פרק ראשון

מהות וגדר המלאכה

מהות המלאכה

איתא בגמ' (שבת ע"ד ע"ב): "אמר רב אחא בר רב עוירא, האי מאן דשדא סיכתא לאתונא (פירש"י, שהשליך יתד לח לתנור חם ליבשו, שיתקשה), חייב משום מבשל. פשיטא, מהו דתימא לשרורי מנא קא מיכוין (פירש"י, לשרורי – לחזק, ואין כאן בישול), קא משמע לן דמירפא רפי והדר קמיט (פירש"י, דמרפי רפי על ידי חום האור, והמים שבתוכו יוצאין, ולאחר שיצאו מימיו קמיט – מתקשה, וכי רפי ברישא הוי בישולו).

מדברי רב אחא בר עוירא עולה לכאורה, שמהות מלאכת מבשל הינה ריכוך באמצעות חום, ולכן אם היתד היתה רק מתקשה על ידי החימום, לא היה חייב משום מבשל. אבל הרמב"ם (הל' שבת פ"ט ה"ו) פסק: "הממסס את הדונג או את החלב או את הזפת והכופר והגפרית וכיוצא בהם הרי זה תולדת מבשל וחייב, וכן המבשל כלי אדמה עד שיעשו חרס חייב משום מבשל, כללו של דבר בין שריפה גוף קשה באש או שהקשה גוף רך הרי זה חייב משום מבשל".

מפרש הלחם משנה (שם) את הגמ' לדעת הרמב"ם: "שהוא סובר דכל דבר לח שמתבשל, אע"פ שמתקשה, חייב משום בישול, דומיא דאופה. ומה שאמרו בסיכתא שהוא כלי אדמה, לפי דעתו הפירוש – מהו דתימא שאינו עושה שום מלאכה, שהרי הם חזקים, שהם מתחזקים יותר, קמ"ל שחייב על הבישול, מפני שבתחלה האש מרפה אותם ונעשה לח, ואח"כ מקשה אותם, ומשום הכי חייב, אבל לעולם בכל דבר לח חייב בקישויו"[1].

מן האמור ניתן לכאורה לסכם, שבישול היינו ריכוך כל חומר באמצעות חום, או הקשאתו באמצעות חום.

והנה בשו"ת שואל ומשיב (מהדורא תליתאה ח"ב סי' כ') כתב: "לעשות פעניצי"ן בשבת, דהיינו שיקח לחם שנאפה ולהניחו ע"ג התנור שיהיה כולו מוקשה, עד שיהיו פעניצי"ן, וכן להפך לקחת פעניצי"ן המוקשים ולתתם תוך מרק… אני אמרתי בראשית ההשקפה שיש לאסור, ממה שכתב הרמב"ם – כללו של דבר, כל שריפה דבר קשה, או שהקשה גוף רך אסור. והרי הפעניצי"ן הקשים, כל שמרפם במרק, הרי זה מרפה גוף קשה… אפשר דאסור וצ"ע… ואפשר שכונת רבינו, שמרפה גוף קשה, דהיינו בעצם קשה, כמו מתכות וכדומה, שבעצמו הוא קשה. אבל הלחם הוא רך רק שנתקשה אח"כ, וכל שריפה חוזר למה שהיה. מיהו גם בממרח שעוה או זפת, גם הם בעצמם אינם קשים, ורק שנעשים מוקשים אח"כ, ואפ"ה חשבו הרמב"ם למרפה גוף קשה, ודוק וצ"ע".

ובשו"ת רב פעלים (או"ח ח"ב סי' נ"ב) השיג עליו: "אחר המחילה אגב חורפיה לא דק. דלשרות פת קשה הנזכר בשאלה במרק כדי לאכלו פשיטה דמותר, ואין שאלה זו צריכה לפנים, ואין לזה דמיון עם דין המרפה דבר קשה שכתב הרמב"ם. חדא, דהתם כתב הרמב"ם משום דהוי תולדת מבשל, והכא הוא פת שכבר נאפה, וכבר הוא עצמו הביא דברי המג"א שכתב, דאם הוא יבש אין בישול אחר אפיה. ועוד התם הוא דרך מלאכה, שמרפה גוף קשה כדי שיצלח למלאכה שרוצה בה. אך כאן הוא אוכל, ודרך אכילה הוא זה שמרפהו במרק, כדי שיוכל לאכלו יפה בנחת" (וכעי"ז בקיצור גם בדעת תורה סי' שי"ח סעי' ה').

למדנו מדבריו, שמאכלים שכבר הוכשרו לאכילה ע"י חום, אין איסור לבשלם, אפילו אם מרככם ע"י הבישול (אא"כ סוברים שיש בישול אחר אפייה). ועל כרחך שהגדר שכתב הרמב"ם, שריפוי גוף קשה באש או הקשאת גוף רך נחשבים בישול, לא נאמר לענין מאכלים, ובהם הגדר הוא הכשרת האוכל לאכילה באמצעות חום.

גדר המלאכה

בכל סוגי החומרים

בגמ' (שבת ע"ד ע"ב) מבואר, שמלאכת מבשל נלמדת מבישול הסממנין לצביעת יריעות המשכן. אם כן ברור, שבישול שייך לא רק באוכלין. כך מצינו בגמ' (יבמות ו' ע"ב): "תניא… משום רבי ישמעאל אמר תלמיד אחד, לפי שנאמר (דברים כ"א) – וכי יהיה באיש חטא משפט מות והומת, שומע אני, בין בחול בין בשבת… תלמוד לומר – לא תבערו אש בכל מושבותיכם, ולהלן הוא אומר (במדבר ל"ה) – והיו אלה לכם לחוקת משפט לדורותיכם בכל מושבותיכם. מה מושבות האמורים להלן, בבית דין, אף מושבות האמורים כאן, בב"ד, ואמר רחמנא לא תבערו… הבערה דב"ד, בישול פתילה הוא, וא"ר ששת, מה לי בישול פתילה, מה לי בישול סמנין". פירש"י: "פתילה של אבר מתיך וזורקה לתוך פיו ויורדת לתוך מעיו. והאי בישול גמור הוא ואב מלאכה הוא, דממשכן ילפינן, ובישול סמנין היה במלאכת המשכן לצבע תכלת ותולעת שני". וכך איתא בירושלמי (שבת פ"ז ה"ב): "ר' אבהו בשם רבי יוסה בר חנינה, המתיך אבר חייב משום מבשל" (כך עולה גם מדברי רב אחא בר עוירא, שהשלכת יתד לח לכבשן אסורה משום מבשל).

ע"פ זה פסק הרמב"ם (שם): "המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא או המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת, הרי זה תולדת מבשל".

בדבר הראוי גם ללא בישול

איתא בגמ' (שבת מ' ע"ב): "תנו רבנן, מביא אדם קיתון מים ומניחו כנגד המדורה, לא בשביל שיחמו, אלא בשביל שתפיג צינתן. רבי יהודה אומר, מביאה אשה פך של שמן ומניחתו כנגד המדורה, לא בשביל שיבשל אלא בשביל שיפשר. רבן שמעון בן גמליאל אומר, אשה סכה ידה שמן ומחממתה כנגד המדורה, וסכה לבנה קטן, ואינה חוששת. איבעיא להו, שמן מה הוא לתנא קמא, רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו להתירא, רב נחמן בר יצחק אמר לאיסורא. רבה ורב יוסף דאמרי תרוייהו להתירא, שמן אף על פי שהיד סולדת בו מותר, קסבר תנא קמא, שמן אין בו משום בשול, ואתא רבי יהודה למימר, שמן יש בו משום בשול, והפשרו לא זה הוא בשולו, ואתא רבן שמעון בן גמליאל למימר, שמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו. רב נחמן בר יצחק אמר לאיסורא, שמן אף על פי שאין היד סולדת בו אסור, קסבר שמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו. ואתא רבי יהודה למימר, הפשרו לא זהו בשולו, ואתא רבן שמעון בן גמליאל למימר, שמן יש בו משום בשול, והפשרו זהו בשולו. רבן שמעון בן גמליאל היינו תנא קמא, איכא בינייהו כלאחר יד".

בגמ' לא נתבאר, מהו טעמם של הסוברים שאין איסור בישול בשמן. הרמב"ם (שם ה"ג) פוסק: "המבשל על האור… דבר שאינו צריך בישול כלל פטור". מפרש המגיד משנה: "פשוט הוא, ונלמד ממה שנחלקו שמן אם יש בו משום בשול אם לאו, מכאן שדבר שאינו צריך בשול, אין בו בשול לדברי הכל"[2].

רבי עקיבא איגר (בהג' לאו"ח סי' רנ"ד מג"א ס"ק י"ג) מפרש שלדעת הרמב"ם, בישול תפוחים אינו אסור מן התורה. למדנו מדבריו, שמפרש בדעת הרמב"ם, שאפילו דבר המשתבח ע"י הבישול, אין בו איסור בישול, אם היה ראוי גם ללא הבישול (וכך הביא באגלי טל אופה סי' י"ט ס"ק ט' מספר מנחת כהן). וכך יש להוכיח מדברי מרכבת המשנה (שם), שכתב: "כל שהוא נאכל כמות שהוא חי, אין בו משום בשולי עכו"ם, והוא הדין לענין שבת. והרי לענין בישולי עכו"ם הדין הוא, שכל דבר שניתן לאוכלו בלא הבישול, אף שהבישול משביחו, אין בו איסור בישולי עכו"ם.

אבל המשנה ברורה (בשעה"צ סי' שי"ח ס"ק קי"ד) כתב על דברי הרמב"ם: "פשוט לענ"ד דהיינו דבר שאינו משתבח כלל ע"י הבישול, ולאפוקי פירות וכה"ג שהוא משתבח ע"י הבישול. ותדע, שהרי מוכח בגמ' (שבת מ' ע"ב) דמים יש בו משום בישול. והרי מים ג"כ שותה אותו כשהוא חי [ויש לדחות קצת, דמים לא עדיף כמו פירות – עי' מג"א בסוף סי' רנ"ד לחד תירוצא]". וכ"כ האגלי טל (אופה סי' י"ט ס"ק ח')[3].

וכך סובר גם הריב"א המובא באור זרוע (ח"ב סי' ס"ב): "כתב ריב"א… ירקות שנאכלין כשהן חיין, כגון כרישא ולפת, וכן פירות האילן, כגון תפוחין ושאר פירות, אע"פ שנאכלין כשהן חיין, יש בהן משום בישול, שהרי מתמקמק טעמם ומשתנה לטעם אחר כשהם מתבשלין. ואע"ג דלענין בישולי עכו"ם אמרינן – כל דבר שנאכל כמות שהוא חי, אין בו משום בישולי עכו"ם, משום דבשולי עכו"ם דרבנן, אקילו בהו רבנן, אבל לענין שבת לא שנא. דהא חמין אמרינן במסכת ע"ז דאין בהם משום בשולי עכו"ם, והכא כדברי הכל משמע דמים יש בהם בישול, והמבשלו חייב חטאת".

לפמשנ"ת מסתבר, שהנחת מלפפון חמוץ ליד קוגל חם, אינה נחשבת לבישול לכולי עלמא (עכ"פ מדאורייתא), שהרי טעמו של המלפפון אינו משתבח ע"י החימום.

כשהדבר המתבשל כלה ונאבד

בספר יראים (השלם סי' רע"ד) מפרש את דברי הגמ' (שבת ע"ד ע"ב) שהובאו לעיל – "האי מאן דשדא סיכתא לאתונא חייב משום מבשל": "פירוש, שמי לחלוחית של עץ מתבשלין". למדנו מדבריו, שאף שהבישול גורם לאידוי המים, ואין הוא נהנה כלל מחימום המים עצמם, אלא מכך שהעץ נשאר יבש כתוצאה מאידוי המים, נחשב הדבר לבישול.

וכ"כ בתוס' הרא"ש (יבמות ו' ע"ב) בשם רבינו מאיר, שהמדליק נר בשבת חייב חטאת, אפילו אליבא דרבי יוסי שסובר (ביבמות שם) שהבערה ללאו יצאת, ואין בה חיוב חטאת, ולכן רבי ישמעאל בן אלישע שקרא והטה (שבת י"ב ע"ב) אמר, שכשיבנה ביהמ"ק יביא חטאת שמינה – "דכשקרא והטה השמן אחר הפתילה, נתבשל השמן בשלהבת הפתילה, ומה לי בישול של שמן, ומה לי בישול סמנין".

אבל בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' צ"ב) כתב: "בודאי המדליק נר בשבת אין בו משום בישול, רק משום הבערה. ולא לשתמיט מקום, דהנותן שמן בנר חייב משום מבשל. ולא משמע דתליא זה בפלוגתא מלאכה שאינה צריכה לגופא, אלא לכולי עלמא לית ביה משום מבשל. אף על גב דלגבי בשר בחלב סבירא ליה לגדולי אחרונים דהוה מבשל, מכל מקום מלאכת שבת בעינן שיהיה כיוצא בהן במשכן, ושם היה בישול הסממנים, שדבר המבושל היה בעולם והיה צריכים לו, וכל בישול שכיוצא בזה חייב עליו, אפילו כלי מתכת… ומכל מקום ענין בישול בשבת הוא שצריך להדבר המתבשל, ועכ"פ נשאר בעולם. מה שאין כן כשכלה והולך ואחר הבישול, לא נשאר בידו מאומה, אף על פי שמכל מקום בישל הדבר ההוא, ולענין בשר בחלב עשה תועבה, דרחמנא קפיד אמעשה הבישול ההוא, מכל מקום בשבת פטור, דלא הוה כעין בישול סממנים… ואם כן הכי נמי בשבת לא מיחייב משום מבשל אלא משום הבערה, ולענין בשר בחלב אפשר דהוה בישול" (וע"ע בנשמת אדם כלל כ' ס"ק ב' ובשביתת השבת מבשל ס"ק ל"ו ובשש"כ פט"ו הערה ל"א ובהוספה שבכרך המילואים).

פרק שני

אמצעי הבישול – אור ותולדות האור, חמה ותולדות חמה

מקור הדין

שנינו במשנה (שבת ל"ח ע"ב): "אין נותנין ביצה בצד המיחם בשביל שתתגלגל (פירש"י, שתצלה קצת עד שתהא מגלגלת), ולא יפקיענה בסודרין (פירש"י, לא ישברנה על סודר שהוחם בחמה כדי שתצלה מחומו של סודר), ורבי יוסי מתיר".

ובגמ' (שם ל"ט ע"א): "והא דתנן – נותנין… את הצונן בחמה בשביל שיחמו, לימא רבי יוסי היא ולא רבנן. אמר רב נחמן, בחמה, דכוליה עלמא לא פליגי דשרי (פירש"י, דאין דרך בישולו בכך, וחמה באור לא מיחלפא, דליגזר הא אטו הא). בתולדות האור (פירש"י, כגון אם הוחם הסודר הזה באור מתחילה), כוליה עלמא לא פליגי דאסיר (פירש"י, דהוי בישול) כי פליגי, בתולדות החמה (פירש"י, שהוחם הסודר בחמה). מר סבר, גזרינן תולדות החמה אטו תולדות האור (פירש"י, דמאן דחזי סבר דתולדות האור נינהו), ומר סבר, לא גזרינן".

וכ"פ הרמב"ם (הלכות שבת פכ"ב ה"ט): "מותר להחם בחמה, אע"פ שאסור להחם בתולדות חמה, שאינו בא לטעות מחמה לאור. לפיכך מותר ליתן מים צונן בשמש כדי שיחמו". וכ"פ בש"ע (שם סי' שי"ח סעי' ג').

טעם הדין

רש"י מפרש, שבישול בחמה מותר, כיון שאין דרך בישולו בכך. משמע שטעם ההיתר הוא, שבישול בחמה אינו דרך בישול הרגילה, וכך פירש האגלי טל (אופה סי' ס"א).

ובשו"ת נודע ביהודה (מהדו"ת יו"ד סי' מ"ג) רצה השואל לפרש שבישול בחמה אינו צורת הבישול הנזכרת בתורה, וכתב שזהו גם הטעם שמליחה אינה נחשבת לבישול לענין שבת, אף שמליח נחשב כרותח לענין בליעה ופליטה. והנו"ב השיב: "אני למדתי כן בספרי צל"ח על מסכת פסחים. ולענין שבת ליכא גבי מליחה איסור בשול, היינו משום דבשבת גמרינן ממלאכת המשכן, ובעינן תולדת האור, וכן בב"ח אין במליחה איסור בישול, ומבושל בחמי טבריא יוכיח, עי"ש בספרי צל"ח בריש פ' כיצד צולין הארכתי קצת. אבל לא בשביל זה יוקשה על הרמב"ן (שהשואל נו"נ בדבריו שם), והרמב"ן סובר דאפיה יוכיח, שלא היה במשכן, ואעפ"כ כיון שבישול הוה במשכן בסמנים, לכן אפיה הוי בכלל בישול. והא דפטור בחמי טבריא, אין הטעם משום דלא הוי בישול שאינו דומיא דמשכן, רק הטעם משום שאינו דרך לבשל בו מה שאינו תולדת האור. לכן פסק הרמב"ם שאפילו בבב"ח דודאי לא גמרינן ממשכן, ואפ"ה המבשל בו אסור ואין לוקין עליו, משום דאין דרך בישול. וכן פסק לענין שבת בפ"ט מהלכות שבת הלכה ג' שהמבשל בחמי טבריא פטור. אבל עיקר טעמו לפי שהוא מסופק אם דרך לבשל בו". הרי שנקט הנו"ב, שגם לדעת הרמב"ם והרמב"ן, סיבת הפטור בבישול בחמה היא, מפני שאין זו דרך הבישול הרגילה, ולא משום שאין זה דומה לצורת הבישול במשכן.

וכן נראה מדברי האבן האזל (הל' שבת פכ"ב ה"ח), שכתב: "כובש כבשים אסור מדרבנן, דהוי כמו מבשל, שעל ידו נתקן הדבר לאכילה, וכמו שכתב הרמב"ם (שם ה"י) – "והכובש אסור מפני שהוא כמבשל. אלא דבאמת צריך ביאור דין דכבוש ומבושל גבי שבת, דהא גם מבשל ממש בחמה מותר, ורק בתולדות חמה גזרו אטו תולדות האור, וא"כ אמאי אסור מבושל ע"י כבישה. וגם לפי דברינו, דכבישה הוא משום דין תיקון האוכלין, גם כן קשה, דעכ"פ במבשל בשבת יהא ג"כ אסור משום תיקון אוכלין… נראה דשאני בישול בחמה, דהא דלא שייך בזה בישול, משום דאין דרך בישולו בכך, לכן גם מטעם תיקון אוכלין ליכא, דאין דרך תיקון בכך. משא"כ בכבישה ובשרייה, דרך תיקונו בכך". הרי שנקט שבישול בחמה נחשב לשינוי במהות הבישול, ולא רק משום שאינו "דומיא דמשכן", שאל"כ אין סברא להחמיר יותר בכבישה מבבישול בחמה, שהרי גם כבישה לא היתה במשכן.

אבל בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ג סי' נ"ב) כתב: "הנה בדבר בשול בחמה דליכא איסור בשבת, שפרש"י וכן הר"ן מטעם דאין דרך בשול בכך, הוא פשוט. משום דנהי שהבשול שהיה במשכן היה באש, מ"מ היה שייך למילף גם בשול ע"י חמה להיות תולדה, דהא מכל האבות מלאכות שהיו במשכן, הרי למדין לחייב גם כל הדומה להאבות באותו החיוב ממש, ונקראו תולדות, שלכן הוצרך רש"י לפרש, שאין למדין בשול ע"י חמה, מבשול ע"י האש שהיה במשכן, משום שאין דרך בשול בכך. ואין הכוונה דאין דרך בשול בכך, כהא דעושה מלאכה כלאחר ידו ושאר שנויים שפטור, כדאיתא בשבת דף צ"ב בהוצאה, והוא הדין בכל מלאכה שצריך לעשותה כדרך שעושין בני אדם מלאכה זו, כדאשכחן בכמה דוכתי. דהא חזינן שבתולדות החמה איכא גם אלו שדרך לבשל בהם ממש כמו בתולדות האור, דהרי המבשל בחמי טבריא תליא, דלר' יוסי דסובר דתולדות אור הם, דחלפי אפתחא דגיהנם חייב, ולרבנן דתולדות חמה נינהו פטור, כדאר"ח בשבת דף מ'. ואם אין דרך מלאכה בכך, מאי טעמא יתחייב כשהוא תולדות האור, דמאי שנא מבורר בקנון ובתמחוי שפטור, משום שאין דרך מלאכת בורר בכך – בדף ע"ד, ומנטל צפרניו בידו ובשניו שפטור, משום דאין דרך גזיזה בכך – בשבת דף צ"ד, אלא ודאי שהוא דרך מלאכה, מאחר שהם חמים טובא שיכולין לבשל. ומכל מקום לרבנן שחמי טבריא הם תולדות חמה פטור. וכן בסודר שהוחם באור הוא חייב בגלגל ביצה בהסודר, דתולדות האור הם כאור שחייב, ובהוחם הסודר בחמה באותו החום וגלגל ביצה פטור. אלא כוונתם, דאף דאין להחשיב דלאו דרך מלאכה הוא לבשל בחמה, דאם אין לו עצים והוא דבר המתבשל בחמה יבשלו בחמה, אבל כיון שעכ"פ אין מבשלין בחמה אלא כשאין לו עצים, אין למילף אותו מבשול על ידי האור שהיתה במשכן להחשיבו תולדה, מאחר שאינו דומה להבשול שהיה במשכן… ולמה שבארתי כוונת רש"י והר"ן, מסתבר שזהו גם כוונת קרית ספר, דכתב דאין בשול מן התורה אלא באש, ולא פליגי כלל, אלא שלא כתב הטעם דפירשו רש"י והר"ן. דהא מוכרח כן, דבלא טעם היה לן ודאי למילף מבשול אש שהיה במשכן כמו כל התולדות"[4].

והנה איתא בגמ' (מנחות כ"א ע"א): "אמר זעירי א"ר חנינא, דם שבישלו, אינו עובר עליו. יתיב רבא וקא אמר לה להא שמעתא. איתיביה אביי, הקפה את הדם ואכלו או שהמחה את החלב וגמעו חייב. לא קשיא, כאן שהקפה באור כאן שהקפה בחמה. באור לא הדר, בחמה הדר". פירש"י: "בחמה הדרא לכמות שהיה צלולה, לכך חייב". הרי שיש שינוי גם באיכות הבישול, בין בישול באור לבישול בחמה. ולכאורה לפ"ז היה אפשר לפרש בפשיטות שאינו חייב על בישול בחמה, מפני שתוצאת הבישול בחמה שונה במהותה מתוצאת הבישול באור. ונראה שהאחרונים לא פירשו כן, משום שלפ"ז אכתי קשה לחלק בין תולדות האור לתולדות חמה. ונראה דוחק לומר שיש גם הבדל באיכות הבישול, בין ביצה שבישלה על סודר שהוחם בחמה, לבין ביצה שבישלה על סודר שהוחם באור.

מדרבנן

באבן האזל (שם) כתב לבאר, מדוע אין לאסור בישול בחמה עכ"פ מדרבנן משום תיקון המאכל, כמו שאסרו כבישה: "היה אפשר לומר, דהא דמותר להחם בחמה, היינו דוקא במידי דלא שייך תיקון, וכמו שדייק הרמב"ם (שם ה"ט) – לפיכך מותר ליתן מים צונן בחמה כדי שיחמו, וכן הוא לשון המשנה (שם קמ"ו ע"ב): "ואת הצונן בחמה בשביל שיחמו, משום דבמים לא שייך כל כך תיקון אוכלין. אלא דקשה על זה מהסוגיא בדף ל"ט ע"א, דמיירי בביצה דשייך בה תיקון אוכלין, וקאמר התם – בביצה כולי עלמא לא פליגי דשרי, ומבואר דבחמה מותר לבשל אף מידי דשייך ביה תיקון אוכלין. ויש לומר, דשאני ביצה משאר מאכל, דלא אמרינן דאסור משום תיקון אוכלין, אלא במידי דאינו ראוי לאוכלו בלתי מבושל. אבל ביצה אפשר לאכלה בלא בישול. ואף דגם בשר חי אמרינן בגמ' דחזי לאומצא, מכל מקום רובא דעלמא אין אוכלים כן, אבל ביצה דרכה לגומעה חיה, לכן ליכא בזה משום תיקון אוכלין".

לדברי האבן האזל יוצא חידוש גדול לדינא, שהמבשל בחמה דבר שאינו ראוי להאכל חי, עובר עכ"פ באיסור דרבנן[5].

שימוש בתנור מיקרו-גל

לפי דעת הנודע ביהודה והאגלי טל, שכל ההיתר בבישול בחמה הוא רק משום שאין זו דרך בישול, ולא משום שאין זה דומה למלאכת המשכן, פשוט שבישול בתנור מיקרו-גל אסור מן התורה, שהרי בימינו אין זה שינוי מצורת הבישול הרגילה.

וכך כתב באגרות משה שם לפי סברתו, שבישול בחמה אינו דומה למשכן, רק משום שאין דרך להשתמש בחמה לצורך בישול: "בהמייקר – וייו אווען שטוב לבשל בו כמו באש ממש, ואלו שיש להם תנור כזה משתמשים בו יותר מבשול דבאש… ודאי יש למילף מבשול דאור דהיה במשכן בחשיבות תולדה שהוא לכל הדינים כהאב דבשול ע"י האור לאיסור ולחיוב סקילה וחטאת, לא רק לרש"י והר"ן אלא אף לקרית ספר, דהרי לא פליגי כלל לפי מה שבארתי".

אבל בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' י"ב הערה 4) כתב: "אף שכתב רש"י אהא דמבשל בחמה לכולי עלמא שרי, דהוא מפני "דאין דרך בישולו בכך", מ"מ נראה שגם באופן שכן רגילים לבשל בחמה, כמו דוד שמש וכדומה, ג"כ פטור, וכדחזינן מחמי טבריה, דאי אמרינן דחלפי אפיתחא דגיהנם, הוה ליה תולדות אור וחייב, ואם לאו הוה ליה תולדות חמה ופטור. וגם חילוק זה שבין אור וחמה נזכר גם לענין פסח מצה וחלה וכו', והתם מאי נפקא מינה אם רגילים בכך או לא. ועל כרחך דכוונת רש"י בדברים אלה לומר, דאין זה קרוי בישול [ואף שהמנ"ח מסתפק בנתבשל בחמה ואח"כ ע"י האש, ומביא מהפמ"ג שסובר דגם בזה אין בישול אחר בישול, עיי"ש, היינו מפני שכך היתה להם קבלה, דלענין זה בעינן דוקא דומיא דמשכן, שהבישול היה ע"י אש ותולדותיה, ולא ע"י דבר אחר]". ולפי סברתו עולה לכאורה, שבישול במיקרו גל אינו נחשב לבישול לכל דיני תורה.

דוד שמש

לדעת האחרונים הסוברים שבישול בחמה מותר, מפני שזהו שינוי מדרך הבישול (הנו"ב, האג"ט והאבן האזל) עולה, שחימום מים בדוד שמש אסור מן התורה, כיון שהדרך בימינו היא לחמם מים לרחיצה באמצעות דוד שמש (אבל לדעת האגרות משה, כיון שבדרך כלל אין דרך לבשל בחמה, אין זה דומיא דמשכן. וכן לדעת השואל בנו"ב והצל"ח והמנחת שלמה, כל בישול שלא ע"י אש, אף אם הדרך לבשל כן, אינו נחשב בישול מן התורה). אמנם מדברי האחרונים המובאים להלן נראה שנקטו בפשיטות, שדין חימום המים בדוד שמש, כדין בישול בחמה או בתולדות חמה, ודנו להתיר או לאסור רק מסיבות אחרות, כפי שיתבאר להלן (וכבר תמה על כך הגר"י נויבירט שליט"א בשמירת שבת כהלכתה פ"א הערה קכ"ז).

בשו"ת ציץ אליעזר (ח"ז סי' י"ט) כתב בשם הר"י קאפח והסכים עמו: "אין זה מים שהוחמו בתולדות חמה כי אם כמים שהוחמו בחמה עצמה, שבכה"ג לכולי עלמא שרי, כמבואר בשבת דף ל"ט ע"א, ונפסק בפשיטות להלכה ברמב"ם בפכ"ב מה' שבת ה"ט ובשו"ע או"ח סי' שי"ח סעי' ג'. וקולע הוא ההסבר שמסביר כת"ר ע"ז, מפני שהרי מים אלה מתחממים בעברם במקלטים [בקולטים], שהם צנורות של מתכת העומדים להדיא מול קרני השמש, ואין המים מתחממים מחמת חום הצנור, אלא ישר מחום קרני השמש, אע"פ שהצנור עצמו מתחמם מעט, אין בחומו כדי לחמם את המים, והם מתחממים בעברם כמה כמה פעמים מול השמש, ובכל פעם קולטים מעט חום, עד שמתחממים די הצורך. ואין לדמות צנורות אלה לחול ואבק דרכים, דתנן במתניתין – ולא יטמיננה בחול ובאבק דרכים בשביל שתצלה, דחול ואבק דרכים כבר קלטו חום רב השמש ומבשלים ומחממים גם בהעדר השמש, שאם תעביר חול זה למקום צל, עדיין מספיק חומו כדי לבשל, ובכי האי גוונא הוא דגזרו תולדות חמה אטו תולדות האור משום דמחלפי. אבל אלו לא היו מחממין אלא רק בעודם מול השמש וכנגדה, מאי איכא למיגזר משום דמיחלפי, הרי רואים שהשמש היא הפועלת, ובהעדרה אין שום פעולה. ובנדון דידן אילו נקח צנור – מקלט [קולט] זה למקום אחר, לא יהיה בו כדי לחמם כלל, ואין בעובי מתכתו כדי לחמם בחומו. ונמצא שהמים מתחממים באופן ישיר מהשמש, ובכי האי ודאי קרינא ביה חמי חמה ולא תולדות חמה ושרי. וזאת יש לדעת כי לוחות הזכוכית שעל המקלטים [הקולטים] אינן פועלות כלל על חמום המים, ואין להם שום השפעה לכך, ואינן אלא מונעות את הרוח והאויר הצונן מלקרר את המים העובר חליפות בצנורות הקליטה… ואפילו לו גם צנור – המקלט היה ג"כ מתחמם הרבה, בכל זאת לדעתי היו נקראים ג"כ המים המתחממים חמי חמה, כי חימומם לא בא מכח חמימות הצינור, כי אם ישירות מכח חום קרני השמש. ודומה זה כקדרה העומדת על האש, דאע"פ שגם הקדרה מתחממת הרבה, בכל זאת חמימות המים שבה בא ישירות מכח האש, ופשוט".

הרי שנקט, שחימום המים בדוד שמש, נחשב לבישול בחמה שמותר. אבל בשו"ת הר צבי (או"ח ח"א סי' קפ"ח) כתב: "בדבר השאלה על מה שנתחדש היום שדוד מים מתחמם מכח השמש, שהדוד עומד על הגג כלפי השמש, וכשלוקחין בשבת מים חמים מהברז הנמשך מדוד המים, תיכף נכנסים מים קרים לתוך הדוד דרך צינור אחר הנמשך להדוד החם שעל פני הגג, וחום המים מגיע גם לידי בשול, ונמצא שבזה שנוטל מים חמים, עושה שיכנסו מים צוננים ויתבשלו בשבת. הנה מה שנסתפק על עצם בישול מים בדוד של שמש, אם זה נקרא מבשל בחמה עצמה או בתולדות חמה, זה לא נוגע בנדון דידן, שבנידון שלפנינו הרי המים הקרים נכנסים לתוך המים החמים ומתבשלים במים החמים, והמים החמים בודאי תולדות חמה הם, ונמצא שמבשל מים קרים בתולדות חמה שאסור מדרבנן".

אמנם מצדד להתיר שם מטעם אחר: "שבנדון דידן אינו מתכוין להכניס מים קרים. ואע"ג דהוי פסיק רישא, מכל מקום באנו למחלוקת התרומת הדשן והמג"א בפסיק רישא דרבנן. והבאר יצחק חאו"ח סימן טו העלה להקל בפסיק רישא דרבנן, אבל זה רק אם אי אפשר בענין אחר, ובחת"ס יו"ד סימן ק"מ משמע שקשה להקל בזה… אולם נראה שבנדון דידן יש להקל, משום שיש בזה עוד קולא, שכל הבישול כאן הוא רק גרמא, שכניסת המים הקרים לתוך הדוד אין זה כח ראשון, כי בכח ראשון יוצאים תחילה המים החמים, ובמקומם נכנסים מים קרים. ומכיון דלא הוי כח ראשון אלא כח שני, הוי גרמא… העולה מכל הנ"ל, שבנדון דידן לא הוי אלא גרמא. ונהי שגרמא אסורה עכ"פ מדרבנן, מ"מ בצירוף הדבר שנדון דידן הוי בישול בתולדות חמה, שאין אסור אלא מדרבנן, א"כ הו"ל תרי דרבנן, ובתרי דרבנן בודאי יש להתיר באינו מתכוין בפסיק רישא, כמש"כ הפמ"ג (סי' שט"ז א"א ס"ק ח') והובא בשער הציון (שם אות י"ח). עוד י"ל, דכיון שבנ"ד לא הוי אלא גרמא, גם בלא הצירוף שבנ"ד יש תרתי דרבנן, יש מקילים גרמא בדבר שאינו מכוין בפסיק רישא, וכמ"ש האבני נזר (או"ח סי' קצ"ה), דפסיק רישא לא מהני לחשוב גרמא כמעשה, עיי"ש".

אבל בשו"ת מנחת יצחק (ח"ד סי' מ"ד) אוסר (עיי"ש שהאריך), וכן בשו"ת שבט הלוי (ח"א סי' צ"ד) אוסר (ונראה שסוברים שאינו נחשב כח שני, כיון שבאותו זמן עצמו שפותח הברז, זזים כל המים מן הברז עד הגג, ומיד נכנסים המים הקרים לדוד). ובשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל הובא (שמירת שבת כהלכתה שם) שמעיקר הדין אפשר להקל מכמה טעמים, אך טוב להמנע מכך – "דמכיון שיש מקומות שהמתקן מופעל בכח החשמל בימים מעוננים, חיישינן שמא יבא להוציא מים מדוד השמש, גם בזמן שהוא מופעל בחשמל".

תולדת תולדת האור

כתב האור שמח (הל' שבת פ"ט ה"ב): "הנה דע, דכמה ענינים מצאנו, דכח כחו לא חשיב כגופו. והוא לענין רציחה במכות דף ח', דמאן דשדא פיסא לדיקלא ואתר תמרי וקטיל כו', דהוי כח כחו ופטור. וכן בשבת מצאנו שחייב בזורק מרשות לרשות, וה"ה בזורק ועושה חבורה דמיחייב ע"י כחו, אבל ע"י כח כחו לא שמענו שיתחייב… כיון שכן נראה, דאע"ג דתולדה ראשונה הבאה מן האש חייב אם מבשל, מכל מקום על תולדה של התולדה, כמו דבר שנתחמם במים שהוחמו מן האש, כגון ברזל שבא בקדירת חמין ונתחמם, תו אי צלה בו ביצה פטור, דהוי תולדה דתולדה. וכמו שכח כחו לא חשיב כמו גוף הדבר, כן תולדת תולדת האש לפי רוחק יחוסה אצל האש, נפקע ממנה שם האש, והוי חומה כחום הטבעי שאינו מסיבת האש, כמו חמי טבריא. ופוק חזי בפרק כיצד צולין (פסחים דף ע"ה) שקיל וטרי אם חשיב תולדות אש כאש, ובירושלמי שם דפליגי ר"ג ורבנן, יעו"ש, אבל תולדה דתולדת אש לא חשיב אש בשום דוכתא, וז"ב".

עיבור האור

בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' י"ב הערה 3) כתב: "מוצא אני לנכון להודיע, שבהיותי פעם אצל מרן בעל החזו"א זצ"ל, אמרתי לו שהמרתיח מים בשבת ע"י מזלג חשמלי ששני קצוותיו מרוחקים והמעגל נוצר רק ע"י המים, אשר על כן הם מתחממים ורותחים (כפי המצוי במכשיר אדים), שלדעתי איסורו רק מדרבנן. דכיון שזרם איננו אש, ממילא הוה ליה כמבשל בתולדת חמה דפטור מחטאת. ואמרתי שלדעתי רצוי לפרסם דבר זה לבתי חולים וכדומה. והשיב לי בפשיטות, דכמו שהמבשל במים חמים שהם "תולדה" מאש, חייב חטאת, כך גם המבשל בזרם של חשמל, הואיל ובדרך כלל הוא תהליך היוצר אש, הוה ליה כעין "עיבור" של אש. וכמו שחייבין על תולדה, כך גם על עיבור, הואיל ובדרך כלל הוא עתיד להיות אש, אע"ג שלמעשה רק חימם מים, ולא נוצר שום אש. מאד התפלאתי לשמוע דבר זה, וילדות היתה בי לומר, שרק הראשונים היו יכולים לומר חידוש גדול כזה. אך הוא חזר והשיב, שלדעתו הוא פשוט, ואין צריכים כלל להיות רשב"א לומר דבר זה. אולם גם היום זה תמוה מאד בעיני, ובפרט שהזרם עצמו רק במרוצתו משפשף ומחמם את החוט שמתנגד לו עד שהוא נהפך לאור ושורף ונקרא אש, אבל לגבי הזרם עצמו לא שייך כלל לומר שהוא אש, לא בתחלה ולא בסוף".

פרק שלישי

החום הראוי לבישול

יד סולדת בו

איתא בגמ' (שבת מ' ע"ב): "תנו רבנן, מביא אדם קיתון מים ומניחו כנגד המדורה, לא בשביל שיחמו, אלא בשביל שתפיג צינתן. רבי יהודה אומר, מביאה אשה פך של שמן ומניחתו כנגד המדורה, לא בשביל שיבשל אלא בשביל שיפשר… אמר רב יהודה אמר שמואל, אחד שמן ואחד מים, יד סולדת בו (פירש"י, סולדת, נמשכת לאחוריה מדאגה שלא תכוה, וזהו לשון ואסלדה בחילה (איוב ו), ואדאג ברעדה, ואמשך מתלונתי מדאגת יום הדין, אם הייתי יודע שמיתתי קרובה ולא יחמול) אסור, אין יד סולדת בו מותר. והיכי דמי יד סולדת בו (פירש"י, יש שסולד מרתיחה מועטת, ויש שאינו סולד), אמר רחבא, כל שכריסו של תינוק נכוית".

למדנו, שבישול במשקין היינו כשהמאכל מגיע לחום שהיד סולדת בו. הגדרה מקבילה לשיעור שהיס"ב היא – "שכרסו של תינוק נכוית בו". הפמ"ג (יו"ד סי' ס"ח במש"ז ס"ק ט' דין הא') מוסיף, דהיינו כרסו של תינוק בן יומו, וכ"כ בחמודי דניאל (הל' תערובות א' אות מ"ה).

ובדרישה (סי' שי"ח ס"ק ל"ג, הו"ד באליה רבה שם ס"ק ל"ג) כתב על מה שכתב הטור (שם) ששיעור יס"ב הוא שיעור כרסו של תינוק נכוית בו: "ומכאן תשובה למורי הוראה דשואלין אם היד סולדת בתבשיל, ומשערין באצבע. וזה אינו, אלא אלא שכריסו של תינוק נכוית בו, וכ"כ הגמרא וכמ"ש רבינו".

וכ"כ בספר בכור שור (חולין ק"ג, הו"ד בפ"ת יו"ד סי' ק"ה ס"ק ז') כתב: "דכיון דאנן לא בקיאין בשיעור שכריסו של תינוק נכוה, לכן עכ"פ במידי דאורייתא ראוי להחמיר בכלי ראשון עד שיצא הספק מלבו שאין בו חום הנזכר, ואפילו בדרבנן צריך חקירה על זה, ודלא כמנהג העולם לשער בזמן שאי אפשר להחזיק בו היד מחמת חום מקרי יס"ב, לא זולת, דליתא".

אבל בספר תורת יקותיאל (יו"ד סי' צ"ד ס"ק ב', הו"ד בדרכ"ת סי' ק"ה ס"ק נ"א) כתב: "מנהג בעלי הוראה לשער אם יד של אדם בינוני נכוית בו ואין להרהר אחר המנהג בזה, כי בזה וכיוצא בזה יש לנו לומר, מנהגן של ישראל תורה היא".

ובספר מנחת שי (הנהגות הנשאל או"ה סדר ב' אות ז', הו"ד בדרכ"ת שם) כתב: "המורים נוהגים שאם יכולין לאכלו כך ואין צריך לנפוח על המאכל שיתקרר, זהו שיעור שאין כריסו של תינוק נכוה". וכתב בדרכי תשובה (שם) על דבריו: "הנה גם שיעור זה לא ידענו, כי לאו כל אחד שוה בזה. יש שמורגל לאכול מאכל רותח כל כך, עד ששאר בני אדם אין ביכולתם בשום אופן לאכלו והם נכוים בו".

והנה בעל הלכות גדולות (בפתחי תשובה יו"ד סי' ק"ה ס"ק ח') כתב לענין בשר בחלב: "והיכא דאשתלי וחלב חלבא בגו כסא, מחוור ליה במיא קרירי ושפיר דמי למיכל ביה בשרא. מאי טעמא, דחלבא אפילו בשעתא דחלבין ליה צונן הוא". ובדרכי תשובה (שם) הביאו וכתב: "על כן בודאי אפילו באיסור דאורייתא, אין לנו להחמיר יותר, דכל שהוא רק כשיעור חלב בשעת החליבה, אינו בכלל חם".

וכתב בשו"ת מנחת שלמה (ח"א סי' צ"א ס"ק ח'): "והנה ידוע דמדת החום של חלב פרה ועז בשעת חליבה אינו עולה בשום פעם על יותר מ – 40  מעלות "צלזיוס", ולכן חושבני דמטעם זה נוהגים בזמננו להקל עד 40 מעלות צלזיוס… ברם נלענ"ד ראיה ברורה, דעד 45 מעלות צלזיוס אין לחוש כלל שהיד סולדת בו גם בדאורייתא. שהרי נחלקו אמוראי בגמ' חולין דף ח' ע"ב, אם בית השחיטה צונן או רותח, ולפי האיכא דאמרי שבגמ' שם, מודו כו"ע דבית השחיטה צונן, ודעת רש"י והרא"ש שם הוא ברור דקיי"ל בית השחיטה צונן, ולפיכך סברי דסכין ששחט בה אינה בולעת דם, ומותר לחתוך בה בשר רותח ע"י הדחה או קינוח היטב, ואף אם שחט בה טריפה, ג"כ אין הסכין בולעת מבשר הטריפה. אולם דעת התוס' שם… לחתוך בה רותח, אפילו רק שחט בה כשרה אסור, ועיין בשו"ע יו"ד סי' י' סעיף ב' שפסק כהתוס' דצריך הגעלה, אבל מ"מ כתב שם הרמ"א דסגי נמי בעירוי אע"פ שאינו ככלי ראשון, וטעמו של דבר הוא, משום דחום בית השחיטה אינו ממש ככלי ראשון שהיס"ב שמבשל ומבליע בכל הסכין, רק יש חשש שמא בלע קצת, אבל פשוט הוא דאינו יכול לבלוע יותר מכדי קליפה, ולכן אע"ג דעירוי אינו מבשל ככלי ראשון, אבל מ"מ שפיר מפליט כדי קליפה. וגם עיי"ש בש"ך שפסק דרק לכתחלה צריך הגעלה, אבל בדיעבד אף אם שחט בה טריפה, מ"מ אם הדיח את הסכין וחתך בה רותח לא נאסר… איך שהוא מבואר עכ"פ, דקיי"ל בית השחיטה צונן. ואפי' למאן דאמר בית השחיטה רותח, מבואר שם בגמ', דאין הסכין בולע אלא בגמר השחיטה, דרק אז רותח אותו מקום, אבל לפני גמר השחיטה ליכא כלל שום פלוגתא, ומודו כו"ע שהוא צונן, ובההיא שעתא אין הסכין בולע כלום. ומעתה כיון דלא נזכר כלל בפוסקים שום חילוק בין סכין ששחט בה בהמה לסכין ששחט בה עוף, פשוט וברור דשקולין נינהו, ואין שום מקום לחלק ביניהם. והנה בזמננו ידוע ומפורסם, דשיעור מדת החום של ברווז חלוק מבני אדם, שהם בערך 37 מעלות, וגם לא כשור ופרה, שאין החום שלהם עולה על 40 מעלות, אלא מדת החום של ברווז בריא הוא קרוב לארבעים וחמש מעלות. והדם היוצא מבית השחיטה, עולה לפחות במעלה אחת, וכשהוא חולה עולה החום לפחות בשתי מעלות. וכיון דחזינן בגמ' דבשעת גמר שחיטה חיים טפי, ואפי"ה קיי"ל שהוא צונן, וגם לא נזכר שיש חילוק בין שוחט בריא לשוחט חולה, א"כ אפשר דמוכח שעד 48 מעלות, ג"כ חשיב צונן. אך אף אם יתברר דברווזים לא חיימי טפי בשעת שחיטה, גם לא נדון מאלו המקרים שהחום עולה אצלם כשהם חולים, מ"מ כיון שדבר זה עכ"פ פשוט וברור, שאין לחלק בין סכין ששחט בה שור ובין סכין ששחט בה ברווז, וגם בשוחט את הברווז נקטינן דבתחלת שחיטה הוה לכו"ע צונן גמור, ואין הסכין בולע כלום, א"כ מוכח ודאי דעד שעור של 45 מעלות צלזיוס, אין לחוש כלל דשמא היד סולדת בו" וכו'.

אבל בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' ע"ד מבשל ס"ק ג') כתב: "מהו שיעור החום שיש לחוש בו לחומרא ליס"ב, ובאיזה שיעור הוי ודאי יס"ב. תשובה, מהראוי להחמיר כמדומני בשיעור 43 מעלות צלזיוס הוא כבר חום גדול שיש לחוש ליד סולדת, כפי מה שבדקנו בעצמנו. (והספק) [ומספק] יש לחוש עד 71 מעלות צלזיוס, כי מדת 71 מעלות צלזיוס הוא ודאי יד סולדת אף לקולא" (ובספר ארחות רבינו ח"א עמ' ק"נ הביא בשם הגרי"י קנייבסקי זצ"ל להחמיר מ-40 מעלות צלזיוס).

חמרים הנמסים בחום שאיס"ב

המג"א (שם ס"ק ל"ז) כתב על הדין בש"ע (שם, הובא לעיל עמ' 13), שאסור ליתן קיתון של מים אפילו על מנת להפשירו, במקום שיש חשש שיתחמם שם: "לפי זה אסור ליתן אלונטית או כלי עופרת סמוך לאש לחממו, אם הוא קרוב כל כך שיוכל להתיך שם או לשרוף". ובפמ"ג (בא"א שם) כתב: "אלונטית הוא שעוה, יש לומר אף במקום שיתיך בלבד באין יד סולדת בו אסור, דהוה מבשל, שריפה גוף קשה".

ובספר שביתת השבת (מבשל ס"ק ל"א) כתב על דברי הכלכלת שבת בשם הכל בו, שהממיס חמאה חייב משום מבשל: "מבואר מזה, שאפילו כשאין יד סולדת בו, הפשרו זהו בשולו, כי לכשיהיה נמס החמאה אין צריך שיהיה היד סולדת בו".

אבל הגרש"ז אויערבך זצ"ל (הו"ד בשש"כ פ"א הערה קע"ג) כתב: "אפשר דכל שאינו צריך לריפויו חום שהיד סולדת בו, אינו חייב משום ריפוי גוף קשה, כמו למשל הממיס חתיכת סוכר. וכוונת הפמ"ג היא כשהדבר המרופה לא יתחמם לחום שהיס"ב. אבל אם כלל אין צריך חום שהיס"ב לצורך הריפוי, לא חשיב כלל כמבשל. וכוונת הכלבו לענין שמן שקפא י"ל, דהוא גם באופן שצריך חום שהיס"ב, או שעיקר כוונתו להשמיענו, דבנתבשל כבר שרי. דאלת"ה, יהיה אסור להוציא חמאה מהמקרר בבית המוסק, שהרי החמאה מתרפית. אך אפשר דבית מוסק חשיב דומיא דימים חמים מטבעם, אשר ההקפאה היא השינוי ולא ההמסה שהיא טבעי. ולפי דברי הכלכלת שבת יש לעיין אי שרי לרפות דבש קרוש".

מדרבנן

איתא בירושלמי (שבת פ"ג סה"ד): "תני רבי יוחנן בן נורי אומר, ממלא הוא אדם חבית של מים ונותנה כנגד המדורה, לא בשביל שתיחם, אלא בשביל שתפיג צינתה. יורד הוא אדם וטובל בצונין ועולה ומתחמם כנגד המדורה, דברי רבי מאיר, וחכמים אוסרין. יאות אמר רבי מאיר, ומה טעמון דרבנן. ייבא כיי דמר רבי זעירא בשם רב יהודה, מותר להפשיר במקום שהיד שולטת, ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת. אפילו במקום שאין היד שולטת, עד איכן, רבי יודה בר פזי רבי סימון בשם רבי יוסי בן חנינה, עד שיהא נותן ידו לתוכה והיא נכוית. הכל מודין בכלי שני שהוא מותר. מה בין כלי ראשון מה בין כלי שני, אמר רבי יוסי, כאן היד שולטת וכאן אין היד שולטת. אמר רבי יונה, כאן וכאן אין היד שולטת, אלא עשו הרחק לכלי ראשון, ולא עשו הרחק לכלי שני". מדברי הירושלמי עולה, שחכמים אסרו להפיג צינה כנגד מדורה, משום שעשו הרחק לכלי ראשון.

והמהרש"ל (ביש"ש חולין פ"ח ס"ס ע"א) כתב: "חום האש כל זמן שאין היד סולדת בו, אפילו בכלי ראשון ועומד על האש, אין בו כח להבליע כלל, וגם אינו בולע. אלא דמסתפינא להקל בכלי ראשון שעומד על האש כל זמן שהוא חם, אפילו אין היד סולדת בו ראוי לאסור, דעשו הרחקה לכלי ראשון כדאיתא בירושלמי".

והש"ך (יו"ד סי' ק"ה ס"ק ה') תמה עליו: "לא ירדתי לסוף דעתו, דהרי בירושלמי פרק כירה איתא, דעשו הרחקה לכלי ראשון שאין היד שולטת בו, והיינו שאין להיד שליטה בו, דהיינו היד סולדת בו. אבל כשהיד שולטת בו, מוכח התם בירושלמי להדיא דשרי לכ"ע, וכן הסכמת הפוסקים, וכ"כ בתורת חטאת כלל נ"ז דין י"ב".

אמנם גם במגן אברהם (סי' שי"ח ס"ק כ"ח) מצינו שפירש כהיש"ש. שכתב: "בירושלמי איתא דעשו הרחקה לכ"ר אפי' אין היס"ב, וכ"כ בתשב"ץ".

והגר"א (בהג' לש"ע שם) כתב על דבריו: "אם אין היד סולדת בו, אין בו משום בישול… וזה שכתוב כאן בכל הסימן – יד סולדת, ואפילו בתוך הכירה ותנור מותר אם אין יד סולדת בו, כמ"ש בסי' רנ"ג, וכ"ה בירושלמי… ומה שכתב המג"א בשם הירושלמי להיפך, לא דק… וקורא הירושלמי אין היד שולטת, מה שקורא בגמ' יד סולדת בו" (ועי' בפמ"ג יו"ד במש"ז ס"ס ס"ח בשם שו"ת בית יעקב ובמש"כ הפמ"ג שם, ובהג' חת"ס למג"א שם).

גם בתוס' ישנים (שבת מ' ע"ב) מצינו שנקטו כסברת היש"ש והמג"א, שיש מקום להחמיר בכלי ראשון, אף אם אין היס"ב. שכתבו: "פעמים החמירו בכלי ראשון אף אם אין היד סולדת בו".

בש"ע הרב (שם סעי' י"ז) חשש לדברי המג"א וכתב: "כלי ראשון אפילו לאחר שהעבירוהו מן האור מבשל כל זמן שהיד סולדת בו. לפיכך אסור ליתן לתוכו תבלין. וטוב למנוע מלתת תבלין בכלי ראשון אפילו אין היד סולדת בו, כדי לעשות הרחקה וסייג לדבר".

אבל במ"ב (שם ס"ק ס"ד) נקט בפשיטות להקל, מכח דברי הש"ך והפר"ח והגר"א וכתב: "אם אין היד סולדת בו, אפילו כלי ראשון אינו מבשל".

פרק רביעי

שיעור הבישול

כמאכל בן דרוסאי

מקור הדין

איתא בגמ' (מנחות נ"ז ע"א): "אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן, הניח בשר על גבי גחלים, היפך בו חייב, לא היפך בו פטור. היכי דמי, אילימא דאי לא היפך ביה לא בשיל, פשיטא (פירש"י, פשיטא דלא היפך פטור, דהא לא נצלה ולא מידי עבד). אלא דאי לא מהפיך ליה נמי הוה בשיל, אמאי לא מיחייב. לא צריכא, דאי לא היפך ביה הוה בשיל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי, וכי מהפיך ביה, בשיל משני צדדין כמאכל בן דרוסאי, וקמ"ל, דכל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי לא כלום הוא (פירש"י, הא דקתני לא היפך פטור, אע"ג דבשיל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי, לאו כלום הוא). אמר רבא, ואם נצלה בו כגרוגרת מצד אחד במקום אחד (פירש"י, צלייה גמורה) חייב (פירש"י, אפילו כי לא היפך). א"ל רבינא לרב אשי, במקום אחד אין, בשנים או ג' מקומות לא, והתנן, הקודח כל שהוא (פירש"י, קודח חור כל שהוא במקדח בשבת) חייב. היכי דמי, אילימא במקום אחד כל שהוא, למאי חזי, אלא לאו בשנים או שלשה מקומות, דחזו לצירוף. לא, לעולם במקום אחד, דחזו לבבא דאקלידא. ואיכא דאמרי, אמר רבא אפילו בשנים וג' מקומות. אמר ליה רבינא לרב אשי, אף אנן נמי תנינא, הקודח כל שהוא, חייב. היכי דמי, אילימא במקום אחד, כל שהוא, למאי חזי, אלא לאו בשנים ושלשה מקומות דחזי לצירוף. לא, לעולם במקום אחד, דחזו לבבא דאקלידא" (פירש"י, לשון של מפתח שראשו חד ותוחבן בתוך התיבה ופותח ונועל).

גדר כמאכל בן דרוסאי

ע"פ סוגית הגמ' פסק הרמב"ם (הל' שבת פ"ט ה"ה): "הניח בשר על גבי גחלים, אם נצלה בו כגרוגרת, אפילו בשנים ושלשה מקומות חייב. לא נצלה בו כגרוגרת, אבל נתבשל כולו חצי בישול, חייב. נתבשל חצי בישול מצד אחד, פטור, עד שיהפך בו ויתבשל חצי בישול משני צדדיו".

גם הראב"ד (בהשגות שם) כותב על מה שכתב הרמב"ם – "חצי בישול": "פירוש, כמאכל בן דרוסאי". אבל רש"י (בשבת כ' ע"א ובמנחות שם) כותב: "בן דרוסאי, לסטים היה, ומבשל בישולו שליש".

החזון איש (או"ח סי' ל"ז ס"ק ו') מגדיר יותר, מהו שיעור "בן דרוסאי": "הנה בישול הוא צורה בהאוכל, ולא שייך בה חצאים במדה, וצריך לשער בזמן הבישול. אם מתבשל כל צרכו בב' שעות, ארבעים רגעים הם לשליש בישולו".

טעם החילוק בין כמאב"ד מצד אחד או משני צדדים

בספר אור גדול (על משניות שבת פ"א מ"י) כתב על החילוק בין נתבשל כמאב"ד מצד אחד או משני צדדים: "הסבר הדבר נראה כעין שאמרו שבת ע"ה ע"ב ובפרק המצניע, דכל שאינו כשר להצניע, אינו חייב אלא המצניעו, וכל שמצניעים כמוהו, כל אדם חייבין. הכי נמי יש לומר, דבנצלה לגמרי דהוי בישול לכל אדם, חייב בכגרוגרת ממנו. אבל בכמאכל בן דרוסאי איננו בישול לכל אדם, רק להמבשל לחוד, הלכך איננו חייב, רק על כל החתיכה כפי דגלי מחשבתו". כלומר, שעל בישול כמאב"ד חייבים רק מדין "אחשביה", וממילא כשנתבשל רק מצד אחד, לא נתקיימה מחשבתו, ואי אפשר לחייבו[6].

איסור חצי שיעור בבישול כמאכל בן דרוסאי מצד אחד

מדברי האגלי טל (אופה ס"ק ל"א) עולה שנקט, שבישול כמאב"ד מצד אחד מותר לכתחילה (אם אינו על האש ממש, שאז אסור משום איסור דרבנן של נתינה לכתחילה ע"ג האש בשבת – עי' ש"ע סי' שי"ח סעי' ט"ו). ובספר שביתת השבת (מבשל ס"ק ל') השיג עליו: "זה אינו מובן לע"ד, דהא אם יתבשל כמאב"ד משני צדדים יהיה חייב, א"כ הוי כמו חצי שיעור דחזי לאיצטרופי".

ואח"כ הביא תשובת חכם אחד שחלק עליו וכתב: "נ"ל דחצי שיעור שייך רק בשיעור הכמות של האיסור, אבל לא בשיעור האיכות שלו. דהיכי דפעולת האיסור היא בשלמות, אלא שחסר מצד הנפעל השיעור הכמותי, כגון אוכל חצי כזית חלב, כיון דפעולת האיסור היא בשלמות, רק חסר עוד חצי כזית להשלים השיעור הכמותי, כיון דחזי לאיצטרופי לשיעור שלם, ואיכות האיסור בלא"ה היא בשלמות, בזה אמרינן חצי שיעור אסור מן התורה. אבל היכי דפעולת האיסור אינה שלמה וחסר שיעור האיכות, וכמו בהא דשבת (מ' ע"ב) דיד סולדת אסור ולהפשיר מותר גם על האש מן התורה, ולא אסור להפשיר משום חצי שיעור אסור מן התורה, והיינו טעמא משום דכל זמן שאין היד סולדת, אין כאן פעולת איסור כלל, ולא שייך לאסור חצי שיעור בכה"ג, דבאיכות לא שייך לחצאין, דכל זמן שאין האיכות בשלמותה, לא כלום עביד… והשתא הכי נמי הכא, גבי  נתבשל מצד אחד כמאב"ד, כיון דהשיעור הכמותי לא חסר כאן כלל, דיש כאן הרבה זיתים, והא דנתבשל רק מצד אחד, משום דלא שהה על הגחלים בכדי שיעור בישול משני הצדדים, נמצא דעצם איכות הבישול אינה בשלמותה, משום דהיכי דנתבשלה רק מצד אחד, גם בן דרוסאי לא אכיל לה ולא הוי בישול לשום אדם, וכל היכי דיש חסרון באיכות הפעולה, לא כלום הוא, ולא דמי למבשל חצי שיעור בישול גמור, דהפעולה היא בשלמות, והשיעור הכמותי חזי לאיצטרופי, ומש"ה אסור, אבל הכא אין כאן פעולה שלמה כלל, ודמיא להא דלהפשיר שהבאתי למעלה, דשרי מן התורה, ולא שייך בזה חצי שיעור אסור מן התורה".

השביתת השבת משיב: "גם אני מודה בעצם היסוד הזה, דהיכי דחסר השיעור באיכות, אין נקרא חצי שיעור. אכן נראה דבכה"ג נקרא חצי שיעור בכמות, כיון שאפשר להשתלם ע"י שיוסיף לצלות גם מצד השני כמאב"ד, שייך שפיר חזי לאיצטרופי, וכן הסכים עמי הגאון מהרצ"פ [פרנק] (שיחי') [זצ"ל] בפשיטות".

ובחי' הגרי"ז במנחות שם (וכך נקט באבן האזל, הו"ד להלן) נקט שכשנתבשל מצד אחד כמאב"ד פטור משום שחסר בחשיבות המלאכה, ולא משום שיש בכה"ג חסרון באיכות הצליה, והוכיח כן מהא דכתב הרמב"ם דאינו חייב בכמאב"ד, אלא כשנתבשלה כל החתיכה, ומשמע דלא די שיתבשל שיעור כגרוגרת מן החתיכה משני צדדים כמאב"ד, ועל כרחך דעד שתתבשל החתיכה כולה, חסר בחשיבות המלאכה, עיי"ש.

פחות מכמאכל בן דרוסאי

כתב בספר ראש יוסף (שבת ל"ח ע"ב ד"ה דע): "דע כי המבשל בשבת בתולדות האור חייב. וצריך שיעור שיתחייב הן בכמות והן באיכות. כמות כגרוגרת… ואיכות הוא שיתבשל כמאכל בן דרוסאי חייב חטאת, הא פחות ממאכל בן דרוסאי, פטור אבל אסור, כדין חצי שיעור", וציין לדברי הרמב"ם, שאם נתבשל רק חצי בישול מצד אחד פטור.

ובאבן האזל (פכ"ב ה"ח) השיג עליו: "ולי נראה דלא דמי כלל לחצי שיעור שבכל התורה. דגדר האיסור של חצי שיעור שהוא חלק מדבר האסור. ואף שאין בו שיעור בכדי להתחייב, איסורא מיהא הוה. אבל הכא כל שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי, אין בו משום בישול כלל. והרי באם יבשל אחד עד לפני מאכל בן דרוסאי, ואחר יגמור בישולו כמאב"ד, ודאי שהשני יהיה חייב לגמרי. נמצא שלא שייך בבישול חלקים ושיעורים, והחיוב הוא עצם הבישול, וכל שלא הגיע לשיעור זה, אינו כלום, וזה שגומר חייב בלי הצטרפות עם הראשון. ומה שהביא הראש יוסף ממה שכתב הרמב"ם בבישול מצד אחד, נראה דאינו ראיה כלל. דהתם באמת היה בישול גמור, דהא כמאכל בן דרוסאי חשיב בישול, רק דפטור משום דנתבשל מצד אחד, ואינו עשוי שיחלק את הבשר לשנים, ואכתי לא תיקן בזה כלום והוי כמקלקל, ולכך פטור אבל אסור, דהא הבישול בפני עצמו הוה בישול גמור, רק דאינו מועיל ובטלה חשיבותיה (וראה גם בדברי החכם בשביתת השבת והאור גדול והגרי"ז שהובאו לעיל). משא"כ כשלא הגיע למאכל ב"ד, אין בו משום בישול, ולא שייך לאסור מדין חצי שיעור (וראה עוד בדברי השביתת השבת הנ"ל, ובדברי החזון איש המובאים להלן לענין מתכת)[7].

כמאכל בן דרוסאי במים

בחי' המיוחסים להר"ן (שבת ל"ז ע"ב) כתב: "מים מכיון דהוי חמין כלל, לאלתר חשיבי בדינייהו כתבשיל שהגיע למאכל בן דרוסאי לגבי שהייה… עקר לא יחזיר, אלא אם כן בגרוף וקטום, ודוקא בתבשיל שהגיע למאכל בן דרוסאי, דאי לא אית ביה משום מבשל. ומים נמי, דוקא בהוחמו כל כך שחסרו קצת, דחשיבי כמבושלין, דאי לא, לגבי דידהו חשיב כמבשל, כיון דקיימא לן דבמים יש בהם משום מבשל". משמע מדבריו, שאפילו מים שהגיעו לחום כזה ש"חסרו קצת" (דהיינו כשהגיעו לתחילת הרתיחה), נחשבים עדיין מבושלים כמאב"ד, ורק כשרתחו ממש נחשבים מבושלים כל צרכם.

אבל הב"י (סי' שי"ח) כתב: "משמע לי, שכל שהיד סולדת בו מקרי רותח" (ואין בו בישול אחר בישול, אפילו להסוברים דאין בישול אחר בישול רק במה שנתבשל כבר כל צרכו). וכ"כ בש"ע הרב (שם סעי' ט'): "אם הוא חם כל כך עד שהיד סולדת בו ומרתיחו יותר, אין בזה משום בשול ומותר אפילו לכתחלה להרתיחה סמוך לאש". ומוכח שנקט שחום יס"ב נחשב כבר מבושל כל צרכו, שהרי להלכה אין מתירים לבשל אלא מה שנתבשל כבר כל צרכו.

עוד כתב בש"ע הרב (סי' רנ"ד סעי' י"ד): "נותן מים בקדרה לחממם לתנור שלנו שאינו גרוף וקטום לצורך הדחת כלים בשבת, צריך שיניח שם הקדרה מבעוד יום כל כך שיהא שהות ביום שיוכלו להתחמם חצי החימום לכתחלה לפי מנהגנו (להתיר שהיית תבשיל שנתבשל כמאב"ד), או שיחמו כל צרכו להאוסרים להשהות שם תבשיל שנתבשל כמאב"ד". וקשה להבין מהי כוונתו, במה שכתב שחצי חימום במים נחשב כמאב"ד, שהרי לפי מה שכתב שחום יס"ב נחשב כבישול כל צרכו, אם כן המדובר בפחות מחום זה, והרי בכה"ג אינו חם כלל.

ובשו"ת אגרות משה מצינו בזה דברים סותרים. שבתשובה אחת (או"ח ח"ד סי' ע"ד מבשל ס"ק א') כתב : "האם מותר לחמם דבר לח שנתבשל כדי יד סולדת, ונצטנן קצת, ואף להרתיחו – לאחר שהוא יד סולדת, אמת שהוא כבר נחשב בשול… מש"ע הגר"ז סי' שי"ח ס"ט שמתיר אפילו להרתיח מים שהיד סולדת בהן… יש לסמוך על זה, ויש להתיר דבר לח שנתבשל ליד סולדת… להעמיד אף במקום שירתיח". הרי שנקט ששיעור יס"ב נחשב מבושל כ"צ, וכדברי הב"י וש"ע הרב הנ"ל.

אבל בתשובה אחרת (שם ס"ק כ"ד) כתב: "מהו שיעור מאכל בן דרוסאי גבי מים, דהנה בשו"ע הגרש"ז כתב שהוא כדי חצי חמום, וכיצד משערים שיעור זה. תשובה, הנה לא מובן כל כך מה זה כוונה דחצי חמום ושליש חמום במים להחשיב זה מאב"ד. דאם נמדוד בהמדה שמודדין חמימות בזמננו, שנקרא טערמאמעטער (מד חום), הרי שליש החמום כמעט צונן ממש, ואף חצי חמום הוא רק חם קצת, וכדי מאב"ד הא הוא מבושל כל כך דלשיטת הרא"ש פרק כירה סימן י"א ליכא שוב איסור בשול. ומוכרחין לומר דיד סולדת הוא שיעור מאב"ד, וזהו שליש בשול מדרך חשיבות אינשי להחשיב למים מים מבושלין, שהוא דוקא כשיעלו רתיחות הרבה. ומאן דאמר [שמאב"ד הוא שיעור] חצי בשול, גם למאב"ד צריך יותר מעט מיד סולדת" (ואולי כוונתו רק לענין היתר שהייה, דלענין זה וכל שאינו חשוב מבושל חצי או שליש, יש בו חשש חיתוי, אף דמדינא חשוב מבושל, וצ"ע).

גם מדברי הנשמת אדם והאגלי טל המובאים להלן עמ' 35 נראה שנקטו ששייך שיעור בן דרוסאי בדבר לח, ומדבריהם עולה ששיעור זה הוא פחות מיד סולדת בו, עיי"ש (וע"ע בשו"ת מנחת יצחק ח"י סי' כ"ח).

במתכת

הרמב"ם (הל' שבת פ"ט ה"ו) פוסק: "המתיך אחד ממיני מתכות כל שהוא, או המחמם את המתכת עד שתעשה גחלת, הרי זה תולדת מבשל. וכתב החזון איש (סי' נ' ס"ק ט'): "ונראה דכל שנעשה יד סולדת בו, יש בו משום מבשל. אע"ג דלענין חיוב צריך שיתבשל כמאב"ד, מ"מ איסורא איכא כל דנעשה יד סולדת. ואפשר דאסור מן התורה כעין חצי שיעור".

במקום אחר (סי' ל"ז ס"ק י"א) כתב החזון איש לענין ההיתר הנזכר בש"ע (או"ח סי' רנ"ג סעי' ג') להניח קדירה ריקנית על הכירה בשבת: "נראה דוקא קדירה של חרס ישנה מותר ליתן, אבל של מתכת כשהיא ריקנית יש לחוש לבישול, כדאיתא ברמב"ם דהמחמם את המתכת עד שנעשה גחלת, הרי זה מבשל, ואף אם עדיין לא נעשה גחלת, נראה דאסור".

ובמכתב (נדפס בתשובות וכתבים חזון איש סי' ע"ז) ביאר החזון איש: "התחלת בישול ודאי אסור. אבל אין שם בישול על קדירה של מתכת (כלומר, כשהיא מלאה), כיון שבזמן שהיא מלאה לעולם לא תרכך על האש, לא חייל עלה שם בישול, דבישול במתכת אין לך בו אלא חידושו, בזמן שהמתכת על האש כדרך הניתכין, אך לא בזמן שהוא לבוש שריון ואינו מתירא מן האש" (ועי"ש עוד בס"ס ע"ח). כלומר, שאף לפי דעתו, אין איסור לחמם קדירה מלאה, משום בישול הקדירה, כיון שהקדירה אינה מתרככת כשהיא מלאה במים.

בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' צ"ג ד"ה ומה) כתב על דברי החזון איש – "דרק קדירה של חרס מתיר הש"ע להניח ע"פ הכירה, ולא של מתכות, דיש לחוש לבשול המתכות… ואף שעדיין לא נעשה גחלת, נראה דאסור": "הנה הוא שייך רק באש גדול, שיכול לעשות את המתכות לגחלת, שדמי זה למניח קדרה ופת במקום שיתבשל ויאפה במשך זמן, ודעתו היה לסלק קודם שיתבשל ויאפה שאסור, כיון דעתה הוא עושה כל המעשה שצריך האדם לעשות במלאכת הבשול והאפיה, שהוא להניחם במקום חם כזה שיתבשלו ויאפו שם, ולכן אף כשסלק אח"כ ונתבטלה המלאכה, אסור לעשות מתחלה מלאכה על דעת שתתבטל אח"כ, להרשב"א בתוס' שבת דף מ"ח ד"ה מאי ולהרא"ש בדף מ' (הו"ד לעיל עמ' 12)… דהתוס' והרא"ש סברי, דכיון שהוא במקום שאם תניחנו יתבשל, אפילו בכל היום, אסור, אף שדעתה ליקחנו משם קודם שתהא יד סולדת, כמפורש בדבריהם, ולכן שייך לדידהו לאסור גם בשביל המתכות, אף שבשביל התבשיל אין לאסור משום שכבר נתבשל. אבל באש קטן, שאי אפשר להמתכות להעשות גחלת אף אם יעמוד שם כל היום… אין שייך זה, דהוי כמו נותן קיתון של מים במקום שאינו יכול להתחמם עד שהיד סולדת, שהוא שעור הבשול, שמותר אף לדידהו, ובמתכות אין לאסור לפ"ז אלא באש גדול".

גם בשו"ת שבט הלוי (ח"א ס"ס צ"א) כתב: "מרן [החזון איש] הוסיף עוד חומרא נגד הנהוג, דדוקא קדרה של חרס ישנה מותר ליתן, אבל של מתכת כשהיא ריקנית, יש לחוש לבישול… ולא זיכנו לעמוד בזה על עומק כוונתו. דאף אם נודה לרבינו, דרשות לנו לגזור כה"ג מדעתנו, מ"מ מסתבר רק במקום דאפשר לבא פעם לחימום כזה שיהיה גחלת. אבל בכגון דידן שמשימים קדרה של מתכת הריקנית בתוך הפח על אש קטנה, דלעולם לא יבא אפילו קרוב להיות גחלת, מנא לן לחדש גזירה מדעתנו. כן נראה לולא דבריו הק'".

אמנם מדברי החזון איש עצמו עולה, שלא היתה כוונתו לאסור משום חשש שישאיר את המתכת שם עד שתיעשה גחלת, אלא משום שעצם החימום יותר משיעור שהיס"ב, נחשב לחצי שיעור מבישול עד שתיעשה גחלת.

אבל בספר שביתת השבת מבשל ס"ק ל' כתב: "שבמיני מתכות החימום אינו משנה אותם, שחוזרים לכמות שהיו, ורק הבישול הוא מה שניתך, על כן כל זמן שלא ניתך, לאו מידי עביד, ופשוט", הרי דנקט בפשיטות דלא כהחזו"א.

עוד כתב באגרות משה (שם) כמו שביאר החזון איש במכתבו: "וגם דוקא בקדרה בדבר יבש בלא מים, אבל בקדרה שיש בו מים, כרוב הקדרות, שלהעשות גחלת צריך שיכלו מתחלה המים, אין לאסור, אף שהיה נעשה כן אם היה עומד על האש כל היום. דרק במה שהיה מתבשל אם היה עומד כל היום אסרו, אף שדעתה לסלק קודם, משום דהמעשה בעצם הוא מעשה בשול, משום שכן עושין הרוצין לבשל, לכן לא נתבטל חשיבות המלאכה ממעשיה עתה בשביל מחשבתה, רק אחר שתסלק ממש, וממילא אסור בתחלה לעשות זה על סמך מחשבתה. אבל בשביל המתכות שיעשה גחלת כשיעמוד כל היום, אין שייך לאסור כשמעמידה הקדרה עם מים כדרך הבשול, שהוא ההיפוך ממלאכת עשית גחלים ממתכות, שדרך המלאכה הוא להעמידה דוקא בלא מים. דאיך נחשוב מעשיה להיפוך ממה שעושה. דלא מבעיא להרא"ש, דמשמע דאין טעם האיסור משום שמא תשכח ותניח עד שיתבשל, דנימא דאף בשביל הקדרה ניחוש שמא תשכח מלסלק עד שיכלו המים ותעשה הקדרה גחלת, דודאי אין לחוש לזה, אלא הטעם משום דעתה הרי עושה מעשה בשול ממש, לא משגחינן על מחשבתה לבטל שם המלאכה ממעשיה, כל זמן שלא בטלה בסלוק ממש, וממילא אסורה, וא"כ בקדרה לענין המתכות כשיש שם מים אין שייך זה כדלעיל. אלא אף להרשב"א בתוס', שכתב בטעם האיסור דלמא משתלי ואתי להניחן עד שיתבשל, מסתבר שאין לחוש לזה ביש שם מים, שתשכח מליקח עד שיכלו ולא יהיה להם התבשיל לאכול, היפוך כל כוונתה, שהיא נתנה כדי לאכול, ותניח עד שלא יהיה מה לאכול. ואדרבה לטעם הרשב"א מסתבר שאף בקדרה בדבר יבש נמי אין לאסור, דהא אין לחוש שתניח עד שישרף האוכל, ורק לטעם הרא"ש אולי יש לאסור בדבר יבש. אבל ביש בו מים וכל דבר לח אין מקום לאסור"[8].

חימום שאינו מבשל – הפשרה

על דברי הגמ' (שבת מ' ע"ב): "מביא אדם קיתון מים ומניחו כנגד המדורה, לא בשביל שיחמו, אלא בשביל שתפיג צינתן… אמר רב יהודה אמר שמואל, אחד שמן ואחד מים, יד סולדת בו אסור, אין יד סולדת בו מותר", כתב הרא"ש (שבת פ"ג סי' י'): "והכי איתא בירושלמי, מותר להפשיר במקום שהיד שולטת בו, ואסור להפשיר במקום שאין היד שולטת. עד היכן, רבי שמעון בן פזי בשם רבי יוסי בר חנינא אומר, עד שיהא נותן ידו לתוכה והיא נכוית. והא דאמרינן בגמרא דידן – לא בשביל שיחומו, אם באנו להשוות לגמרא דבני מערבא, נוכל לפרש – לא בשביל שיחומו, כלומר במקום שראוי להתחמם – אלא כדי להפיג צינתו, אלא במקום שראוין להפיג צינתו ולא להתבשל, אפילו יעמוד שם כל היום. והא דא"ר יהודה אמר שמואל, יד סולדת בו אסור אין יד סולדת בו מותר, הכי קאמר – יד סולדת בו הוי בישול, הלכך אסור להניחו במקום שאפשר שיחומו כדי שהיד סולדת בו, מותר להניחו במקום שיחומו ולא תהא היד סולדת בו".

והתוס' (שם מ"ח ע"א ד"ה מאי שנא) כתבו: "נראה לרשב"א, דהא דשרינן לתת קיתון של מים כנגד המדורה, היינו ברחוק מן המדורה, שלעולם לא יוכל לבא לידי בשול, אבל בקרוב אסור אפילו להפשיר, דילמא משתלי ואתי להניחן שם עד שיתבשל… ולא בשביל שיחמו דקתני, היינו כלומר במקום שיכול לבא לידי שיחמו. והלשון דחוק קצת".

ע"פ דברי הרא"ש והתוס' פסק בש"ע (סי' שי"ח סעי' ט"ו): "מותר ליתן קיתון של מים או שאר משקים כנגד האש להפיג צנתן, ובלבד שיתנם רחוק מהאש, בענין שאינו יכול להתחמם באותו מקום עד שתהא היד סולדת (פי' מתחממת ונכוית) בו, דהיינו מקום שכריסו של תינוק נכוית בו. אבל אסור לקרבו אל האש למקום שיכול להתחמם שתהא היד סולדת בו, ואפילו להניח בו שעה קטנה שתפיג צנתו אסור, כיון שיכול להתבשל שם".

בש"ע (או"ח סי' שי"ח סעי' ו') כתב: "כלי שיש בו דבר חם שהיד סולדת בו, מותר להניחו בשבת ע"ג קדירה הטמונה כדי שישמור חומו ולא יצטנן, ויכול לטוח פיו בבצק אם יש לו בצק שנלוש מאתמול". ובבה"ל (שם ד"ה ויכול) העיר: "משמע מזה, דבצק מותר להניח ע"ג כלי חם שהיד סולדת בו, ולא חיישינן שיבוא לקצת אפיה כדי קרימת פנים [עיין לעיל ברנ"ד ס"ה דזהו השיעור לגבי הפת]".

ותמה בשביתת השבת (מבשל בא"ר ס"ק ק"ו): "מאי טעמא באמת לא ניחוש לזה, וכמו קרימת פנים של גלד דק מבצק הוא שיעור קטן… והגאון מהרצ"פ [פרנק] (שיחי') [זצ"ל] תירץ, משום דלא ניחא ליה באפיית הבצק וגם הולך לאיבוד… וצ"ע דלא בכל דוכתא אמרינן כן… וצריך לומר דהכא גבי בצק מכל מקום אינו פסיק רישיה, וכיון דלא ניחא ליה, הוי רק דבר שאינו מתכוין, וכ"כ בספר ערוך השלחן (שם סס"ק ל"ו), משא"כ גבי מים, הגם דאינו פס"ר, מ"מ ניחא ליה בחימום"[9].

פרק חמישי

בישול שלא על גבי האש

כלי ראשון שהוסר מעל גבי האש

שנינו במשנה (שבת מ"ב ע"א): "האילפס והקדרה שהעבירן (פירש"י, מן האור) מרותחין (פירש"י, בין השמשות), לא יתן לתוכן תבלין (פירש"י, משתחשך, דכלי ראשון כל זמן שרותח מבשל), אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי" (פירש"י, דכלי שני אינו מבשל. תמחוי, כעין קערה גדולה שמערה כל האילפס לתוכה, ומשם מערה לקערות).

ובגמ' (שם ע"ב): "סבר רב יוסף למימר, מלח הרי הוא כתבלין, דבכלי ראשון בשלה, ובכלי שני לא בשלה. אמר ליה אביי, תני רבי חייא, מלח אינה כתבלין, דבכלי שני נמי בשלה. ופליגא דרב נחמן, דאמר רב נחמן, צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא" (פירש"י, ומותר ליתן, ואפילו בכלי ראשון משהעבירו מן האור).

ובירושלמי (שבת פ"ג ה"ה): אמר ר' זעירא, איזהו חלוט ברור, כל שהאור מהלך תחתיו". עוד מצינו בירושלמי (שם סה"ד): "הכל מודין בכלי שני שהוא מותר. מה בין כלי ראשון מה בין כלי שני… אמר רבי יונה, כאן וכאן אין היד שולטת, אלא עשו הרחק לכלי ראשון, ולא עשו הרחק לכלי שני".

וכתב הרמב"ן (סוף ע"ז): "שמע מינה, הרחקה דדבריהם הוא… למדנו דברי הכל שאין בישול גמור, אלא באור מהלך תחתיו. דהא איתמר התם בדידן (כלומר, בתלמודא דידן – הגהות הגראז"מ) – מלח אינה כתבלין, ובכלי ראשון נמי לא בשלה, והוא הדין לבשר, כדאיתמר עלה, צריכה מילחא בשולא כבשרא דתורא. אלמא אין בישול ברור, אלא באור מהלך תחתיו, ואפילו לתבלין. ולדברים הקשים בבישול אפילו לכתחילה מותר, דלאו בישול הוא כלל. ונראה לי שלא הוזכרו אלא [הג' הגראז"מ – בדברים שאינם נאכלים כמות שהוא חי. אבל] בדברים הנאכלים כמות שהוא חי, אין בו כלל משום בישול, אלא באור מהלך תחתיו".

למדנו מדברי הרמב"ן, שבשר שור (ומלח לחד לישנא) מותר לכתחילה לשים בתוך כלי ראשון שהעבירו מעל האש, וכן הדין בדברים הנאכלים חיים, ושאר המאכלים שאינם נאכלים חיים, אסור מדרבנן להניחם בתוך כלי ראשון שהעבירו מעל גבי האש[10].

אבל הר"ן (שבת כ' ע"א בנד' וע"ז ל"ח ע"ב בנד') הביא את דברי הירושלמי וכתב: "לבני מערבא… מקילי טפי מגמרא דילן, דלדידהו לית להו בישול אלא כשהאור מהלך תחתיו, ולדידן כלי ראשון דהיינו לאחר שהעבירוהו מעל גבי האור, מבשל במקצת הדברים, כמו שמוכיח בפרק כירה". מפרש הפמ"ג (יו"ד מש"ז ס"ס ס"ח): "דודאי הר"ן מודה דלהירושלמי כל שאין האור מהלך תחתיו עכ"פ מדרבנן בישול, ולא מן התורה, ובשבת אין חייב, הא איסורא איכא. אלא שהר"ן כתב דגמ' דידן חולק על הירושלמי בזה, ואף שאין אור תחתיו, מבשל מן התורה" (ועי"ש בפמ"ג ובשו"ת שבה"ל ח"א סי' פ"ח, מהיכן דייק הר"ן כן).

וכתב בהגהות מרדכי (שבת פ"ג): "קרוב הדבר, דלא מיקרי כלי ראשון, אלא עם סילוקו מן האש מיד, אבל אם הניחו לעמוד להפיג רתיחתו, הוה ליה כלי שני". אבל הב"י (סי' שי"ח) לאחר שהביאו כתב: "ולי משמע ממה שאמר בפרק כירה (שבת מ' ע"ב) גבי נתינת קיתון של מים כנגד המדורה, שכל זמן שהיד סולדת בו חשוב כלי ראשון".

עירוי מכלי ראשון

עירוי באויר

על דברי המשנה: "האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין, לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי", כתבו התוס' (שם): "מהכא ליכא למידק דעירוי ככלי שני, מדקתני – לא יתן לתוכה תבלין, ולא אשמעינן רבותא, אפילו שלא יערה על הקערה שתבלין בתוכה. דאדרבה דוק מסיפא, דקתני – אבל נותן הוא לתוך הקערה, ולא קתני – מערה על הקערה שתבלין בתוכה. ורבינו שמואל מביא ראיה דעירוי ככלי שני, מהא דקיימא לן תתאה גבר. ולר"י נראה דעירוי ככלי ראשון, ומביא ראיה, דבזבחים (צ"ה ע"ב) ת"ר, אשר תבושל בו, אין לי אלא שבישל בו, עירה לתוכו רותח מניין, תלמוד לומר – [אשר תבושל] בו ישבר, אלמא דעירוי חשיב מבשל. ובירושלמי בפרק כירה בעי, מהו ליתן תבלין מלמטה ולערות עליהן מלמעלה, ר' יונה אמר אסור, דעירוי ככלי ראשון. חיליה דר' יונה מן הדא, אחד שבישל בו ואחד שעירה לתוכו רותח, ודחי ר' יוסי – תמן כלי חרס בולע, תבלין אינו מתבשל ("פירוש, כלי חרס בולע טפי משאר כלים" – תוס זבחים שם). השיב רבי יוסי בר בון, והתניא מניין שבכלי נחשת כן, תלמוד לומר – ואם בכלי נחשת בשלה. אית לן למימר, כלי נחשת בלע, בתמיה, פי' ע"י עירוי. אם אינו מבשל לא בלע (פירוש, וכי בלע יותר משאר כלים, בתמיה. השתא מדמי התם, כמו שבולע על ידי עירוי, כמו כן מבשל ע"י עירוי – תוס' שם). אלמא דמסיק דעירוי ככלי ראשון[11]. ונראה דעירוי לא הוי ככלי ראשון ולא ככלי שני, אלא מבשל כדי קליפה. דהא קיימא לן כשמואל דאמר תתאה גבר, דתניא כוותיה בכיצד צולין (פסחים ע"ו ע"א), ומכל מקום מבשל כדי קליפה, דאמר התם – תניא כוותיה דשמואל, חם לתוך צונן או צונן לתוך צונן מדיח. ופריך – חם לתוך צונן אדמיקר ליה בלע, אלא אימא חם לתוך צונן קולף צונן לתוך צונן מדיח".

ע"פ מסקנת התוס' נפסק בש"ע (סי' שי"ח סעי' י'): "אסור ליתן תבלין בקערה ולערות עליהן מכלי ראשון". וכתב המג"א (שם ס"ק ל"ב): "ואם עירה אזי הקליפה אסורה, דנתבשלה בשבת".

לפמשנ"ת, שהעירוי מבשל רק כדי קליפה, פסק בשמירת שבת כהלכתה (פ"א סעי' נ' והערה קל"ט): "מותר ליתן בקבוק המכיל חלב לתוך כלי ריק ולערות עליו מים רותחים אפילו מכלי ראשון, כדי לחמם את החלב, כי העירוי אינו מבשל אלא כדי קליפה, והבקבוק עומד במקום הכדי קליפה"[12].

עירוי שזוחל על דופן

לעיל הובאו דברי הגמ' (שבת מ' ע"ב): "אמר רבי יצחק בר אבדימי, פעם אחת נכנסתי אחר רבי לבית המרחץ, ובקשתי להניח לו פך של שמן באמבטי. ואמר לי, טול בכלי שני ותן".

רש"י (שם) מפרש: "אמבטי, כגון בריכה עשויה בקרקע, שהמים נכנסים שם ונאספין. ובקשתי להניח שם פך שמן להפשיר, לסוך הימנו קודם הרחיצה. טול מן המים בכלי שני, שיצטננו מעט, דכלי שני אינו מבשל, ואחר כך תן הפך לתוך אותו כלי שני. דהך אמבטי שהחמין נמשכין לה מן המעיין, חשיב לה ככלי ראשון שנרתחו בו, שאף על פי שהעבירו מעל האור, מבשל, כדתנן לקמן – האילפס והקדירה שהעבירן מרותחין, לא יתן לתוכן תבלין".

בתרומת הדשן (שו"ת סי' קפ"א) כתב: "שאלה, קדירה מליאה חלב רותח שפותה אצל האש על הכירה, ומחמת הרתיחה יצא החלב למעלה מאוגני הכלי, והיה נזחל ונמשך בקילוח בלי הפסק דרך דופני הקדירה ע"ג הכירה, עד שהגיע אצל בשר שהיה ג"כ על גבי הכירה. מי חשבינן האי קילוח עדיין כעירוי מכלי ראשון ונאסר הבשר, או נימא כיון דנזחל ע"ג הכירה נתקרר ולא היה רותח".

בדברי תשובתו מביא התה"ד את דברי הגמ' ורש"י הנ"ל וכותב: "הא קמן, דאע"ג דנמשכו הרותחים ע"ג קרקע, כמו הני חמי טבריא, שהיו נמשכין דרך קרקע, חשיבי עדיין ככלי ראשון… ועל כרחך המים חמין שהן באמבטי, לא נרתחו בתוך האמבטי, אלא נמשכו לתוכה מן היורה ע"ג קרקע, כי כן דרך האמבטי להיות, כדמוכח מתוך פרש"י. דאל"כ מי הזקיקו לפרש שנמשכו מים מן המעיין לתוך האמבטי, נימא דאמבטי היתה ממש על ניקבי הנביעה של חמי טבריא מתוקנים כמו בריכה. אלא על כרחך לא מיקרי אמבטי, אלא הנמשך לה מים ממקום אחר שהוחמו שם. א"כ חזינן אע"ג דהוי בעי לאוקמי בחמי האור ונמשכין ע"ג קרקע חשיב כרותחים דכלי ראשון, מדקאמר טול בכלי שני כדפרישית. אף את"ל דהראייה קצת דחוקה, מ"מ הדעת נוטה בנ"ד אם נראה לנו שהיתה היד סולדת בחלב במקום שנגע בבשר, הואיל והיה הקילוח נוזל והולך מתוך הרתיחה העומדת אצל האש, כל טיפה וטיפה אחרונה אינה מנחת את הראשונה שלפניה להתקרר. שהרי פירשו התוספות (שם ד"ה ש"מ), דהא דיד סולדת בו בכלי שני אינו מבשל, היינו משום דאינו עומד אצל האש, אינו מחזיק חומו והולך ומתקרר. משמע דאם עוד היה כח האש שולט שם, אינו מתקרר".

מלשון תרומת הדשן משמע, שלמסקנת דבריו דין העירוי הזוחל מכלי ראשון שעל גבי האש, כדין כלי ראשון ממש. ובש"ע הרב (סי' שי"ח סעי' כ"ג) כתב: "שהוא ככלי ראשון מדברי סופרים". אבל הב"י (יו"ד סי' צ"א) קיצר את דברי תרומת הדשן והביאם בלשון זה: "יראה דאם היד סולדת בחלב במקום שנגע בבשר, חשיבי כהאי גוונא עירוי מכלי ראשון ונאסר הבשר".

למדנו מדברי התה"ד, שעירוי הזוחל על גבי דופן, נחשב כעירוי. וכ"כ הרמ"א (יו"ד סי' צ"ב סעי' ז'): "קלוח מן הקדירה רותחת שהלך אל קדירה צוננת, אם נפסק הקלוח מן הקדירה הרותחת קודם שהגיע אל הצונן, הוי נמי ככלי שני. ואם לא נפסק, הוי כעירוי, והקדירה הצוננת נאסרה, אם היד סולדת בקלוח הנוגע בקדירה, והתבשיל שבתוכה שרי, דאין עירוי אוסר, רק כדי קליפה".

מדברי הרמ"א נראה, שאפילו בעירוי מכלי ראשון שאינו על גבי האש, יש להחמיר כדין עירוי מכלי ראשון. וכ"כ הפמ"ג (יו"ד סי' צ"ה ש"ד ס"ק י"ח): "סבור הייתי אני העני לומר, המעיין בתה"ד שם סיים – קדירה על האש ומתוך רתיחותיו נוזל, וסיים – הואיל וקילוח נוזל, ונוזל מקילוח העומד על האש וכו'. משמע דאם עוד כח אש שולט אין מתקרר, עיי"ש היטב. משמע הא סלקו מאש כה"ג, אף שלא נפסק הקילוח, ונזחל על גבי מקום קר קודם שהגיע לכלי, הוי תו כלי שני. ומה אעשה שהרי הרמ"א לא אומר כן, אין אומר ואין דברים מהא דעל אש, אלא סתם וכתב – וקלוח מקדירה רותחת. ואף אם נדחוק בזה, מכל מקום המעיין בתורת חטאת כלל נ"ו דין ו' וז"ל – ואם קדירה על האש או שאר כלי ראשון ולא נפסק הקילוח, הוי כעירוי, כמו שכתב מהרא"י (בעל תה"ד), יעויי"ש. הרי בביאור אף כלי ראשון שהוסר מאש דינא הכי".

ע"פ דברי התה"ד פסק הפמ"ג (שם): "כל זמן שלא נפסק העמוד, אף שזחל ונח המים על גבי כלי צוננת ומגיע לכלי אחר, הכל חשיב עירוי כאמור. וכן לענין תבלין בשבת, כל זמן שלא נפסק הקילוח, אף בצידיהן אסור לערות, כדכתיבנא. וכי תימא נהי דדין כלי שני לא הוי, מ"מ אין מבשל, ולענין שבת משרא שרי, הא בורכא הוא, דהא דין זה מדברי תה"ד, והביא ראיה משבת מ' ע"ב, אמבטי הרי מבשל הוא, יעוי"ש".

אבל החוות דעת (סי' צ"ב ס"ק כ"ג) כתב: "נראה דאף התה"ד והרמ"א לא קאמרי רק שאינו יכול להתקרר מהתתאה, מאחר שהטפה האחרונה אינה מניחה הראשונה להתקרר, ויכול להפליט או להבליע. אבל בהא מודים שבודאי אינו יכול לבשל, דלבשל אינו יכול רק מה שיש לו דפנות המחממות בכלי ראשון שדפנותיו הוחמו באור… והך דינא דהתה"ד והרב שבכאן אין לו דפנות המחממות, אדרבא יש לו דפנות המקררות, רק שהטיפות אין מניחות להתקרר, אינו מבשל, רק שמבליע ומפליט כמו כלי שני… ואף שהתה"ד מביא ראיה משבת דף מ', ושם קרי ליה מבשל, מ"מ הא סיים בעצמו דראיה זו דחוקה, רק שסומך על הסברא מכח דאין הטיפה השניה מניחה הראשונה להתקרר, דאין סברא זו נותנת רק לענין שיהיה מבליע או מפליט ככלי ראשון, אבל לא לענין מבשל. ואף דהתה"ד סבירא ליה דמבשל, מכל מקום האו"ה והרמ"א והש"ך חולקים עליו בהא, וסבירא להו דאינו מבשל… ולענין שבת מותר".

עירוי לתוך משקין

איתא בגמ' (שבת מ"ב ע"א): "תנו רבנן, נותן אדם חמין לתוך הצונן, ולא הצונן לתוך החמין (פירש"י, דקסבר תתאה גבר, ואין החמין מרתיחין את הצונן אלא מפשירין. ולא צונן לתוך חמין, שהתחתונים מרתיחים את העליונים, דתתאה גבר), דברי בית שמאי, ובית הלל אומרים, בין חמין לתוך הצונן, ובין צונן לתוך החמין מותר. במה דברים אמורים, בכוס (פירש"י, דלשתיה קבעי להו, ולא ניחא ליה שיחומו הרבה, ועוד, דכלי שני הוא), אבל באמבטי, חמין לתוך הצונן, ולא צונן לתוך החמין.

וכתבו התוס': "נותן אדם חמין לתוך צונן, אפי' בכלי ראשון, דחמין לתוך צונן אינו מבשל, כמו שאפרש. ולא צונן לתוך חמין, אפילו בכלי שני, דגזרי בית שמאי כלי שני אטו כלי ראשון. ובית הלל דפליגי ושרו צונן לתוך חמין, היינו דוקא בכלי שני, כדקתני – בד"א בכוס, משמע דבכלי ראשון מודו ב"ה. ולא משום דסברה הך ברייתא דתתאה גבר, כדפירש בקונטרס, דאם כן יקשה מהכא למ"ד עילאה גבר, ולמאן דאמר תתאה גבר נמי, הא מבשל כדי קליפה, כמו שאפרש לקמן בע"ה (הובא לעיל עמ' 19). אלא נראה כמו שאומר ר"ת, דחמין לתוך צונן משמע שהצוננין של מטה מרובים, שדרך ליתן המועט במרובה, ולכך אין מבשלים החמין המועטים כלל, לפי שמתערבין בצוננין המרובין ומתבטל חמימותן, ולא צונן לתוך חמין, שהחמין של מטה מרובין, ומתערבין בהן הצוננין המועטין ומתבשלין". לפי שיטה זו עולה לדינא, שבין צונן לתוך חמין ובין חמין לתוך צונן, אין להתיר אלא כשהצוננין מרובים.

וכ"פ הרמ"א (או"ח סי' שי"ח סעי' י"ב): "אם המים מרובים כל כך שאי אפשר שיתבשלו, רק שיפיגו צנתן, אפילו בכלי ראשון שרי, רק שלא יהיה על האש".

בגדר "צוננין מרובים" מבאר המ"ב (בבה"ל שם סעי' י"א ד"ה אבל נותן): "ונ"ל דאם עתה אין היד סולדת בהן, אפילו לא היו בתחלה המים צוננין מרובין כ"כ, ג"כ שרי. דאף שבתוספות איתא – כשהם מרובין, דבר ההוה נקטו, דכשהם מרובין, אז מתבטל חמימות החמין. אבל אם אירע שלא היו החמין חמין כ"כ, ונעשו פושרין שלא ע"י הרבה מים צוננין, ג"כ שרי" (וכ"כ החזון איש ביו"ד סי' ט' ס"ק א').

אבל הרשב"א (שם) הביא את פירוש התוס' וכתב: "וגם זה אינו מחוור בעיני. דהכא סתמא, לא שנא מרובין ולא שנא מועטין, ולתוך הכוס ואפי' לתוך המיחם רגילות הוא לתת צונן הרבה כדי להפשיר, מפני שהן עשוין לשתיה, ואין אדם שותה חמין גמורין אלא פושרין, והוה ליה למיתני הכי – צונן לתוך חמין כדי שיחמו אסור וכדי להפשירן מותר, וכדתני במתני'… והכא הכי פירושו, נותן אדם חמין כל שהוא לתוך הצונן, לפי שהן מתקררין בערוין ומתערבין ממש בתוך הצונן, ואין כח בהן לבשל, ואפילו בבאין מכלי ראשון. דאפילו תמצי לומר בעלמא דערוי דכלי ראשון ככלי ראשון, הני מילי כגון שמערה ע"ג תבלין וכיוצא בהן, שאין חמין מתערבין בתוכן, אלא מכין עליהם בקילוחן ומבשלין. אבל מים במים הן מתערבין ממש בתוך הצונן, אין בהן כח לבשל, אדרבה כל שהן נופלין הן מצטננין". וכ"כ הר"ן (בסוגיא שם), שחמין לתוך צונן מותר, אפילו אם אין המים הצוננים מרובים, כיון שאין במים החמים כח לבשל את המים הצוננים.

והיינו שלשיטת הרשב"א והר"ן יש חילוק בין צונן לתוך חמין, שאין להתיר כשהחמין בכלי ראשון, אלא כשהצוננין מרובים, כי אם אינם מרובים, תתאה גבר, והמים החמים שבכלי התחתון מבשלים את המים שמערים לתוכם, לבין חמין לתוך צונן שמותר אפילו אם אין הצוננין מרובים, כי תתאה גבר, והמים החמים אינם מתבשלים אפילו כדי קליפה, ולא אמרינן "אדמיקר ליה בלע", כיון שהם מתערבים מיד במים הקרים.

ובש"ע הרב (שם סעי' כ') מיקל כהרשב"א וכהר"ן ופוסק: "אפילו מכלי ראשון מותר לערות לתוך מים צוננים. שלא אמרו שעירוי מכלי ראשון מבשל, אלא במערה חמין על גבי תבלין וכיוצא בהן, שאין החמין מתערבין ממש בתוכן, אלא מכין עליהם בקילוחן ומבשלין. אבל מים במים שמתערבים ממש, אין כח בקלוח לבשל מים התחתונים, אלא התחתונים גוברים ומצננים את העליונים". ורק לענין צונן לתוך חמין פסק (שם סעי' כ"ב): "מותר לערות מים צוננים אפילו מועטים לתוך מים חמים שהיס"ב שבכלי שני, אבל לא לתוך חמין שבכלי ראשון. ואם הצוננים מרובים כל כך שאי אפשר שיתחממו עד שתהא היס"ב, רק שיפיגו צינתן, מותר אפילו לתוך כלי ראשון, ובלבד שלא יהיה על האש".

אבל הבה"ל (שם סעי' י"ב ד"ה והוא שלא) כתב: "עיין מ"ב, דחמין לתוך צונן בעינן ג"כ שיהיו מרובים. כ"כ המ"א והפמ"ג… וכדעת התוספות שכתבו כן בהדיא… ועיין בספר בית מאיר שהאריך בזה הרבה, ומסיק דדעת הטור להקל, וכן הוא ג"כ דעת הרשב"א והר"ן. וטעמם דזה לא חשיב עירוי, כיון שמתערבין זה בזה, וממילא חשיב החמין שנשפך לתוך הצונן ככלי שני, ואין יכול הצונן המועט להתבשל ע"י החמין. ומ"מ מסיק דלדינא אין להקל בזה נגד דעת התוספות, דנוגע באיסור דאורייתא. וז"ל, לכן נלענ"ד לדינא, כמו המורגל האידנא שעושין משקה שקורין פאנ"ש, דהיינו שסוחטין מבע"י לימוני"ס הרבה למימהן ומערבין לתוכו צוק"ר ומשקה [שקורין ארא"ק], וביום שבת או בליל שבת מערין על תערובות זה מים חמין הרבה שנתבשלו בשבת בהיתר, בעניותנו בודאי צריכים לחוש לדעת התוספות, ולאסור מכלי ראשון, אלא א"כ אין היד סולדת בם, כי הוא נוגע באיסור דאורייתא דמבשל בשבת. אך בדיעבד נראה לענ"ד דיש לסמוך על הרשב"א והר"ן שמתירין להדיא, ועל משמעות פשטות לשון הרמב"ם וטור שחמין לתוך צונן שרי אפילו בחמין מרובין, אף שסברת טעמם קשה עלינו להשיג. ומה שנוהגין נמי הכי במשקה קאפ"ע או טיי"א, שמבשלין קודם שבת מעט מים עם קאפ"ע וטיי"א, באופן שהוא חזק מאד בטעמו, וביום השבת מערין עליהם מים חמין הרבה שנתבשלו בהיתר, בזה יש עוד סעד להתיר, מטעם היש מקילין המבואר בסעי' ט"ו, והוא דעת הרשב"א ודעמיה, דס"ל דאף בלח שנצטנן אין בישול אחר בישול וכו' עי"ש, לכן אין למחות ביד אחרים העושים. אבל לעצמו כל בעל נפש יחוש אף בזה שלא לערות מכלי ראשון, כל זמן שהיד סולדת בו, עכ"ל. וכן דעת הגר"א ג"כ משמע שחושש לדעת התוספות הנ"ל" (וע"ע בבה"ל שם סעי' ד' ד"ה דהוי).

לענין צונן לתוך חמין, שמותר לכולי עלמא בכלי ראשון, רק אם הצוננין מרובים, כתב החיי אדם (כלל כ' ס"ק ג', הו"ד במ"ב שם ס"ק פ"ג): "דוקא ששופך בשפיכה גדולה, הכל בפעם אחת. אבל מעט מעט אסור לערות, שהרי מבשל תיכף, ומה יועיל מה שמצטנן אחר כך"[13].

עירוי בשר רותח לתוך מים קרים

כתב המגן אברהם (שם ס"ק ל"ה): "נראה לי דאסור ליתן חתיכת בשר רותח לתוך רוטב צונן. דכיון שאינו מתערב, מבשל כדי קליפה. וכן משמע ביו"ד סי' צ"א סעי' ד' [בשר רותח שנפל לתוך חלב צונן,  קולף הבשר, ושאר הבשר מותר], ובגמרא פסחים דף ע"ו [חם לתוך צונן מדיח. כיון דחם הוא, אדמיקר ליה אי אפשר דלא בלע פורתא, קליפה מיהא ניבעי, אלא אימא, חם לתוך צונן קולף]". דברי המג"א הובאו להלכה בש"ע הרב (שם סוף סעי' כ') ובמ"ב (שם ס"ק ע"ח).

ובחוות דעת (שם סס"ק ה') תמה על דברי המג"א: "דהא אפילו ליתן למיחם רותח מותר ליתן מים מרובין כדי להפשיר [כלומר, ואפילו למיחם ריק]. והטעם, כיון דהמים הן דבר המתערב, ואי אפשר שיהיו קצתן מבושל, וכל זמן שאין היד סולדת בכולן, לא הוי בישול כלל. ומהיכי תיתי יהיה בשר רותח גרע ממיחם". ותירץ: "ואפשר לחלק, דבשבת מלאכת מחשבת אסור, וכיון שנבלע הטעם של רוטב בבשר ונתבשל, והוא נהנה מאותו טעם, אסור. משא"כ במיחם דהטעם שנבלע לתוך המיחם ונתבשל, אינו נהנה מהן, ולאו מלאכת מחשבת הוא".

מדברי החוו"ד עולה, שגוש שנופל למים, אינו מבשל אותם, אם המים מרובים, כשם שמיחם ריק אינו מבשל מים מרובים ששפכו לתוכו. אבל החזון איש (יו"ד סי' ט' ס"ק ו')  כתב[14]: "הא דכתבו תוס' פסחים והר"ן, דבלח אינו מבשל… כל שאחד מהן גוש, מבשל כדי קליפה. ואף אם הצונן דלמטה לח, כל שנפל לתוכו חם גוש, מבשל כדי קליפה מן הלח. וכן בבשר חם לתוך חלב צונן, מבשל כדי קליפה, למאי דקיימא לן כרבינו תם, דכדי קליפה מבשל"[15].

כלי שני

מקור הדין

הבאנו לעיל את הדין השנוי במשנה (שבת מ"ב ע"א): "האילפס והקדרה שהעבירן מרותחין, לא יתן לתוכן תבלין, אבל נותן הוא לתוך הקערה או לתוך התמחוי". ופירש"י – "דכלי שני אינו מבשל". כך מצינו גם בגמ' (מ' ע"ב), – "שמע מינה כלי שני אינו מבשל".

אמבטי

לעיל הובאו דברי בית הלל (שם מ"ב ע"א): "בין חמין לתוך הצונן, ובין צונן לתוך החמין מותר. במה דברים אמורים, בכוס (פירש"י, דלשתיה קבעי להו, ולא ניחא ליה שיחומו הרבה, ועוד, דכלי שני הוא), אבל באמבטי, חמין לתוך הצונן, ולא צונן לתוך החמין".

מפרשים התוס': "נראה דהאי אמבטי איירי כגון שהוא כלי שני. ולא הוי כההוא אמבטי דלעיל (שם מ' ע"ב, הובא לעיל עמ' 18), דקאמר – בקשתי להניח פך באמבטי… דאי באמבטי שהוא כלי ראשון איירי, לא הוה ליה למינקט אמבטי, אלא מיחם שהוא לשתיה, דומיא דכוס. ומדנקט אמבטי, משמע דבכלי שני איירי, ואתא לפלוגי בכלי שני, בין כוס שהוא לשתיה לאמבטי. לפי שחמין הרבה, ואיכא למיגזר דהרואה אותן חמין כל כך, סבור דכלי ראשון הוא. ובמתניתין דנקט במיחם שהוא ראשון, לא יתן לתוכו מים, הוה מצי למימר באמבטי שהוא שני, לא יתן לתוכו מים. אלא דמתניתין מיירי בשתיה, ומפליג בין מיחם לכוס".

אבל הרשב"א (שם מ"ב ע"א) כתב: "בכוס שהוא כלי שני אינו מבשל… ובית הלל מתירין אפילו בצונן לתוך חמין, דכלי שני אינו מבשל, ואפילו נתן לתוכן צוננין מועטין, דאין באין לתוכן לידי בישול, אלא לידי הפשר. והא דתנן במתניתין – אבל נותן לתוכו או לתוך הכוס כדי להפשירן, ומפרשינן עלה בגמ' – אבל נותן לתוכו מים מרובין כדי להפשירן, משום מיחם הוא דאמרינן. אבל בכוס, כל שהוא נותן לתוכו, היינו להפשירן. אבל באמבטי שעומדין לרחיצה, מחממין הרבה, והלכך צונן לתוך חמין אסור לעולם, שאי אפשר לבא לידי הפשר אלא לידי בישול". והיינו שסבר שאמבטי מבשל אפילו בכלי שני, וא"כ אסור מעיקר הדין, ולא משום גזירה.

וכ"כ הטור (שם): "ספל שיש בו מים חמין לרחיצה (שלשיטת הטור דינו כאמבטי, כמ"ש בב"י שם ואכמ"ל), אפילו הוא כלי שני, אסור ליתן בה צוננין. דכיון שהם לרחיצה, סתמא חמין הן הרבה, ומתבשלין הצוננין שמערבים בהן", והו"ד במג"א (שם ס"ק ל"ד). מפרש הלבושי שרד: "הטור לא משום גזירה אסר, כדברי התוס', אלא סבירא ליה שלרבותן [אולי צ"ל – שלרבוי חומן] מתבשלים בכלי שני" (אבל המחה"ש פי' בדעת הטור והמג"א, שכוונתם לאסור רק משום גזירת הרואים, עיי"ש).

וכ"כ בש"ע הרב (שם סעי' כ'): "אמבטי של מרחץ שהיא מלאה מים חמין, אע"פ שהיא כלי שני, אסור לערות לתוכה מים צוננים. שכיון שהחמין שבה הן לרחיצה, מן הסתם הן חמין מאד, נתבשלים הצוננים שמתערבין בהן".

בחום שהיד נכוית בו

הבית יוסף (יו"ד סי' ק"ה) כותב: "נראה לי דאפילו מעלה רתיחות בכלי שני, כעין שהיה בכלי ראשון, אינו מבשל. דכלל גדול הוא דכלי שני אינו מבשל בשום פנים. דאל"כ לא הוה ליה לתלמודא לסתום ולומר כלי שני אינו מבשל".

והנה הרמב"ם (הל' מעשר פ"ג ה"א – ה"ד) פוסק: "פירות שהגיעו לעונת המעשרות ונתלשו… אם היתה כוונתו להוליכן בבית, הרי זה מותר לאכול מהן עראי אחר שנגמרה מלאכתן עד שיקבעו למעשר. אחד מששה דברים קובע הפירות למעשרות, החצר והמקח והאש והמלח, והתרומה, והשבת… כיצד, פירות שדעתו להוליכן לבית, אעפ"י שנגמרה מלאכתן, אוכל מהן אכילת עראי עד שנכנסו לבית. נכנסו לבית נקבעו למעשרות ואסור לאכול מהן עד שיעשר. וכן אם מכרן או בשלן באור או כבשן במלח או הפריש מהן תרומה או נכנסה שבת עליהם, לא יאכל עד שיעשר, אעפ"י שלא הגיעו לבית".

ע"פ כללים אלו שנינו במשנה (מעשרות פ"א מ"ז): "השמן משירד לעוקה (פיה"מ, היא החפירה שמתקבץ לתוכה השמן), אע"פ שירד, נוטל מן העקל ומבין הממל ומבין הפצים ונותן לחמטה ולתמחוי (פיה"מ, שמות למיניהם מן הכלים שנותנים בהם המאכל כשהוא חם), אבל לא יתן לקדרה וללפס כשהן רותחין". מפרש הרמב"ם בפיה"מ: "העיקר אצלנו, כי הבשול על האש קובע למעשרות. שאין המנהג שיבשל אדם ויאכל ותקרא זאת האכילה אכילת עראי. לפי שכיון שבשל, אינו עראי".

הרמב"ם בהמשך דבריו ביד החזקה (שם הט"ו) מביא משנה זו כך: "השמן משירד לעוקה אע"פ שירד נוטל מן העקל ומן הממל ומבין הפסין ונותן לקערה קטנה ולתמחוי לתוך התבשיל אעפ"י שהוא חם מפני שאינו מתבשל בכלי שני, ואם היה חם ביותר כדי שיכוה את היד לא יתן לתוכו מפני שהוא מתבשל".

החיי אדם (בספר שערי צדק פ"ב ס"ק כ"א ובחיי"א כלל כ' ס"ק ד') מדייק מדברי הרשב"א והטור שהובאו לעיל, שאמבטי מבשל אף שהוא כלי שני, כיון שהמים שבתוכו חמין הרבה, וכן מדברי הרמב"ם לענין מעשר, שכלי שני שהיד נכוית בו מבשל, ונוקט שכך הדין לפי הרמב"ם גם לענין בישול בשבת, ובבינת אדם בשע"צ שם ביאר שהרמב"ם פירש כך בכוונת הירושלמי (במעשרות שם, עיי"ש ובחזו"א מעשרות סי' ד' ס"ק ט"ו), ובמ"ב (סי' שי"ח ס"ק מ"ח) הביא דבריו להלכה[16].

אבל הרדב"ז בפירושו לרמב"ם (שם) כתב: "איכא למידק, דמשמע מדבריו דאפילו כלי שני מבשל, ואנן קיימא לן בכל דוכתא דכלי שני אינו מבשל. ויש לומר דלא איירי רבינו אלא בכלי שנתבשל בו על האש והעבירו רותח, אז הוא מבשל. והיינו דתנן, אבל לא יתן לאלפס ולקדרה כשהן רותחין… עוד יש לתרץ, דאע"ג דבעלמא בישול כלי שני לא חשיב בישול, לענין קביעת מעשר הוקבע, כיון שע"י בישול זה הוא מכשירו לאכילה, נגמרה מלאכתו".

גם החזון איש (שם) כתב: "בכלי שני שהיד נכוית אפשר דלא קיימא לן כהירושלמי. דבגמ' דידן כללא כייל – דכלי שני אינו מבשל, וכן חולין ק"ד ע"ב לא קאמר – דלמא יתן בחם ביותר. ומכל מקום לענין מעשר פסק רבינו כהירושלמי, דלענין מעשר יש הרבה דברים שקובעין, שפיר יש לומר דבחם ביותר נקבע אף בכלי שני".

אמנם במקום אחר (או"ח סי' נ"ב ס"ק י"ט) הביא דבריו אלו וכתב: "ומכל מקום קשה להקל באיסור שבת. ולפ"ז נפל בבירא היתר כלי שני, דקשה לשער בין יד סולדת בו לנכוית… ומיהו מעיקר הדין נראה דאין איסור בכלי שני אפילו יד נכוית, כיון דלא הזכירו זה הפוסקים – הרי"ף, הרמב"ם והרא"ש וטוש"ע"[17].

טעם הדין

על דברי הגמ' (שבת מ' ע"ב) – "כלי שני אינו מבשל, כתבו התוס' (שם): "תימה מאי שנא כלי שני מכלי ראשון, דאי יד סולדת, אפילו כלי שני נמי, ואי אין יד סולדת, אפילו כלי ראשון נמי אינו מבשל. ויש לומר, לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור דופנותיו חמין, ומחזיק חומו זמן מרובה, ולכך נתנו בו שיעור, דכל זמן שהיד סולדת בו אסור. אבל כלי שני, אף על גב דיד סולדת בו מותר, שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר".

מדברי התוס' עולה, שהמים החמים שבכלי שני אינם מספיקים לבשל את מה שניתן לתוכם, לפני שהם מתקררים בעצמם. וקשה להבין, שהרי המציאות הרבה פעמים אינה כך, ורואים בחוש שכאשר מערבים מים קרים עם מים חמים שבכלי שני, היד סולדת במים שבכלי לאחר העירוב (וראה להלן ד"ה ולפ"ז, שע"פ דברי החזון איש מתבארים היטב דברי התוס').

הרשב"א (שם מ"ב ע"א) מבאר באופן אחר: "כלי שני הוא לעולם מותר, שאינו בא אלא לידי הפשר. ואפילו היו מים שהיד סולדת בהן לאחר שנתערבו צונן לתוכן, אינו מחמת הצונן שבו להיות יד סולדת, אלא מחמת הראשונים שלא נצטננו".

כלומר, שמים צוננים שנתערבו במים חמים שבכלי שני, לא התחממו לחום כזה שהיד סולדת בו. ומה שהמים שבכלי חמים עכשיו והיד סולדת בהם, הוא משום שהמים החמים נשארו בחומם, אך המים הצוננים המעורבים בהם, לא התחממו לחום שהיס"ב, ולא התבשלו.

ותמה הגרש"ז אויערבך זצ"ל (יסודי ישורון סוף ח"א לעמ' 88, וכעי"ז במנח"ש ח"ב סי' ו' ס"ק א' ד"ה אולם, ובשש"כ פ"א הערה קנ"ד, וכעי"ז בתהל"ד סי' שי"ח ס"ק כ"ח): "הרי עינינו רואות שיכולים להחם מים על ידי כלי בתוך כלי שני חם, עד שמונים מעלות חום, וגם אפילו יותר מזה, ורואים שהצוננים נתחממו מבלי שנתערבו. דבר זה קשה לי מאד. ובפרט אם בישול של מים היינו חימום, הרי עינינו רואות שזה חם מחמת תולדת אש, וראוי לרחיצה ככל מים חמים, וצ"ע".

הסבר נוסף כתב האור שמח (הל' שבת פ"ט ה"ב), לפי מה שנקט שם (הו"ד לעיל עמ' 9), שתולדת תולדת האש נפקע ממנה שם האש, והוי חומה כחום הטבעי שאינו מסיבת האש, כמו חמי טבריא, ואם כן אסור לבשל בה רק מדרבנן, כמו בתולדות חמה: "דקדירה היא עצמה מהניא להבישול, עיין בפרק כל שעה (פסחים כ"ז), דקדירה חשיב גורם. א"כ בכלי שני, אף כי איכא דבר המתבשל בכלי שני, וכלישנא קמא גבי מלח (ראה לעיל עמ' 19), אם יהיב בכלי שני, אינו חייב משום מבשל. דהמים בכלי ראשון הוחמו באור והוי חום שלהן תולדת אש, ואחרי זה מתחמם מתוכם הקדירה הכלי שני, וחום הכלי שני הוי תולדת תולדת האש, וחומה כחמי טבריא, וא"כ המלח מתבשל ע"י חום המים, שחום שלהן תולדות אש, וע"י חום הקדירה, דהוי חומה כחמי טבריא, ופטור משום מבשל"[18].

והגרש"ז אויערבך זצ"ל (הערות ליסודי ישורון שם בסוף ההערות) תמה עליו: "לא זכיתי כלל בעניי להבין דבריו. דאף דמבואר שם, דהמבשל בקדירה שצירפה בעצי אשירה, אמרינן דהקדירה חשיב נמי כגורם את הבישול, היינו משום דהואיל והבישול נעשה ע"י הקדירה שקולטת חום מהעצים, ומעבירה אותם לתבשיל, לכן כשנהנה אח"כ מהתבשיל, שפיר חשיב כנהנה מקדירה שאסורה בהנאה. משא"כ בנוגע למבשל בשבת תוך מים חמים שבכלי שני, הן אמנם שבלי הכלי היו המים נשפכים, וחשיב שפיר כנהנה מהכלי, אבל מ"מ הבישול ודאי נעשה רק מהחום של המים שהם תולדה ראשונה מהאש, ולא מהחום של דופני הכלי שהם רק תולדה דתולדה, ואין זה שייך כלל לסוגית הגמ' שם, דמיירי רק לענין איסורי הנאה. דאף אם חום הכלי ג"כ מסייע קצת, מ"מ הוה ליה כזה יכול וזה אינו יכול, או כמסייע שאין בו ממש. ורק אם יכניס את הכלי שני עם המים החמים לתוך מים צוננים כדי לחמם אותם, בכה"ג הרי זה חשיב שפיר כמתחמם מחום של הכלי, דהוי רק תולדה דתולדה (א.ה. וכ"ה גם אם מחמם אוכל על מכסה של כלי שני שהיד נכוית בו), אבל לא כשהבישול נעשה תוך מים שהחום שלהם הם ממש תולדת אש".

והחזון איש (מעשרות סי' ד' ס"ק י"ח) מבאר לפי דעת הסוברים שכלי שני מבשל כשהיד נכוית בו, שענין זה נדון בירושלמי, והעולה מדברי הירושלמי הוא: "דבכלי שני כל שאין היד נכוית, שולטת, כיון דכלי שני ממהר להצטנן, וכל שכבר נצטננה ולא כותה את היד, היד שולטת. אבל בכלי ראשון מחזיק חומו ומצטנן לאט לאט, ואע"ג דאין ידו נכוית, אין היד שולטת… ובאמת בעינן חום הבישול ליד נכוית, אלא החמירו בכלי ראשון למחשב יד סולדת כיד נכוית".

כלומר, שאכן גם כלי שני מבשל, אלא שבין כלי ראשון ובין כלי שני מבשלים רק כשהיד נכוית בהם, ובכלי ראשון החמירו לאסור גם כשהיד סולדת בו ואינה נכוית, וחומרא זו לא החמירו בכלי שני, שמתקרר מהר יותר.

ולפ"ז מבוארים היטב דברי התוס' הנ"ל, שכתבו: "לפי שכלי ראשון מתוך שעמד על האור דופנותיו חמין, ומחזיק חומו זמן מרובה, ולכך נתנו בו שיעור, דכל זמן שהיד סולדת בו אסור. אבל כלי שני, אף על גב דיד סולדת בו מותר, שאין דופנותיו חמין והולך ומתקרר". דלפ"ז כוונת דבריהם כמו שכתב החזון איש, שכל החילוק הוא רק לענין בישול מדרבנן, ש – "נתנו בו שיעור", והמדובר הוא לענין חום שהיס"ב, ולא כשהיד נכוית בו[19].

כלי שני שעירו לתוכו מכלי העומד על גבי האש

מובא (טעמא דקרא, ארחות רבינו עמ' קמ"ט, שש"כ מהדו"ק פ"א הערה ס"ה) בשם החזון איש זצ"ל, שכששופכים מים מדוד שעל גבי האש לתוך כוס, הרי דינם של המים שבכוס זו ככלי ראשון, ואפילו לאחר שנפסק הקילוח. יש שכתבו (טעמא דקרא וארחות רבינו שם), שהחזון איש חשש לשיטת רש"י (שבת מ' ע"ב, הובאה לעיל עמ' 21), שקילוח הנמשך מכלי ראשון לאמבטי, דינו ככלי ראשון (אמנם מדברי רש"י לא מוכח, שגם אם ינתקו את האמבטי מן המעין, יהיה לו עדיין דין כ"ר). והגרש"ז אויערבך זצ"ל (הערות לשש"כ מהדו"ק ושו"ת מנחת שלמה ח"ב סי' ח') ביאר באופן אחר: "אם הקילוח הוא מעל גבי האש, כיון דלא מצינו להדיא דחשיב נמי ככלי שני, יש לחוש… ולומר דבכה"ג אין דופני הכלי שני מצננים תיכף את המים הבאים מכלי ראשון, ולכן נשאר עליהם דין של כלי ראשון"[20].

כלי דק

בשו"ת מנחת שלמה (שם ס"ק ב') כתב: "חושבני שהמערה מכלי ראשון, אפילו לא מעל האש, ואולי אפילו בקילוח שגם נפסק, אל תוך כלי שני דק מאד כשיעור כדי קליפה, ומשכחת לה בניילון דק, דאפשר דאין על זה דין כלי שני. דכיון שכל הכלי התחתון מתבשל, לא מסתבר לומר שהוא מקרר את המים. אך ירא אנכי לחדש דבר זה".

אם ננקוט כסברת הגרשז"א, יהיה אסור לכאורה באופן כזה, אפילו בכלי שלישי ורביעי, דמאי שנא כלי שלישי ורביעי מכלי שני, סו"ס הדפנות מתחממות מיד, ולא מקררות את המים, ולפ"ז נצטרך לחוש בכל הכלים החד פעמיים לבישול, אפילו בכלי שלישי ורביעי.

הוספת מים חמים לתה או קפה:

לפמשנ"ת, שכלי שני אינו מבשל, א"כ אם הוסיף תמצית תה או חלב למים שבכלי שני, לא נתבשלו החלב והתמצית מכח המים שבכלי (ואף שהיס"ב, מ"מ אינו נחשב מבושל, מאיזה טעם שיהיה, כמשנ"ת לעיל). אם כן לפי מה שפסק המ"ב (הו"ד לעיל עמ' 24) לחוש לכתחילה לדעת התוס' (שהובאה לעיל עמ' 23), שאין להקל לערות מכלי ראשון לתוך צוננים, אלא אם כן הצוננים מרובים, אין להוסיף מים חמים לתה ולקפה, שהרי מבשל ע"י כך את התמצית והחלב שעדיין לא נתבשלו[21].

בנדון זה יש סיבה נוספת להחמיר, לחוש לשיטת המנחת יעקב (הו"ד בפמ"ג יו"ד במש"ז ס"ס ס"ח, וכתב לחוש לדבריו באיסור תורה באין הפסמ"ר, ובסי' צ"א במש"ז ס"ק ה' דחה דבריו לגמרי), שאין אומרים תתאה גבר ואינו מבשל, כשמערה מכלי ראשון לתוך כלי שני, כמו כאשר מערה חם לתוך צונן, וא"כ לשיטתו יתכן, שאף לדעת הרשב"א, שמיקל לערות חם לתוך צונן, אפילו אם אין הצוננים מרובים, צריך להחמיר בנדון דידן, שהמים שמערה מן הכלי ראשון אינם מצטננים ונשאר בהם כח הבישול[22].

הכנת תה בשבת

לפמשנ"ת, לכאורה עדיף לערות מים רותחים מכלי ראשון על תמצית תה, שהרי מדינא אין הדבר אסור, וכמשנ"ת לעיל עמ' 23??, שהש"ע הרב מתיר לכתחילה לערות חמין לתוך צונן, אפילו אם אין הצוננים מרובים, והבית מאיר והמ"ב כותבים רק להחמיר לעצמו ולא למחות ביד המקילים, מאשר לשפוך את המים הרותחים לכלי שני ולערות את התמצית לתוכם, שהרי באופן זה אסור מדינא לדעת החיי"א והמ"ב, וכן משמע גם מדברי ש"ע הרב לענין אמבטי, וכמשנ"ת לעיל עמ' ??.

אמנם המ"ב (שם ס"ק ל"ט) כתב: "כתבו האחרונים עצה המובחרת… כשיצטרך לשתות יתן העסענס [התמצית] הצונן לתוך הכוס ששותה בו, אחר שעירו המים חמין לתוכו ונעשה כלי שני. והוא הדין שמותר לתת לתוך הכוס הזה שהוא כלי שני חלב שנצטנן, אבל אסור לערות עליהם מכלי ראשון". ולא חילק, שאם המים שבכלי שני רותחים, לא ינהג כן, וצ"ע בסתירת דבריו.

ולכאורה הטוב ביותר לנהוג כמו שכתב הצמח צדק (משניות שבת פ"ג מ"ה): "טוב להחמיר לשפוך תחילה מהלאייק [מהמיחם] לכלי אחר, ואח"כ לערות מכלי אחר על משקה הטייא". בדרך זו יוצאים מחד גיסא מידי חשש כלי שני שהיד נכוית בו, שהרי בעירוי חמין לתוך צונן אין איסור אף אם היד נכוית בחמין, כמשנ"ת, ומאידך גיסא ידי דעת התוס', שאינם מתירים עירוי מכלי ראשון, אלא כהצוננים מרובים.

במשנה ברורה (שם) כתב עוד: "כשהעסענס [התמצית] שלו אינו צונן, הוא בודאי טוב לצאת בזה ידי כל הדעות". והוסיף (שם שעה"צ ס"ק ס"ה): "באופן זה טוב יותר שיערה המים לתוך העסענס, לצאת בזה גם דעת החוששים לצביעה" [באוכלין].

ומובא (טעמא דקרא???, ארחות רבינו עמ' קמ"ט) שעל פי הוראת החזון איש נהגו בביתו: "עירו את המים החמים לכוס אחת וממנה לשניה ובכוס שלישית נתנו תחלה את התמצית ועירו לתוכה את המים". ונראה לענ"ד שנהג כן לשיטתו, שבכוס הראשונה נחשבים המים לכלי ראשון, כיון שהמים באים מדוד שעומד על האש, ורצה ג"כ לחוש לשיטת החיי אדם בכלי שני שהיד נכוית בו, ולכן לא שפך את התמצית לכוס השניה, ולכלי השלישי שפך קודם את התמצית ורק אח"כ את המים, או משום חומרת המ"ב לחוש לשיטת הסוברים שיש צביעה באוכלין, או משום שלשיטת החיי"א המחמיר ביד נכוית בו, אין הבדל בין כלי שני לשלישי (כמשי"ת להלן), משא"כ בעירוי, דמעיקר הדין סומכים על הרשב"א, שהמים התחתונים אינם מתבשלים, וכמשנ"ת.

מלח

איתא בגמ' (שבת מ"ב ע"ב): "סבר רב יוסף למימר, מלח הרי הוא כתבלין, דבכלי ראשון בשלה, ובכלי שני לא בשלה. אמר ליה אביי, תני רבי חייא, מלח אינה כתבלין, דבכלי שני נמי בשלה. ופליגא דרב נחמן, דאמר רב נחמן, צריכא מילחא בישולא כבשרא דתורא (פירש"י, ומותר ליתן, ואפילו בכלי ראשון משהעבירו מן האור). ואיכא דאמרי, סבר רב יוסף למימר, מלח הרי הוא כתבלין, דבכלי ראשון בשלה, בכלי שני לא בשלה. אמר ליה אביי, תני רבי חייא, מלח אינה כתבלין, דבכלי ראשון נמי לא בשלה. והיינו דאמר רב נחמן, צריכא מילחא בישולא כבישרא דתורא".

וכתבו התוס': "נראה, דאף לפירוש הקונטרס, שפירש דבכל מקום דאיכא לישני דפליגי בשל תורה, הלך אחר המחמיר, ובשל סופרים הלך אחר אחרון, ולר"ת בשל סופרים הלך אחר המיקל, וכן לריב"א שפירש שבכל מקום איכא דאמרי טפל לגבי לשון ראשון שהוא עיקר, הכא הלכה כלישנא בתרא. דללישנא קמא פליג ברייתא דרבי חייא אדרב נחמן, וללישנא בתרא היינו דרב נחמן. ומתוך כך פסק רבינו שמואל, שמותר לתת מלח בתבשיל בשבת אפילו בכלי ראשון שהעבירו מן האור. והמחמיר כלישנא קמא, שלא ליתן מלח בקערה כל זמן שהיד סולדת בו, תבא עליו ברכה". גם הרי"ף (שם) והרמב"ם (הל' שבת פכ"ב ה"ו) פסקו כלישנא בתרא, שמותר לתת מלח בתבשיל בשבת אפילו בכלי ראשון שהעבירו מן האש.

ובשולחן ערוך (שם סעי' ט') פסק כהרי"ף והרמב"ם: "כלי ראשון אפילו לאחר שהעבירוהו מעל האש מבשל כל זמן שהיד סולדת בו. לפיכך אסור ליתן  לתוכו תבלין. אבל מלח מותר ליתן לתוכו, כיון שהעבירו מעל האש, דצריכא מלחא בישולא כבשרא דתורא". והרמ"א הגיה: "ויש אוסרים לתת מלח אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו, והמחמיר תבא עליו ברכה (תוס' ומרדכי)".

להלן עמ' 41 יבואר דין מלח שלנו, שעובר בישול בזמן יצורו.

נראה כמבשל

שנינו במשנה (שם קמ"ה ע"ב): "כל שבא בחמין מלפני השבת, שורין אותו בחמין בשבת. וכל שלא בא בחמין מלפני השבת, מדיחין אותו בחמין בשבת". מפרשים התוס' (שם ל"ט ע"א): "כל שבא בחמין מלפני השבת, פירוש – שנתבשל לגמרי… שורין אותו בחמין אפילו בכלי ראשון. וכל שלא בא כו' מדיחין אותו… לפירוש ר"ת דמפרש דעירוי הוי ככלי ראשון, על כרחך מדיחין אותו מכלי שני קאמר. וא"כ מאי איריא מדיחין, אפילו שורין נמי. ואומר ר"י, דאפילו בכלי שני אין שורין. דהואיל דהמים חמין, מיחזי כמבשל. ואע"ג דתנן לקמן (מ"ב ע"ב) – אבל נותן לתוך הקערה או לתוך התמחוי, היינו דוקא תבלין, שהן עשויין למתק את הקדירה, ולא מיחזי כמבשל". וכ"פ המג"א (שם ס"ק ט"ו), ש"ע הרב (שם סעי' י"א) והמ"ב (שם ס"ק ל"ד).

קלי הבישול

מקור הדין

כתב הסמ"ג (לאוין ס"ה, הו"ד בב"י סי' שי"ח): "פסק ה"ר אליעזר ממיץ (יראים סי' רע"ד)… יזהר אדם שלא יתן פת אפויה אפילו בכלי שני בשבת במקום שהיד סולדת בו… ומכלי שני שכתב הרב, דומה שתופס עיקר, דיש דברים שמתבשלים אף בכלי שני, כדאמרינן (שבת מ"ב ע"ב, מובא לעיל) דמלח בכלי שני נמי בשלה, ואין אנו בקיאין בדברים הקלין להתבשל, וראוי להחמיר בכולן". וכ"פ המג"א (שם ס"ק י"ח). וכ"כ בש"ע הרב (שם סעי' י"ב): "יש דברים רכים שמתבשלים גם בכלי שני ואין אנו בקיאין בהן, ושמא גם הלחם נקרא רך לענין זה ומתבשל גם בכלי שני שהיד סולדת בו, וכן יש להסתפק ספק זה גם בשאר דברים, ויש להחמיר בכולן, מלבד מבתבלין שהתירו חכמים בפירוש ליתנם בכלי שני, וכן מים ושמן, והוא הדין לשאר משקין". וכ"פ המ"ב (שם ס"ק מ"ב ובשעה"צ ס"ק ס"ח).

וכ"כ הט"ז (שם ס"ק ח' וס"ק י"ד): "נראה לי שאותם שחותכים בצלים דק דק ונותנים לתוך המרק, לא ישימו רק אחר שלא תהיה היד סולדת בו… ואע"ג דאפשר דבצלים לא מתבשלים בכלי שני, מכל מקום יש לומר דשמא הוה כמלח ללשון אחד דמתבשל… דלא בקיאין אנו במידי דמקרי רכיך ואסור, והיינו כל זמן שהיד סולדת במרק… כיון שהם חריפים ממהרים להתבשל, ועינינו רואות שכשנותנים אותם בכלי שני רותח מתמתקים ממרירותם אחר שמונחים שם קצת שעה" (וכ"פ המ"ב ס"ק מ"ה ובשעה"צ ס"ק ס"ט, והוסיף שם גם שומין, וכל זה דלא כש"ע הרב שם סעי' י"א, שכתב שנהגו להקל בבצל, וע"ע בדברי קצות השלחן המובאים להלן).

אבל החזון איש (סי' נ"ב ס"ק י"ח – י"ט) כתב: "בש"ע (שם סעי' ה') מבואר פלוגתת הסמ"ג והטור, בליתן פת בכלי שני שהיד סולדת בו. דעת הסמ"ג דאסור, דהא מבואר בגמ' לחד לישנא, דמלח מתבשל אף בכלי שני, ושמעינן דאין כלי ראשון תנאי בעיקר מלאכת הבישול, רק שכן הוא המציאות ברוב הדברים, שאין מתבשלין בכלי שני. אבל דבר רך, שנוח להתבשל ומתבשל בכלי שני, יש בו משום בישול אף בכלי שני. וגם הטור מודה בעיקר הדבר, אלא דסבירא ליה דאין לנו לחוש בפת, כיון דלא מצינו בגמ' אלא במלח, אין לנו לחוש לדברים אחרים. ואנו נוהגין להחמיר כהסמ"ג. וכתב במ"ב בשם המג"א, דיש להחמיר בכל דבר שאין היתרו מבואר בגמרא. ומיהו יש לומר, כיון דמים ושמן מבואר בגמרא שאין מתבשלין בכלי שני, אין להחמיר רק בפת המבואר בסמ"ג, ומשום שהוא כבר אפוי, נוח להתבשל, אבל לא בשאר דבר. וכן משמע מהא דסתם ביו"ד סי' ק"ה להקל בכלי שני דיעבד, ולא חילק בין בשר לפירות וירקות האסורין בכלאי הכרם וערלה וטבל. ואמנם לבשל ביצה בכלי שני שהיד סולדת, ודאי אסור. דכיון שהיא מתבשלת כלי שני [שמחליפין המים ב' וג' פעמים] כמו בכלי ראשון, הלא בכה"ג מודה הטור דחשיב בישול אף בכלי שני".

הגדרת תבלין

בספר קצות השלחן (סי' קכ"ד בדה"ש ס"ק י"ד) כתב: "לא נתבאר בפירוש מה הן הדברים הנקראים תבלין לענין זה שאין מתבשלים בכלי שני. והתוי"ט בשבת פ"ט מ"ה לענין המוציא תבלין כדי לתבל ביצה קלה הביא מהרמב"ם בפיה"מ, דתבלין היינו בשמים, כמו הפלפלין והזנגביל ובלנגאן וקדה ודומיהן. וכתב על זה התוי"ט, דכל אלו הם מיני מרקחות ודברים שריחם טוב, ולאפוקי שאר דברים שמתבלין בהם התבשיל, כמו השום והבצל. והקשה על זה, דבפרק ב' דערלה משנה ט"ו מפרש הרמב"ם תבלין, כל דבר שמתבלין בו, כגון השומין והבצלים והשמן והחומץ והיין, כולם נקראים תבלין. ובסוף דבריו תירץ, דלענין הוצאה לא מיירי אלא מתבלין של בשמים הנזכרים, דאין מתבלין לביצה אלא באלו. ולפ"ז במשנה דשבת פ"ג מ"ה (האילפס והקדירה וכו' לא יתן לתוכן תבלין), דשם מיירי מתבלין שנותנין לתוך הקדירה, ומוכח משם דאין תבלין מתבשלין בכלי שני, היינו בתבלין של קדירה, וכמו שכתב הרמב"ם בפ"ב דערלה – השומין והבצלים וכו'"[23].

ובספר שביתת השבת (מבשל בא"ר סס"ק ע') כתב שתבלינים שהמשנה מדוברת בהם הם כגון כמון וקנמון וזנגביל. מאידך, בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל נכתב (שש"כ פ"א הערה קנ"ב): "לא מסתבר שהם תבלינים הרגילים בינינו, שהם באים להטעים התבשיל, דכיון שהם דקים מאד, כל שכן שהם מתבשלים גם בכלי שני". ואולי גם השביתת השבת לא מיירי בתבלינים הטחונים דק דק.

כתב החזון איש (סי' נ"ב ס"ק י"ט): "נראה דמותר ליתן לימון לתוך כלי שני אף שהיד סולדת, דמשום נראה כבישול ליכא, דהוי כתבלין, ומשום קל להתבשל אין להחזיק בסתם, וכמו שכתבתי לעיל (הו"ד לעיל), ורק ביד נכוית יש מקום לחוש לדברי החיי אדם"". אבל בקצות השלחן (שם) כתב: "פרי הנקרא לימון, אפשר דאינו בכלל תבלין שבמשנה, דאולי לא היה כלל בזמנם, שהרי לא נזכר כלל בש"ס". וכך פסק בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' ע"ד בישול ס"ק י"ח), וכך הובא (שש"כ פ"א הערה ק"נ) בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל – "דיש לחוש, דכמו שהוציאו חז"ל מלח מכלל תבלין, הכי נמי לימון, ובפרט שאין זה פשוט שלימון הוא בכלל תבלין, שהרי הוא חייב במעשר, וגם מטמא טומאת אוכלין – עיין נדה נ"א ע"ב".

משקין

לענין מים ושמן מצינו במפורש בברייתות (מ"ב ע"א לענין מים, מ' ע"ב לענין שמן), שאין הם מתבשלים בכלי שני, כמשנ"ת. בש"ע (שם סעי' י"ג) כתב: "מותר ליתן  קיתון של מים או של שאר משקים  בכלי שני שיש בו מים חמין, אבל בכלי ראשון אסור". הרי שנקט שדין זה קיים בכל המשקין, ולא רק במים ושמן, וכ"פ בש"ע הרב (שם סעי' י"ב), ששאר משקין דינם כמים ושמן, ואינם מתבשלים בכלי שני[24].

עירוי מכלי שני וכלי שלישי

כלי שלישי שהיד נכוית בו, קלי הבישול

כמשנ"ת לעיל, יש הסוברים שכלי שני חם מאד, עד שהיד נכוית בו מבשל. כמו כן נתבאר, שיש מאכלים שאסור להכניסם אפילו לכלי שני, או משום שנראה כמבשל, או מחשש שהם "קלי הבישול", שמתבשלים אף בכלי שני.

ומצינו בשו"ת חתם סופר (יו"ד סי' צ"ה) שכתב לענין בליעת ופליטת כלים: "אנו רגילים להחמיר בכל הכלים, אפילו כלי שלישי, כל זמן שהיד סולדת בו, וכמ"ש הפר"ח סוף ס"י ס"ח, אם לא בהפסד מרובה ויש עוד סברות להתיר". ובשביתת השבת (פתיחה למבשל אות ט"ז) הביא דבריו וכתב: "נראה דאפילו מאן דלא מחמיר כל כך לענין איסור והיתר, אבל לענין שבת החמורה יש להחמיר בדברים שהם קלי הבישול" [אפילו בכלי שלישי].

אמנם הרמ"א בהל' פסח (או"ח סי' תמ"ז סעי' ג') כותב: "יש מחמירין בכלי שני בפסח, וטוב להחמיר אם היד סולדת בו, דבלאו הכי לא מקרי כלי שני". וכתב המגן אברהם (שם ס"ק ט'): "נ"ל דאם נשפך מכלי שני על צונן אין להחמיר כלל, ומכל שכן דאין להחמיר בטעלי"ר" [שהוא כלי שלישי – פמ"ג שם]. והפמ"ג (מש"ז שם ס"ק ט"ו וי"ז וא"א ס"ק ל"ה, הו"ד במ"ב שם ס"ק מ"ז) כותב, שלפי דבריו עולה, שאף להמחמירים בקלי הבישול, וכן באמבטי כלי שני, אין להחמיר אלא בכלי שני, אבל לא בעירוי מכלי שני ובכלי שלישי ורביעי. וכ"פ המ"ב (שם ובסס"ק מ"ה).

החזון איש (שם) הביא את דברי הפמ"ג וכתב: "במקום שכלי שני אסור, כגון בפת או בצלים לדעת האחרונים המחמירים… לא מצינו מקור לחלק בין שני לשלישי, ואם דברים מתבשלים בשני, מתבשלים בשלישי. ואין הדבר תלוי אלא בחום המים שיהיו חמים שהיס"ב. וכן להחיי אדם המחמיר ביד נכוית, אף בכלי שלישי אסור. ומיהו כיון שאינו אלא חומרא, במה שנהגו נהגו, ועל הרוב אין כלי שלישי יד סולדת, לכן הקילו". וכ"כ בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' ע"ד בישול ס"ק ד') – "נוהגין שאין מחלקין, דבכל כלי שלישי מקילין".

וכתב עוד (שם ס"ק י"ז): "האם מותר לתת מלח שאינו מבושל בכלי שלישי. תשובה, לע"ד הא כתבתי דבכלי שלישי לא מצינו שאיכא דברים שמתבשלין, ובמלח הא מפורש בגמ' להלישנא דאמר אביי תני ר' חייא מלח לחומרא, דבכלי שני נמי בשלה, וא"כ ודאי לא שייך להחמיר מכלי שלישי, ובפרט שהעיקר לדינא, דמלח מותר אף בכלי ראשון".

עלי תה

בערוך השלחן (שם סעי' כ"ח) כתב: "העשב שקורין טי"י שמערין עליהן חמין, ודבר ידוע שבישולן קל, ואפילו בכלי שני מתבשלים, כמו שעינינו רואות, המערה עליהן חמין בשבת אפילו על ידי כלי שני חייב חטאת… ובפרט שעינינו רואות שמתבשלים בכלי שני ובכלי שלישי שבישולן קל". ומשמע שדעתו להחמיר אף בכלי שלישי.

אבל בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' ע"ד) כתב: "הנה עלי הטיי אינם מבושלים בעשייתם, אלא רק מיובשים בחום. האם מותר להכין טיי בכלי שלישי בשבת. תשובה, לע"ד לא נראה כלל לומר דאיכא דברים שמתבשלים בכלי שלישי. דלא מצינו אלא שבכלי שני יש דברים המתבשלין, וממילא מאחר שאין אנו יודעין, יש לאסור כל דבר, ובכלי שלישי לא מצינו. ומש"כ בערוך השלחן, דעינינו רואות שטיי מתבשל גם בכלי שלישי, לא מובן זה. ומה שרואין אנו בעינינו שמתאדמין המים, זה אינו ענין בשול, דאף בקרים ממש מתאדמין במשך זמן, וכל שכן בחמין כשאין היד סולדת, ולא זהו ענין בשול. הגע עצמך, דמה שעינינו רואות אינו כלום, דהא מלח רואין אנו שבחם קצת מרגישין טעם המלח, כמו בשמו אותו בחמין שהיד סולדת, ומכל מקום הלכה כר"נ (שבת מ"ב ע"ב), דאפילו בכלי ראשון לא בשלה, ואף לר' יוסף לא בשלה אלא בכלי ראשון, אף שאין אנו מרגישין שום חלוק בטעם בין מלח בכלי ראשון, ובין בכלי שני… אלמא דבשול הוא ענין אחר, דהוא תועלת שאיכא במלח ע"י הבשול, יותר מהרגשת טעם מלוח, שזה איכא אף בצונן גמור, דמלח שאינו מבושל נמי נותן טעם מלח, כידוע ממליחת בשר. והמליחה עצמה בצונן, הא עושה לענין איסור והיתר כמבושל, ומ"מ אין בזה תועלת הבשול, ואמדו חז"ל שהוא דוקא בחום גדול מאד עד שלהלכה הוא דוקא כבשרא דתורא. וכן הוא בעלי הטיי, שמה שנצבע המים בחום קטן, אינו ענין בשול, שלכן אפשר שהוא מקושי הבשול, וא"כ אין לנו לומר מעצמנו כלום אלא מקבלה, וממילא הוא ככל סתם דברים, דהוא בכלי שני ספק, ובכלי שלישי יש להתיר" (ומ"מ בשו"ת מנחת יצחק ח"ד סי' צ"ט נו"נ לאסור את הוצאת השקית מן המים, משום חשש בורר, עיי"ש).

ביצה

הבאנו לעיל את דברי החזון איש שכתב, שלבשל ביצה בכלי שני שהיד סולדת, ודאי אסור, כיון דחזינן שהיא מתבשלת בכלי שני כמו בכלי ראשון. ובשביתת השבת (מבשל בא"ר ס"ק ע"א) כתב: "ביצה היא מדברים קלי הבישול ביותר, דמתבשלת אפילו בכלי שני או כלי שלישי". וכך נקט הגרש"ז אויערבך זצ"ל (הו"ד בשש"כ פ"א הערה קמ"ח) – "דיש להחמיר בביצה גם בכלי שלישי, אם אמנם המים חמים הם כדי שהיס"ב. כיון דיש לומר דביצה היא מעיקר הדין מקלי הבישול, וגם שרואים בחוש שביצה מתבשלת כאשר מחליפים את המים החמים כמה פעמים… ודוקא כשהמים חמים מאד".

מצקת

הט"ז (יו"ד סי' צ"ב ס"ק ל') דן, אם מצקת דינה כאותו כלי שממנו שואבים בה, וכתב: "ראיה מפרק כירה (שבת מ' ע"ב, הובא לעיל עמ' 20) – דאמר ר' יצחק בר אבדימי, [פעם אחת] נכנסתי אחר רבי למרחץ בשבת וכו' ואמר לי טול בכלי שני, כדי שיתמעט החום. ואין לטעות ולומר דהכי קאמר, שבכלי שני ישאוב מן האמבטי שהוא כלי ראשון, ונמצא למד שכלי ששואב הוא כלי שני. זה אינו, דאם כן דאם כן היה לו לומר סתם – טול בכלי ותן. ותו, דאי תפרש דמה שאמר בכלי שני, קאי על טול, דהיינו שבשעת נטילה יהיה כלי שני, הא ודאי אין שייך לומר כן, דבשעת נטילה מן הרותחין הוי כלי ראשון, שהרי בתוכה הוא. וגם כן אין לומר שיהיה כלי שני אחר שיצא מן המים, דהא טול בכלי שני קאמר, שמע מינה שבשעת נטילה אמר לו, ולא על ההוצאה שאחריה. ותו דכשהוציאה מי שם עליו שם כלי שני. דאטו כל כלי ראשון אחר שיתקרר יהיה עליו שם כלי שני. ותו דהתוס' כתבו התם (הו"ד לעיל עמ' 26), דעיקר החילוק שבין כלי ראשון לכלי שני הוא, דכלי שני מתקרר, מחמת שאין דפנותיה חמין, על כן הולך ומתקרר. וזה ודאי דופנותיה רותחין, שהרי הוחמו ברותחין דכלי ראשון. אלא דבר פשוט דהכי קאמר רבי, טול מן המים באיזה דבר ותנהו לכלי שני, דהיינו שיערה אותו לכלי שני, ככל כלי שני שבתלמוד… שמע מינה דהכף הוא כלי ראשון, במה ששואב מן הקדירה" (עיי"ש שהאריך הרבה, ומסקנתו דכל זה לחומרא, אבל אין לסמוך לקולא שדינו ככלי ראשון, ולכן אין להקל להגעיל בתוך מצקת).

ע"פ זה פסק המ"ב (שם ס"ק פ"ז): "אם שואב בכלי ריקן מתוך כלי ראשון, יש אומרים דדינו ככלי ראשון, ובפרט אם משהה הכלי ריקן בתוכו עד שמעלה רתיחה, ודאי מקרי כלי ראשון".

מאידך כתב במ"ב (שם ס"ק מ"ה): "מה שנוהגין איזה אנשים, כשעושין חמין מרגלי בהמה, לחתוך חתיכת פת בכלי ולערות עליהם המרק של הרגלים מכלי ראשון, לא יפה הם עושין. דאפילו אם לא יתן הפת בתחלה עד שיערה המרק תחלה בכלי כדי שיעשה כלי שני, הלא כתב רמ"א דיש ליזהר בזה. אלא אם רוצה ליתן פת, ימתין עד שלא יהיה היד סולדת במרק, או שלכל הפחות ישאב בכף מן הקדרה, כדי שתהיה הקערה כלי שלישי. וכל שכן אם רוצה ליתן בצלים ושומים לתוך החמין האלו, בודאי יזהר מאד לעשות כן, דאם יערה עליהם מכלי ראשון שהיד סולדת בהן, יש בזה חשש אב מלאכה".

הרי שמיקל לענין קלי הבישול, שחוששים בהם לבישול גם בכלי שני, שאם מערה מכלי ראשון לכלי אחר באמצעות מצקת, דינו של כלי זה ככלי שלישי (שנתבאר לעיל שלדעת הפמ"ג והמ"ב אפשר להקל בו בקלי הבישול).

בשו"ת מנחת יצחק (ח"ה סי' קכ"ז) מיישב סתירה זו: "הנה פשוט, כיון דיש פלוגתא, אם כף שתחבו לכ"ר, יש לו דין כלי ראשון, כמבואר בטו"ז, ממילא הוי ספיקא דדינא, על כן בספק שבין כלי ראשון לשני החמיר, ובספק שבין כלי שני לשלישי הקיל, והחילוק מובן. וביותר בנדון שבס"ק מ"ה, שיש מתירין אפילו בכ"ר [היינו הסוברים שאין בישול אחר אפייה]. ואף שהרמ"א החמיר אפילו בכלי שני, מכל מקום בספק כלי שני כלי שלישי, בודאי יש להתיר, וזה שיטת המ"ב וק"ל" (א.ה. ומכל מקום מסתבר, שאם משהה את המצקת בתוך הכלי לזמן מרובה, יש להחמיר).

והחזון איש (או"ח סי' קכ"ב ס"ק ג') מיקל יותר וכתב: "אם שואבין מתוך הקדירה בשעה שהיא על האש, כף עצמה נעשית כלי ראשון… ואם שואבין מן הקדירה לאחר שהעבירה מעל האש, נראה מדברי הראשונים שהביא הט"ז, שמה שבכף הוי דין כלי שני… וכל שכן אם מערין מקדירה לקערה ושואבין מהקערה לצלוחית, דהוה ליה עירוי מכלי שלישי".

דבר גוש

הרמ"א (יו"ד סי' ק"ה סעי' ג') פוסק: [איסור חם והיתר חם] "אם הניחה זה אצל זה, אם שניהם חמים  מחום כלי ראשון, הכל אסור". וכתב הש"ך (שם ס"ק ח'): "ודעת מהרש"ל באיסור והיתר שלו ובספרו [ים של שלמה] פרק כל הבשר סי' ע"א, דבדבר גוש, כגון חתיכת בשר או דג או אורז או דוחן דמערין חם מן הקדרה, אם היד סולדת בו, דינו לעולם ככלי ראשון. ואין בידי להכריע, רק נ"ל, כיון דהתוס' פרק כירה כתבו הטעם לחלק בין כלי ראשון לכלי שני, דכלי ראשון כיון שעמד על האור דופנותיו חמין ומחזיק חומו זמן מרובה, א"כ נראה דהכל תלוי בדפנות, א"כ דבר גוש נמי, כיון דמיקרי יבש, לא שייך בו דפנות. וכ"כ באיסור והיתר כלל ל"ז ד"ז, דבדבר יבש ליכא דפנות המקררות, ומבשל לעולם כל זמן שהיד סולדת בו, עיי"ש… מיהו ודאי באורז ודוחן אם הוא צלול ונשפך כעין רוטב, נראה דיש לסמוך אדברי הרב. וכן משמע באו"ה שם, דדוקא בדבר יבש לא שייך כלי שני. ואולי גם מהרש"ל לא קאמר, אלא באורז ודוחן שאינם צלולים, וכן משמע מדבריו שם, עי"ש".

והנה  הכל בו (סי' ל"א) כתב: "אסור לטוח שמן ושום על הצלי בעודו כנגד המדורה, אפילו נצלה הצלי מבעוד יום, דמכל מקום יתבשל השום והשמן". וכ"פ בש"ע (שם סעי' י"ט). והמגן אברהם (שם ס"ק מ"ה) העיר: "כנגד המדורה לאו דוקא, דהוא הדין אם הוא רותח שיד סולדת בו… וכ"כ הפוסקים ביו"ד, דדבר שהוא גוש, אפילו בכלי שני מבשל, וכל שכן צלי". וכ"פ המ"ב (שם ס"ק קי"ח), וכ"נ גם דעת החתם סופר (בשו"ת יו"ד סי' צ"ה, שרק לענין איסורים מיקל בעת הצורך והפסמ"ר, ולא לענין איסור שבת, עיי"ש. אמנם בשו"ת אגר"מ או"ח ח"ד סי' ע"ד מבשל ס"ק ה' פירש שדעתו ודעת מורו הגר"נ אדלר שהביא שם, לדעת המקילים בגוש גם לענין שבת עכ"פ בעת הצורך).  אבל החוות דעת (סי' צ"א ס"ק ה') סובר, שאפילו לדעת המהרש"ל, אין להחמיר אלא לענין איסור והיתר, שיש לחוש שגוש מבליע ומפליט, כיון שאין הדפנות מקררות אותו. אבל לענין איסור בישול בשבת, צריך בדוקא סיוע מדפנות של כלי ראשון, כדי לבשל, וגוש שאין לו דפנות שמחממות אותו, אינו מבשל.

פרק שישי

בישול אחר בישול

מקור הדין

שנינו במשנה (שבת קמ"ה ע"ב): "כל שבא בחמין מערב שבת (פירש"י, כלומר שנתבשל), שורין אותו בחמין בשבת (פירש"י, כדי שיהא נמוח). וכל שלא בא בחמין מערב שבת (פירש"י, כגון בשר יבש, שאוכלין אותו חי על ידי הדחק), מדיחין אותו בחמין בשבת" (פירש"י, ולא אמרינן זהו בישוליה, אבל לא שורין).

מפרשים תוס' (שם ל"ט ע"א): "כל שבא בחמין מלפני השבת, פירוש שנתבשל… שורין אותו בחמין אפילו בכלי ראשון. וכל שלא בא כו' מדיחין אותו… לפר"ת דמפרש דעירוי הוי ככלי ראשון, על כרחך מדיחין אותו מכלי שני קאמר. וא"כ מאי איריא מדיחין, אפילו שורין נמי, ואומר ר"י דאפילו בכלי שני אין שורין, דהואיל דהמים חמין, מיחזי כמבשל" (עי' לעיל עמ' 31).

בדבר לח

מקור הדין

כתב הרא"ש (שם פ"ד סי' י' – י"א): "ולמאי דפרישית דלא שייך בישול בתבשיל שנתבשל, לא תקשה הא דאמרינן בפרק במה מדליקין (שם ל"ד ע"א), דאין טומנין בדבר שאינו מוסיף הבל, גזירה שמא ירתיח. התם לאו משום בישול, אלא משום שמא יחתה. ורש"י פירש לעיל (שם ד"ה משחשכה) – גזירה שמא ירתיח קדרה שנצטננה כשירצה להטמינה וירתיחנה בתחלה באור, נמצא מבשל בשבת. ופריך, אי הכי בין השמשות נגזור, דהא שבות מעליא הוא, דהא איכא גזירת איסור דאורייתא. וכן בפרק קמא (שם י"ח ע"ב) דפריך גבי יורה עקורה – והלא מגיס, ופירש רש"י – ובמבושל הוי בישול. מדבריו למדנו, שאף בתבשיל שנתבשל ונצטנן שייך ביה בישול, כיון שיש בו משקה. והא דאמרינן – כל שבא בחמין מלפני השבת, שורין אותו בחמין בשבת, היינו דבר יבש, כגון תרנגולתא דרבי אבא". מדברי הרא"ש עולה, שבדבר לח יש בישול אחר בישול.

אבל הרשב"א (מ' ע"ב) כתב על הדין המובא בגמ' שם – "מביא אדם קיתון של מים ומניחו כנגד המדורה, לא בשביל שיחמו, אלא בשביל שתפיג צינתן": "לא התירו להפשיר אלא במקום שאין היד סולדת בו, אבל במקום שהיד סולדת בו אסור אפילו להפשיר, גזירה שמא יניח שם עד שיתבשל… ומכל מקום מסתברא שאינו אסור כנגד המדורה ולא בכלי ראשון, אלא צונן שלא נתבשל, וגזירה הפשר אטו בישול. אבל צונן שנתבשל, אפילו בכלי ראשון או כנגד המדורה ואפילו במקום שהיד סולדת בו מותר… ותדע לך, דהא תנינא – כל שבא בחמין מלפני השבת, שורין אותו בחמין בשבת, כלומר, אפילו בכלי ראשון, ואע"ג דתולדת האור כאור, והמבשל בה חייב חטאת כמבשל על האש ממש… כל היכא דאיכא למגזר באותו דבר ממש משום בשול, כמים או שמן שלא נתבשלו וכיוצא בהן, אסור גזירה שמא ישהה ויבא לידי בשול. אבל מה שנתבשל, לא גזרינן שמא יבא לבשל בעלמא". וכ"כ הר"ן שם (וכ"ה להדיא בר"ן שם כ"ב ע"א בנד', סד"ה והרב). מוכח מדבריהם, שאפילו מים ושמן שנתבשלו וחזרו ונצטננו, אין בהם איסור בישול. וכך מדקדק הב"י מסתימת הרמב"ם (פ"ט ה"ג): "המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו… פטור", ולא חילק בין דבר יבש ללח.

גדר  "חזר ונצטנן"

לדעת האוסרים לחמם דבר לח שחזר ונצטנן, כתב רבינו ירוחם (ח"ג ני"ב): "ומכל מקום מוכח מהגמרא, שאם לא נצטנן, אפילו שינה מרתיחתו קצת, מותר להחזירה". וכתב הבית יוסף (שם): "משמע לי שכל שהיד סולדת בו מיקרי רותח".

כך עולה גם מדברי רבינו יונה (הו"ד בר"ן שבת כ"ב ע"א בנד') שכתב: "מכשלה גדולה תחת מקצת העם, שטומנין קומקום של מים חמים ליתן לתוך הקדרה בשבת כשהתבשיל מצטמק, ופעמים שהאחד אין היד סולדת בו והאחר היד סולדת בו, ומתבשל זה עם זה, ונמצאו מבשלין בשבת. ואף על פי שהן רותחין, אם פסקה כח רתיחתן, יש בהם משום בישול".

אלא שרבינו יונה מוסיף וכותב: "ואפילו אם שניהם יד סולדת בהם, איכא מאן דאמר בירושלמי, עירוי אינה ככלי ראשון, וכשמערין המים, לאלתר שיצאו מן הכלי, אע"פ שהן רותחין, פסק כח רתיחתן מלבשל, כדין כלי שני שאינו מבשל, ומתבשלין בתוך כלי ראשון, ומים מבושלין אם פסקה רתיחתן, יש בהן משום בישול" (והביאוהו הפמ"ג במש"ז סי' רנ"ג ס"ק י"ג, והבה"ל סי' שי"ח סעי' ד').

גדר דבר לח

כתב הפמ"ג (א"א סי' רנ"ד ס"ק א'): "לכאורה נראה, דווקא מים ויין ושמן, שאין האש פועל בו להכשיר כל כך, דנאכל חי גם כן, והבישול הוא החימום, הלכך כל שנצטנן, יש בו בישול. משא"כ שומן אווז ומוהל הבשר, דאי אפשר לאכול כי אם ע"י בישול, תו אף נצטנן, אין בו בישול… אלא דסתימת הפוסקים משמע, כל שהוא צלול ולח, יש בו בישול אחר בישול בנצטנן. וא"כ הוא הדין צלי קדר, המיחל וכו'" [יש בו בישול אחר בישול, אם חזר ונצטנן][25].

וכ"כ בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' ע"ד): "מה שנסתפקת בקעטשאפ, שמא הוא אוכל, מחמת שהוא עב, אף שנירוק ע"י שפיכה, מסתבר שלא תלוי זה בדין אוכל או משקה לגבי טומאה, אלא באם הוא דבר הזב, או דבר שהוא חתיכה העומדת ומדובקת יחד אף בלא כלי המעמידן ומדבקן, שלכן יש להחשיבו כלח" (אמנם במכתבי הגרשז"א מאור השבת ח"א, שקטשופ נחשב יבש).

שיטת הש"ע להלכה

בשולחן ערוך (או"ח סי' שי"ח סעי' ד') נפסק: "תבשיל שנתבשל כל צרכו, יש בו משום בישול אם נצטנן. ואם לא נתבשל כל צרכו, ואפילו נתבשל  כמאכל בן דרוסאי, שייך בו בישול  אפילו בעודו רותח. והני מילי שיש בו בישול אחר בישול, בתבשיל שיש בו מרק. אבל דבר שנתבשל כבר, והוא יבש, מותר לשרותו בחמין בשבת".

לפמשנ"ת לעיל, שנצטנן היינו כשהוא פחות מיד סולדת, אסור לבני עדות המזרח לחזור ולחמם דבר לח שחומו הוא פחות מיד סולדת בו (דהיינו 71 מעלות צלזיוס – ראה לעיל סוף עמ' 12), כמשנ"ת לעיל.

עוד פסק הש"ע (סי' רנ"ג סעי' ד') לדינא את דברי רבינו יונה: "יש למחות ביד הנוהגים להטמין מבעוד יום קומקום של מים חמין, ונותנים אותם לתוך הקדירה בשבת כשהתבשיל מצטמק". לכאורה יש מקום ספק, אם כוונת המחבר לחוש גם לחומרת רבינו יונה שהובאה לעיל, שאין לערות אפילו מים שהיד סולדת בהם לכלי ראשון, כיון שבזמן העירוי פוסק כח הרתיחה, ויש במים שמערה איסור בישול, או אולי כוונת המחבר להחמיר רק  מכח הטעם הראשון של רבינו יונה, שפעמים אין היד סולדת באחד מהם, ואם ברור שהיד סולדת בשניהם, אין להחמיר.

הפמ"ג והבה"ל העתיקו על שיטת המחבר את חומרת רבינו יונה לאסור לערות אפילו כשהיד סולדת בשניהם, כמשנ"ת לעיל, וא"כ מוכח שנקטו שלדעת המחבר יש להחמיר בזה. אבל האגלי טל (השמטות לאופה ס"ק י"ד ד"ה ובשעדיין) כתב: "בשגם היד סולדת בו, רק שיצא מכלי ראשון, נראה שגם המחבר מודה שאין בו עוד משום בישול. הגם שהר"ן בשם רבינו יונה כתב להיפוך, הנה דברי רבינו יונה לא הובא בשלחן ערוך, לא בסי' רנ"ג (א.ה. צ"ע בכוונתו) ולא בסי' שי"ח" (ועיי"ש שמצדד שרבינו יונה אסר רק במים ולא בשאר דברים).

שיטת הרמ"א להלכה

על פסק השולחן ערוך (שם סעי' ט"ו): "דבר שנתבשל כל צרכו והוא יבש שאין בו מרק, מותר להניחו כנגד המדורה אפילו במקום שהיד סולדת בו", הגיה הרמ"א: "ואפילו נצטנן כבר. אבל אם הוא רותח, אפילו בדבר שיש בו מרק, מותר. ויש מקילין לומר, דכל שאין נותנו ע"ג האש או הכירה ממש, רק סמוך לו, אפילו נצטנן מותר. ונהגו להקל בזה, אם לא נצטנן לגמרי".

לעיל הובאו דברי הראשונים והב"י, שלדעת החוששים לבישול אחר בישול בלח, אין להקל אלא כשהדבר הלח חם עדיין בחום שהיד סולדת בו. מאידך לדעת המקילים, וסוברים שאין בישול אחר בישול בלח, ברור שאין איסור אפילו אם הדבר הלח חזר ונצטנן לגמרי. כיון שכך תמה החיי אדם (כלל כ' נ"א ס"ק ח'), מהו טעם המנהג המוזכר ברמ"א, להקל אם לא חזר ונצטנן לגמרי, ולהחמיר כשחזר ונצטנן לגמרי, שהרי מנהג זה אינו מתאים לאף דעה.

בפמ"ג (מש"ז סי' רנ"ג ס"ק י"ג) כתב: "לי העני נראה, שהפרש יש בין נצטנן לנצטנן לגמרי. כי מחמת בישול כל שאין יד סולדת בו או כלי שני יש בו בישול, ומנהגא הוא דמקילין כשלא נצטנן לגמרי, ולא מדינא, כי כמה פוסקים אוסרים כל שאין יד סולדת בו בלח" (וכ"כ גם באשל אברהם שם ס"ק ל"ו ול"ז). והדברים מתמיהים, אם חוששים מדינא לשיטת הסוברים שיש בישול אחר בישול בלח, כשאין היד סולדת בו, איך אפשר להקל מכח מנהג כשלא נצטנן לגמרי.

ואכן בספר מנחת כהן (חלק משמרת השבת ש"ב פ"ב) כתב להיפך: "הרמ"א כתב שנהגו להקל להניח תבשיל שיש בו מרק אצל המדורה במקום שהיד סולדת אם לא נצטנן לגמרי, זהו משום שאלו המקילים סומכים על דעת הפוסקים המתירין זה, אפילו אם נצטנן לגמרי, משום דסבירא להו, אין בישול אחר בישול בדבר שנתבשל כבר, וכן נראה מדבריו שם. אבל לדעת הסוברין דיש בישול אחר בישול בדבר שנתבשל, אם אינו רותח, אפילו לא נצטנן לגמרי אסור". אלא שלא ביאר את טעם המנהג להחמיר כשנצטנן לגמרי.

גם המחצית השקל (סי' שי"ח ס"ק ל"ט) הלך בדרך זו, וביאר יותר: "הא דכתב רמ"א דנוהגים להקל אם לא נצטנן לגמרי, משמע דאם נצטנן לגמרי אין מקילים, אע"ג דנוהגים להקל על כרחך סבירא לן אין בישול אחר בישול אפילו נצטנן, דאל"כ בעינן שיהיה רותח דוקא, כבר כתב המג"א לעיל סי' רנ"ג ס"ק ל"ו דבנצטנן לגמרי אסור, משום דהוי כנותן ומניח לכתחלה בכירה בשבת, ולא הותר אלא חזרה". ותמה עליו בתהלה לדוד (סי' שי"ח ס"ק ל"ד): "הדברים פלואים ותמוהים ומרפסין איגרא, דהא זה עיקר חילוקו של הרא"ש ז"ל (שבת פ"ג סי' י'), דלשום על גבי כירה לא התירו אלא חזרה ובתנאי חזרה, ואצל המדורה כיון שהצריכוהו להרחיק, אית ליה היכרא, וכל שאין בו משום בישול, מותר ליתן לכתחילה. וכן משמע להדיא ברמ"א ז"ל, דבדבר יבש מותר אפילו בנצטנן כבר, ודבר פשוט הוא דהיינו בנצטנן לגמרי, ואין בזה שום ספק"[26].

החיי אדם (שם) כתב לתרץ כעין דברי המחצית השקל: "אפשר דכוונת רמ"א, דאע"ג דנצטנן לגמרי אין בו משום בישול, אפילו הכי אסור להעמיד כנגד המדורה שיהיה היד סולדת בו. דהא הטעם דמותר, דהוי כסמיכה, דלא גזרו שמא יחתה, ואפילו סמיכה באינו גרופה אינו מותר אלא להחזיר, אבל בתחילה אסור, דמחזי כרוצה לבשל לכתחילה, כדאיתא בסי' רנ"ג (א.ה. עי' במ"ב שם ס"ק ט"ו, שנחלקו הפוסקים בזה, ולדעת הבית מאיר מותר אף לסמוך לכתחילה), ולכן כיון שהוא עדיין חם קצת, הוה ליה כחזרה. אבל בנצטנן לגמרי ורוטב, מחזי כתחילת בישול… ואין להקשות, א"כ למה מותר ביבש אפילו בנצטנן לגמרי, צריך לומר דשאני התם דאין דרך בישול בכך, ויודעין הכל שאין כוונתו אלא לחממו, וכמו שכתב הב"י סי' רנ"ג בשם הר"ן".

וגם על דבריו תקשה קושיית התהלה לדוד. שהרי לדעת האוסרים בסי' רנ"ג לסמוך לכתחילה לכירה, אסור לסמוך אפילו דבר יבש, ואעפ"כ מותר להניח לכתחילה דבר יבש כנגד המדורה, וכמו שביאר הרא"ש הנ"ל, שכיון שהצריכוהו להרחיק קצת מן המדורה, לא אתי לחתויי, ומטעם זה עצמו גם לא מחזי כמבשל. וא"כ אין מקום להחמיר יותר בלח מאשר ביבש, דהרי לא מחזי כלל כמבשל.

ובתרומת הדשן (שו"ת סי' ס"ו) כתב: "שאלה, יש בני אדם שאין להם תנורים מיוחדים לאפות בהן ולהטמין בהן החמין, ומטמינים באותו תנור שבבית החורף, ולמחרת בשבת באתה השפחה ומוציאה את החמין כולו מן התנור, ומושיבות ע"ג התנור ומבפנים בבית החורף, ואז מבערת את האש בתוך התנור, כדי לחמם בית החורף, וע"י כך נרתחים החמין שע"ג התנור לכל צרכם, שרי למעבד הכי או לאו. תשובה, יראה דאם לא נתקררו החמין כל כך בשעה שהוציאה אותם מן התנור והבעירה האש בתנור, דוגמת מאכל בן דרוסאי, אז ודאי שרי. והכי איתא בהדיא בסמ"ג ובמרדכי ובה"ג במיימוני, דרגילים בחופות לכסות החמין בנסרים, ולמחר באין עבדים נכרים ומחממים אותם, אם לא יתקררו כ"כ דוגמת מאכל בן דרוסאי, שרי, עכ"ל… אמנם משמע דווקא אם לא נתקררו, אבל אם נתקררו לא שרי".

ע"פ דברי התה"ד מבאר החיי אדם באופן נוסף את דברי הרמ"א: "דטעם המנהג הוא ע"פ שיטת הפוסקים, דכל שנתבשל כמאב"ד אין בו משום בישול, וכיון שהוא עדיין חם במקצת, הו"ל כדוגמת מאכל בן דרוסאי". כלומר, שכשנצטנן לגמרי חוששים מדינא לדעת הסוברים שיש בישול אחר בישול בלח, אבל כשלא נצטנן לגמרי, מקילים כדעת הסוברים שאין בישול אחר בישול בלח, משום שמצרפים גם את שיטת הפוסקים שאין בישול אחר בישול כמאכל בן דרוסאי (מובא להלן), וכשלא נצטנן לגמרי, נחשב הדבר שהמאכל מבושל עדיין כמאכל בן דרוסאי.

באופן דומה מבאר האגלי טל (אופה ס"ק י"ד ובהשמטות): "בלא נצטנן לגמרי, שבני אדם אוכלין בחמום זה ע"י הדחק, עכ"פ לא פקע שם בישול מיניה, כיון דבתחילה היה חם גמור, וכמו במיוחד לאוכל אדם ואח"כ נאכל ע"י הדחק, לא פקע מיניה שם אוכל. אך שעדיין יש לומר, דנהי שגם עכשיו שם בישול עליו, הלא בישול כמאכל בן דרוסאי ודאי שם בישול עליו, שהרי חייבין חטאת על בישול זה, ואעפ"כ יש בו משום בישול עד שיתבשל כל צרכו, הכי נמי יהיה בו משום בישול עד שיתחמם כל צרכו. אך גם בבישול כמאכל בן דרוסאי, אין בו משום בישול רק מדרבנן (ראה להלן עמ' 42), ובדרבנן שוב סמכינן על הפוסקים שגם בלח ונצטנן אין בישול אחר בישול. והבית יוסף לטעמיה, שדעת הרמב"ם שאחר שהגיע למאכל בן דרוסאי עוד יש בו משום בישול מן התורה, על כן לא היקל בלא נצטנן לגמרי".

וכן נראה מלשון רעק"א (או"ח ס"ס רנ"ג) שכתב שהרמ"א מיקל דוקא – "כשלא נצטנן לגמרי מבשולו, דלא פקע שם בשול ממנה. אבל בנצטנן לגמרי, דאזדא שם הבשול ממנו… הוי דבר חדש, ואסור לגמור בשולם".

לפי ביאור החיי אדם והאגלי טל, אם נצטנן הדבר הלח לגמרי, חוששים אנו מדינא, לדעת הסוברים שיש בישול אחר בישול בדבר לח מן התורה. וכן נראה להדיא ממה שפסק הרמ"א (סי' רנ"ג סעי' ה'): "אסור לומר לאינו יהודי להחם הקדירה אם נצטנן, ואם עשה כן, אסור לאכלו אפי' צונן". הרי שאסר חימום דבר לח שנצטנן אפילו ע"י גוי, ואפילו בדיעבד, ואפילו אחר שחזר ונצטנן. והרי בדבר שאיסורו רק מדרבנן משום איסור חזרה, מתירים עכ"פ כשחזר ונצטנן (כמ"ש הפמ"ג א"א שם ס"ק ל"ז), ועל כרחך שבדבר לח שנצטנן לגמרי חושש הרמ"א מדינא לאסור מן התורה.

מדברי הרמ"א שאוסר כשחימם גוי אפילו בדיעבד ואפילו אם חזר ונצטנן, יש להקשות גם על הסבר החזון איש (או"ח סי' ל"ז ס"ק י"ג) לשיטת הרמ"א, שכתב: "הנה מעיקר הדין אין שום מקום לחלק בין נצטנן לגמרי ללא נצטנן לגמרי. דכל שאין היד סולדת בו חשיב מן הדין כצונן. ועל כרחך שאנו תופשין לעיקר הדין כדעת הרמב"ם והרשב"א והר"ן, שאין איסור לחמם את הצונן המבושל. אלא מפני שלא יבאו להקל בחיים, לא נהגו להקל בצונן שאין חמימותו ניכרת". לפי ביאור החזון איש עולה, שהאיסור בנצטנן לגמרי אינו אלא מנהג בעלמא. וצ"ע לפי זה למה החמיר הרמ"א כל כך, לאסור אפילו כשחימם גוי ואפילו בדיעבד ואפילו כשחזר ונצטנן, יותר ממה שהחמיר כשעברו על איסור דרבנן של הנחה לכתחילה, שלא אסר אלא בעודו חם.

עכ"פ למדנו מדברי הרמ"א הנ"ל, שגדר לא נצטנן לגמרי, היינו כשעדיין ראוי לאכול בתור מאכל (או משקה) חם. וכ"כ בש"ע הרב (סי' שי"ח סעי' ט'), שלא נצטנן לגמרי היינו – "שראוי לאכול מחמת חמימותו".

רובו יבש

הבית יוסף (שם סי' רנ"ג) מביא בשם רבינו ירוחם (ני"ב ח"ב) בשם ה"ר יונה: "כל שרובו רוטב ומצטמק ויפה לו והוא צונן, כשהחזירו על גבי כירה ומצטמק הוי מבשל גמור". מדברים אלו מדקדק המנחת כהן (משמרת השבת ש"ב פ"ב): "שאפילו יש מעט שומן או מרק בדבר שנתבשל כל צרכו, שעם כל זה מותר להניחו כנגד המדורה או לשרותו בחמין… כל שהרוב הוא דבר יבש". דברי המנחת כהן הובאו להלכה בפמ"ג (מש"ז סי' רנ"ג ס"ק י"ג).

הפמ"ג (שם) מבאר, שרבינו ירוחם נוקט כן לשיטתו (שם, הו"ד בב"י סי' שי"ח וברמ"א שם סעי' ד'), שבישול אחר בישול בדבר לח אסור רק אם הוא מצטמק ויפה לו. ולפ"ז מבאר הפמ"ג: "מלאכת מחשבת אסרה תורה. וכל שנצטנן בלח ומרתיחו להצטמק ויפה לו, הוה בישול דבר תורה. ובמצטמק ורע לו אין דעתו להצטמק. והיינו דעיקר הבישול הוא שמצטמק. ולפ"ז שפיר הולכים בתר רובו, דרובו מצטמק ויפה לו הוא ומתכוין לצימוק והוה בישול, ואם רובו יבש, אין דעתו לצימוק, כי מצטמק ורע הוא ליבש".

אבל ברבינו ירוחם עצמו (וכ"ה גם בב"י עצמו בסי' שי"ח בשם רבינו ירוחם) הגירסא – "כל שיש בו רוטב וכו' והוא צונן". משמע לפי גירסא זו, שאפילו אם יש רק מיעוט רוטב אסור. וכך משמע גם מלשון הש"ע (סי' שי"ח סעי' ד') – "תבשיל שיש בו מרק". כך נראה מדברי המג"א (סי' שי"ח ס"ק מ') המובאים להלן, שמבאר את פסק הש"ע (סי' שי"ח סעי' ט"ז): "מותר ליתן  אינפאנדה  כנגד האש  במקום שהיד סולדת, ואע"פ שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח" – "כיון שנתבשל כבר והוא יבש, אין בו משום בישול". הרי שאם היה נחשב השומן ללח, היה אסור לחמם את האינפאנדה, אע"פ שהשומן הוא מיעוט (ובאמת במנחת כהן שם פ"ג אזיל לשיטתו, והתיר לחמם אינפאנדה משום שהרוב יבש).

כך עולה גם מלשון ש"ע הרב (סי' שי"ח סעי' י"א) שמתיר רק – "תבשיל יבש שאין בו רוטב כלל". וכך נראה להדיא מדברי החתם סופר (או"ח ס"ס ע"ד) שדן אם שייך להחשיב בישול קפה לבישול אחר בישול וכתב: "והיינו קאפע שהוא יבש לגמרי ואין בו שום לחלוחית מים קרים, דאם לא כן אסור". וכן המנהג להחמיר אפילו כשיש מעט רוטב (ועי' שו"ת אגרות משה או"ח ח"ד סי' ע"ד מבשל ס"ק ז'). ומכל מקום כשיש רק לחלוחית שאינה זבה לחוץ, אלא נספגת בתוך המאכל, אין לאסור (כן משמע במג"א סי' שי"ח ס"ק מ"ב, עיי"ש). ויותר מזה התיר הגרש"ז אויערבך זצ"ל (מאור השבת ח"א), לחמם בשבת קוגל, אף שיש על גביו לחלוחית של שמן טופח על מת להטפיח, וסופגניה שיש בתוכה ריבה.

דבר יבש שנימוח ע"י הבישול

בשולחן ערוך (סי' שי"ח סעי' ט"ז) נפסק: "מותר ליתן אינפאנדה כנגד האש במקום שהיד סולדת (מ"ב שם ס"ק ק', הוא פשטיד"א הנזכר בכמה מקומות, והוא פת כפולה הממולא בחתיכות שומן, ונותנו שם כדי לחממו), ואע"פ שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח". והלבוש (שם) העתיק את לשון הש"ע והעיר: "מה שכתבתי במקום שהיד סולדת בו, כן כתוב בש"ע. אבל נראה לי שטעות הוא, דקולא גדולה היא זו, ולא מצאתי כן לאחד מן הפוסקים, וראוי להיות – במקום שאין היד סולדת בו… דאסיקנא בפרק כירה, דשמן יש בו משום בישול והפשרו זהו בישולו, ולכאורה נראה לי דהוא הדין שומן, ואי במקום שהיד סולדת בו, הוי ליה בישול ממש ואסור, אלא מחוורתא דטעות נפל בשלחן ערוך" (הט"ז שם ס"ק כ' מיישב את גירסת הש"ע, אבל נוקט ג"כ כהלבוש, שבחימום שומן לחום שהיד סולדת בו נחשב לבישול).

אבל המגן אברהם (שם ס"ק מ') השיג עליו: "ולי נראה דלא דמי, דהכא כיון שנתבשל כבר והוא יבש, אין בו משום בישול… וכן מובא בגמרא וברש"י, שכתבו [שבת] דף קמ"ה (הובא לעיל עמ' 36) – [כל שבא בחמין מערב שבת] שורין אותו בחמין שיהא נימוח, משמע שאע"פ שנימוח אחר כך, יש לו דין דבר יבש, והוא הדין שומן". במחצית השקל מבאר את סברת המג"א: "כיון דהוא דבר יבש, אע"ג דסופה להיות נימוח, מכל מקום בתר השתא אזלינן, ועכשיו הוא יבש".

וכ"כ המגן אברהם (שם ס"ק ל"א) על דברי הרמ"א (הו"ד לעיל עמ' 29), שהמחמיר לחוש לבישול במלח אפילו בכלי שני, תבא עליו ברכה: "ונראה לי דמלח שעושין ממים שמבשלים אותם, אין בו משום בישול, דאין בישול אחר בישול", וציין לדבריו לענין אינפאנדה.

אמנם בספר חמד משה (שם, והו"ד בשביתת השבת מבשל בא"ר ס"ק כ"ה), דחה את ראית המג"א משריית בשר כדי שיהיה נימוח – "דהתם ביבש ממש מיירי, כמו שכתבו כל הפוסקים, ומה שהוא נימוח, אינו אלא כמפרר חתיכה גדולה לחתיכות קטנות, ואין בו משום בישול כלל. אבל לח שנקרש, מכל מקום לח נקרא, ויש בו בישול".

בש"ע הרב (סי' שי"ח סעי' י"א) פסק להלכה כהמג"א: "תבשיל יבש שאין בו רוטב כלל, אין בו בישול אחר בישול אם נתבשל כבר כל צרכו ואפילו נצטנן לגמרי. ומותר אפילו לשרותו בכלי ראשון רותח, כדי שיהיה נימוח שם ויהיה דבר לח". אבל בפסקי הסידור החמיר הרב כדעת הלבוש והחמד משה וכתב: "אע"פ שאין בישול אחר בישול בדבר יבש, מכל מקום אם חוזר ונמחה ממנו קצת, יש בו משום בישול אחר בישול בלחלוחית המחוי אם היד סולדת בו. ולכן צריך ליזהר במאד שלא להחם בשר או עופות צלויים או מבושלים, אם יתחמם המוהל הנמחה מהם עד שהיד סולדת בו, משום איסור סקילה וכרת ח"ו. וכן שלא לשפוך בכלי ראשון שהיד סולדת בו על צוקער. כי מאחר והצוקער נמחה, יש בו משום בישול. ולכן אין להקל במלח שלנו, אף שנתבשל תחילה. שמאחר שחוזר ונמחה, אין להקל בו יותר מבמלח שבימיהם, לפי חילוק הדעות שבש"ע, שיש אוסרים אפילו ליתן בכלי שני שהיד סולדת בו (א.ה. ראה לעיל עמ' 29), והמחמיר תבוא עליו ברכה".

גם המנחת כהן (שם) מבאר את ההיתר להניח אינפאנדה כנגד המדורה, לשיטתו שהובאה לעיל, שברובו יבש מותר לחמם, אף אם מיעוטו רוטב, אבל נוקט שיבש שנימוח נחשב ללח. וכך נקטו לדינא המהר"ם שיק (או"ח סי' קל"ב) ובשביתת השבת (שם. והוכיח כן גם מדברי הדרכי משה, שמשמע מדבריו שנכון להחמיר אפילו במלח שלנו, אע"פ שנתבשל כבר).

ובמ"ב (שם סס"ק ע"א ע"פ דברי רעק"א בהג' למג"א שם ס"ק ל"א) הכריע ופסק לענין עירוי מים על צוקע"ר – "וטוב ליזהר מכלי ראשון לכתחילה". הרי שחושש לבישול אחר בישול ביבש שנימוח רק בכלי ראשון, ורק בדרך – "טוב ליזהר לכתחילה".

והנה הב"י (שם) כתב: "כתב רבינו ברוך בספר התרומה (סי' רל"ה) – אסור להחם פשטיד"א בשבת אצל המדורה, משום דשומן הנקרש נימוח, והוה ליה מוליד… וכתב בעל התרומה (במפתחות שבסוף הספר סי' רל"ה), שאם מערב שבת עירה ושפך חוצה המים והשומן שבתוכה, מותר לחמם בשבת הפשטיד"א. ונראה מכאן, שאפילו לדעתו מותר להחם בשבת חתיכת בשר שמן, ואע"פ שמקצתו זב. שאם לא כן, אע"פ ששפך המים והשומן, הוה ליה לאסור, מפני חתיכות בשר שמן שבתוך האינפנאד"ה, שהם נפשרים וזבים. והטעם, משום דכיון דדבר מועט הוא הדבר הנפשר, לא חשיב ושרי". והועתקו דבריו בט"ז (שם סס"ק כ"א) ובמ"ב (שם ס"ק ק"ה). ולכאורה קשה, אם ננקוט כדעת הסוברים שיש בישול אחר בישול בדבר הנימוח, למה לא נחוש למקצת שזב (וכמו שחשש באמת בסידור הרב, ואסר מטעם זה לחמם בשר שמן, ודלא כהב"י). ועל כרחך צריך לנקוט כאחת משתי הקולות, או שאין נחשב לח כשרוב המאכל יבש, או שאין בישול אחר בישול ביבש שנימוח (ולדעת המ"ב, שמחמיר לכתחילה ביבש שנימוח בכלי ראשון, כמשנ"ת, לכאורה מוכח מזה שנוקט, שאין צריך לחוש לבישול דבר מועט).

אחר בישול כמאכל בן דרוסאי

איתא בגמ' (שם קמ"ה ע"ב): "כגון מאי (פירש"י, כגון מאי הוי בא בחמין, שחוזרין ושורין אותו בחמין). אמר רב ספרא, כגון תרנגולתא דרבי אבא". פירש"י: "מבשלה ושורה אותה ימים רבים בחמין למחות מאליה, ואוכלה לרפואה".

מפירוש רש"י לדברי הגמ' משמע, שההיתר לבשל דבר מבושל, קיים רק בדבר שנתבשל כבר לגמרי, וראוי לאכילה כמות שהוא, אלא שברצונו להוסיף על הבישול עוד. וכ"כ הרמב"ם (פ"ט ה"ג): "המבשל על האור דבר שהיה מבושל כל צרכו… פטור".

אבל הרשב"א (שם ל"ט ע"א) כתב על דברי המשנה – כל שבא בחמין מלפני השבת שורין אותו בחמין בשבת: "פירוש, שבא בחמין מלפני השבת ונתבשל כמאכל בן דרוסאי, דשוב אין בו משום בשולי עכו"ם, והלכך שורין אותו אפילו בחמין בכלי ראשון".

וכך כתב הרא"ש (שם פ"ג סי"א): "עד שלא נתבשל כמאכל בן דרוסאי, כל המקרב בישולו חייב, ואחר שנתבשל כמאכל בן דרוסאי, אפשר דאין בישול אחר בישול".

מבאר הבית יוסף (או"ח סי' שי"ח): "אין לומר… דעד כאן לא קאמר הרא"ש שיש חילוק בין הגיע למאכל בן דרוסאי ללא הגיע, אלא לענין חיוב חטאת, אבל איסורא מיהא איכא אף על פי שהגיע למאכל בן דרוסאי. דאי אית ביה משום בישול, חיובא נמי איכא, ואי לית ביה משום בישול, אמאי מיתסר" (אבל הט"ז שם ס"ק ג' נוקט, שלשיטת הרשב"א יש עכ"פ איסור דרבנן, וכדעת הטור, עיי"ש).

ולדעת רש"י והרמב"ם, שאינם מתירים אלא כשנתבשל כל צרכו, כתב הב"י (סי' שי"ח): "משמע מדברי הרמב"ם, דכשלא נתבשל כל צרכו, אף על פי שהגיע למאכל בן דרוסאי, שייך ביה בישול, וחיובי נמי מיחייב"[27].

ולהלכה פסק בש"ע (שם סעי' ד') כרש"י והרמב"ם: "תבשיל… אם לא נתבשל כל צרכו, ואפילו נתבשל כמאכל בן דרוסאי, שייך בו בישול אפילו בעודו רותח".

בדבר שצריך בישול לעולם

מקור הדין

שנינו במשנה (שבת י"ז ע"ב): "בית שמאי אומרים, אין נותנין… את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין, ובית הלל מתירין". ובגמ' (שבת י"ח ע"ב): "תנו רבנן, לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה… גזירה שמא יחתה בגחלים. אי הכי… צמר ליורה לגזור (פירש"י, שמא יחתה בגחלים), אמר שמואל, ביורה עקורה (פירש"י, עקורה מעל האור). וניחוש שמא מגיס בה (פירש"י, מהפך בה, ובמבושל הוי בישול), בעקורה וטוחה (פירש"י, טוחה, מכוסה בכיסוי שלה, וטוחה בטיט סביב, דכולי האי לא טרח, ומידכר).

ולכאורה צריך להבין, הרי הסממנים שצובעים בהם את הצמר מבושלים כבר מבעוד יום, ולמה יש איסור בישול אם מגיס ביורה (ואפילו בדבר לח אין בישול אחר בישול בעודו רותח). מפרש הרא"ש (שבת פ"ג סי' י"א): הא דפריך בפרק קמא – והלא מגיס, אפילו ביורה רותחת, איכא למימר, סמנין לצבוע בהם, צריך בישול לעולם. אי נמי, לאו משום בישול פריך, אלא משום צובע, כשהוא מגיס, מכניס הסממנין בצמר".

בש"ע (או"ח סי' רנ"ב סעי' א') נראה שפסק כתירוץ הראשון של הרא"ש, שכתב: "מותר… לתת  צמר לתוך היורה שאינה על האש והיא טוחה בטיט, שאם היא על האש אסור שמא יחתה, ואפילו אינה על האש, אם אינה טוחה בטיט, אסור, שמא יגיס בה בכף, והמגיס בקדרה, אפילו אינה על האש, חייב משום מבשל".

גדר הדין

לפי תירוצו הראשון של הרא"ש עולה, שבסממנים לא שייך להתיר משום בישול אחר בישול, מפני שהם צריכים בישול לעולם. מדברי שו"ת חתם סופר (או"ח סי' ע"ד) למדנו יותר את גדר הדבר: "נידון מה שנוהגים בק"ק האמבורג, לשפוך ביום ש"ק רותחין מכלי ראשון על קאפע כתוש, שכבר נשפך עליו רותחין מע"ש, והורק המים, ועתה חוזרים ושופכים עליו ושותים אותו כך… הנה הקאפע הוא קלוי באש, והעיד בתשובות גנת ורדים שרמז עליו בבאר היטב סי' שי"ח [ס"ק י"ד], שבמדינתיהם אוכלים אותו כך, ואפילו כתוש כקמח אוכלים אותו, וכתב זה כידוע ומפורסם. ולפ"ז לרוב הפוסקים דאין בישול אחר אפייה וצלי וקלוי, א"כ אין כאן איסור בישול דאורייתא כלל לכאורה. אלא שבספר הנ"ל כתב – הכא מוציא טעמו לתוך המים, ויש בזה בישול אעפ"י שכבר נתבשל, כמו מגיס בצבע שביורה ברא"ש ספ"ק דשבת. ולפע"ד לא דק במח"כ ואין ענין זה לזה. התם הסממנים אין בישולם לעצמם כלל, ואינם ראוים לשום דבר, רק להוציא צבעם, שיקלוט הצמר הצבע, ולא שייך אין בישול אחר בישול, כי כל שלא קלטו כל צבעם, לא נתבשלו. אבל דבר מאכל שנתבשל, שראוי לאכול בפני עצמו, הרי כבר נגמר בישולו. וכשנותנים מרק רותח על קטניות שנתבשלו יבש, אין ספק שהמרק קולט טעם קטניות, ועל שם כך שופכים עליהם בשבת ואוכלים אותו כך. וכן תרנגולתא דר' אבא בשבת קמ"ה ע"ב, אין ספק כששפכו עליה רותחין, אותן רותחין נעשו רוטב ומרק של בשר. והרי כל האיסור שאנו דנים בנותן טעם כך הוא, שנשפך מים על דבר יבש שכבר נתבשל, מכל מקום אסור שקולט טעמו, ואפילו הכי מותר בשבת. כיון שכבר נתבשל מע"ש, שראוי לאכול בפני עצמו, הרי נגמר בשולו, ומה שמוציא טעמו אח"כ לתוך המרק, אין בכך כלום. וגדולה מזה מלח שנתבשל ממים, יש מתירים אותו לתתו לתוך התבשיל בשבת משום אין בישול אחר בישול [מג"א סי' שי"ח ס"ק ל"א]. והרי בוודאי יהיב טעמיה לתבשיל, מכל מקום כיון שכבר נתבשל כל צרכו לאכול כך בטבולי יבש פת וצונן וכדומה, שוב לית ביה משום בישול" (א.ה. את המשך התשובה ומסקנתו לדינא הבאנו להלן עמ' 47).

עלי תה

בשו"ת מהר"ם שיק (או"ח סי' קל"ב) הביא את דברי הפמ"ג (סי' שי"ח, הו"ד במ"ב שם ס"ק ל"ט), דאם כבר עירה מע"ש מים רותחין מכלי ראשון על עלי תה ונתנגבו, מותר לערות עליהם בשבת מים רותחין מכלי ראשון, כיון שאין בישול אחר בישול. וכתב על זה המהר"ם שיק: "ולפענ"ד פשוט דאין לסמוך על זה. דאנו לא שמענו אלא דעירוי מבשל, אבל לא דעירוי מבשל כל צרכו, או דמבשל כמאכל בן דרוסאי חצי בישולו. וא"כ כל זמן שלא נתבשל כל צרכו, הא קיי"ל דיש בישול אחר בישול אפילו ביבש. ובמאכל ידענו שיעור כמאב"ד וכל צרכו. ובעלים וסממנים שבא הבישול רק להוציא המיץ שבהם, ולא לצורך עצמן, לא שמענו שיעור בישולם כל צרכן. ומסתבר כל זמן שיש בהם מיץ ונותן טעם, ולא פסק ריחם וטעמם, לא נתבשל כל צרכם, ויש בהם בישול אחר בישול, וכל בישול פנים חדשות. ובפרט לפי מש"כ דעלי טעה"ה הם בכלל סממנים, וכבר כתב הרא"ש (פ' כירה סי' י"א) דסממנים צריך בישול רב".

הוספת מים מבושלים למכשיר אדים

בשו"ת מנחת יצחק (ח"ז סי' כ"א וח"ח סי' כ"ח) כתב: "על דבר המכשיר אדים [חמים], שתפקידו לעשות אדים לרפואה לילדים קטנים שסובלים בימי החורף מהצטננות ודלקות ריאות… והנה המכשיר כשנגמר המים, צריכים להכניס בתוכו מים מחדש, דאי לאו הכי מתקלקל המכשיר, האם מותר להשים מים, וכמובן שיצטרכו מים מבושלים שלא נצטננו, דאי לאו הכי יש משום בישול… הנה בש"ע שם, אחרי שכתב להתיר הגסה בנתבשל כל צרכו, סיים – אבל צמר ליורה אע"פ שקלט העין, אסור להגיס בו, עכ"ל… והרא"ש כתב דע"י הגסה נקלט הצבע בצמר יותר, א"כ לפי טעם הרא"ש, כמו בנד"ד דדרך הבישול בזה הוא שיתבשל בלא הרף לעשות אדים, א"כ שייך בישול כל זמן שהוא על האור, ולא שייך בזה נתבשל כל צרכו. וא"כ… כל זמן שנותן שם מים, יש משום מבשל… אולם לכאורה יש מדברי החת"ס שם – במה שמחלק בין נידונים – סתירה לדברינו בנד"ד… דהנה החת"ס כתב לחלק דין הקאווע מנידון הרא"ש הנ"ל, שבדין הצבע אין בישולם לעצמן כלל ואינם ראויים לשום דבר, רק להוציא צבעם שיקלוט הצמר הצבע, ולא שייך בישול אחר בישול, כי כל שלא קלטם כל צבעם, לא נתבשלו, אבל דבר מאכל שנתבשל שראוי לאכול בפ"ע הרי כבר נגמר בישולו. ובזה… גם בנד"ד דבמים שייך בישול מצד עצמו, ואעפ"י שלצורך המסויים שאדם משתמש בו, צריך לעוד תוספות בישול, אעפי"כ אין בו משום בישול, אם נתבשל לעצמו כל צרכו, ורק לא מצאנו לכל הדיעות, שדבר שנתבשל לגמרי שדרך רוב בני אדם לאוכלו, שיהיה חייב משום בישול, כשיצטרך תוספות בישול בשביל תינוקות או זקנים. ולכן לא מצאנו בכל הפוסקים סוג בישול במים, אחר שהגיע לדרגת רתיחה, שזהו השיעור של בישול כל צרכו במים… אמנם נראה ברור, דאף בדבר שבישולם לעצמן, כגון קאווע להסוברים שראויים לאכילה לעצמן או קטניות שנתבשלו ואח"כ שופכים עליהם רותחים ומקבלים טעם, אותו הטעם בא מכח בישול גופם הקודם. משא"כ בנד"ד, דאף הבישול של קודם גורמים שאין צריך עוד הפעם להחם מים, אבל הזיעה היוצא, הוי רק מהבישול שבשעת יציאתה, ופנים חדשות באו לכאן בכל בישול ובישול, וכדברי המהר"ם שיק הנ"ל. וכמו שאם היו המים נצטננו וחזר וחממו לענין היכא שצריך מים חמים, לפי מש"כ הרמב"ם (פ"ט מה' שבת) דמחמם את המים חייב, בזה כתב בספר אגלי טל (מלאכת אופה ס"ק י"א וי"ט), דכיון דחימומו הוא בישולו, כשנצטננו אזל ליה בישולו, ואם חוזר ומחממו שנית הוא חייב, דדוקא במאכל שהחיוב על מה שנעשה מבושל, ומאחר שכבר היה מבושל, הרי לא ניתוסף מלאכה, אבל מים שנצטננו, דחימומו זה בישולו, כיון שנצטנן וחוזר וחמם, הרי כאילו חיממן בפעם הראשון, עייש"ה. וא"כ כמו"כ בנוגע להזיעה, היינו האדים, שזה תכלית בישולו, אין מה שנתבשל קודם גורם יציאת האדים, רק הבישול בשעת מעשה, א"כ כל בישול ובישול מלאכה בפ"ע וחייב. לאור הנ"ל אין להתיר ליתן שם מים אפילו חמין מאד, כדי שלא יתקלקל המכשיר, זולת ע"י נכרי, אולי יש להתיר".

פרק שביעי

בישול אחר אפיה וצליה / אפיה וצליה אחר בישול / צליה אחר צליה

מקור הדין

בספר יראים (סי' רע"ד) כתב: "כל דבר שנתבשל או נאפה כל צרכו, להחזירו בכלי ראשון לחממו, או ליתנו בצד האור מותר. שכל דבר שנתבשל או נעשה כל צרכו, אין בה משום בישול, שאין בישול אחר בישול. אבל יש בישול אחר צלי ויש צלי אחר בישול. דתניא בפסחים פרק כל שעה בסופו (מ"א ע"ב) – צלאו ואח"כ בשלו חייב. ומתמה תלמודא – אמאי, הא צלי אש הוא. אמר רב כהנא, הא מני ר' יוסי היא. דתניא, יוצאין ברקיק השרוי ובמבושל שלא נימוח, דברי ר"מ, ר' יוסי אומר, יוצאין ברקיק השרוי, אבל לא במבושל אע"פ שלא נימוח. פירוש, גבי מצה לחם כתיב, ואינו נקרא לחם, אלא אפוי ולא מבושל, וכשבשלו אחר אפייתו נקרא מבושל, דיש בישול אחר אפייה. הוא הדין נמי צלאו ואחר כן בשלו, דיש בישול אחר צלי. ור"מ ור' יוסי אמרינן בעירובין (מ"ו ע"ב), הלכה כר' יוסי. ועוד דברייתא תנא להא דר' יוסי בלשון רבים. וכשם שיש בישול אחר צלי ואפוי, כך יש צלי אחר בישול, דסברא אחת היא. ואמרינן נמי ביבמות פרק החולץ (מ' ע"א), דאע"ג דחלטיה, כיון דהדר אפייה בתנור, לחם איקרי, ואדם יוצא ידי חובתו בפסח. ואחרי דסוגיא דתלמוד כרבי יוסי, כוותיה עבדינן. הלכך אחרי שפירשתי שיש דבר המתבשל בכלי שני (א.ה. ראה לעיל עמ' 30) ויש בישול אחר אפוי וצלי ויש צלי אחר בישול, יזהר אדם שלא יתן פת אפוי בשבת, (אלא) [נדצ"ל – אף, עי' בטור סי' שי"ח ובסמ"ג שהביא הב"י שם, ובתועפות ראם ליראים שם] בכלי שני במקום שהיד סולדת בו, וגם מצלי יזהר כמו כן. וגם המבושל לא יתן אצל האש בחום גדול שהיד סולדת בו, ואם עשה חילל שבת, וחושש אני לו מסקילה וחטאת".

אבל הראבי"ה (ח"א סי' קצ"ז) הביא דבריו והשיג עליו: "ולאו מילתא היא, דהא מייתי ליה (כלומר, למימרא דרבי יוסי) בפרק כיצד מברכין (ברכות ל"ח ע"ב) ומסקינן – עד כאן לא קאמר ר' יוסי, אלא לגבי מצה, דבעינן טעם מצה בפיו וליכא" (א.ה. כלומר, ואם כן אין ראיה שאליבא דרבי יוסי בישול מבטל אפיה וצליה בכל מקום, אלא דוקא לענין מצה, שהבישול מבטל את טעם האפיה).

והבית יוסף (שם) כתב על קושיא זו – "וההיא דאותביה ראבי"ה ממסקנא דפרק כיצד מברכין היא קושיא חזקה", ומוסיף: "ודע דכי היכי דאותביה ראבי"ה ממסקנא דפרק כיצד מברכין לדחויי דאין בישול מבטל האפייה, ושאני התם דבעינן טעם מצה וליכא, איכא לדחויי נמי, דטעמא דצלאו ואח"כ בישלו חייב, לאו משום דבישול מבטל את הצלייה, אלא משום דאמר קרא (שמות יב ט) – ובשל מבושל מכל מקום, וכדאמר התם (פסחים מ"א ע"א) עולא" (ובט"ז שם ס"ק ו' מיישב קושיית הב"י, עיי"ש, וע"ע באגלי טל אופה ס"ק ט"ו).

ובסמ"ק (הו"ד בב"י שם) כתב: "והשתא יש שלשה חילוקים בדבר. לח וצלול, לדברי הכל יש בישול אחר בישול. ובדבר יבש, אם ראשון ושני הכל דרך אפייה וצלייה, לכאורה לדברי הכל אין אפייה אחר אפייה ואין צלייה אחר צלייה, וסברא הוא דגם ה"ר אליעזר מודה בזה. אבל כשהראשון דרך אפייה או צלייה והשני בבישול בתוך מים, אוסר ה"ר אליעזר, דיש בישול אחר אפייה וצלייה, דומיא דההיא דרקיק מבושל. ולפיכך מותר להניח צלי סמוך לאש כדי לחמם, אפילו היד סולדת בו ויש רוצים לומר דגם בזה אסר ה"ר אליעזר, ואינו נראה, דלפי הראיה שהוא מביא מרקיק ופסח, אינו כי אם דוקא היכא שבישל בסוף במים או ביין".

הטור (שם) העתיק את דברי רבי אליעזר ממיץ וכתב: "ותימה למה אסרו בכלי שני, ואפשר דמדמי ליה למלח, דקאמר בגמרא (שבת מ"ב ע"ב) לחד לישנא שמבשל אפילו בכלי שני. ואינו נראה לאוסרו בכלי שני".

להלכה

ע"פ משנ"ת נפסק בש"ע (שם סעי' ה'): "יש מי שאומר, דדבר שנאפה או נצלה, אם בשלו אח"כ במשקה, יש בו משום בישול, ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו, ויש מתירין. הגה: בכלי שני. ויש מקילין אפילו בכלי ראשון. ונהגו ליזהר לכתחלה שלא ליתן פת אפילו בכלי שני כל זמן שהיד סולדת בו".

והמג"א (שם ס"ק י"ז) מוסיף: "אע"ג דאין בישול אחר בישול, מ"מ יש בישול אחר צלי, והוא הדין שיש צלי אחר בישול. ולכן אסור ליתן דבר שנתבשל אצל האש בלא רוטב. אבל לכ"ע אין צלי אחר צלי, ודבר שנצלה מותר ליתנו אצל האש אפילו נצטנן, והוא הדין האפוי".

לפי פסק זה פוסק המ"ב (שם ס"ק מ"ה): "מה שנוהגין איזה אנשים, כשעושין חמין מרגלי בהמה, לחתוך חתיכת פת בכלי ולערות עליהם המרק של הרגלים מכלי ראשון, לא יפה הם עושין. דאפילו אם לא יתן הפת בתחלה, עד שיערה המרק תחלה בכלי, כדי שיעשה כלי שני, הלא כתב רמ"א דיש ליזהר בזה. אלא אם רוצה ליתן פת, ימתין עד שלא יהיה היד סולדת במרק, או שלכל הפחות ישאב בכף מן הקדרה, כדי שתהיה הקערה כלי שלישי" (א.ה. עי' לעיל עמ' ?? בשם שו"ת מנחת יצחק, שלענין זה אפשר לסמוך שמצקת נחשבת ככלי בפני עצמו). ולהלן שם (ס"ק מ"ז) כתב המ"ב בשם הפמ"ג (הו"ד לעיל עמ' 32), שבכלי שלישי ודאי אפשר להקל.

לפי דברי המ"ב עולה, שאפשר להקל לערות ממצקת רוטב על בורקס וכיו"ב, ואין מקום לחשוש לבישול אחר אפייה, כיון שהעירוי מהמצקת נחשב לעירוי מכלי שני, ונתבאר לעיל (עמ' 32), שאפשר להקל בעירוי מכלי שני, כמו בכלי שלישי.

בישול וצליה אחר צליה שלאחר בישול

בביאור הלכה (שם ד"ה יש מי) כתב: "עיין מ"ב, דיש צלי אחר בישול. ועיין בפמ"ג שהביא מפסחים מ"א, דלא נתבטל שם בישול הראשון, והוליד מזה, דמותר לשרותו בחמין בשבת [רצונו לומר, אם עשה צלי אחר בישול בע"ש], כשאר דבר מבושל. ונראה דהוא הדין לדידיה בבישול אחר צלי, דמותר בשבת להניחו בלי רוטב בתנור אף שיצלה, דלא נתבטל שם צלי ראשון ממנו, דהא רבינו אליעזר ממיץ משוה אותם להדדי. אך לענ"ד אין דין הפמ"ג מוכרח. דנהי דמוכח שם דלא נתבטל שם הראשון, הרי שם השני בודאי קיים, ושפיר יש לומר דמקרי עתה בשול אחר צלי. אך זה נלענ"ד בבשלו ואח"כ צלאו בע"ש, דמותר להניחו בתנור בשבת, דפעולה אחרונה נקבע בו יותר, ומקרי צלי אחר צלי".

טיגון אחר אפיה / בישול אחר טיגון

לענין טיגון אחר אפיה כתב הפמ"ג (שם במש"ז ס"ק ז'): "הוי יודע, מלשון הרא"מ שכתב המחבר (שם סעי' ה'), נאפה או נצלה [אם בשלו אחר כך] במשקה, משמע דווקא משקה, כיין ומים, ושמן באפשר (כלומר, בשמן יש מקום ספק, אם נחשב טיגון או בישול)…, הא נתבשל בשומן, טיגון הוה – עי' סנהדרין פרק קמא (ד' ע"ב) בחלב וכו' (כוונתו לרמוז, שמבואר ברש"י שם, שאיסור בשר בחלב שכתבה תורה בלשון – לא תבשל, אינו יכול להתפרש לענין חלב בצירה, כיון שחימום החלב (בצירה) נחשב לטיגון ולא לבישול), ואין בישול (כלומר, אינו נחשב לבישול), ולא מבטל אפיה וצליה".

ולענין בישול אחר טיגון כתב בקצות השלחן (סי' קכ"ד בדה"ש ס"ק נ"ד): "כדורים שקורין קיגאלאך או מאנדאלאיך (שקדי מרק), שמטגנים אותם בשמן תחילה, ואח"כ מניחים אותם בתוך המרק בכלי שני… אסור ליתן המאנדאלאך למרק בכלי שני, דאולי הוי טיגון בשמן, והוי בישול אחר צליה". וכ"כ בשו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' י"ב ס"ק ד'): "אנו מחמירים דיש בישול אחר אפיה, והוא הדין אחרי טיגון בלי בישול גמור", ומכח זה החמיר שלא להכניס שקדי מרק לכלי שני.

אבל בשם הגרש"ז אויערבך הובא (בשמירת שבת כהלכתה פ"א הערה קפ"ב), שכיון שמטגנים את שקדי המרק בשמן עמוק – מה לי בישול במים או בשמן.

חימום אחר בישול

בשולחן ערוך (שם סעי' ט"ו) נפסק: "דבר שנתבשל כל צרכו והוא יבש שאין בו מרק, מותר להניחו כנגד המדורה אפילו במקום שהיד סולדת בו". ותמה הביאור הלכה (שם): "צ"ע, הא לעיל מביא דעת הרא"ם [שאוסר בישול אחר אפיה], ועי"ש במג"א דלדעתו הוא הדין דיש צלי אחר בישול, ואיך מתיר הכא בסתם [מספר בית מאיר על או"ח, וכן הקשה בספר מאמר מרדכי, ע"ש שנדחק ליישב]".

והחזון איש (או"ח סי' ל"ז סס"ק י"ד) כתב ליישב: "על כרחך צריך לומר, דכל שלא יבא לטעם צלי ממש, אלא שיתיבש קצת, אין בזה בישול אחר בישול". ועל פי זה נראה, דהוא הדין כשמחממים בשר יבש וקוגל וכיו"ב על גבי מכסה קדירה העומדת על הבלעך או הפלטה, אין זה נחשב לצליה, אלא לייבוש בעלמא, כיון שהבשר אינו מתחמם ישירות מחום האש.

עוד מתרץ החזון איש שם: "ואפשר דצלי קדר כדין בישול לענין זה, ודוקא צלי על גחלים או שפוד, יש בצליה זו אחר בישול". נראה שכוונתו ליישב, שכיון שמחמם את התבשיל היבש בתוך קדירה, אין זה נחשב לצליה אלא לבישול.

לתירוץ האחרון עולה, שאם מחמם בשר בלא להכניסו לקדרה (כפי הנהוג לחמם בשר על גבי מכסה של קדירה העומדת על הבלעך או הפלטה), הרי זה נחשב צלי ואסור. אמנם לתירוץ הראשון נראה שגם זה מותר, כיון שהבשר אינו נצלה על האש, אלא מתייבש, וכנ"ל.

נדונים שונים

הכנת קפה וקפה נמס

בשו"ת חתם סופר (או"ח סי' ע"ד) נשאל: "נידון מה שנוהגים בק"ק האמבורג לשפוך ביום ש"ק רותחין מכלי ראשון על קאפע כתוש שכבר נשפך עליו רותחין מע"ש והורק המים, ועתה חוזרים ושופכים עליו ושותים אותו כך, אם יש היתר לזה ע"י ישראל, או לכל הפחות ע"י שפחה גויה". והשיב: "נהירנא זה ששים שנה כד הוינא טליא בעיר מולדתי בק"ק פפד"מ, היו מלעיזים כך על עשירים שנוהגים היתר בכך, אך לא ידעתי אז שורש הדברים ומה נגזר עליהם מפי רבותי הגאונים ז"ל. ועכ"פ נראה שאחד הורה להם כך, והנח לישראל, אם אינם נביאים וכו', כי אז לא היה דור פרוץ ח"ו, ולא נתפשט דבר בלי הוראת חכם. ונחזי אנן, הנה הקאפע הוא קלוי באש והעיד בתשובות גנת ורדים שרמז עליו בבאר היטב סי' שי"ח [ס"ק י"ד], שבמדינתיהם אוכלים אותו כך, ואפילו כתוש כקמח אוכלים אותו, וכתב זה כידוע ומפורסם. ולפ"ז לרוב הפוסקים דאין בישול אחר אפייה וצלי וקלוי, א"כ אין כאן איסור בישול דאורייתא כלל לכאורה (א.ה. את המשך דבריו כאן העתקנו לעיל עמ' 43)… אך הרי בש"ע מביא שיטת הרא"מ, ונוהגים להחמיר כמותו שיש בישול אחר אפייה וצלי וקלוי, א"כ אזדא ההיתר הנ"ל.

ועתה נעיין במה ששופכים עליו רותחין מע"ש. והנה במתני' [שבת קמ"ה ע"ב], כל הבא בחמין מע"ש, פירש"י וכן ס"ל לכמה פוסקים, היינו שנתבשל כל צרכו מע"ש, אז מותר לשפוך עליו רותחין בשבת, אבל אם רק הודח בחמין בע"ש, אסור להדיחו בחמין בשבת. אך הרמב"ם כ' להדיא פכ"ב משבת הל' ח', דבר שנתבשל קודם שבת או נשרה בחמין לפני השבת, אע"פ שהוא עכשיו צונן, מותר לשרותו בחמין בשבת, ע"ש. הרי שהתיר השרוי בע"ש, אעפ"י שלא נתבשל, מותר לשרותו. וצריך לומר דראוי לאכילה ע"י שריית ע"ש, כקאפע שראוי לשתיה ע"י חמין שפוכים שעליו מע"ש. דאי לא ראוי לאכילה ע"י שריית ע"ש, הרי אפילו נתבשל, אם אינו כמאכל בן דרוסאי, יש בו משום בישול… עכ"פ ס"ל לרמב"ם דלא בעי נתבשל, דלא כרש"י. ורי"ף פירש, תרנגולתא דר' אבא היה מלוח ביותר, ושרו אותו במים רותחים למתק מליחתו, משמע שהיה חי ולא נתבשל. וכ"כ המ"מ [עי' פ"ט ה"ג], ואפ"ה מותר כשבא בחמין מלפני שבת, אם לא נאמר דמליחותו היינו בשולו. וא"כ [אי] לא ס"ל כרא"מ, כבר כתבנו שהקאפע ה"ל קלוי ושרי. ואי ס"ל להרי"ף כרא"מ, ואפילו הכי מותר תרנגולתא דר' אבא, משום שנשרה בחמין מע"ש, א"כ  בנ"ד נמי מותר ממה נפשך הקאפע אחר שהוא קלוי וכבר נשרה בחמין מע"ש. ואין כאן מקום לאסור, אלא אי סבירא לן כרא"מ, יש בישול אחר קלוי, וסבירא לן נמי כרש"י, דתרנגולתא דר' אבא מבושל ממש הוה, אבל בשרייה בעלמא לא. וא"כ יש לסמוך עכ"פ לשפוך ע"י גוי בשבת. והיינו קאפע שהוא יבש לגמרי, ואין בו שום לחלוחית מים קרים, דא"כ אסור. דע"כ לא היו דברינו אלא בדבר יבש, אבל בדבר לח, אע"ג דרמב"ם לא חילק, מ"מ רוב הפוסקים מחלקים, וכן פסק בש"ע, בודאי אין שום הו"א, ואם יש נוהגים כן גם בלח, נשתבשו מהנ"ל, אבל העיקר כמו שכתבנו, דביבש וע"י גוי אין כח למחות להנוהגים היתר. ומכל מקום אשרי הנזהר".

לענין קפה נמס כתב בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' ע"ד בישול ס"ק ט"ז): "בעשיית קפה נמס (איסטענט קאפע), מבשלים את הקפה, ואח"כ מיבשים אותו באויר חם ביותר. האם משום זה יש להחשיבו כמבושל כל צורכו, או שמא משום שאין טעמו כשנימוח בקרים דומה לטעמו כשנימוח בחמין… שייך בו בישול. תשובה, פשוט, שאם האמת שקפה נמס נתבשל במים אחר שקלו גרעיני הקפה, הוא דבר מבושל, אם בשלו כל צרכו. ומסתבר שהוא אמת, מדנמוח הקפה ונמס לגמרי. וגם החום של שמונה מאות, שבשביל זה ניתבש כל כך שנעשה אבק, הוא ג"כ בשול, וממילא אין בשול אחר בשול, דהא יבש הוא. ומה שמרגישים טעם אחר בקפה שנמוח במים קרים מקפה שנמוח במים רותחים אינו כלום, כדהוכחתי ממלח (שם ס"ק ט"ו, הו"ד לעיל עמ' 32)… איברא דאני מחמיר לעצמי בין בקפה נמס ובין בצוקער ליתן בכלי שלישי, אבל לדינא אין להחמיר".

וכ"כ בשו"ת מנחת יצחק (ח"א סי' נ"ה): "הנה אחרי החקירה של הביד"צ דפה אצל חברת נסטלי בע"מ, הייז מידלסקס, השיבו בזה הלשון – תרגום: "שפולי הקפה שמשתמשים בהם ביצור, עוברים פעולת קלייה לפני הרתחתם, וכן הפחמימות עוברות הרתחה". כלומר, דהכל כבר מבושל ממש… אם כן בנידון דידן, כיון דהוי מבושל ממש, לכאורה אין שום חשש לערות עליו מכלי ראשון בשבת".

אמנם שוב הביא שם את דברי הפוסקים שהובאו לעיל, שמחמירים לחוש לבישול אחר בישול ביבש שנימוח, וסיים: "דיש ליזהר מלערות עליו מכלי ראשון שהיד סולדת בו, דהרי חוזר ונמחה הקאפע, ומכל שכן המיני ציקער שבו".

ובתשובה אחרת (ח"ט סי' כ"ז) הוסיף: "נודע חומרת החיי אדם (מלאכת אופה סי' ד', הובא לעיל עמ' 24) ובחכמת אדם (כלל נ"ט סי' ו'), דאם חם כ"כ שהיד נכוית במים, אפילו בכלי שני מבשל, ופסק כן המ"ב (סי' שי"ח ס"ק מ"ח) ובשאר מקומות… כיון דהאחרונים נקטו כהחיי"א להחמיר, וכ"פ החזו"א (או"ח סי' נ"ה ס"ק י"ח, הו"ד לעיל שם), יש להחמיר כדבריהם. אך בדבר יבש, אלא שנימס במים חמין, דיש בזה רק משום המחמיר תע"ב, אחרי שנתבשל פעם אחת, יש להקל אף בספק נכוית בכלי שני" (מה שכתב המנח"י בתשובה זו, וגם באריכות בתשובה הנ"ל בח"א, שלדעת האוסרים יבש שנימוח, אין זה אלא בגדר המחמיר תבא עליו ברכה, ומשו"ה מיקל ביד נכוית, צע"ג לענ"ד, דלא כתבו כן אלא לענין מלח, דאף אם אינו מבושל, מדינא מותר, אלא דהמחמיר תבא עליו ברכה, ובזה כתבו, דמלח מבושל כיון שהוא יבש שנימוח, לא עדיף ממלח שאינו מבושל כלל, וגם בזה המחמיר תע"ב. אבל בשאר דברים ששייך בהם חשש בישול לכ"ע גם בכלי ראשון שהעבירוהו מן האש, ודאי יש חשש מדאורייתא, וכמו שכתב הרב בסידור (הו"ד לעיל שם, וגם המנח"י העתיקו בתשובתו), וא"כ הוא הדין אליבא דהחיי אדם בכלי שני שהיד נכוית בו, וצ"ב בדבריו. אמנם לדינא יתכן דשפיר צדקו דבריו, דעכ"פ כיון דאין חוששים מדינא לחומרת החיי אדם, אלא ממנהגא, שפיר אפשר לסמוך בכה"ג על שיטת הסוברים שאין בישול אחר בישול בדבר יבש שנימוח, ועדיין צ"ע).

סוכרזית

הגאון ר"מ שטרנבוך שליט"א (במכתב בראש ספר מאור השבת ח"ב) כותב: "אודות סכרין [סוכרזית], בקרתי בבתי חרושת, דרשתי וחקרתי היטב… אין מבשלים החומר שעושים ממנו הסכרין, רק בתנור בחום בלי מים, דהוי כאפיה או כצליה… ולמעשה כהיום בסכרין (סוכרזית) יש שלשה סוגים: א) באבקה כעין סוכר טחון בשקיות, נעשה בעירוב החומר סכרין עם דקטרוזה מעורבים בצונן ביבש, הסכרין כאמור נעשה ע"י אפיה והדקטרוזה ע"י בישול, ואם כן ראוי לאסור מטעם בישול בכוס דאסרינן אחר אפיה… ב) בטבליות נראה שחמור יותר, שבחמין הוא דנמס בקל ולא בצונן, ויש לומר דבזה פעולה מחודשת בכוס חם, ואסרינן טפי בבישול אחר צליה… ג) בצורת נוזל מעורב במים מטוהרים שאינם מבושלים בצונן, ובזה ודאי יש להחמיר שכלי שני מבשל בחום שהיד נכוית בו, שדינו להחיי אדם ככלי ראשון, והמ"ב סתם כן (א.ה. ראה לעיל עמ' 24 – 25), ויש לחשוש לאיסור תורה"[28].

אבקות אינסטנט

בספר מאור השבת (ראש חלק ב') כתב: "בזמננו מיוצרים הרבה דברים בלא תהליך בישול, גם דברים שהיו תמיד מיוצרים ע"י בישול, עקב קידום הטכנולוגיה, משתנים מידי פעם תהליכי הייצור… לדוגמא, סכרין, אבקת מרק, קקאו כולל שייקים למיניהם. גם קפה נמס קיימת אפשרות לייצרו בלי בישול במים", ואם כן יש בהם בישול.

הנחת קטשופ על גוש

בשו"ת אגרות משה (שם ס"ק ה') כתב: "האם מותר ליתן קעטשאפ בשבת על בשר רותח הנמצא בכלי שני, דיש כאן שתי חומרות, אחת לחוש לדעת מהרש"ל (בש"ך יו"ד סי' צ"ד ס"ק ל' ומ"א סי' שי"ח ס"ק מ"ה, הובא לעיל עמ' 34) שדבר גוש חם חשיב כלי ראשון. ועוד, לחוש שיש בישול אחר בישול בדבר לח, ועוד אולי הקעטשאפ לא חשיב משקה כיון שהוא עב ביותר. וכן האם מותר ליתן מלח שלא נתבשל על דבר גוש חם בכלי שני, דהא מדינא אפי' בכלי ראשון שרי (עי' לעיל עמ' 29). תשובה, נראה לדינא דרשאין ליתן קעטשאפ על בשר רותח שניתן לכלי שני. דאף אם נחמיר גם שתי חומרות, הוא בשתי חומרות שהוא ספק ממש כל חומרא, שאף שהוא ספק ספיקא, אולי יש להחמיר בשבת משום חומרתו. אבל הכא, חומרא דיש בשול אחר בשול בדבר לח, הוא חומרא בעלמא, שגדולי הפוסקים סברי דגם בלח אין בשול אחר בשול, וכן הוא הכרעת הרמ"א ונוהגין כן, דרק שבנצטנן לגמרי מחמיר (א.ה. עי' לעיל עמ' 39, דהרבה אחרונים סוברים שבנצטנן לגמרי אסור מדינא ולא ממנהגא). וגם החומרא בדבר גוש שאף בכלי שני הוא עדיין כרותח, הא פליגי הרבה על זה ובתוכם הרמ"א (יו"ד צ"ב ס"ז), אשר הוא עיקר גדול בהוראה, והט"ז שם ס"ק י"ד מחמיר רק מצד דוחקא דסכינא, שלא שייך כאן בהנחת הקעטשאפ, והחת"ס הובא בפ"ת סק"ז מקיל כהרמ"א בהפסד מרובה, וכן כתב שהורה כן גם מורו הגאון להקל בדבר גוש בעת הצורך (עי' מה שהערנו לעיל עמ' 34), וא"כ גם דין זה, אף דהש"ך בסימן ק"ה סק"ח פוסק כמהרש"ל וכן המג"א בס"ק מ"ה, אין להחשיבו כספק השקול, אלא שכיון שלא ברור להיתר מחמירין, לכן אין להחמיר שתי החומרות אלו אף באיסורי שבת".

פרק שביעי

בישול דבר מועט

בספר שביתת השבת (פתיחה למבשל ס"ק י"ט) כתב: "קיימא לן, דדבר גוש שבא בחמין לפני השבת, שורין אותו בחמין בשבת. אבל בדבר לח יש בישול אחר בישול. וקשה, דאפילו דבר גוש ניחוש משום בישול, משום הלחלוחית שעל פניו, ולא אשתמיט להשמיענו שיהיה הדבר גוש נגוב דוקא. וכן כשלוקחים בכף לחה מן הקדרה חמה, ליתסר משום מבשל הלחלוחית שעל הכף. וכן כששופכים חמים לתוך כוס והכוס לח משתיה הראשונה, ליתסר משום מבשל. ושמעתי שהגה"צ מו"ה אריה ליב מסטאוויסק זצ"ל היה נזהר שלא לערות חמים לתוך הכוס עד שיתנגב, אבל לא ראינו לזולתו לרבנן קשישאי דעבדי הכי… הלחות שהיא בעין על הכלי יש מקום לאסור, דהא חצי שיעור אסור מן התורה, ולדעת רש"י והרא"ש בלח שנצטנן יש בישול מן התורה. אם לא שנאמר דהגם דחצי שיעור אסור, עכ"פ צריך שיהיה ניכר הדבר לפנינו, דמלאכת מחשבת אסרה תורה. ויותר נראה, דהגם דלרש"י והרא"ש יש בישול אחר בישול מן התורה בדבר לח, אך אנן דנהגינן כהרמ"א להקל אם לא נצטנן לגמרי, לא נקטינן לאסור מן התורה, רק אנו תופסים העיקר כהרשב"א, דאין בישול אחר בישול בלח, רק לחומרא מדרבנן מחמירין לאסור בישול אחר בישול, וכמו שכתב הנשמת אדם, ובכה"ג לא גזרו" (א.ה. עיין לעיל עמ' 39 שהבאנו שטעם הרמ"א שנוי במחלוקת, ולדעת הרבה אחרונים בנצטנן לגמרי אסור מן התורה).

בהמשך דבריו (שם ס"ק כ"ג) הביא השביתת השבת את דברי הפמ"ג בשם רבינו ירוחם (הו"ד לעיל עמ' 40), שאין בישול אחר בישול, אלא כשרובו לח, כי כשרק המיעוט לח, אינו מלאכת מחשבת, וכתב: "הגם כי הדברים עוד צריכים ביאור, מכל מקום למדנו מזה, שמה שאין מדקדקים לשפוך מכלי ראשון לתוך כוס לח, או תוחבים כף לחה לכלי ראשון, יש להם על מה שיסמכו, והוא דברי רבינו יונה הנ"ל. ומכל מקום, גם המחמיר בזה אינו מן המתמיהין, רק טעמא רבא אית במילתא, דהא דעת רש"י והרא"ש והמחבר והמג"א סי' רנ"ג ס"ק ל"ז, דבלח שנצטנן יש בו בישול דאורייתא, וגם דפסיק רישיה דלא ניחא ליה גם כן אסור".

ובשו"ת מנחת יצחק (ח"ט סי' ל') כתב עוד טעם להקל, בעירוי מכלי ראשון על כוס לחה, ע"פ שיטת הרשב"א והר"ן (הו"ד לעיל עמ' 21 – 22), שבעירוי חמין לתוך צוננין אין איסור, כיון שהחמין מתערבין בצוננין ומצטננים ואינם מתבשלים. ולא זכיתי להבין דבריו, שהרי ודאי אין מקום לומר, שיתערבו החמין בלחלוחית בעלמא של הצוננים ויצטננו גם הם.

ואחר שהאריך המנחת יצחק שם סיים: "והנה כל זה יש לצרף ללימוד זכות, אבל בודאי לכתחילה יש לעשות בדרך היתר כמבואר. אמנם כפי מה שכתב לי כעת ת"ח גדול אחד, ששמע בשמי לענין כוס רטוב ממים, דאם ע"י שמניפו באויר לנגבו אין יוצאין ג' טיפין, אמרינן דהמעט רטיבות הנשאר כמאן דליתא דמי, ומותר לערות לכלי זה מכלי ראשון, והוא עפ"י המבואר במתני' (תרומות פי"א מ"ח), דתנן שם – המערה מכד לכד ונוטף שלוש טיפין, נותן לתוכה חולין, עיי"ש. והאמת אומר, שאינני זוכר שהבאתי ראיה ממתניתין הנ"ל, דשם יש לומר דשאני, דהקילו בתרומה בזה, כמבואר במפרשי המשנה שם. ועל ראיה זו, נוכל רק לומר, אעפ"י שאין ראיה לדבר, יש זכר לדבר, למה שראיתי באחרונים שהקילו בכלי שקשה לנגבו, כגון לתוך הבקבוק, להקל כשיערה היטב כל הטיפות, ואם נשאר דבוק איזה טיפה אינו ניכר כלל, ולא שייך על זה שם בישול, ומהאי טעמא לוקחים בכף לחה מן הקדירה חמה, ואין מדקדקים לנגב. אבל במקום שיכולים, יש לנגב, כמו שכתב בספר ברית עולם (מלאכת האופה אות ל"ד). וכל זה אם הלחלוחית ממים שכבר נתבשלו ונצטננו, אבל אם לא נתבשלו, בודאי יש לנגב, שלא להכשל בחשש איסור דאורייתא".

ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א סי' צ"ג) מיקל יותר לענין מים שנתבשלו כבר ונצטננו וכתב: "הנה ערוי מבשל כדי קליפה מדאורייתא… ולכן יש לאסור לערות מתוך כלי ראשון רותחין לכלי שהדיחוהו במים קרים שלא נתבשלו ונשארו בו טפים, שמתבשלים הטפות. ואף שלא ניחא ליה יש לאסור, וצריך לנגבו… אבל כיון שאין בזה שעור החיובא, אף שעכ"פ אסור מדאורייתא, משום דחצי שעור אסור מן התורה, יש אולי להקל בהדיח במים קרים שהיו מבושלים ונצטננו, כיון דיש סוברין דאין בשול אחר בשול אף בלח שנצטנן, והוא גם פסיק רישיה דלא ניחא ליה, אבל בלא נתבשלו לעולם יש לאסור". ושנה הדברים בתשובה אחרת (או"ח ח"ד סי' ע"ד ס"ק י"ט): "הנה יש חלוק בין טפות מים, שלא מיתוסף בזה שום הנאה אף לא בכמות, שאף במים קרים שהוא בשול דאורייתא, אין בזה איסור, להערוך והרבה פוסקים דפסיק רישא דלא ניחא לו שרי אף לכתחלה, ובטפות מים שהוא פחות מכשיעור אפשר אין להחמיר. אבל מכל מקום כתבתי שיש לאסור. שלכן בהיו מים רותחין שנצטננו, שמעצם הדין אין בשול אחר בשול, דכן סוברין רוב הפוסקים, ודאי לא שייך להחמיר בהטפות. ואם יש מים הרבה מבושלים שנצטננו, יש לאסור לערות עלייהו הרבה מים רותחין, באופן שגם המים הצוננין יעשו רותחין, כיון דהוא פסיק רישא דניחא לו".

ובשו"ת שבט הלוי (ח"ז סי' מ"ב ס"ק ב') מיקל אף לענין מים שלא נתבשלו: "דרכי להקל אחרי הכאת הכוס על היד וכיו"ב שהוציאו עיקר ליחת המים, והניצוצים שנשארו עוד איננו בגדר בישול כלל, דלא נתוסף לו כלום בזה, ואינו נהנה מן הבישול… וגם יראה דהוא גרע מחצי שיעור, דבחצי שיעור שייכים כל גדרי בישול, אלא דחסר שיעור חיוב, משא"כ ניצוצים כל שהו אלה, דלא שייכים גדרי בישול כלל, וגם בודאי הוא פס"ר דלא איכפת ליה כלל".

בענין חימום חלה שיש עליה קרח, כתב בשו"ת מנחת יצחק (שם סי' ל"א): "נהגו כמה אנשים להוציא מהמקרר חלה או קיגעל בש"ק ומשימים אותו ע"ג המיחם העומד על האש כדי שיתחמם, ונתעוררה השאלה, היות שנמצא בדרך כלל בהוציאם מהמקרר כמו כפור דק על גבם, וא"כ כשמשימם ע"ג המיחם, יש לדון בהכפור ההוא שנימס וגם נתחמם שם שיכול להגיע ליד סולדת בו, שיהיה אסור משום איסור בישול. ואף שאין מתכוון, אבל הוי פסיק רישא. ורק יש לומר דהוי פס"ר דלא איכפת ליה. ואולי יש לומר על פי ששמע בשמי לענין כוס רטוב ממים, דאם ע"י שמניפו באויר לנגבו ואין יוצאין ג' טפין, אמרינן במיעוט רטיבות הנשאר כמאן דליתיה דמי, ומותר לערות בכלי זה מכלי ראשון…, ואז יש לומר גם כן הכא, ההוא סיבה דכפור אין חשוב כלל וכמאן דליתיה כלל… יש לחלק, דשם מיירי בלחלוחית שנתבשל… משא"כ בנד"ד דאינו מגוף התבשיל, אלא מתהוה מהקרירות… רק אם הרטיבות הוא ממים שכבר נתבשלו, כגון שכבר שתו מים חמין מכלי ראשון, ורוצין לשפוך בתוכו אח"כ עוד הפעם מים חמין, ויש בו רטיבות קצת מהמים של השתיה הראשונה, אפשר להקל באופן הנ"ל, ומשום שבכבר נתבשלו, אף שנצטנן, יש לצרף השיטה, דאף בלח אין בישול אחר בישול… אבל לא בלא נתבשלו עוד". וכ"כ  הגרש"ז אויערבך זצ"ל (במאור השבת ח"א), שאסור לחמם חלה שיש עליה קרח, כיון שהקרח לא נתבשל מקודם.

פרק שמיני

הגסה

מקור הדין

איתא בגמ' (ביצה ל"ד ע"א): "תניא, אחד מביא את האור… ואחד שופת את הקדרה (פירש"י, מושיבה רקנית על האור)… ואחד מגיס (פירש"י, מנער בכף), כולן חייבין" (פירש"י, נותן מים ותבלין ומגיס, משום מבשל).

הרשב"א (שבת י"ח ע"ב) מבאר את טעם החיוב: "מפני שמערב את הכל, ואיכא משום קרובי בשולא". אבל הרמב"ם (הל' שבת פ"ג הי"א ופ"ט ה"ד והי"א) מבאר, שההגסה – "מצרכי הבישול הוא, ונמצא כמבשל בשבת" (ועי' להלן הערה ??).

בקדירה שאינה על גבי האש

שנינו במשנה (שבת י"ז ע"ב): "בית שמאי אומרים, אין נותנין… את הצמר ליורה אלא כדי שיקלוט העין, ובית הלל מתירין". ובגמ' (שבת י"ח ע"ב): "תנו רבנן, לא תמלא אשה קדרה עססיות ותורמסין ותניח לתוך התנור ערב שבת עם חשכה, ואם נתנן, למוצאי שבת אסורין בכדי שיעשו… גזירה שמא יחתה בגחלים. אי הכי… צמר ליורה לגזור (פירש"י, שמא יחתה בגחלים), אמר שמואל, ביורה עקורה (פירש"י, עקורה מעל האור). וניחוש שמא מגיס בה (פירש"י, מהפך בה, ובמבושל הוי בישול), בעקורה וטוחה (פירש"י, טוחה, מכוסה בכיסוי שלה, וטוחה בטיט סביב, דכולי האי לא טרח, ומידכר).

הלח"מ (הל' שבת פ"ג הי"א) נקט בדעת הרמב"ם (שם), שאין איסור הגסה, אלא כשהקדירה על גבי האש. אבל הרשב"א (שם) כתב: "מהא דקא אמרינן ביורה עקורה וטוחה משמע, דאפילו בעקורה איכא משום מגיס, דהגסה בכלי ראשון כבישול". וכ"פ בש"ע (סי' שי"ח סעי' י"ח), שיש איסור מגיס, אפילו כשהעבירו מעל גבי האש (ועי' בחזו"א או"ח סי' ל"ז ס"ק ט"ו).

הגסה שניה

כתבו הרמב"ן והרשב"א (שבת י"ח ע"ב): "ונראה דלא מיחייב אלא בהגסה ראשונה, שאינו מתבשל מהרה אלא בהגסה זו, שנמצא אף הוא מבשל [לשון הרשב"א – "מפני שמערב את הכל, ואיכא משום קרובי בשולא]… אבל משהגיס דבלאו הכי מתבשל, אף המגיס פטור, דמאי עביד" (ובחזו"א או"ח סי' ל"ז ס"ק ט"ו מצדד, שאפילו בהגסה ראשונה אינו עובר לדעתם, אלא אם הגיס קודם שנתבשל כמאב"ד).

אבל הר"ן (שבת ו' ע"ב בנד' ד"ה ומדאמר) כתב לענין מגיס: "שכל שלא נתבשל… איכא משום מבשל". וכ"פ בש"ע (שם), שרק אם נתבשל כבר כל צרכו, אין איסור הגסה[29].

בתבשיל מבושל כל צרכו שעל גבי האש

כתב הכל בו (סי' ל"א, הו"ד בב"י סי' רנ"ג): "לתת מים בתוך הקדירה כשצמקה יותר מדאי אסור, לפי שהמים קלים להתבשל, ודינן כדין התבשיל. מיהו אם בשלם קודם לכן, מותר. ועל כן פשט המנהג בנשים, שנותנות בחמין מים שנתבשלו שקורין שמדי"ן, מפני שאותן המים כיון שנתחממו הרבה על פי הכירה, כבר נתבשלו, וליכא משום בשול שנותנין אותן בתוך התבשיל חם ביותר. וצריכות להזהר שלא לתת אותן המים בעוד הקדירה על האש, לפי שהן מערבות ומגיסות בקדירה כדי לערב יפה, וקיימא לן דמגיס חייב משום מבשל אפילו בקדירה מבושלת כל זמן שהיא על האש. אבל ביורה עקורה אין בה משום מגיס". הרי שנקט, שאסור להגיס אפילו בקדירה מבושלת כל צרכה, כשהיא על האש, ומשמע מלשונו שיש בזה אפילו חיוב דאורייתא (כ"כ המג"א סי' שי"ח סס"ק מ"ג. ובא"ר שם סס"ק ל"ט מצדד, שאף הכל בו אינו מחמיר, אלא כשלא נתבשל כל צרכו, אבל בשעה"צ שם ס"ק קל"ו דחה דבריו. ובחזו"א שם פירש שהכל בו פירש כן בדעת הרמב"ם).

וכבר תמהו בספר טל אורות (הו"ד בשביתת השבת מבשל בא"ר ס"ק פ"א) ובמ"ב (שעה"צ שם ס"ק קמ"ח): "ולא אדע הטעם, דמאי עדיפא הגסה מבישול ממש, וכל הפוסקים מודים דבמבושל כל צרכו אין בו משום בישול, וכן איתא בתוספתא בהדיא"[30].

ובשביתת השבת (שם) כתב: "אפשר ליישב בדוחק לדברי הכל בו, דכמו שכתב הר"ן בסוף פ"ק דשבת לענין צמר ליורה, שאע"פ שקלטו העין, דרך הצבעים להגיס בהם תמיד כדי שלא יחרכו, כן סבירא ליה להכל בו גם בתבשילין המצטמקים, שאע"פ שכבר נתבשלו, דרך להגיס בהן בעודן על האש כדי שלא יתחרכו ויתדבקו בדופני הקדרה (נראה ביאור דבריו ע"פ דברי הרמב"ם שהובאו לעיל עמ' 50, שחיוב מגיס הוא משום שההגסה היא "מצרכי הבישול", ולפ"ז מצדד השביתת השבת לחייב אפילו בדבר מבושל כל צרכו, דסו"ס הכל הוא חלק ממלאכת הבישול). ועוד יש לומר בטעמא דמגיס חמיר טפי, משום דיש מיני גריסין וקמחים שע"י התדבקותם יחד אין מתבשלין יפה, שאין מגיע להם רתיחת המים, וכענין שאמרו (פסחים מ') – לא ליחלוט איניש תרי חיטי בהדי הדדי, דלמא אזלא חדא ויתבה בצידי חבירתה, ולא סלקא להו דיקולא דמיא… ועל כן אפילו כשעומד על האש ונראה שנתבשל כל צרכו, מכל מקום יתכן שיש חלקים שלא נתבשלו, וע"י ההגסה והמיעוך שולטת רתיחת המים בכולה, ויוכל לבוא לידי חיוב" (וכעי"ז כתב גם באג"מ שם ס"ק ט'. ולענ"ד צ"ע טעם זה, דאם כן למה מותר כשאינו על האש, הרי אם אינו מבושל כל צרכו, עובר משום מגיס אף כשאינו על האש, כמשנ"ת).

אבל בתפארת שמואל על הרא"ש (שבת פ"ג סי' י"א) כתב: "אסרינן מדרבנן אפילו מבושל כל צרכו, דשמא יטעה ויראה לו שהיא מבושלת כל צרכה, ויבא לידי חיוב סקילה". ובשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' ע"ד ס"ק ח') מבאר דבריו: "משמע דהוא עלול לטעות בזה כשהוא על האש, ואיכא קצת ספק. והמדרבנן שכתב הוא משום דמדאורייתא היה שייך למיזל בתר רובא שאין טועין… אבל לאחר שהוסר מן האש משמע דליכא למיטעי, דלכן ליכא אף בהגסה ממש איסור" (ועי' לקמן עמ' 54 בשם הגרשז"א, שפירש שהאיסור מדרבנן הוא כדי שלא יבאו לזלזל ולהקל בהגסה אפילו בתבשיל שאינו מבושל כ"צ, ולא מחשש טעות).

מדברי הש"ע (סי' שי"ח סעי' י"ח, יובאו דבריו להלן) עולה שנקט להלכה, שאין איסור הגסה אלא בתבשיל שלא נתבשל כל צרכו, ולא חשש לשיטת האוסרים. אבל מדברי הרמ"א (שם ויובא להלן) עולה שאסור להגיס אפילו בקדירה שנתבשלה כל צרכה, וכן נקטו ש"ע הרב והמ"ב, כמשי"ת להלן.

בתבשיל מבושל כל צרכו שאינו על גבי האש

בפסקי מהר"י וייל (הו"ד בט"ז שם ס"ק כ"ג) החמיר עוד יותר מהכל בו, וכתב שאין להגיס אפילו בקדירה שנתבשלה כל צרכה והעבירה מעל גבי האור – "דהוה כמבשל". והט"ז (שם) כתב שבודאי אין איסור מדינא בדבר, אלא – "משום הרחקה יתירה פגע בה… יחמיר הרוצה להחמיר". ומשמע מלשונו, שאין חיוב להחמיר בזה אפילו לכתחילה. ובלשון זה כתבו גם ש"ע הרב (שם סעי' ל') ובמ"ב (שם ס"ק קי"ז). מפרש בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"ד סי' ע"ד ס"ק ח'): "זה שכתב במ"ב – והרוצה להחמיר, יחמיר… כוונתו שאין בזה משום יוהרא".

במים

כתב בשו"ת אבני נזר (או"ח סי' נ"ט ס"ק ה'): "שמעתי בשם הרב הגאון מקוטנא זצ"ל, דבמים לבד אין בו משום מגיס, ומותר לעשות כן". אבל בספר קצות השלחן (סי' קכ"ד בבדה"ש ס"ק י') כתב: "כיון שלא נתברר היטב בפוסקים, טעם איסור הגסה בנתבשל כל צרכו, יש לאסור גם הגסה במים חמים לבד".

במאכל יבש

כתב הפמ"ג (א"א סי' רנ"ג ס"ק ל"ב): "באין רוטב, רק יבש גוש, איני יודע אם שייך מגיס ביבש לגמרי, שהופך בכף וממעכן. דאפשר דווקא בלח צלול שייך מגיס". ונראה שספקו של הפמ"ג הוא כשיש בקדירה הרבה גושים, כגון פתיתים וכיו"ב, ובכה"ג הסתפק, אם כשמגיס והופך עליונים למטה ותחתונים למעלה שייך מגיס (ולכאורה תורף הספק הוא, אם האיסור להגיס הוא משום שע"י ההגסה מחדיר המשקה לאוכל ומתרכך האוכל, ועי"ז ממהר בישולו, או שהאיסור הוא מחמת עצם זה שהופך עליונים למטה. ועי' משנ"ת לעיל עמ' 50).

הוצאה בכף

כשלא נתבשל כל צרכו

הרמב"ם (הל' שבת פ"ג הי"א) פוסק: "אסור להכניס מגריפה לקדרה בשבת והיא על האש, להוציא ממנה בשבת, מפני שמגיס בה, וזה מצרכי הבישול הוא, ונמצא כמבשל בשבת". והראב"ד השיג עליו: "אמר אברהם, הפריז על מדותיו, שאסר אפילו להוציא מן הקדירה במגריפה".

מבאר המגיד משנה (שם), שלדעת הרמב"ם: "כל שאין בהגסה ממש חיוב, הכנסת המגרפה מותר. וכל שיש בהגסה חיוב, אסור להכניסה". מדברי המגיד משנה עולה, שהוצאה בכף אינה הגסה ממש, ובמקום שיש איסור הגסה מן התורה, אסורה ההוצאה בכף רק מדרבנן. אבל האור שמח (שם) כתב, שההוצאה בכף אסורה – "אע"פ שאינו מכוין לבשל רק להוציא התבשיל, בכל זאת אסור, הואיל והוא על גבי האש קרוב לפסיק רישא שיגיס ויתבשל ע"י ההגסה. אבל באינו עומד על גבי האש, אלא שהוא בקדירה כלי ראשון, אע"ג דכי מגיס ומכוין לבשל ומתבשל איכא חיובא דבר תורה… מכל מקום כי אינו מכוין אלא להוציא התבשיל, לא הוי פסיק רישא ומותר". ואם כן לפי דבריו, יש לכאורה איסור דאורייתא בהוצאה בכף, שהרי בפסיק רישא דניחא ליה יש איסור מן התורה, ולכאורה אם קרוב לפס"ר כפס"ר, גם כשהוא קרוב לפס"ר, אסור מן התורה.

וכתב הבית יוסף (או"ח סי' שי"ח וכ"ה בכס"מ שם): "מה שכתב הרמב"ם – והיא על האש, נראה לי דלאו דוקא, אלא כל שהעבירה מרותחת מעל גבי האור, היא על האש קרי לה. וכ"פ בש"ע (שם): "האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין מעל גבי האור… אין מוציאין בכף מהם, שנמצא מגיס, ואיכא משום מבשל".

כשנתבשל כל צרכו

בש"ע (שם) נפסק: "האלפס והקדירה שהעבירן מרותחין מעל גבי האור, אם לא נתבשל כל צרכו, אין מוציאין בכף מהם, שנמצא מגיס, ואיכא משום מבשל. ואם נתבשל כל צרכו מותר". אבל הרמ"א (שם ובדרכי משה שם) הגיה ע"פ פסקי מהר"י וייל הנ"ל, שאסר להגיס בקדירה מבושלת כל צרכה שהעבירה מעל גבי האור: "ולכתחילה יש ליזהר אף בקדירה בכל ענין". ומשמע לכאורה שכוונתו היא, שיש להזהר לכתחילה אפילו שלא להוציא בכף מקדירה מבושלת כל צרכה שהועברה מעל גבי האור. וכך מפרש המג"א (שם ס"ק מ"ד), שאין להתיר אלא כשאי אפשר בענין אחר. אבל הט"ז (שם), לפי דבריו שהובאו לעיל, שפסק המהר"י וייל הוא "הרחקה יתירה", כתב: "דהוצאה בעלמא בלי שום היפוך בקדירה, אלא ליקח חתיכה, אין כאן זהירות. אע"פ שלא נתבשל כל צרכה אסור אפילו בהוצאה, שנמצא מגיס, מכל מקום בנגמר כל צרכה אין להחמיר בהוצאה, רק שיחמיר [נדצ"ל – שלא] להפוך בקדירה, הרוצה להחמיר". וכ"פ בש"ע הרב (שם סעי' ל') ובמ"ב (שם ס"ק קי"ז): "והרוצה להחמיר, יחמיר בהגסה ממש, אבל להוציא בכף אין להחמיר כלל בנתבשלה כל צרכה ואינה על האש".

מפרש בשו"ת אגרות משה (שם): "זה שכתב במ"ב – והרוצה להחמיר, יחמיר בהגסה ממש, כוונתו שאין בזה משום יוהרא. אבל להוציא בכף אין להחמיר כלל, כוונתו דאין בזה שום מעלה"[31].

ומכל מקום משמע מלשון הש"ע הרב והמ"ב, שכשהקדירה עדיין על האש, יש מקום להחמיר שלא להוציא ממנה בכף, אפילו אם נתבשלה כל צרכה. וכ"כ באליה רבה (שם ס"ק מ', הו"ד במ"ב שם ס"ק קי"ג), שיש להחמיר בזה, ע"פ דברי הכל בו שהובאו לעיל, שבהגסה בקדירה מבושלת כל צרכה העומדת על האש, יש חיוב חטאת, ואם כן יש מקום להחמיר גם שלא להוציא בכף.

וכ"כ בשו"ת אגרות משה (שם ס"ק ט'), בתשובה לשאלה, האם כשהקדרה כבדה וקשה להסירה מן האש, מותר להוציא בכף כשהמאכל מבושל כל צרכו: "אם הקדרה כבדה, אם הוא על האש, שאיכא איסור מדרבנן, אסור אפילו להוציא בכף… דכשהוא על האש דאיכא טעם לאסור, כדכתב התפארת שמואל (הו"ד לעיל), ואיכא גם דעת הכל בו שהוא אסור מדאורייתא… לכן חמור, ויש לאסור אף בקדרה כבדה".

אבל החזון איש (שם) כתב: "אחרי שדעת הרמב"ן והרשב"א והרא"ש והר"ן, דלאחר שבשיל כל צרכו שאין בו משום בישול, אין בו משום מגיס, והמגיד משנה פירש שגם דעת הרמב"ם כן, אפשר להקל בדבר. ואמנם בהגסה ממש בזמן שהוא על האש ראוי לפרוש, אחרי שלדעת הרמב"ם היא מלאכה דאורייתא, כפי מה שפירשו הכל בו, מכל מקום ליטול בכף שהוא רק מדרבנן, כדמשמע מלשון הרמב"ם – אסור וכו' ונמצא כמבשל, ומשמע שאינו מבשל ממש, וכן הוא בהדיא במ"מ, יש לסמוך להקל כשאר פוסקים, אפילו כשהוא על האש, וכמו שכתב הראב"ד. ובמ"ב כתב להחמיר ליטול בכף כל זמן שהוא על האש, אף בנתבשל כל צרכו. ונראה דברוצה להשאיר הקדירה כשהיא על כירה שאינה גרופה, שאם יסלקה לא יוכל להחזיר, ואין לו תקנה אלא ליטול בכף, אפשר להקל".

חידוש גדול מצינו בשו"ת אגרות משה (שם ס"ק י"א): "לפי טעם התפארת שמואל (הו"ד לעיל), שעל האש יש לטעות, וכשהורידו מן האש והיד סולדת אין לטעות, לכן גם על הבלעך, במקום שהקדרה אינה על האש, אלא רק יד סולדת, דתחלת הבשול לא היה מתבשל שם, אין לטעות. ואף אם יש מקום לחלק, אין יכולין להחמיר בשביל חשש טעות יותר ממה שמצינו. ואם מקצת על האש ואף בסמוך ממש להאש יש להחמיר" (וצ"ע למה לא חשש לדעת הכל בו, שהאיסור להגיס במבושל כ"צ הוא מדאורייתא, שלפ"ד לכאו' אין לחלק בזה).

כיסוי קדירה

מצינו ברש"י (חולין ק"ח ע"ב): "במגיס המנער את הקדרה, מתפשט הטעם בכולה, וכן המכסה אותה, מפני שמי השוליים עולין עד פה ויורדין". הרי שהשוה כיסוי להגסה, וכתב שע"י כיסוי מתפשט הטעם כמו ע"י הגסה.

לפ"ז מסתפק בשביתת השבת (מבשל בא"ר ס"ק פ"א): "אם מותר לכסות בכלי קדרה העומדת על גבי כירה או על האש ונתבשלה כל צרכה. דלפי מה דאיתא בחולין, שהכיסוי פועל כמו ניעור, שע"י זה מתערבים ומתבלבלים כל החלקים, א"כ אסור לכסות כלי בשבת גם בנתבשל כל צרכו, כמו שאסור להגיס… והכי מסתבר"[32].

גם בתהלה לדוד (מהדו"ת סי' ל"ב) כתב: "כתב הרע"ב ז"ל ב[שבת] פרק ז' מ"ב – [והמגיס בקדירה ו]הנותן כיסוי על גבי קדירה העומדת על האש, חייב משום מבשל, ע"כ. ולא מצאתי מי שהביא דין זה. ואי נימא דדמי למגיס, אפילו בעקורה מן האש חייב, וכמו שכתבו הטור והמחבר (הו"ד לעיל עמ' 50), וכדאמרינן בגמ' דף י"ח ע"ב (הובא לעיל שם). ואפשר דמיירי במבושלת כל צרכה דבעינן עומדת על האש" (כמשנ"ת לעיל עמ' 51). הרי שמשוה כיסוי להגסה.

ובשו"ת אגרות משה (שם ס"ק י') כתב: "הכל בו מסתבר שמחייב רק בהגסה, מהטעם שכתבתי (הו"ד לעיל עמ' 51), בשביל הקרטין (כלומר, פירורים שלא נתבשלו כל צרכם, שמתבשלים ע"י ההגסה), שלא שייך זה בשימת כסוי, אף על קדרה פתוחה ממש. וגם לדינא הגסה על האש הא הוא רק מדרבנן, והיה לן להתיר. אבל לטעם התפארת שמואל (הו"ד שם), שהחמירו בהגסה בעודו על האש, משום שאפשר לטעות, יש לאסור גם בכסוי דעל קדרה פתוחה". ומשמע ג"כ שמסקנת דבריו להחמיר מכח סברת התפארת שמואל.

אבל הגרש"ז אויערבך זצ"ל (במכתב בספר מאור השבת ח"ב מכתב י"ט ס"ק א') כתב להקל בזה, ומבאר: "כולם יודעים שכיסוי קדירה ממהר הבישול ולא יבאו לטעות, ורק בהגסה דקיל בעיני אנשים החמירו, כדי שלא יבאו להגיס, גם כשלא נתבשל כל צרכו" (והיינו שפירש, שאיסור הגסה במבושל כל צרכו אינו מחשש שיבאו לטעות במציאות בין מבושל כל צרכו לאינו מבושל כ"צ, כמו שכתב התפארת שמואל, אלא שיבאו להקל לכתחילה להגיס אף באינו מבושל כל צרכו).

ומכל מקום בקצות השלחן (שם) כתב, שאף לדעת המחמירים, לפי דברי רש"י, שע"י הכיסוי עולים מי השוליים עד פי הקדירה – "מובן שזה דוקא בעוד הקדירה מעלה רתיחות. אבל אם אין החום של הכירה מרובה כל כך, ואין הקדירה מעלה רתיחות, אז אין המים התחתונים עולים ע"י הכיסוי. והעולם לא נהגו ליזהר כשמסירין דהכיסוי מהקדירה של החמין בשבת בבוקר, לראות אם צריך להוסיף מים או להוציא מעט חמין, שלא לכסות אח"כ שוב את הקדירה. ויש לומר לפי שבשבת בבוקר כבר נחה הקדירה מרתיחתה, וע"י הכיסוי לא יעלו המים".

איסור מוליד

מקור הדין

איתא בברייתא (שבת נ"א ע"ב): "אין מרזקין (פירש"י, כמו מרסקין, משברין לחתיכות דקות) לא את השלג ולא את הברד בשבת בשביל שיזובו מימיו, אבל נותן הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה (פירש"י, של יין בימות החמה כדי לצנן, ואף על פי שנימוח מאליו) ואינו חושש". בלשון זו הובאה הברייתא להלכה בטוש"ע (או"ח סי' ש"כ סעי' ט').

אבל בתוספתא (שבת פ"ג הכ"ג) מובאת ברייתא זו בלשון אחרת: "אין מרסקין את השלג שיזובו מימיו, אבל מרסק הוא לתוך הכוס או לתוך הקערה ואינו חושש".

טעם וגדר האיסור

בטעם האיסור מצינו שלש שיטות בראשונים: רש"י (שם) מפרש: "משום דקא מוליד בשבת, ודמי למלאכה, שבורא המים האלו". מבאר הרשב"א (שם): "מה שכתב הרב ז"ל משום דקא מוליד, לאו למיסר משום נולד קאמר, אלא שהאיסור הוא משום סרך מלאכה, לפי שהוא כבורא ומוליד את המים הללו". וכ"כ הרמב"ן והר"ן (שם).

הרשב"א (שם) מפרש: "משום גזירת סחיטה בפירות העומדים למשקה נגעו בה, מפני שהברד והשלג למימיהן הן עומדין, ולפיכך לתת לתוך הכוס מותר, שאינו נראה כסוחט. ועוד הקלו בו לרסק בתוך הכוס, כפירות דלאו בני סחיטה, והתירו לרסק אפילו ביד לתוך הכוס… וטעמא דמילתא, לפי שאע"פ שנקרש ונעשה עב, הכל יודעין שאין בו אוכל ושמימיו נסחטין מתוכו, אלא מים הן מתחילתן ועד סופן, אלא שנקרשו לפי שעה, ולפיכך הקילו בהן לסוחטן לתוך הקערה או לתוך הכוס, אלא שהחמירו בהן לסחטן ולרסקן בפני עצמן".

טעם שלישי עולה מדברי רבינו ברוך בעל התרומה שכתב (סי' רל"ד – רל"ה): "אין מרזקין את השלג ואת הברד וכו', אסור למעך השלג ולעשותו צלול כמו מים, מפני שהוא נולד. אם כן, אסור לרחוץ ידים בשבת משלג, וכן לא ממים שקרשו ויש בהם גלצ"א בלע"ז (ברד – עי' רש"י נ"א ע"ב), לפי שממחה אותם בידיו ונעשים מים, והוה ליה נולד. וכן נראה שאסור לתת פשטידא בימי החורף בצד האש לחממה ביום השבת, לפי שהשמנונית שיש בה נקרש ונעשה עב וקפוי, ועתה נמחה ונעשה צלול, והוי נולד".

וכתבו הרמב"ן והרשב"א והר"ן: "ולפי זה, אפילו הניחם בחמה, ונפשרו או שזבו מאליהם, אסורים משום נולד. והא דשרי ליתנו לתוך הכוס או לתוך הקערה, שאני התם שמתערב ומתבטל ביין או מים שבכוס ואינו ניכר. ולפי טעמו אף בחמה אסור השומן, דנולד הוא". משמע מריהטת דבריהם, שלשיטת בעל התרומה, אסורה לא רק פעולת הריסוק וההנחה בחמה או כנגד המדורה, אלא אף המים שנוצרו מקרח והרוטב שנוצר משומן קרוש אסורים בדיעבד משום נולד.

ומה שכתבו לשיטת בעל התרומה, בטעם הדבר, שמותר לתת קרח לתוך הכוס או לתוך הקערה – "שמתערב ומתבטל ביין או מים שבכוס ואינו ניכר", וכ"כ גם בספר התרומה עצמו שם, מדברי הגר"א (סי' ש"כ סוף סעי' ב') עולה שכוונת הדברים היא, שהמשקה הזב אסור באמת משום נולד, אלא דאמרינן "קמא קמא בטיל", והוא מתבטל ברוב (או בששים, עי' במ"ב שם ס"ק י"ד בשם הפמ"ג) במשקין שבכוס.

אבל ברא"ש (שם פ"ד סי' י"ג) הובאו דברי בעל התרומה בשינוי לשון: "כתב רבינו ברוך ז"ל בספר התרומות – אסור להחם פשטיד"א בשבת אצל המדורה, משום דשומן הנקרש נימוח, והוה ליה מוליד, ודמי להך דאין מרסקין לא את הברד ולא את השלג". מדקדק בשו"ת פנים מאירות (ח"א סי' פ"ד) מלשונו: "שמע מינה דעיקר איסורו משום חשש מלאכה, דמוליד בשבת". ולפ"ז סובר בעל התרומות כשאר הראשונים, שהאיסור הוא בפעולת הריסוק, ומפרש כרש"י, שטעם האיסור הוא משום מוליד, אלא שמחדש שאפילו הנחה כנגד המדורה אסורה, אע"פ שההפשרה מתרחשת מעצמה (ובביאור הגר"א או"ח סי' שי"ח סעי' ט"ז ד"ה ויש מחמירין נקט, שכ"ה דעת רש"י, עיי"ש, וכ"נ מדברי ש"ע הרב דלהלן. אבל מסידור דברי הרשב"א שבת נ"א ע"ב עולה להדיא שפירש, שלשיטת רש"י אין איסור להניח כנגד המדורה. ולפ"ז אין מקום לפרש שכוונת רש"י כבעל התרומה. ומדברי הגר"א בסי' ש"כ סוף סעי' ב' עולה שפירש בדעת רש"י, שגם המשקה הזב אסור משום נולד, עיי"ש). אבל אין ראיה מדבריו, לאסור גם בדיעבד את המים והרוטב הנולדים.

וכ"כ בש"ע הרב (סי' שי"ח סעי' כ"ה), בטעם האיסור לחמם פשטידא, את לשון רש"י – "מפני שמוליד בשבת ודומה למלאכה שבורא מים הללו" (אלא שכתב שהמשקה הזב אסור בדיעבד – "כמו משקין שזבו בשבת מפירות העומדים למשקין, שאסורים משום גזרה, שמא יסחוט הפירות, כיון שהם עומדים לכך, ואף שומן זה, כיון שדרכו להיות זב וצלול, לפיכך כשהוא קרוש, הרי הוא כפירות העומדים למשקין, והזב ממנו בשבת אסור עד לערב". והאגלי טל (דש סי' ל"ו בהגה) השיג עליו, דבספר התרומה מפורש, שטעם האיסור משום נולד, ולא מגזירת פירות העומדים למשקין, עיי"ש).

והנה בשו"ת פנים מאירות (שם) האריך להוכיח, שאין לפרש שכוונת בעל התרומה, לאסור את המשקה הנוצר משום נולד, דלא מצינו סוג נולד כזה, ואח"כ כתב: "אלא על כרחך נראה, דבעל התרומות אינו חולק על פירוש רש"י, ועיקר טעמו מפני שמוליד ובורא מים הללו, מה שלא היה לפנים, וכן השומן נמי דמי לבורא כשנימוח, ולדעתו אפשר אם עשו בידים, אסורים מטעם שעשו מלאכה בשבת, דומיא דאין מוציאין אש מן אבנים, ומפרשינן (ביצה ל"ג ע"א) משום נולד, וכתב הט"ז בסי' תק"ב לאסור האש, דנעשה מלאכה באיסור, הכי נמי. אבל אם נימוח מאליו, לאסור משום נולד, דהוי לתא דמוקצה, זה לא עלה על דעת בעל התרומות לאסור… וראיתי בהרא"ש שהביא דעת בעל התרומה, דאסור ליתן שומן משום דמוליד, שמע מינה דעיקר איסורו משום חשש מלאכה, דמוליד בשבת. ואף להר"ן שהיתה לו גירסא – משום דהוי נולד, נמי יש לפרש הכי, דעיקר איסורו משום דהוי נולד, וא"כ הוי כאלו בורא דבר הזה… וכן המרדכי לכוונה זו נתכון… והיכא שנימוח מאליו, מעולם לא עלה על דעת שום פוסק לאסור משום נולד, והוי כמוקצה, דזה מוקצה מדעת מלומר כן".

עוד הוכיח שם הפנים מאירות את פירושו, מלשון בעל התרומות עצמו: "לאחר שכתב טעמו דאין מרסקין משום נולד, כתב – אבל אם מצניע חתיכה ברד כו' ובימות הקיץ נותנים מהברד לתוך הכוס של יין לצנן, מותר אע"פ שהוא נמחה שם, דהוי גרמא בעלמא, ומאליו הוא נמחה, ואינו ניכר. אבל ליתן פשטי"דא סמוך לאש וממחה את השומן אסור, שהשומן הנקרש הוא בעין לבדו, ואינו מתערב בשום דבר וניכר… הרי להדיא דמחמת איסור מלאכה קא אסיר. ותדע, דהא תלי הטעם בנותן ברד לתוך הכוס, משום דהוי גרמא בעלמא, וכן בשומן סמוך לאש, דהוי כגרמי וכעושה מלאכה בידים, שמוליד בשבת, אבל ברחוק מן האש או נימוח מאליו, לא עלה על דעת בעל התרומה לאסור משום נולד. וכן אפילו בריסוק שלג, בדעבד אין לאסור המים, אלא דלכתחילה אסור, דדמי כאלו הוא בורא המים, אבל בדעבד אינם אסורים".

אבל האגלי טל (דש סי' ל"ז ס"ק ג') דחה את ראיותיו, ובסוף דבריו דחה גם את ראיתו מלשון בעל התרומה וכתב: "לענ"ד אי אפשר לומר כן, שהרי בבעל התרומות בטעם ההיתר לתוך הכוס, דגרמא בעלמא הוא ומאיליו נמחה, וגם נותנו בתוך היין, וכשהברד נמחה, אז הוא מתערב ומתבטל ביין שבכוס, עיין שם. ואם האיסור רק על העושה, כיון דגרמא ואין איסור עליו, מה צריך עוד לטעמא דביטול".

ובשו"ת שבט הלוי (ח"ג סי' נ"ה) תמה עליו: "צ"ע, דהוא משוה כל הראשונים, הרמב"ן והרשב"א, הר"ן, הריטב"א והמאירי, טועים בדבר משנת ספר התרומה, שכולם הכניסו טעות זה בדברי ספר התרומה, דמשום נולד, ואינו אלא משום מוליד כרש"י".

ויצא בשו"ת שבט הלוי שם לחדש: "דספר התרומה תרתי קאמר. דודאי אינו חולק בעיקר טעמו של רש"י, שהאיסור לעשות כן לכתחלה הוא משום סרך מלאכה, דבורא מים חדשים. אלא דמהאי טעמא לא היה אסור גם דיעבד, ולזה חידש רבינו ברוך, דגם דיעבד אסור משום נולד. וטעמא דיליה, דודאי אין נולד זה דומה לנולד דכולי תלמודא כנ"ל. מכל מקום כיון שחז"ל אסרו מדרבנן מטעם בריאת המים, ודומה לאב מלאכה במה שממציא דבר חדש, אע"פ שבעלמא אין נולד כה"ג" (וע"ע בדבריו בח"ז סי' מ').

ריסוק שלג וברד לתוך משקה

בש"ע (סי' ש"כ סעי' ט') נפסק: "השלג והברד אין מרסקין אותן… אבל נותן הוא לתוך כוס של יין או מים והוא נימוח מאליו". והמג"א (שם ס"ק י"ג) מעיר: "נותן הוא, משמע דלרסק בידים אסור. אבל הרמב"ן והר"ן והרמב"ם והמ"מ כתבו בשם התוספתא (הובאה לעיל עמ' 54, ועי' בדברי הרשב"א שהבאנו שם), דאפילו לרסק בידים לתוך הכוס שרי. דטעם האיסור שמא יסחוט פירות העומדין למשקין, וכיון שנתערב במים לא גזרו". בש"ע הרב (שם סוף סעי' י"ט) כתב שיש להחמיר כדעת המחבר, אבל המ"ב (שם ס"ק ל"ד) מביא את שתי הדעות ואינו מכריע.

והנה הרא"ש (שם פ"ד סי' י"ג) פסק: "צריך אדם ליזהר בחורף כשנוטל ידיו בשבת, שלא יהא ברד או שלג במים, שמא ירסקנו במים". וכך פסקו הטור והמחבר (שם סעי' י"א): "צריך ליזהר בחורף שלא יטול ידיו במים שיש בהם  שלג או ברד, ואם יטול, יזהר שלא ידחקם בין ידיו, שלא יהא מרסק". והמג"א (שם ס"ק ט"ז) כתב, שלפי התוספתא אין בזה איסור, שהרי השלג הנמס ע"י הריסוק מתערב במים.

שבירת קרח

כתב הב"י (שם): "משמע דהא דאסרינן לרסק, דוקא במרסקו לחתיכות קטנות, כדפירש רש"י. אבל לשבר חתיכה ממנו שרי. וכן נראה ממה שכתב רבינו בסמוך, שמותר לשבר הקרח כדי ליטול המים מתחתיו, ואף על פי שכשמשברו ניתזו ממנו חתיכות דקות שרי. דלא מיתסר אלא כשהוא מרסקו כדי שיזובו מימיו. אבל הכא שאין [נדצ"ל – אין] מימיו זבים על ידי כן, ואפילו אם יזובו מועטים הם ולא חשיבי ועוד שאינו מתכוין לכך ועוד שהם הולכין לאיבוד. וכן נהגו להתיר. ולפי שראיתי מי שערער בדבר כתבתי זה". וכ"פ בש"ע הרב (שם סעי' י"ז)  ובמ"ב (שם ס"ק ל"ב).

הנחה כנגד המדורה ובחמה

הבית יוסף (שם סי' שי"ח) מביא את דברי בעל התרומה, ואת דברי הראשונים שנחלקו עליו (הו"ד לעיל עמ' 54), וכתב: "ונראה, דלבעל התרומה נמי לא אסיר אלא בפשטיד"א, שהשומן הנקרש הוא בעין לבדו, ואין מתערב עם שום דבר וניכר. אבל קדרה שיש בה שומן קרוש עם מרק, שכשהוא נימוח מתערב עם המרק ואינו ניכר שרי, כי היכי דשרי בסיפא דברייתא ליתן לתוך הכוס, משום דמאליו הוא נמחה, וכשהוא נמחה אז הוא מתערב ומתבטל ביין שבכוס ואין ניכר… והר"ן שכתב דלבעל התרומה אסור ליתן קדרה שקרש שמנינותה כנגד המדורה, יש לומר דבקדרה של בשר שמן שאין בה מרק אלא דבר מועט היא. ומיהו אפשר דהר"ן סובר דלבעל התרומה פשטיד"א לאו דוקא, דהוא הדין לקדרה. ואע"פ שיש בה מרק, לא דמי לנותן ברד לתוך כוס יין דשרי, דשאני התם, שאין הברד ניכר כלל. אבל שומן, שכשנמחה צף למעלה, ניכר הוא, ואסור לדעת בעל התרומה. וכתב בעל התרומה )במפתחות שבסוף הספר סי' רל"ה), שאם מערב שבת עירה ושפך חוצה המים והשומן שבתוכה, מותר לחמם בשבת הפשטיד"א. ונראה מכאן שאפילו לדעתו מותר להחם בשבת חתיכת בשר שמן, ואע"פ שמקצתו זב. שאם לא כן, אע"פ ששפך המים והשומן, הוה ליה לאסור מפני חתיכות בשר שמן שבתוך האינפנאד"ה, שהם נפשרים וזבים. והטעם, משום דכיון דדבר מועט הוא הדבר הנפשר, לא חשיב ושרי".

להלכה, לא חשש הב"י לשיטת בעל התרומה, ופסק בשולחן ערוך (שם סי' שי"ח סעי' ט"ז): "מותר ליתן אינפאנדה כנגד האש במקום שהיד סולדת ואע"פ שהשומן שבה שנקרש חוזר ונימוח".

והרמ"א הגיה: "וכל שכן קדירה שיש בה רוטב שנקרש, שכשהשומן נימוח אינו בעין, דשרי. ויש מחמירין, ונהגו להחמיר. מיהו במקום צורך יש לסמוך אסברא ראשונה".

שימוש במשקין שזבו

יש להסתפק בכוונת הרמ"א, האם המנהג להחמיר (שלא במקום הצורך), הוא שלא לעשות את פעולת ההנחה כנגד המדורה, וכהבנת הרא"ש (הו"ד לעיל עמ' 54) בשיטת בעל התרומה, או שהמנהג להחמיר (שלא במקום הצורך) הוא אפילו לאסור בדיעבד שומן שהפשיר והפך למשקה, וכהבנת שאר הראשונים בשיטת בעל התרומה (הו"ד לעיל שם).

ונראה לכאורה לפשוט ספק זה מדברי המג"א (שם ס"ק מ"ב) שכתב: "ונ"ל דמותר ליתן הפשטיד"א קודם שהוסק התנור, כמ"ש ססי' רנ"ג, דאפילו בנותן קדירה קודם שהוסק, פטור אבל אסור, וכל שכן הכא, דיש מתירין ליתן אפילו אחר שהוסק, לכל הפחות יש להתיר קודם שהוסק. ומכל מקום אין להקל בפני ע"ה, ויש לעשות ע"י עכו"ם". הרי להדיא, שמותר לכתחילה (ואפילו שלא במקום הצורך) להשתמש במשקה הזב, והעיקר הוא שלא יעשה את פעולת ההפשרה (ובשו"ת שבט הלוי ח"ז סוף סי' מ' הוכיח מזה כשיטתו שהובאה לעיל עמ' 55, שאין איסור בדיעבד, אלא כשנעשתה פעולת איסור).

וכ"נ מדברי ש"ע הרב (שם סעי' כ"ז) והמ"ב (שם ס"ק ק"ז, וציין לש"ע הרב) שכתבו: "ולענין הלכה נהגו להחמיר לכתחלה כסברא הראשונה (כלומר, כדעת הרמ"א), אבל בדיעבד יש להקל כסברא האחרונה (כלומר, כדעת המחבר). ואפילו לכתחלה יש לסמוך במקום הצורך על סברא האחרונה (כלומר, על דעת המחבר), כי כן עיקר".

אבל האגלי טל (דש סי' ל"ו ס"ק י"ב) תמה על מה שהתיר המג"א לומר לכתחילה לגוי לחמם פשטידא: "תמוה, דמה יועיל קודם שהוסק ואפילו ע"י גוי, כיון דהאיסור על השומן משום נולד ואפילו ממילא לשיטה זו", וכתב: "והדבר ברור שיש קיצור לשון במגן אברהם, וכוונתו לעת הצורך, דיש להקל כמו שכתב הרמ"א. וזה לענין האכילה, אבל באיסור נתינה אין צורך להקל, דאפשר ע"י עכו"ם, בזה כתב המג"א דמותר להניח קודם שהוסק התנור… ויש לעשות ע"י עכו"ם כמשפט". הרי שפירש שהמנהג הוא שלא להקל אפילו בדיעבד להשתמש במשקין, אלא במקום הצורך.

וכך נקט בפשיטות בשו"ת דובב מישרים (ח"א סי' נ"ה) בכוונת הרמ"א, שאפילו בדיעבד אין להתיר אלא לצורך (והוסיף שם – לצורך גדול). וכך פירש הגרש"ז אויערבך זצ"ל (שמירת שבת כהלכתה פ"י הערה י') בכוונת הרמ"א, ולפ"ז כתב – "דכל שיש לו מים אחרים, אין לשתות לכתחילה מי קרח שנפשרו" (ויל"ע לפ"ז, אם צריך להחמיר בזה אפילו ביו"ט, שהרי לא התירו נולד ביו"ט לצורך אוכל נפש, ואדרבא, דין נולד ביו"ט חמור יותר מבשבת).

דריסה על שלג והשתנה בשלג

כתב הטור (או"ח סי' ש"כ): "הר"ם מרוטנבורק התיר להטיל מי רגלים בשלג, שדומה לדריסת הרגלים שדורס אותו ברגליו ואינו חושש. וא"א הרא"ש ז"ל נזהר בדבר, שאינו דומה לדריסת הרגלים, כי על ידי השתן ודאי נימוח".  מלשון הטור משמע, שטעם ההיתר לדרוס על שלג הוא, משום שאין זה ודאי שע"י דריסתו ימס השלג, ואין זה פסיק רישא. וכ"כ המג"א (שם ס"ק י"ז). אבל הט"ז (שם ס"ק י') כתב: "נראה דאע"ג שאי אפשר שלא יהיה נימוח והוי פסיק רישיה, מכל מקום לא גזרו בזה, כיון דאי אפשר להזהר מזה בימות החורף, דכל הארץ היא כך, מלאה כפור וגליד, והמנעלים הם לחים, ונימס השלג שם".

וכתבו בשלה"ק (מסכת שבת) ובש"ע הרב (שם סוף סעי' כ') ובמ"ב (שם ס"ק מ"א) לענין השתנה בשלג: "טוב להחמיר במקום שאפשר ליזהר בקל".

הקפאת מים, ושימוש במים שקפאו

בשו"ת דובב מישרים (שם) דן אם מותר להקפיא מים בשבת, ורצה מתחילה לתלות במחלוקת בעל התרומה עם שאר הראשונים, אם מותר להניח שומן בחמה כדי שיפשיר, ולפ"ז צידד שם שאין להתיר אלא לצורך, כדעת הרמ"א (והוסיף שם שהרמ"א התיר רק לצורך גדול). אמנם אח"כ כתב: "בש"ס נדה י"ז מבואר, דשלג אינו לא אוכל ולא משקה. וכן מים שהגלידו מבואר בתוספתא, מובא בר"ש ז"ל פ"ג דטהרות מ"ב, דטהורים לגמרי, והיינו משום דאינם לא אוכל ולא משקה לקבל טומאה. ובש"ס שם מבואר, דאם חישב עליה למשקה, חשובה משקה לקבל טומאה. וא"כ שפיר מובן סברת הרמב"ן דלא חשיב נולד. דהא אם רסקן על כרחך חישב עליה לעשות מהשלג ומהגליד משקה, ובכה"ג גם בעודה קרוש חשיב משקה, משום דחישב עליה למשקה, ממילא שפיר לא חשיב נולד… ולפ"ז יהיה נסתר דברינו הנ"ל שכתבתי דתליא בפלוגתת הרמב"ן ובעל התרומה, דלדעת הרמב"ן יהיה שרי… כיון דלא חשיב נולד. דזה אינו, דגם לדעת הרמב"ן חשיב נולד בנדון דידן דעושה ממים כפור. ונהי דדעתו בשלג וברד, דגם בעודם קרושין חשובין משקה, מכל מקום זה הוא רק היכא שעושה משלג משקה, אם כן על כרחך חישב עליו למשקה דמהני, כמבואר בש"ס נדה הנ"ל, וממילא גם בעודה קרוש חשיב משקה. משא"כ להיפוך, אם עושה ממים שהיא משקה כפור, א"כ מחשבתו לאפוקי מידי משקה, שפיר חשיב נולד, דהא בכה"ג כפור שקרוש לא חשיב משקה".

ואם כן מסקנתו לאסור לכ"ע הן את פעולת ההקפאה והן את הקרח הנוצר בשבת. אמנם כתב שם בעצמו, שסברא זו שכתב לענין הקפאת מים, שייכת גם לענין הפשרת שומן, שמשתנה שמו ע"י ההפשרה מאוכל למשקה, ואעפ"כ כתב המחבר ע"פ הראשונים להתיר לחמם אינפאנדה אע"פ שהשומן שבה נימוח, והרמ"א מודה שאין לאסור עכ"פ במקום הצורך, ומוכח שלא סברו כדבריו. ועכ"פ שלא במקום הצורך פשיטא ליה לאסור (וע"ע בשו"ת שבט הלוי ח"ג סי' נ"ה).

הפשרת ציר של דגים

במחצית השקל (סי' שי"ח ס"ק מ"ב) כתב, לפי דברי הרמ"א, שאין להקל בהפשרת שומן כנגד המדורה, אלא לעת הצורך, שכמו כן – "יש להזהר בדגים שהרוטב ומרק שלהם קרוש".

אבל בשמירת שבת כהלכתה (פ"א סעי' ל"ז והערה ק"ט) פסק: "רוטב שרגילים לאוכלו גם כשהוא קרוש, כגון ציר דגים, מותר להפשירו". וביאר בשם הגרש"ז אויערבך זצ"ל: "הואיל והראשונים חולקים על בעל ספר התרומה, וגם תמהו עליו מפירות המותרים בסחיטה, סי' ש"כ סעי' א', דאין המשקה חשיב נולד… ורק הריטב"א והר"ן סוף פרק ד' דשבת תירצו, שגם בעל ספר התרומה לא אסר אלא בשומן שאין דרכו להאכל אלא אחר שנימוח, ולפיכך חשיב כפירות העומדים למשקה, ולכן אף שהמחצית השקל סי' שי"ח ס"ק מ"ב אוסר גם רוטב דגים שנימוח, מכל מקום בזמננו שרגילים לאוכלו כשהוא קרוש, ואין רגילים כלל להפשירו, מסתבר דשרי. וגם נראה דרוטב של דגים חשיב אוכל בין כשהוא קרוש ובין כשהוא נימוח".