היזק מתוך שמחת הפורים

ט"ו אדר ב' ה'תשע"ד

שאלה: ראובן שאל משמעון שולחן לסעודת פורים, תוך כדי הסעודה, כטוב לב ראובן ביין, רקד ראובן על כסא ונפל על קצה השולחן. כתוצאה מנפילתו, נשבר מוט עץ המחזיק את קצה השולחן, האם ראובן חייב לשלם לשמעון עבור הנזק שגרם?

תשובה: אין לפטור את ראובן מחמת שכרותו אך יש לפטור מחמת שההיזק היה מתוך שמחה (ויש הסוברים דאין דין זה נוהג).

על חיוב שואל יש לפטור מחמת דמסתמא מוחל ואפי’ אם אינו מוחל יש לדון את הנזק לשולחן כדין מתה מחמת מלאכה (ולהש”ך נחלקו בזה המחבר והרמ”א)

1.בחיוב מזיק יש לצדד לפטור:

א. כיון שהיה שיכור

בגמ’ פ’ הדר (עירובין ס”ה.) שיכור מקחו מקח וממכרו ממכר וכו’, כללו של דבר הרי הוא כפיקח לכל דבריו וכו’, אמר ר”ח לא שנו אלא שלא הגיע לשכרותו של לוט. אבל הגיע לשכרותו של לוט פטור מכולם. וכן נפסק להלכה בשו”ע חו”מ סי’ רל”ה סע’ כ”ב דשיכור הוא כפיקח לכל דבריו אא”כ הוא שיכור כלוט שאז נחשב כשוטה. וא”כ כיוון דקי”ל שחש”ו פגיעתן רעה ופטורים, ושיכור חשיב כשוטה,  היה לו להיפטר ג”כ מחיובי נזיקין, אך להלכה אינו נפטר. דהמהרש”ל ביש”ש ב”ק פ”ג סי’ ג’ כתב וז”ל: “דין האונסין שחייב בה האדם שלאו באונס גדול קאמר ואם הזיק בשיכרותו, לעולם חייב”. ומאריך שם, דפטור אדם המזיק באונס כעין גניבה ומסיק שם “והשיכור אפילו הגיע יותר משיכרותו של לוט, מ”מ מחייב בתשלומין על כל הזקות. ומה שמסקינן בפ’ הדר דשיכור כלוט פטור ממיתת בי”ד ולא מלקין אותו, היינו דפטור מדיני שמים על אותו העוון. ומ”מ מקבל דינו על מה שלא עצר ברוחו ושיכר עצמו להשתגע. אבל לפוטרו מדין היזק שמזיק לחבירו פשיטא שחייב, דאדם מועד לעולם בין שוגג בין מזיד, בין ער בין ישן, בין אונס בין רצון דאל”כ לא שבקת חיי דכל שונא ישתה וישתכר על חבירו להזיקו ופטור. ואפי’ בפורים דמחויב להשתכר מ”מ אין כוונת רבותינו כדי שישתגע רק כמו שכתב הרמב”ם (מגילה פ”ב הט”ו) צריך להשתכר להיות נרדם בשכרותו”. וא”כ כל שכור שהזיק אפי’ שכור כלוט חייב דפשע במה שנשתכר ורק על הדברים שבברייתא נחשב השכור לשוטה.
(ומה שכתב דגם בפורים אין לו להשתכר כ”כ כוונתו דאם היה מצווה להשתכר כך היה נחשב כברשות ואז לא היה נחשב לפושע על זה שהשתכר כ”כ. לכן כתב דגם בפורים אין לו להשתכר וחשיב פושע. והנה מה שכתב דבפורים יש לו להשתכר רק עד שישן, לכא’ יש לעיין דהלא איכא פלוגתא בראשונים הובא בב”י או”ח סי’ תרצ”ה לגבי הא דחייב איניש לבסומי בפוריא עד דלא ידע, האם קי”ל כהאי מימרא או לאו. דהר”ן הביא בשם רבינו אפרים דמימרא זו דרבא אידחי לה הגמ’ כשהביאה המעשה עם רבה ור’ זירא ולא קי”ל כרבא בזה. ובשו”ע או”ח סי’ תרצ”ה פסק המחבר דחייב איניש לבסומי. וברמ”א הביא י”א דא”צ להשתכר כ”כ אלא ישתה יותר מלימודו ויישן ומתוך שיישן אינו יודע בין ארור המן לברוך מרדכי. ובפר”ח שם הביא דברי רבנו אפרים וחלק עליו וסובר דודאי לדינא קי”ל כרבא. רק הסיק להלכה דכיון שהדורות מקולקלים ראוי לתפוס כסברת רבנו אפרים ולשתות עד שירדם. ואם נימא דהמהרש”ל תפס לדינא כרבנו אפרים, א”כ להחולקים וסוברים דאיכא דין להשתכר בפורים עד דלא ידע אולי יחשב כברשות וצ”ע)
ובשו”ת הב”ח הישנות סי’ ס”ב ג”כ נקט דלגבי נזיקין חשיב השיכור כפושע דלא היה לו להשתכר כ”כ וא”כ לא שייך לפטור את השיכור מחמת זה.
ובלאו הכי, אין לפטור בנידון דנן מחמת זה דכאן לא היה שיכור כלוט, וא”כ חשיב כפיקח לכל דבריו, וחייב על נזקו.

ב. הזיק מתוך שמחה

במשנה סוכה מ”ה. מיד תינוקות שומטין את לולביהן ואוכלין אתרוגיהן. ופרש”י, הגדולים שומטין את לולבי הקטנים מידם בשביעי . ואוכלין אתרוגיהן של תינוקות: ואין בדבר לא משום גזל ולא משום דרכי שלום שכך נהגו מחמת שמחה. ובתוס’ שם ד”ה מיד הביאו פרש”י וכתבו ויש ללמוד מכאן לאותן בחורים שרוכבים בסוסים לקראת חתן ונלחמים זה עם זה, וקורע בגדו של חברו או מקלקל לו סוסו שהן פטורין שכך נהגו מחמת שמחת חתן. ועוד יש לומר דמתני’ לא איירי כלל שיחטפו הגדולים מידן של תינוקות, אלא וכו’ ופי’ באופן אחר עיי”ש.
וברש”י מ”ו הביא יש מפרשים שפירשו כפי’ התוס’ וכתב ע”ז ואין נראה, והביא מדרש על חסיד א’ שחטף האתרוג כדתנן במתני’ הרי דהפי’ במשנה הוא שהגדולים חטפו מן הקטנים עיי”ש. וברא”ש הביא דברי רש”י ותוס’ הנ”ל. ומשמע דהתוס’ והרא”ש פליגי על רש”י וסברי דאי”ז פי’ המשנה ובאמת אסור לגדולים לחטוף מן הקטנים אפי’ משום שמחה.
ובטור חו”מ סימן שע”ח הביא דברי הרא”ש בתשובה כלל ק”א סי’ ה’ אודות חתן אחד שיצא מחופתו והלכו שם כל רעיו וקרוביו ואחד רץ ופגע בסוסו ונהיה לו הפסד גדול של ג’ מאות זהובים והמזיק רצה לפטור עצמו ע”י שטען שעל הניזק היה להיזהר. והרא”ש בתשובתו חייב אותו דהוא אין לו רשות לרוץ כדאיתא בב”ק ל”ב. ומדלא פטר אותו מחמת שהיה היזק מתוך שמחה, משמע דהרא”ש פליג על דין זה. ובד”מ שם אות ה’ הביא דברי המרדכי בסוכה (פ’ הישן סי’ תשמ”ג) דפסק דהמזיקין או מקלקלין בשעת שמחה פטורין הואיל ונהגו כן. וכן באגודה פסק על אותם הבחורים ששוחקין זה עם זה והיכו זה את זה אם אינם מכוונים פטורים. וכן בתרומת הדשן (פסקים סי’ ר”י) פסק דאחד שהזיק שלא בכוונה בשעת שמחה פטור מדינא. רק שראוי לבי”ד לקנוס כדי שלא יבואו להזיק בכוונה. ובשו”ע חו”מ סי’ שע”ח פסק הרמ”א דהמזיק מתוך שמחה פטור. ובביאור הגר”א ס”ק כ”ה נקט דהרא”ש בתשובה וכן בפסקים פליג וס”ל דאפילו הזיק מתוך שמחה חייב. והמרדכי והאגודה ס”ל דפטור.
אמנם, בכנה”ג חו”מ סי’ שע”ח חולק על דברי הגר”א הנ”ל וס”ל דגם הרא”ש מודה לעצם הדין שמזיק מתוך שמחה פטור, רק בתשובה הנ”ל איירי שההיזק לא היה מתוך שמחה. וכן בשו”ת הב”ח הישנות סי’ ס”ב ג”כ נקט דהרא”ש מודה דפטור. והא דחייב את המזיק אע”פ שהזיק בשעת שמחה כיון שהיה זה היזק גדול ועל היזק גדול דרכם להקפיד חייב אף בשעת שמחה. והפטור הוא רק על היזק קטן. (ובב”ח בפי’ על הטור, סי’ שע”ח תי’ באו”א דבתשובה איירי במקום שלא נהגו ולכן חייב את המזיק)
ובב”י או”ח סי’ תרצ”ה הביא דברי התה”ד בסי’ ק”י שמצא תשובה שכל מאכל שלוקחים הבחורים זה מזה אפילו שלא ברשות משום שמחת פורים, משעת קריאת המגילה עד ליל סעודת פורים שהם ב’ לילות ויום א’, אין בהם משום גניבה וגזילה ואין להזמינו לבי”ד ואין חוששין עליו, ובלבד שלא יעשה שלא כהוגן עפ”י ז’ טובי העיר. ובב”י מסיק דנ”ל דהיינו לדידהו שהיו נוהגין הבחורים כך. אבל אנו, שלא נוהגים כן, אין חילוק בין פורים לשאר ימות השנה לעניין זה. ובאו”ח סי’ תרצ”ו בד”מ ס”ק ה’ הביא דברי מהר”י מינץ בתשובה ושם התיר לבישת בגד אשה בפורים כשם שמותר הגזילה, מטעם שמחה. ובמהר”י ברין חלק על ההיתר ללבישת כלאים ושאר איסורים, וחילק, דדווקא בממון שניתן למחילה והפקר בי”ד הפקר, בזה יש את המנהג הנ”ל שלא חוששים לאיסור גזל, אבל באיסורים אין לנהוג כן.
ובשו”ע או”ח סי’ תרצ”ה ס”ב ברמ”א וי”א דאם הזיק אחד את חברו מכח שמחת פורים, פטור מלשלם. ובמ”א פי’ שעשה מכח שמחה, אבל אם כיוון להזיק, חייב. ובפמ”ג שם על דברי המ”א (דיש שחילקו בין היזק ממון לגוף והביא מדברי האגודה דאין לחלק כן) היינו שלא בכוונה. אבל בכוונה, אף הזיק ממונו חייב, דמ”ש פורים משאר ימים. ושלא בכוונה בעלמא חייב, ובפורים מסתמא מוחלין. ואח”כ כתב שם דמכח שמחת פורים הוה כאנוס קצת.
וכן בסי’ תרצ”ו ס”ח, פסק הרמ”א דבני אדם החוטפים זה מזה (בפורים) אין בזה משום לא תגזול ונהגו כך, ובלבד שלא יעשה דבר שלא כהוגן ע”פ טובי העיר. ובמ”ב סי’ תרצ”ה ע”ד הרמ”א שי”א שהמזיק פטור בפורים, הביא דברי הב”ח הנ”ל שדווקא בהיזק קטן פטור ולא על היזק גדול, דע”ז מקפידים ואין מנהג לפטור בהיזק גדול. ודוקא בלא כיון.
ולפי כל הנ”ל נראה דבנידון דידן א”א לחייבו על היזקו דלא מיבעיא להכנה”ג והב”ח דסוברים דאף הרא”ש מודה שמזיק בשעת שמחה פטור אלא אפילו להגר”א דיש בזה פלוגתא, א”א להוציא ממון דהלא הרמ”א הביא הדעה הפוטרת. וכאן איירי בהיזק קטן. (ואולי מן הראוי להחמיר לשלם דהב”י פסק דאנן לא נוהגים כן ובערוך השולחן ג”כ פסק דלא נוהגים כן)

ובטעם הפטור יש לעיין דפשטות דברי הפמ”ג משמע דזה אומדנא וסברא דמסתמא מוחלין, אך ע”ז יש להקשות דהלא שורש דין זה הוא בגמ’ סוכה הנ”ל ושם איירי בקטנים, וקטנים לאו בני מחילה הם. וכן צ”ב, אמאי בעי להא דהפקר בי”ד הפקר (הוזכר בד”מ או”ח סי’ תרצ”ו) וכן יש להק’ ע”ד המהר”י מינץ שדימה זה לשאר איסורים, להתיר לבישת בגדי אישה וכד’ ומה הדמיון, הלא כאן זה סברא ואומדנא שמסתמא מוחל ומאי שייכא לאיסורים אחרים. וכן בדברי הב”י שכתב דהיינו לדידהו שהיו נוהגין כן, אבל אנן לא נוהגין כן, ואם זה סברא ואומדנא של מחילה, מהי”ת לחלק.
ונראה לומר דאין זה סתם אומדנא דמוחלין, אלא שכן היה המנהג, שאין לתבוע על חיובים והיזקות שבאים מתוך שמחה. וא”כ אפילו הוא אומר דאינו מתרצה ואינו מוחל, לא איכפת לן דהמנהג הוא כן. ולכן שפיר היו חוטפין מן הקטנים דמנהג הוא. ובזה יתישבו התמיהות דלעיל.
ונ”מ בין אם הפטור מחמת אומדנא שמוחל לבין אם זה מטעם מנהג יבואר.

2.  חיוב שואל

ואכתי יש לברר האם חייב בחיוב שואל שחייב באונסין.
ואם נאמר דפטור מחיוב מזיק מטעם שיש אומדנא של מחילה, וכדמשמע בפמ”ג, לכא’ ה”ה יהיה לגבי חיוב שואל. דאם יש אומדנא שמוחל על תביעת ממון, מה לי חיוב מזיק ומה לי חיוב שואל. אבל אם נימא דהפטור הוא מטעם מנהג יש לחלק , דדוקא בחיובי גזל או מזיק נהגו לפטור, אבל חיובי שומרים מהי”ת לפטור, דהלא להדיא לקח על דעת שישמור.
אך נראה דיש לפוטרו מטעם מתה מחמת מלאכה. דהטור בחו”מ סי’ ש”מ הביא פלוגתת הרמ”ה והרא”ש לגבי א’ ששאל בהמה לילך בדרך ידועה, ובאו ליסטים באותו הדרך או חיות ואנסוה, דהרמ”ה סבר דחשיב מתה מחמת מלאכה כיון שבאותו הדרך ששאלה לילך בה נאנסה. ודומה זה להא דאיתא בפ’ השואל (צ”ז.) ההוא דשאיל שונרא מחברי, ואכלה עכברים טובא ומתה, אע”פ שלא הרגתה המלאכה גופה, כיון שבמלאכה ששאלה לצורכה מתה. והרא”ש חלק על דברי הרמ”ה דאין זה דומה, דשאל שונרא להרוג עכברים באותה מלאכה עצמה נאנסה והוי כשואל בהמה למהלך יום א’ ומתה מחמת ההילוך. אבל אם נאנסה ממנו בדרך, אונס אחר הוא ואינו מחמת המלאכה, שאף בלא מלאכה אפשר שתאנס ממנו, הילכך חייב.
ובבדק הבית שם, ישב קושיית הרא”ש על הרמ”ה דאיירי שאין ליסטים וחיות רעות מצויות בעיר, ובלא המלאכה לא היה נאנס. ולכך חשיב מתה מחמת מלאכה, אע”פ שזה לא מחמת המלאכה עצמה. ובשו”ע חו”מ סי’ ש”מ ס”ג פסק המחבר כדברי הרמ”ה הנ”ל, והרמ”א בהג”ה וי”ח הביא את דברי הרא”ש הנ”ל . ובסמ”ע בסוף דבריו, הביא מדברי התה”ד דה”ה אם שאל כלים להילחם עם שונאים, ונפלו בני העיר ביד השונאים ולקחו הכלי זין, הוה מחמת מלאכה ופטור. והסמ”ע נקט כן אף לדברי הרמ”א שפסק כהרא”ש, דמ”מ כיון שאונס זה א”א לו להיות בלא הלחימה, והמשאיל ידע דלצורך זה לקח. והש”ך שם הכריע כדברי הרמ”א ופי’ דבריו ע”פ דברי הרמב”ן שכתב דטעם פטור מתה מחמת מלאכה דכיון שהמשאיל פשע בזה שנתן כלי שאינו ראוי לאותה מלאכה, אין השואל חייב על פשיעת המשאיל. לפי טעם זה, דווקא כשהאונס הוא כשאין הכלי ראוי למלאכה עצמה, אבל אם בא אונס אחר אפי’ שאונס זה יכול לבוא רק כשעושה את המלאכה עצמה עדיין חייב השואל דאין זה פשיעת המשאיל ומכח זה חלק הש”ך על הסמ”ע ונקט דדברי התה”ד, שפטר את השואל בנאנסו הכלים במלחמה,זהו רק לדעת הרמ”ה והמחבר דפסק כוותיה, אבל לדעת הרמ”א יהיה חייב. והוסיף הש”ך דאין זה דומה לשונרא שחברו עליה עכברים ואכלוה דשפיר חשיב מתה מחמת מלאכה כיון שרוצה לעשות המלאכה עצמה של הריגת העכברים ומחמת זה חברו עליה והרגוה משא”כ הכא דאין הכלים עצמם עושים המלחמה רק בעל הכלים וזה שנאנס בעל הכלים ותפסו הכלים מידו אין זה שייך למלאכת הכלים אלא למלאכת הבעל מלחמה ואין כאן פשיעת המשאיל וחייב השואל.
ולפי”ז בנידון דידן יהיה תלוי במח’ הנ”ל דלדעת הסמ”ע לכו”ע יהיה פטור כיון שהמשאיל ידע שלוקח את השלחן לצורך סעודת פורים, ובסעודת פורים נהוג שרוקדים וא”כ כיון שנפל בלא כוונה א”כ יחשב למתה מחמת מלאכה, אע”פ שאין זה אונס הבא מכח המלאכה עצמה. ולהש”ך יהיה זה תלוי בפלוגתת המחבר והרמ”א, דלהמחבר יהיה פטור ולהרמ”א חייב.
ובלבוש עיר שושן סי’ שע”ח ס”ט הביא את הדין של פטור דרך שמחה הואיל ונהגו כן והוסיף “ואם היה אותו הבגד שהוזק שאול לו מישראל אחר וידע המשאיל שלצורך זה הוא שואלו יש אומרים שגם הוא אינו צריך לשלם לו דאע”ג דשואל הוא וחייב באונסין כיון שידע המשאיל שלשם זה שאלו הוה ליה כמתה מחמת מלאכה שפטור”.
ובלבוש סי’ ש”מ משמע דלמד כהסמ”ע הנ”ל וא”כ לדבריו בנידון דידן ג”כ יהיה פטור דחשיב ממ”מ.
[ואולי יש לצדד לפטור אפי’ להש”ך הנ”ל כיון שבנידון דידן השלחן היה סוג שנפתח לצדדים ואין החיבור חזק וכיון שלקח לסעודת פורים היה לו למשאיל לידע שיתכן שהשלחן אינו חזק דיו ופשע במה שהשאיל ודמיא לשונרא].

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *