פרשת ויקרא – תפילה מתוך קירות הלב

כ"ח אדר א' ה'תשע"ד

“…אדם כי יקריב מכם קרבן לה’…” (ויקרא א, ב)

 

“אדם כי יקריב מכם, כי יקריב מעצמכם בוידוי דברים והכנעה, על דרך ונשלמה פרים שפתינו, וכאמרו זבחי אלקים רוח נשברה, כי אין חפץ בכסילים המקריבים בלתי הכנעה קודמת. וכבר אמרו חז”ל מכם ולא כולכם” (ספורנו)

 

המפרשים עמדו על אריכות לשון הפסוק “אדם כי יקריב מכם” – לכאורה המילה “מכם” מיותרת, שהרי היה אפשר לכתוב: “אדם כי יקריב קרבן לה'”?

על כך עונה הספורנו, ומבאר ביאור נפלא, שהתורה רמזה לנו על תנאי הכרחי בעבודת הקורבנות, והוא שאין האדם יכול להקריב קרבן אם לא קדמו לו וידוי והכנעה. הקרבן אינו “תשלום אוטומטי” על חטא שאדם חטא, אלא הוא מהווה דרך לשוב ולהתקרב לריבון העולמים. ועל כך רמזה התורה במילה אחת – “אדם כי יקריב מכם” מעצמכם, הקרבן צריך לבא מתוך פנימיות הלב ובהכנעה ובקשה להתקרב לה’ יתברך.

בעוונותינו, בטלה מאיתנו עבודת הקרבנות, אך חכמינו ז”ל גילו לנו שעדיין נותרה לנו עבודה המהווה דוגמה לעבודת הקרבנות, הלא היא עבודת התפילה. מדברי הספורנו אנו למדים שגם לתפלה יש לגשת בהכנעה ובלב נשבר ואין לנו אלא ביטחוננו בה’ יתברך. וכך נאמר בגמרא בתענית “איזו תפילה נענית מי ששם נפשו בכפו, שנאמר נישא לבבנו אל כפיים אל קל בשמים”. מה הכוונה ששם נפשו בכפו?

הגמרא במסכת כתובות (דף ס”ב ע”ב) מספרת: “רבי הקדוש איעסק ליה לבריה בי ר’ יוסי בן זימרא (רבי חיתן את בנו עם בתו של ר’ יוסי בן זימרא), פסקו ליה תרתי סרי שנין למיזל בבי רב (והתנו שאחר החתונה ילך מיד לבית המדרש ללמוד תורה במשך שתים עשרה שנה)…אזיל יתיב תרתי סרי שנין בבי רב (הלך ולמד תורה במשך שתים עשרה שנה)…עד דאתא איעקרא דביתהו (כשחזר כעבור שתים עשרה שנים, גילה שנעשתה אשתו עקרה, ופירש רש”י שם, שכך דרך העומדות עשר שנים בלא בעל, (אולי כוונתו לאשה נשואה שעומדת בלא בעלה שתים עשרה שנים). או אז פנו לאביהם גדול הדור על מנת שינחה אותם בעצה מעודדת למצב הנורא שאליו נקלעו. אמר רבי: מה נעשה? אם נאמר לו לגרש את אשתו הצדקנית, יאמרו השומעים “ענייה זו לשוא שימרה”.

ואם נאמר לו לא לגרשה אלא לשאת אשה נוספת, יאמרו העולם “זו אשתו וזו זונתו”. יהא בזיון נורא וחילול ה’ שאין כדוגמתו. מסיימת הגמרא שרבי התפלל עליה ונתרפאה ונפקדה.

ולכאורה דברי רבי מהווים חידה סתומה ונעלמה, אם באמת בסופו של דבר רבי התפלל עליה ונתרפאה, מדוע היה צריך מקודם להעלות בדעתו את שתי האפשרויות המחרידות, של גירושין או לשאת אשה נוספת, ולא התפלל עליה מיד?

אלא, ע”פ יסודו של הספורנו הדברים מיושבים: רבי לימד אותנו כיצד ניגשים לתפילה, אם אדם ניגש להתפלל אך בדעתו עולות אפשרויות נוספות שעליהם יכול לסמוך, אין תפלתו שלימה. לכן פתח רבי בהתבוננות שאין שום מוצא, אשה זו אומללה ועומדת בחוסר אונים וא”כ אין לנו אלא להשליך את יהבינו על אבינו שבשמים, תפילה כזו הנאמרת מחד, בלב נשבר, בהכנעה ובחוסר אונים, ומאידך בביטחון מוחלט בה’ יתברך היא התפילה שאדם שם נפשו בכפו וזו תפילה שלימה שבודאי נשמעת ונענית.

בדרך זו ביאר הרשב”א בחידושי אגדות (מסכת ברכות דף י’ ע”ב) את הטעם שהמתפלל תפילת שמונה עשרה צריך להצמיד את רגליו זו לזו:

ידיו של האדם ורגליו הם כלי המעשה שלו שבהם משתמש להשיג הנאותיו ורצונותיו, להלחם באויביו ולהרחיק מעצמו את הדברים שמזיקים לו. והבא להתפלל אינו יכול להתפלל תפלה אמיתית עד שיקדים וימחיש לעצמו שהצלתו והנאותיו לא ניתנים לו בזכות חכמתו או כוחו הרב, אלא הכל תלוי ברצון ה’. ולכן מקדים האדם ומצמיד את רגליו לרמוז שרגליו כביכול אסורות ואין בהם כח לזוז ואינו אלא תלוי ברצון ה’ וכך גם ידיו מכוונות כאדם המתחנן לפני אדונו. תפלה באופן זה היא תפלה שלימה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים