכמתו מתקיימת” ונמצא שיראת חטא קודמת לתורה?

אלא, המפתח להבנת הדברים רמוז במילותיו הקצרות של הרמח”ל בפרק הראשון של ה”מסילת ישרים”, וכבר התבטא הגר”א מוילנא שהרמח”ל ברוח קדשו דקדק עד מאוד בכל מילה של ספר זה ללא יתרון או חסרון, וכך דבריו: “יסוד החסידות ושורש העבודה התמימה…וכו’ ” – מהו ההבדל בין יסוד לבין שורש?

אלא, כשבונים בנין, ראשית בונים לו את היסודות. השלד הוא היסוד של הבנין ואח”כ ממשיכים לעבוד בתוכו מבפנים ומבחוץ. השלד נישא לגובה רב כגובהו של הבנין הרצוי. יסוד זה מרמז לשאיפות הנדרשות מהאדם, חז”ל אומרים “לעולם יגיד אדם: מתי יגיעו מעשי למעשי אבותי- אברהם יצחק ויעקב”, וכי יש לנו סיכוי להגיע למעלה כלשהי הקרובה מעט למדרגתם העצומה של ענקי העולם, אבותינו הקדושים שכולם קדש קדשים?  אם כן מדוע נדרשות מאיתנו שאיפות להגיע למעלתם?

התשובה היא שהאדם חייב להגיע לכך שלעולם לא יעצור בעלייתו המתמדת בעבודת ה’, לכן אם יציב לעצמו שאיפות נמוכות וישיג אותן וירגיש שמיצה את עצמו, כבר לא יהיה לו רצון להמשיך להתקדם. על כן נדרש ממנו להציב לעצמו מטרות גבוהות אף שבפועל כמעט בלתי אפשרי להשיגן, כדי שלעולם יחפוץ לעלות, להתעלות ולהתקדם ללא הפסקה.

אולם, דרך העבודה לקנות את המעלות הרוחניות נדמית לשורש. גודלו של השורש מותאם לגודל העץ. לשתיל קטן יש שורשים קטנים וככל שגודל כך גם שורשיו גדלים עמו עד שנעשה לעץ עבות בעל שורשים רחבים. כך גם סדר העבודה, בתחילה עליו ללמוד תורה וככל שלומד יותר כך יכול לרכוש מעלות רוחניות נוספות. בכל מדרגה רוחנית שנמצא האדם יש בו מעט ממידת הזהירות ומעט מהזריזות ומהנקיות וכו’ ואף מעט ממידת הקדושה, אלא שאינו יכול להגיע למיצוי מידת הזריזות לפני שרכש בשלמות את מידת הזהירות וכך הלאה, ואכן המידה העליונה הקרובה לרוח הקודש היא מדרגת הקדושה והיינו כשזוכה לקנות מידה זו בשלמות ואינו יכול להגיע לזכות בה אלא אם קנה בשלמות את שאר המידות. אבל על כך אמרו חז”ל במסכת אבות: “לא עליך המלאכה לגמור ואי אתה רשאי להבטל ממנה” עלינו מוטל להוסיף קדושה לתוך חיינו ולהתקדם לאט לאט לפי מדרגתנו.

מעתה מיושבות תמיהותינו, בודאי מידת הקדושה נמצאת בפסגת המדרגות היינו כשקונה אותה בשלמות, אולם אין זה סותר לציווי התורה “קדשים תהיו” כיון שגם במדרגתנו אנו נדרשים להוסיף עוד ועוד קדושה לאורח חיינו אף שאנו רחוקים מקנית מידה זו בשלמות.

ומעתה מובן שאף שמידת יראת חטא היא המדרגה התשיעית היינו בהגיעו לשלימות מידה זו, מכל מקום נדרש מהאדם שתהא לו מעט ממידה זו כבר בתחילת עבודתו על מנת שיוכל להכנס לתורה שהיא המדרגה הראשונה, ועל כך נאמר “כל שיראת חטאו קודמת לחכמתו חכמתו מתקיימת” כי מי שאין בו אף לא מעט יראת חטא אין חכמתו מתקיימת.

ומהי הדרך להוסיף קדושה לפי מדרגתנו?

על כך עומד הרמב”ן ומבאר שציווי התורה “קדשים תהיו” פירושו שלא יהא נבל ברשות התורה, שגם בדברים המותרים לנו לא נרבה בצורה מוגזמת, ולא יהא אדם זולל וסובא ודבק בחומריות וגשמיות, כי בכך מתרחק מבוראו ומכהה את חושיו הרוחניים העדינים, ועל כך נאמר “קדש עצמך במותר לך”. וכשם שעל האדם להתקדש במצוות שבין אדם למקום, כך עליו להתקדש במצוות שבין אדם לחברו ולכן לאחר שפירטה התורה את דיני המשא ומתן בין בני האדם וציותה לא תגנוב, לא תגזול ולא תונו וכו’ סיכמה ואמרה “ועשית הישר והטוב” (דברים ו’, י”ח) שמכל מקום יש לנהוג לפנים משורת הדין ולרצות את חברו גם באופנים שעל פי הדין הוא בעצמו צודק.

***

דרכו של היצר הרע להקטין כל מעשה רוחני שאדם עושה ובכך להביאו לידי יאוש. אך חז”ל מגלים לנו שלא עליך המלאכה לגמור וכל מעשה רוחני, אף שנראה לכאורה פעוט, משפיע לטובה. מקרה נפלא שבו ניתן להיווכח בכך הוא המעשה שלפנינו:

משה לא האמין למראה האברך שעמד מולו ברחבת בית הכנסת הגדול בהרצליה. האם זה הוא, או אדם אחר הדומה לו. האם אברך יקר זה הוא חברו מימים עברו – נכדו של זלמן ארן ששימש כשר בממשלתו של בן גוריון? ניגש משה אל האברך ושאלו “סלח לי שמך אולי ארן”? לתדהמתו אכן התברר שהאברך העומד מולו הוא חברו הטוב מימי הילדות. משה לא יכל להתאפק ואמר “מי היה מאמין שלזלמן ארן יצאו נכדים כה נפלאים, שומרי תורה ומצוות”. בתגובה ענה לו האברך “הבה ואספר לך דבר מעניין”.

אשה פשוטה היתה סבתי זכרונה לברכה. בכל יום שישי בעת שהצללים נטו למזרח והשמש החלה לשקוע בפאתי מערב, בשעה בה התעטף כל העולם בקדושה בצל השבת הפורסת כנפיה על היקום כולו, בו בזמן שמאות דורות של נשים צדקניות היו מתפללות “שתזכני לגדל בנים ובני בנים צדיקים ונבונים”, היתה אף היא פורסת מפה צחורה, מדליקה נרות ומליטה את ידיה בפניה כפי שראתה בבית אמה על אף שהיא עצמה לא שמרה תורה ומצוות.

ואז היתה תפילה עמוקה בוקעת מליבה “אנא בורא עולם תן לי נכדים שידמו לראש הממשלה בן גוריון”. זו היתה תפילתה מידי ערב שבת קודש. אין פלא שתפילתה בשעה כה קדושה לא היתה אלא זו. מושגיה ביהדות היו קלושים והדלקת נרות שבת היתה מהסממנים היחידים שנותרו לפליטה בהתנהגותה, והותירו הד קלוש לדורות עברו של יהודים כשרים אשר עבדו את ה’ בכל כוחם. בתמימותה לא ידעה על מה להתפלל ולמה לייחל ולכן בחרה ב”בן גוריון” כמושא כמיהותיה. לעיתים בודאי היתה מהרהרת בליבה “מה לי ולתפילות ובקשות והלא איני דתיה”, אך עם כל זאת לא נטשה את מנהגה.

לא בכדי נבחר דוקא אותו מנהיג כסמל לפסגת שאיפותיה מיוצאי חלציה. בעלה זלמן הינו אחד מהמקורבים ביותר לראש הממשלה ומגדולי מעריציו. בכל שעה שהוא מתגלגל לשיחה אודות בן גוריון הריהו נסחף בהתפעלות אחר דמותו של המנהיג הדגול שניהל מלחמות כה קשות והצליח להביס את האויב, ואף מנהל הוא בצורה טובה ונבונה את המדינה. בבית בו “מפא”י” היה אחד הערכים הקדושים ביותר לא יכול היה לצמוח אדם נערץ יותר מאשר בן גוריון.

היה זה ביום שני א’ חשוון תשי”ג. זלמן חזר לביתו בהתפעלות, ובשעה שחכך את ידיו והמתין למים שירתחו בפינג’ן כדי לשתות את כוס הקפה המסורתית הנהוגה במשפחה, סיפר לבני ביתו את ה”חדשות”: “ראש הממשלה דוד בן גוריון נפגש עם ה”חזון איש” הלא הוא הרב קרליץ מבני ברק, ואין לתאר את ההתפעלות שהיה נתון בה בעת שיצא מפגישה זו. בן גוריון ממש יצא מגדרו מרוב הערכה לאישיותו המיוחדת של הרב ולתבונתו העמוקה, וכשנפגשנו לא יכול היה להרגע עד שהפטיר ואמר “אילולא ראיתיו לא הייתי מאמין שיכולים להיות קיימים כאלו אנשים”. בני הבית המשיכו לשוחח על הנושא עוד ימים מספר, ולא ידע זלמן עד כמה חילחלו הדברים ללב רעייתו.

ערב שבת שלאחר מכן, עומדת לה האשה אל מול הנרות והולכת ליישם את ההחלטה שעלתה בלבה באותו יום: “אם בן גוריון כה מעריך אדם מסוים בוודאי הינו אדם מיוחד ביותר”, ובשעה שהעבירה את ידיה סביב השלהבות המרצדות מלמלה תפילה חדשה: אנא בורא עולם, שילכו צאצאי בדרכו של הרב קרליץ שהרי אם בן גוריון מחשיבו, ודאי הוא חשוב מאד, אנא בורא עולם תן לי נכדים שידמו לרב קרליץ”. אין היא מכירה את הרב קרליץ, אך אין זה משנה כלל שהרי הוא הדמות אותה כה מעריץ בן גוריון. כך מידי שבת היתה מתפללת כשדמעה קלה צורבת את לחיה “אנא בורא עולם כמו הרב קרליץ שיהיו”.

חלפו שנים, דור עובר ודור בא, והנה אותה תפילה “בדרכו של הרב קרליץ” נשאה פרי. עולם התורה פגש גם את צאצאיה ואחד מהם הינו כיום יהודי שומר תורה ומצוות המדקדק בקלה כבחמורה, הפועל גדולות ונצורות בתחום של קרוב רחוקים “הולך הוא בדרכו של הרב קרליץ”.

תפילה כה פשוטה ללא כוונות ויחודים, תפילה שנישאה לא על ידי אחד מצדיקי הדור, הועילה לנכדיה. אילו היתה פונה אל עצת היצר שודאי ניסה לשכנעה ולומר לה “מה לך ולתפילה”, מי יודע כיצד היו ניראים פני הדברים, האם היתה זוכה שאחד מצאצאיה ישוב אל דרך התורה והמצוות…

(הסיפור נלקח מתוך “מאורות הדף היומי”)

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *