ם- 5

פרק ראשון

מהות המלאכה וגדרה

מהות המלאכה

כתב המאירי (שבת ע"ג ע"א): "המעמר, והוא שמאסף העומרים אחר שהניחום הקוצרים במקומם, וצוברם במקום אחד וקושרם. והוא הדין אם אסף השבלים אחת אחת ועשה מהם עומרים, וכן כל כיוצא בזה".

גדר המלאכה

ממקום גידולם

שנינו במשנה (ביצה ל"א ע"א): "מביאין עצים מן השדה מן המכונס, ומן הקרפף אפילו מן המפוזר" (פירש"י, מביאין עצים התלושים מן השדה שבתוך התחום ביום טוב, מן המכונס, אם כנסו מערב יום טוב, דגלי דעתיה דעלייהו סמיך, ואינו מוקצה, אבל המפוזרין מוקצין. ומן הקרפף שהוא משתמר ומוקף סביב, אפילו מפוזרים שבו לא הקצה מדעתו).

והקשו התוס' (שם): "תימה, הא הוי מעמר דהוא אב מלאכה. ויש לומר, דלא שייך עמור אלא במקום שגדילים שם, כדמוכח בפרק כלל גדול (שבת דף ע"ג ע"ב)".

וכך הביא הר"ן (שם י"ט ע"א בנד') בשם הריב"ם, ופירש שכוונתם במה שכתבו שכן מוכח בפרק כלל גדול, לדברי רבא שם: "האי מאן דכניף מילחא ממלחתא, חייב משום מעמר". ופירש"י: "שצבר מלח ממשרפות מים, דמתרגמינן חריצי ימא (יהושע י"א), שממשיך לתוכו מים מן הים, והחמה שורפתן, והן נעשין מלח, ואותו חריץ קרי מילחתא. משום מעמר, שאף הוא כמאסף בשבלין הוא". ודייקו התוס' ממה שנקט רבא דוקא שמקבץ המלח ממשרפות המלח, שאם מקבץ מלח מפוזר במקום אחר, פטור.

אבל הרמב"ם (הלכות שבת פ"ח ה"ו) פסק: "המקבץ דבילה ועשה ממנה עגול, או שנקב תאנים והכניס החבל בהן עד שנתקבצו גוף אחד, הרי זה תולדת מעמר וחייב, וכן כל כיוצא בזה". ומוכח לכאורה שסובר שמלאכת מעמר שייכת אפילו שלא במקום הגידול[1].

וכן מוכח לכאורה גם ממה שפסק (פכ"א הי"א): "המדבק פירות עד שיעשו גוף אחד, חייב משום מעמר. לפיכך מי שנתפזרו לו פירות בחצרו, מלקט על יד על יד ואוכל, אבל לא יתן לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה כדרך שהוא עושה בחול, שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול, שמא יכבשם בידו בתוך הקופה, ויבא לידי עימור". הרי שהאוסף פירות בחצר וכובשם בידו בתוך הקופה חייב משום מעמר, אף שלא אספם ממקום גידולם, ומוכח לכאורה מדברי הרמב"ם, שחייב משום מעמר אפילו שלא במקום גידולו. וראה להלן.

עד שיעשה אחד

בשו"ת מהר"ח אור זרוע (סי' רי"ד) כתב: "המעמר, לא ידעתי פירושו. אם פירושו רק שיאסוף שבלים יחד ולא יקשרם לאגודה אחת הוי מעמר, או לא הוי מעמר עד שיקשרם יחד להיות אגודה אחת. ולשון עומר היה נראה שאינו קרוי עומר אלא כשנקשרו יחד, כי שבלים המקובצים יחד ולא נקשרו להיות אגודה אחת, איני סבור שיקרא עומר. וכן משמע מלשון המיימוני שכתב וז"ל, אין עימור אלא בגידולי קרקע. המקבץ דבילה ועשה הימנה עיגול או שנקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו גוף אחד הרי זה תולדת מעמר וחייב, וכן כל כיוצא בזה, עכ"ל. וכפי זה אם קבץ פירות יחד ולא עשאו גוף אחד אין זה מעמר. ואם כן המקבץ ביצים יחד אין זה עמור, ואפילו אם יש עמור שלא בגידולי קרקע. והא דקאמר רבא (שבת ע"ג ב') – האי מאן דכניף מילחא ממלחתא חייב משום מעמר, סבור אני שמקבצים המלח ממשרפות המים ודוחקים אותו יחד שנעשה חתיכה אחת. ושמא אפילו בלא דחק, רק שמשימים הרבה זה על זה נעשה חתיכה אחת, שאנו רואים כמה חתיכות במלח קשות עד שצריך לכותשן". וכ"פ המג"א (סי' ש"מ ס"ק ט"ז).

אבל החיי אדם (כלל י"ג בנ"א) מקשה מדברי הרמב"ם בפירוש המשנה (שבת ק"ג ע"א), שכתב על דברי המשנה שם – "המלקט עצים, אם לתקן כל שהן, אם להיסק כדי לבשל ביצה קלה, המלקט עשבים, אם לתקן כל שהוא, אם לבהמה כמלא פי הגדי": "ענין לתקן, להכשיר את האדמה לחרישה. ואם היה מתכוין באסיפת העצים כדי להסיקן, או באסיפת הירקות וגדישתן כדי להאכילן לבעלי החיים, הרי זה מעמר". הרי שלא הצריך דוקא שיקשרם.

ומכח זה מפרש החיי אדם בדעת הרמב"ם: "דודאי במקום גדולן כיון שמאספן יחד ועושה אותן צבורין כדרך הגדושין, חייב. אך שלא במקום גדולן, אינו חייב בהעמדת ערימה. ומכל מקום אם עושה אותם אגודות כמו אלומות, או שמקבץ הפירות ועושה אותן גוף אחד, אף שלא במקום גדולן חייב" (עיי"ש שיישב לפ"ז כל הסתירות בסוגיות הגמ' ודברי הרמב"ם).

וכ"כ בש"ע הרב (סי' ש"מ סעי' ט"ו ובסוגריים): "אין עימור אלא כשמאספו במקום גידולו, כעין קמה בצורה שמגבב השבלים במקום גידולן. וכן המאסף פירות ומקבצן יחד במקום שנפלו מן האילן. אבל אם נתפזרו במקום אחר, מותר לקבצם… ויש אומרים שהמדבק פירות עד שנעשו גוף אחד, חייב משום מעמר אפילו שלא במקום גידולן, כגון המקבץ דבילה ועשה ממנה עיגול, או שנקב תאנים והכניס החבל בהם עד שנתקבצו ונעשו גוף אחד, הרי זה תולדת מעמר וחייב, וכן כל כיוצא בזה, וצריך להחמיר כדבריהם". וכ"פ במשנה ברורה (שם ס"ק ל"ז ל"ח) שבאיסוף גרידא או בהעמדת ערימה, אין חיוב אלא במקום גידולו, אבל שלא במקום גידולו מותר לכתחילה, ורק כשעושה אלומות או גוף אחד, חייב אף שלא במקום גידולו.

לפמשנ"ת עולה שהאוסף קיסמי שיניים שנתפזרו ומאגדם בגומי וכיו"ב, חייב משום מעמר (אם הקיסמים מעץ, דהוו גידולי קרקע, ואם אינו גידו"ק אסור עכ"פ מדרבנן כדלהלן).

כדי שיהיו יחד

בשו"ת מהר"ח אור זרוע (שם) כתב ביישוב קושיית התוס' שהובאה לעיל, מדוע אין איסור מעמר בלקיטת עצים מן הקרפף: "שמא מה שמגבב מן החצר אין זה עמור, אלא כעין עמור שבולים, שמקבצם כדי שיהו יחד ולקושרם יחד, או שישכנו יחד שלא יפזרם הרוח, וגם שלא ידרסו ברגלי אדם ובהמה כשהם מפוזרים, ובקל נאבדים בכמה ענינים כשהם מפוזרין כל שבולת בפני עצמן. אבל קסמין שבחצר שאינו מקבצם אלא כדי להדליקם לאלתר, אינו מקבצם אלא שטורח לו להדליק כל קיסם או לזרוק כל קיסם לבדו למדורה, ולא בשביל תיקון הקסמין ושמירתם מקבצם, אין זה מעמר"[2].

לקיטת פירות שנתפזרו

איתא בגמ' (שבת קמ"ג ע"ב): "תנו רבנן, נתפזרו לו פירות בחצר, מלקט על יד על יד ואוכל, אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה, שלא יעשה כדרך שהוא עושה בחול". ופסק הרמב"ם (הל' שבת פכ"א הי"א): "המדבק פירות עד שיעשו גוף אחד חייב משום מעמר. לפיכך מי שנתפזרו לו פירות בחצרו, מלקט על יד על יד ואוכל, אבל לא יתן לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה כדרך שהוא עושה בחול, שאם יעשה כדרך שהוא עושה בחול, שמא יכבשם בידו בתוך הקופה ויבא לידי עימור". והיינו כשיטתו, שכשעושה גוף אחד, אסור אפילו שלא במקום גידולו.

אבל התוס' (שם) פירשו: "מלקט על יד על יד ואוכל, נראה דלא גרסינן ואוכל, מדקתני סיפא אבל לא לתוך הסל ולא לתוך הקופה, משמע הנך דווקא אסירי משום עובדא דחול, אבל לתוך כפו שרי". הרי שפירשו שאסור משום עובדא דחול, ולא משום מעמר. וכ"פ במ"ב (שם סי' של"ה ס"ק י"ז): "דזה הוי כעובדא דחול, כשמקבצן ונותנן לתוך הסל, משא"כ כשנפלו במקום אחד".

והנה בספר שביתת השבת (מעמר בא"ר ס"ק ח') כתב: "להרמב"ם איירי בפירות שדרכן לכובשם ולדבקם יחד, וכמו תמרים ותאנים וצמוקים, אבל פירות שאין דרכן לכובשם, וכל שכן פירות שאין נדבקים, אין איסור ללקטם להרמב"ם. ואפילו הנדבקים ואין דרכן בכך, לא מצינו בזה חיוב מעמר… אבל שאר פוסקים לא פירשו כן הא דנתפזרו פירות, ולדבריהם בכל מיני פירות שנתפזרו אסור".

ומכל מקום נראה פשוט לענ"ד, שאפילו לדברי שאר הפוסקים, אסור רק בפירות, משום דחשיב עובדא דחול ללקט פירות, כיון שדרך ללוקטם בשדה, אבל שאר דברים מותר ללקט אם נתפזרו.

גם מסתבר לכאורה מטעם זה, שאפילו פירות לא נאסר ללקט אלא בחצר, ולא בבית. אמנם שוב ראיתי באליה רבה (שם ס"ק ה') שכתב: "ובשמחת תורה שנוהגין לפזר פירות, והבנים מלקטים ונותנים לסלים ולקופות, דכיון שמשום שמחה עושין, לא הקפידו". ולכאורה מיירי בבית הכנסת ולא בחצר, ואעפ"כ חשש לאסור, אם אינו משום שמחה.

פרק שני

במה נוהגת המלאכה

גידולי קרקע

איתא בגמ' (שבת ע"ג ע"ב): "אמר רבא [וי"ג רבה – ראה להלן], האי מאן דכניף מילחא ממלחתא, חייב משום מעמר. אביי אמר, אין עימור אלא בגידולי קרקע". ופסק הרמב"ם (שבת פ"ח ה"ה): "אין עמור אלא בגדולי קרקע". מפרש המגיד משנה (לפי גרסתו, שנחלקו בזה רבה ואביי): "פסק כאביי דהוא בתרא".

אבל באור זרוע (ח"ב סי' נ"ז) כתב: "הלכה כרבא דיש מעמר שלא בגידולי קרקע. ואיני יודע למה כתב ה"ר משה מיימון – אין עימור אלא בגידולי קרקע… זה שפירש דאין עימור אלא בגידולי קרקע [קשה], והא קיימא לן הלכה כאביי ביע"ל קג"ם ותו לא. והרא"מ זצ"ל פירש – כל כינוס דבר גידולי קרקע נקרא מעמר, כדאמרינן בכלל גדול – אמר אביי, האי מאן דעבד חלתא חייב י"א חטאות, וחדא מנייהו כינוס העצים, הלכך יזהר אדם שלא לאסוף פירות או ביצים יחד, דהוי כמעמר, עכ"ל. מדאסר לקבץ בצים יחד, ש"מ דסבר דיש עימור אפילו שלא בגדולי קרקע[3]. הלכך אם נתפזר לאדם מלח בשבת או בצים המותרים בטלטול או כל כה"ג, אסור לקבץ יחד, משום דהוה מעמר".

אמנם אפילו הרמב"ם שפוסק, שאין חיוב דאורייתא בדברים שאינם גידולי קרקע. מודה שיש איסור דרבנן, שפסק (שם פכ"א הי"א): "אין מקבצין את המלח וכיוצא בו' מפני שנראה כמעמר". גם הטור (סי' ש"מ) פוסק: "אסור לקבץ מלח ממשרפות המלח שדומה למעמר וכן אסור לקבץ כל דבר במקום גדולו". מפרש הב"י שפסק כאביי, שאין עימור אלא בגידולי קרקע, ואסר משום ש – "משמע לרבינו דלא פליג אביי אלא לפטרו מחטאת, אבל איסורא מיהא איכא, ונכון הוא שלא לחלק כל כך בין אביי לרבא". וכ"פ בש"ע (שם סעי' ט').

והנה בספר ארחות חיים (הו"ד בשביתת השבת מעמר בא"ר ס"ק י"ב) כתב בשם ספר מאורי אור: "לקבץ ולהכניס בחוט מרגליות וקארעלין (פנינים) הוא תולדות מעמר, שגם הם גידולי קרקע, ודומה להכניס החבל בתאנים". ובשביתת השבת (שם) מבאר: "והיינו דוקא אם הם גידולי קרקע… אבל אם הם של זכוכית או עצם אין איסור". ולא הבנתי, שהרי גם בדברים שאינם גידולי קרקע, יש עכ"פ איסור מדרבנן, כמשנ"ת[4].

לא נשתנו מברייתם

בספר ערוך השלחן (שם סעי' ג') כתב: "פשוט דלא שייך מעמר אלא בתבואה ופירות שלא נאפו ולא נתבשלו וגם לא נטחנו, שעדיין הן כנקצרים וכנתלשים", וכ"כ בשביתת השבת (שם ס"ק ט')[5].

והנה במנחת חינוך (מוסך השבת מלאכת מעמר) נו"נ אם שייך איסור מעמר כשמקבץ באצבעו פירורי לחם. ולסברת הערוך השלחן ושביתת השבת הנ"ל, פשוט שאין בזה איסור מעמר, כיון שנשתנה מברייתו.

בספר מנחת שבת (סי' פ' ס"ק צ"ט) כתב: "כשחותכין בצלים עם ביצים, צריך להחמיר שלא לדבקם יחד, משום מעמר". ובשביתת השבת (שם סס"ק ט') דחה דבריו: "אין בזה שום טעם, דאין זה מלאכת מחשבת. והרי כל הדין שמדביק פירות הוא כמעמר למדנו מהרמב"ם, והרמב"ם בעצמו כתב בתשובה (הביאו בב"י ס"ס שכ"א) שמותר למעך דייסא מהריפות המבושלים, עד שתסמך ותעשה גוף אחד, ולא חש לזה משום מעמר, אלא ודאי דלא דמי כלל לעושה עיגול דבילה, שהיא מלאכת מחשבת, משא"כ הכא, ועוד שנשתנו מבריתן, על כן אין בזה חשש עימור".

וכ"כ בקצות השלחן (שם הערה 24): "דאפילו האוסרים עימור שלא במקום גידולם, היינו עימור שדרך האיכר לעשות כהאי בשדהו, כגון אסיפת פירות, ובזה סבירא ליה דאפילו שלא במקום גידולם הוי עימור, אבל קיבוץ בצלים חתוכים, אין זה מלאכה של האיכר" (והוסיף: "ותו דדרך אכילה הוא ואינו ענין למלאכה, וכמו בורר אוכל מתוך פסולת, דמותר בשעת אכילה, ולקלוף פירות בשעת אכילה, דכל שהוא דרך אכילה אינו מלאכה, ופשוט").