עניני עשרה בטבת

ח' טבת ה'תשע"ג

מקור חיוב ארבעה צומות

כתב המחבר בשו”ע או”ח בתחילת הלכות תשעה באב ושאר תעניות סימן תקמ”ט סעיף א’ “חייבים להתענות בתשעה באב ובי”ז בתמוז ובג’ תשרי ובי’ בטבת מפני דברים הרעים שאירעו בהם”, ע”כ. וכן נפסק ברמב”ם הלכות תעניות פ”ה הלכה ב’.

חיוב צומות אלו הם מדברי הנביאים, שהם דברי קבלה (עי’ רש”י ב”ק דף ב: ד”ה ‘דברי קבלה’), כמו שכתוב בנביא זכריה (ח, יט) “כה אמר ה’ צבאות צום הרביעי וצום החמישי וצום השביעי וצום העשירי יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה ולמועדים טובים” וגו’. ואמרו חז”ל בגמ’ ראש השנה דף יח: ובעוד מקומות ((ספרי פ’ ואתחנן עה”פ (דברים ו, ד) “שמע ישראל”, תוספתא סוטה פ”ו מ”ז, ירושלמי תענית פ”ד הל’ ה’, ילקוט שמעוני זכריה פרק ח’, וילקוט מכירי.)): ‘צום הרביעי’ זה י”ז בתמוז, שבו הובקעה העיר וכו’, ואמאי קרי ליה (צום) רביעי, רביעי לחדשים, ‘צום החמישי’ זה תשעה באב וכו’, ואמאי קרי ליה חמישי, חמישי לחדשים, ‘צום השביעי’ זה ג’ בתשרי, שבו נהרג גדליה בן אחיקם וכו’, ואמאי קרי ליה שביעי, שביעי לחדשים, ‘צום העשירי’ זה עשרה בטבת, שבו סמך מלך בבל על ירושלים שנ’ (יחזקאל כד, א-ב) “ויהי דבר ה’ אלי בשנה התשיעית בחודש העשירי בעשור לחודש לאמר בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים”, ואמאי קרי ליה עשירי, עשירי לחדשים” וכו’, ע”כ. כל זה שיטת רבי עקיבא בברייתא שם, ורבי שמעון תלמידו חולק עליו, וסובר שצום העשירי זה חמשה בטבת, שבו באה שמועה לגולה שהוכתה העיר (כחמשה חדשים אחרי החורבן), כמבואר ביחזקאל (לג, כא). והפוסקים פסקו כרבי עקיבא שצמים בעשרה בטבת ולא בחמשה שבו, כמבואר ברמב”ם הל’ תעניות פ”ה הל’ ב’, ובטור שו”ע סי’ תקמ”ט סעי’ א’ ובביאור הגר”א שם ((כתב הבית יוסף שם, ואע”ג דבגמ’ דידן קאמר רשב”י שאין נראין לו דברי ר”ע וכו’, לא כתב רבינו (הטור) אלא דברי ר”ע משום דנהוג עלמא כוותיה.

והקשו האחרונים, דהיה לו לב”י לתרץ דפסקינן כר”ע מול רשב”י, משום דאין הלכה כתלמיד במקום רב, ורשב”י היה תלמידו של ר”ע. ותירצו, דשאני הכא שנחלק אחר מיתת רבו, וכלל הוא דהיכא דנחלק אחר מותו הלכה כתלמיד.)).

צום עשרה בטבת

כעת נרחיב בעז”ה על צום עשרה בטבת. המשנה ברורה שם ס”ק ב’ מבאר איזה דבר רע אירע ביום עשרה בטבת, וז”ל “ועשרה בטבת שבו סמך מלך בבל נבוכדנצר הרשע על ירושלים, והביאה במצור ובמצוק, ומזה נמשך החורבן”, עכ”ל. לשון המשנה ברורה לקוח מהחיי אדם הלכות תשעה באב סעיף ג’. להלן נבאר משמעות לשון החיי אדם.

מדוע נקבע צום דוקא על מצור זה

והנה, יש לשאול, מדוע הוקבע צום דוקא על המצור הזה שצר נבוכדנצר על ירושלים, והלא מצינו כמה פעמים שאומות העולם צרו על ירושלים כמו בימי פרעה נכה (ע’ מלכים ב’ (כג, לג))   ((“ויאסרהו (להמלך יהואחז) פרעה נכה ברבלה בארץ חמת ממלוך בירושלים, ויתן עונש על הארץ מאה ככר כסף וככר זהב, וימלך פרעה נכה את אליקים בן יאשיהו וגו’ ויסב את שמו יהויקים, ואת יהואחז לקח ויבא מצרים וימת שם”. והנה הדבר לא מפורש בפסוקים שצר פרעה נכה על ירושלים, אולם הדבר מובן ממה שהוריד את יהואחז מלך ירושלים מכסאו ומינה את יהויקים במקומו.)). כך שואל החת”ם סופר בתורת משה חלק ב’ בפ’ ויקרא בדרשה לז’ אדר (דף ט:-י.). ואפשר להוסיף שגם סנחריב מלך אשור צר על ירושלים בימי חזקיה, עי’ מלכים ב’ (יח, יז) “וישלח מלך אשור את תרתן ואת רב סריס ואת רבשקה מן לכיש אל המלך חזקיהו בחיל כבד ירושלים, ויעלו ויבאו ירושלים ויעלו ויבאו ויעמדו בתעלת הברכה העליונה אשר במסלת שדה כובס”. וכן נ”נ עצמו עשה כמה שנים לפני כן מצור בימי המלך יהויכין, כמ”ש בספר מלכים ב’ (כד, י-יא) “ויבא נבוכדנאצר מלך בבל על העיר ועבדיו צרים עליה, ויצא יהויכין מלך יהודה על מלך בבל הוא ואמו ועבדיו ושריו וסריסיו ויקח אותו מלך בבל בשנת שמונה למלכו”.

השתלשלות הענינים מהמצור עד החורבן

כדי לענות על שאלה זו יש להקדים ולהציע את השתלשלות הענינים מהמצור עד החורבן. כתוב במלכים ב’ (כד, יז-כ), שנבוכדנצר המליך את צדקיהו (המלך האחרון למלכות יהודה) בירושלים והוא מלך אחת עשרה שנה, לבסוף צדקיהו מרד במלך בבל (וזו היתה סיבה מאת ה’, כדי שנ”נ ילחם בבנ”י ויגלם מא”י, וכל זה נגרם בעונותיהם – המפרשים שם). וכתוב שם (כה, א) “ויהי בשנת התשיעית למלכו (של צדקיהו – רש”י) בחודש העשירי (חודש טבת) בעשור לחודש בא נבוכדנצר מלך בבל הוא וכל חילו על ירושלים ויחן עליה ויבנו עליה דיק סביב (מגדל הנבנה מול העיר ללכדה – מפרשים). ותבא העיר במצור עד עשתי עשרה שנה למלך צדקיהו. בתשעה לחודש (בחודש הרביעי תמוז) ויחזק הרעב בעיר ולא היה לחם לעם הארץ. ותבקע העיר” וגו’. כלומר המצור נמשך זמן רב עד שנהיה רעב גדול בירושלים ונחלשו הלוחמים, ולבסוף האויב הכשדי הצליח לפרוץ החומה, ולבסוף גם להחריב העיר. המלך ואנשיו ברחו, אבל הכשדים תפסום, ושפטו את צדקיהו על שמרד בנ”נ ושחטו את בניו לעיניו ועיורו אותו אח”כ. בתשעה באב החריבו הבבלים את בית המקדש, ואח”כ את העיר ירושלים, וכל העם הלכו לגולה, כמבואר שם. אולם בכל זאת נשאר ישוב קטן בא”י עד שהרגו את גדליה בן אחיקם ואז גלו כולם מא”י, והארץ היתה שוממה חמישים ושתים שנה, ולא עבר בו איש, כמבואר בגמ’ יומא דף נד., עי’ רש”י שם.

מצור זה הוביל לידי החורבן

מכל הנ”ל מבואר, שהמצור על ירושלים, שאירע בעשרה בטבת, הוביל לצרות אחרות (שעל חלקם אנחנו גם צמים): לבקיעת חומת ירושלים, חורבן בית המקדש וגלות עם ישראל מארצם עד שהיתה שוממה מיושביה. וכמו כן מהמצור הזה נמשכו רעב, מחלות, וקרבות דמים, וכמבואר באורך בירמיה, ביחזקאל ובמגילת איכה, ומזה נמשך בקיעת החומה וחורבן בית המקדש וירושלים וגלות הארץ עד שהכל היה שומם, כנ”ל.

לפ”ז מובן מדוע קבעו צום דוקא על המצור הזה, ולא על המצור שהיה על ירושלם בזמן פרעה נכה, ולא על המצור שנ”נ עצמו עשה על ירושלים כמה שנים לפני כן בזמן המלך יהויכין, וכן עשה סנחריב מצור על ירושלים בזמן חזקיהו המלך, וכנ”ל. על כל המאורעות האלו לא קבעו חז”ל לצום, משום שמכל המצורים הנ”ל לא נשתלשל מהם מצוק וחורבן כמו שנשתלשל מהמצור של נ”נ, שהיה בעשרה בטבת. ועל כן צמים דוקא על המצור הזה.

וזהו שכתב החיי אדם שהזכרנו לעיל בלשונו המסביר מדוע צמים בעשרה בטבת, וז”ל “ועשרה בטבת שבו סמך מלך בבל נ”נ על ירושלים, והביאה במצור ובמצוק ומזה נמשך החורבן”, כלומר דוקא מהמצור הזה הגיעו בנ”י למצוק, דהיינו רעב ומחלות וקרבות, ולבסוף נמשך ממצור זה חורבן המקדש, ירושלים והארץ, משא”כ שאר המצורים שהיו לא הביאו לידי כך. כן נראה כוונתו.

מדוע  יש לצום גם על תחילת החורבן שאינו חמור כל כך

אולם, עדיין יש להבין, מדוע קבעו חז”ל לצום בעשרה בטבת, דגם אם החורבן נמשך בסופו של דבר ממצור זה, הרי שבעשרה בטבת רק התחיל המצור, כמבואר בנביא, ומצור זה נמשך כמה שנים עד החורבן, כמבואר בנביא. (י”א שהמצור נמשך שנה וחצי, וי”א שנתים וחצי, וי”א שלש שנים או שלש שנים וחצי כמו שנבאר להלן). וגם אם נאמר שגם בשעת המצור עצמו לפני החורבן סבלו בנ”י מאוד מרעב ומחלות וכו’, לא מסתבר שסבלו מיד בתחילת המצור, שהרי הם החזיקו מעמד הרבה זמן במצור זה, ובודאי התכוננו לזה באגירת מזון וכו’ כתוצאה מנסיונם ממצורים קודמים ((בגמ’ גיטין דף נו. מבואר, שלמצור שהיה בחורבן בית שני היהודים היו ערוכים היטב, והיה להם מזון ועצים לעשרים ואחת שנה, ע”ש.)). א”כ מדוע יש לצום ביום זה, שלכאורה לא היה יום צרה כלל, ורק זמן רב אח”כ התחילו הצרות.

מחלוקת תנאים אם בכלל יש לצום בעשרה בטבת

ובאמת בגמ’ ראש השנה דף יח:, שהזכרנו לעיל, יש מחלוקת מהו צום העשירי המוזכר בפסוק בזכריה (ח, יט). רבי עקיבא סובר שמדובר בצום עשרה בטבת. רבי שמעון סובר שמדובר ביום שהגיעה השמועה לגולה על חורבן בית המקדש, שהיה חמשה בטבת כמבואר בנביא יחזקאל (לג, כא) (כמעט חמשה חודשים אחרי החורבן) ((ועי’ שו”ת בנין שלמה בתיקונים והוספות סימן מ”ה שמבאר מדוע ארך כ”כ הרבה זמן עד שהגיע השמועה לבבל, וע”ע אברבנאל יחזקאל פרק לג שאלה הרביעי, ושם פסוק כא שחידש שמה שכתוב בנביא “חודש העשירי” בפסוק ביחזקאל הנ”ל, הכוונה לחודש אלול, ולפ”ז הגיעה השמועה לבבל בפחות מחודש מהחורבן, ע”ש.)).

בפשטות רבי שמעון סובר שלא צמים בעשרה בטבת, וכן משמע מהרמב”ן בתורת האדם ב”ענין אבילות ישנה והיא תשעה באב” (עמ’ רמ”ג מהדורת רח”ד שעוועל), שסובר שכיום צמים בעשרה בטבת משום “הלכתא ומנהג כרבי עקיבא” ((יתכן לפרש כפילות הלשון ברמב”ן הלכתא ומנהג ע”פ דברי הגמ’ בראש השנה דף יח: שבזמן שיש גזירת מלכות יש חובה להתענות כל ארבעה צומות הללו מדברי נביאים, ובזמן שאין גזירת מלכות ואין שלום אז רצו מתענין רצו אין מתענין, מיהו כתב הרמב”ן שם, שעכשיו כבר רצו ונהגו להתענות וקבלו עליהם וכו’, לפ”ז ה”ק ‘הלכתא’ וכו’ כר”ע, וכשאיכא גזירת מלכות וצרות, דאז יש חיוב מדינא להתענות (וכמו שכתב בהמשך שם “וכ”ש בדורות הללו שרבו הצרות ואין שלום הלכך חייבים מדברי קבלה), וזהו מ”ש ‘הלכתא כר”ע’. ומש”כ ‘ומנהג’ היינו כשאין צרות אבל אין שלום, אז מצד נהגו חייבים להתענות דכבר רצו, וכנ”ל.)), מכלל דרבי שמעון פליג שאין לצום בעשרה בטבת כלל. אולם בשו”ת בנין שלמה בתיקונים והוספות בסימן מ”ד מפרש בדעת הרי”ף והרא”ש שלא הביאו מחלוקת ר”ע ור”ש, שהם סוברים שלכ”ע סברי שיש לצום בעשרה בטבת בזמן הזה, וכל מחלוקתם היא רק איך לפרש את הפסוק בזכריה, ע”ש.

עכ”פ מבואר שלאו מילתא דפשיטא לצום בעשרה בטבת. ולכאורה ניתן לומר שסברת רבי שמעון שלא הוקבע יום המצור בעשרה בטבת לצום הוא משום שעוד לא היה בתאריך זה חורבן או צרה בפועל ((ומה שנאמר ליחזקאל (כד, א-ב) בעשרה בטבת לכתוב את עצם היום הזה (שמפסוק זה הביא ר”ע ראיה שיש לצום בעשרה בטבת), צ”ל שרשב”י יפרש הפסוק כדברי המצודת דוד שם, וז”ל “ותכלית הכוונה בזה הכתיבה היה כדי שיראו שהנביא כתב בבבל מה שנעשה באותו יום ממרחק בירושלים, וכשישמעו אנשי הגולה אח”כ מפי המגידים כי כן היה, יאמינו כי יחזקאל הוא נביא אמת, ולא יפנו עוד אל דברי נביאי שקר שהיו מצויים באותו זמן. וכ”כ הרד”ק שם.)), וא”כ מוטל עלינו להבין סברת ר”ע שסובר שהוקבע צום בעשרה בטבת [ולהלן נבאר סברת ר”ע מדוע הוא לא סובר שיש לצום בה’ בטבת ביום השמועה לחורבן ((עי’ דרשות חתם סופר דף פח ע”א ד”ה ‘הנה’ שגם דיבר במחלוקת זו.))  ].

המצור סִימֵן את תחילת התהליך של החורבן

באופן פשוט י”ל בזה, שעם התחלת המצור על ירושלים התחיל בפועל התהליך של החורבן, כי הרי מעת שהביא נ”נ את העיר ירושלים במצור הם היו סגורים ומסוגרים בלי יוצא ובלי בא, וכתוצאה ממצב זה הגיעו לידי מצב של רעב ומחלות, וכן נהרגו רבים בקרבות, וכמו שמוזכר בנביאים ירמיה ויחזקאל, וכמתואר בפרוטרוט במגילת איכה. וגם אם לא התחילו תושבי ירושלים לסבול מיד וכנ”ל, מכל מקום המצור סִימֵן את התחלת התהליך. נמצא שהמצור היה שינוי המצב שהיה עד כה. עד המצור עדיין לא התחיל תהליך של חורבן, וכשהתחיל המצור היה כעת שינוי מצב, שהביא בסופו של דבר לתהליך בטוח של חורבן. כל זה במבט גשמי.

 

המצור הוא תחילת ביצוע גזירת החורבן

בתחילת המצור היה גם שינוי מצב מבחינת רוחנית, שהרי המצור היה תחילת ביצוע הגזירה של החורבן. כלומר עד המצור היה גזירה של חורבן ((ועי’ גמ’ יומא דף לט: סנהדרין דף מא. וגיטין דף נו. שכבר ארבעים שנה לפני חורבן בית ראשון היו סימנים שנגזרה גזירה של חורבן.)) שריחפה על בני ישראל בבחינת מיתלי תלי וקאי, אלא שהגזירה עדיין לא התחילה להתבצע, אבל כעת בתחילת המצור נפל הפור, ונגזרה הגזירה שיתבצע התהליך של חורבן, והתחלת הביצוע של גזירה זו היה המצור. כלומר, עד המצור עדיין לא נגזר שהוא יתבצע בפועל, והיה מקום לבטל את הגזירה, אבל עם תחילת המצור היתה התגשמות של תחילת ביצוע הגזירה, וקשה יותר לבטל גזירה אחרי שהיא כבר יוצאת לפועל, כמו שנבאר להלן. ועל כן צמים על ימי המצור, שהם ציון של תחילת תהליך החורבן באופן גשמי ובאופן רוחני.

סוף החורבן נעוץ בתחילת הגזירה

בספר שיח יצחק להרה”ג ר’ יצחק בורדיאנסקי במדור על עשרה בטבת (עמ’ רצ”ג) מביא משל על הענין מהמשגיח הר”ר אליהו לופיאן: כתוב בקהלת (ט, יב) “כי לא ידע האדם את עיתו כדגים שנאחזים במצודה רעה”. והסביר שהדג חושב שהסוף שלו מגיע כאשר מוציאים אותו מהמים, ואינו יודע שהסוף שלו כבר הוכרע כאשר נאחז במצודה, ומה שמוציאים אותו אח”כ מהמים זו רק התוצאה של זה, אף בענינינו נאמר שהתחלת הפורעניות דהיינו המצור זה הזמן שנכנסים למצודה. וכבר אז היה סופם, וכל מה שקרה אח”כ: רעב, דבר וכו’ והחורבן הוא תוצאה של זה. נמצא שהחורבן מקופל באירוע המצור, ודו”ק.

וראה בספר ‘פעמי מועד’ עמ’ 440 שמציין שמכח זה שבמצור נגזר תחילת ביצוע החורבן, יבואר הגמ’ סנה’ דף צו: שנאמר לנבוזראדן על ידי בת קול כשזחה דעתו כשהצליח להחריב את ירושלים ותושביה “עמא קטילא קטלת, היכלא קליא קלית, קימחא טחינא טחינת”, ופירש רש”י שם “שכבר נגזר עליהם כך”, ע”כ. פירוש שכבר נגזרה עליהם גזירת חורבן. ולפי דברי ה’פעמי מועד’ יוצא חידוש, שמצב זה של קמח טחון וכו’ נתהוה ביום המצור, ודו”ק.

משל הנביא יחזקאל על המצור שהוא תחילת החורבן

באמת לנביא יחזקאל עצמו נאמר מהשם ית’ משל על המצור. כתוב ביחזקאל (כד, א-ה) ‘ויהי דבר ה’ אלי’ וגו’ בחודש העשירי בעשור לחודש לאמר. בן אדם כתב לך וגו’ את עצם היום הזה סמך מלך בבל אל ירושלים בעצם היום הזה, ומשול אל בית המרי משל ואמרת אליהם כה אמר ה’ אלקים שפות הסיר שפות וגם יצוק בו מים. אסוף נתחיה אליה כל נתח טוב וגו’ רתח רתחיה גם בשלו עצמיה בתוכה”. ומפרש המצודת דוד שם המשל והנמשל כך: “שפות הסיר שפות, ערוך והעמד הקדרה על מקום מעמדה על הכירה וגם שפוך בו מים להתבשל וכו’, אחז כו’ בזה המשל לומר היום ההוא תחילת המצור, שהוא הכנה אל הכיבוש, (הוא) כמו שהעמדת הקדירה על הכירה ויציקת המים בו הוא הכנה אל הבישול”, ע”כ. ושם “רתח רחתיה” וגו’ רצה לומר, כל כך תבעיר האש ותרתיח הסיר עד שגם העצמים יתבשלו בה וגו’. ע”ש בכל הפרק.

הרי כאן משל נפלא על המצור, דכמו השופת קדרה על כירה שלבסוף תתבשל התכולה של הקדירה, גם אם לא מיד (כי בתחילה בכלל לא מרגישים הבישול, ואפשר להכניס יד לסיר וכדומה), לבסוף תכולת הסיר תתבשל, ואין שום דבר שיעצור את תהליך הבישול, אא”כ מורידים את הסיר מכירה. כמו כן, אחרי שהתחיל המצור מתחיל תהליך שבסופו יהיה חורבן, גם אם לא מרגישים בדבר מיד, ואין שום דרך לעצור תהליך זה, אא”כ מפסיק המצור ע”י תשובה גדולה. נמצא כמו שתהליך הבישול התחיל בשפיתת הקדירה, כמו כן התחיל תהליך החורבן על ידי המצור גם מבחינה גשמית וגם מבחינה רוחנית וכנ”ל, וראה לשון היערות דבש (חלק א’ דרוש ב’) בנוגע לעשרה בטבת שנביא להלן: “וכיון שכבר הותרה הרצועה מלמעלה לצור על עיר, כבר אח”כ היתה הדרך כבושה לפני אויבי עמו לעשות כאשר זממו בעונותינו הרבים”, ע”כ.

אחרי תחילת ביצוע גזירה קשה לעצרה

יש לדעת דאע”פ שהיתה אפשרות של תשובה גם אחרי המצור ((כן מבואר בילקוט שמעוני על איכה רמז תתר”ט, וז”ל “כשבא אותו רשע עם המלכים דמו ללכדו (ירושלים) בזמן מועט, והקב”ה היה מחזק את אנשי ירושלים עד שנה שלישית אולי יחזרו בתשובה”, ע”כ.)), ואין לך דבר העומד בפני התשובה, מכל מקום ברגע שמתחילה הגזירה להתבצע, והמצב מתחיל להתדרדר הרבה יותר קשה לעוצרו, ודרוש תשובה גדולה מאד כדי לעשות זאת ((כעין זה מצינו בגזירת דור המבול, שנגזר עליהם מאה ועשרים שנה לפני המבול כמבואר בסוף בראשית (ו, ג). ומבואר שם ברש”י ד”ה ‘והיו ימיו’, ששנים רבות לפני כן הקב”ה התלבט כביכול אם להביא המבול, אלא שהדבר לא הוחלט עד מאה ועשרים שנה. אבל גם אחרי הגזירה מבואר שניתנו להם הזדמניות רבות לשוב עד זמן המבול ממש, כמ”ש רש”י שם, וברש”י פ’ נח (ו, יד) ד”ה ‘עשה לך’ ושם (ז, יב) ד”ה ‘ויהי גשם’. וע”ע גמ’ סנהדרין קח: “שקבע להם הקב”ה זמן גדול ואח”כ זמן קטן”, ורש”י שם.)), וא”כ באופן טבעי התחיל תהליך כמעט אל חזור אל החורבן ((וכעין זה בגמ’ ב”ק דף פ: “ודלת הננעלת לא במהרה תפתח, וכו’ מאי היא וכו’, רב אשי אמר כל המריעין לו לא במהרה מטיבין לו”, ע”כ. ופירש”י ודלת הננעלת, על האדם מהיות מצליח. לא במהרה תפתח, ונפקא מינה לאפושי ברחמי”, ע”כ. (ראיתי).)). ועי’ בנביא יחזקאל פרק כד אחרי שמדבר על המצור (פסוק יד) “אני ה’ דברתי (גזרית – תרגום יונתן) באה ועשיתי (זה ימים רבים דברתי שיבא הפורעניות והנה כבר באה, וכבר עשיתי כי כבר סמך מלך בבל על ירושלים – מצודת דוד) לא אפרע ולא אחוס ולא אנחם לא אבטל דברי” (וברד”ק לא אפרע, לא אשוב אחור ממה שגזרתי, מלשון (ברכות פ”ב מ”ג) “הקורא למפרע”, ולא אחוס עליכם, ולא אנחם לחשוב מחשבה אחרת לטובה, עי’ מצודת דוד), ע”כ. מפורש שאחרי שכבר סמך מלך בבל על ירושלים, ה’ אמר לא אפרע הגזירה ולא אנחם לחשוב מחשבה אחרת לטובה להפסיק המצור ולבטל החורבן, אלא כיון שהתחיל הדין הדרך כבושה ((וראה במוסף שבת של המודיע (ערש”ק מסעי שנת תשס”ח) עמ’ י’ על הנביא יחזקאל שמדייק מהפסוקים (כד, כו-כז) שאחרי נבואה זו של המצור על החורבן לא דיבר הקב”ה עם בנ”י ע”י הנביא יחזקאל יותר. ולכל הנ”ל הדבר מובן ביותר, כי בנ”י כבר לא היו ראויים להחזירם בתשובה, כי כבר התחיל תהליך החורבן, ורק אם היו עושים תשובה מעצמן היו מבטלין את הגזירה. כלומר, כבר לא זכו בנ”י לסיוע מן השמים לחזור בתשובה, וזה כמו גדר של ‘ואין מספיקין בידו לעשות תשובה’ (יומא פ”ח מ”ט), שפירושו שלא יהיה עזר וסיוע משמים לעשות תשובה (ועי’ כוכבי אור סימן ו’ ד”ה ‘והנה הרמב”ם’ ושם ד”ה ‘עכ”פ הרי’).)). (ובודאי אין לך דבר העומד בפני התשובה אבל דרוש לזה זכויות גדולות ושינוי עצום, וכנ”ל ((ועי’ גמ’ ר”ה דף יח. אם לאחר גזר דין שייך לקרוע הגזירה. אולם לציבור אפשר גם אחרי גזר דין כמבואר שם.))). ולכן צמים ביום עשרה בטבת, שאז התחיל תהליך זה. כל זה סברת ר”ע לצום בעשרה בטבת.

חידושו של האבודרהם שעשרה בטבת דוחה שבת

יש לבאר הדברים יותר בעמקות, ונקדים את דברי האבודרהם בהלכות תעניות, המובא בבית יוסף על הטור סימן תק”נ, “וה”ר דוד אבודרהם כתב בהלכות תענית שעשרה בטבת הוא משונה משאר תעניות שאם היה חל בשבת לא היו יכולים לדחותו ליום אחר, מפני שנאמר בו (יחזקאל כד, ב) “בעצם היום הזה” כמו ביום הכיפורים” ((כדבריו גם כתב התיקון יששכר דף כח עמוד א’ בשם הגאונים, והבאתי לשונו במערכה על אבודרהם )) (ע’ פ’ אמור (כג, כט)), עכ”ד ((יש לדעת שאין דברי האבודרהם מוסכמים כלל, כי יש כמה ראשונים ובראשם רש”י והרמב”ם, שסוברים שעשרה בטבת אינו דוחה שבת. והארכתי בזה במערכה על שיטת האבודרהם, ע”ש.)). וראה להלן שהארכנו בביאור דברי האבודרהם.

מדוע דוקא עשרה בטבת דוחה שבת (ולא צומות אחרים)

ועל עצם דברי האבודרהם יש להעיר, מה נשתנה צום עשרה בטבת משאר צומות, שדוקא הוא דוחה שבת, ואפילו תשעה באב דחמירי אינו דוחה את השבת, כדתנן במשנה במגילה דף ה., ע”ש.

עוד יש לשאול על המשך דברי האבודרהם (שלא הובאו בבית יוסף הנ”ל) שכתב, שלפי קביעת הלוח בזמן הזה עשרה בטבת לעולם לא יחול בשבת, אלא שלו יצויר שיחול בשבת התענית ידחה השבת. ועל זה יש לשאול, לאיזה צורך האבודרהם ציין שלוּ יצויר שיחול עשרה בטבת בשבת הוא ידחה אותו, הרי לפי הקביעות שלנו הדבר לעולם לא יקרה, א”כ הדבר אינו למעשה כלל, ואיזו נפקא מינה יש מזה שצריך להזכירו. וגם לעתיד לבא כששוב יקדשו ע”פ הראיה כבר יבוא משיח, ואז כל הצומות יהפכו לימים טובים כמ”ש בזכריה (ח, יט), וא”כ אפילו הלכתא למשיחא לא הוי הלכה זו, ומה דהוי הוי.

יום המצור עשרה בטבת קשה לישראל יותר מיום חורבן הבית

כתב היערות דבש בחלק א’ דרוש ב’ לט’ טבת (שנת תקל”ד) אודות עשרה בטבת, וז”ל “ויום ההוא קשה לישראל למאוד יותר מיום חורבן הבית, כי ט’ באב אינו דוחה בשבת, ואילו יו”ד טבת לפי קביעת קדמונים, שהיה אפשר להיות בשבת כבר כתב הב”י (או”ח סי’ תק”נ) בשם אבודרהם כי דוחה שבת כמו יוה”כ, ומזה מופת כי צרה גדולה היתה וכל התחלות קשות (עי’ זוהר הקודש ח”ב דף קפ”ז ע”א – פ’ תצוה אות קמ”א-ב במהדורת הסולם) ((וז”ל הזוהר בפ’ תצוה שם: “כתיב (איוב א, כא) “יהי שם ה’ מבורך” וכו’ מאי מברך, שירותא קשה וסופיה רך. מ”ב קשה ודינא איהו ודאי, ולבתר רך. מ”ב קשה ודינא איהו ודאי כגוונא דא יומא דראש השנה מ”ב, דהא במ”ב אתוון אתברי עלמאי ועל דא אתברי בדינא, לבתר רך, ועל דא תנינן כל שירותין קשין וסופא דלהון רכין, ביומא דראש השנה מ”ב קשה בדינא, ביומא דעצרת רך בחדוה, תא חזי, וכו’ אבל דינא אחרא דתתא, שירותא קשה, וכל מה דאזיל אתחלש וכו’ כגוונא דנוקבא דחלש חילהא”, ע”כ. וזה פירוש ותרגום דברי הזוהר ע”פ הסולם: “כתיב ‘יהי שם ה’ מבורך’ מהו ‘מבורך’ שתחילתו קשה וסופו רך. כי מבורך הוא אותיות מ”ב ור”ך. מ”ב הוא קשה, והוא דין ודאי כעין זה יום של ראש השנה הוא מ”ב, כי במ”ב אותיות נברא העולם. ועל כן נברא בדין. ואח”כ ר”ך. ועל כן למדנו כל התחלות קשות וסוף שלהם רכים. כי ביום ראש השנה מ”ב, בדין קשה, ביום שמיני העצרת רך בשמחה. בוא וראה וכו’ אבל דין האחר מלמטה ההתחלה קשה, וכל מה שהולך ומתפשט הוא נחלש וכו’ וזה דומה לנקבה שכוחה חלש”.)), וכיון שכבר הותרה הרצועה מלמעלה לצור על עיר, כבר אחר כך היתה הדרך כבושה לפני אויבי עמו לעשות כאשר זממו בעונותינו הרבים” וכו’, ע”כ.

בזה מיושבת שאלתנו הראשונה, מה נשתנה עשרה בטבת יותר משאר הצומות ואפילו מתשעה באב שדוחה שבת. דאכן צום עשירי בטבת דוחה שבת משום שהוא יותר חמור מתשעה באב, משום שזמן התחלת דין הוא יותר חמור וקשה מסוף הדין. והמצור שאירע בעשרה בטבת היה תחילת הדין, והחורבן שהתרחש בתשעה באב היה סוף הדין, שהיה יותר קל, ונבאר.

התחלת הפורענות קשה מסופה

הבני יששכר מאמרי חודש כסליו-טבת (מאמר י”ד אות א’) גם מבאר את דברי האבודרהם, שעשרה בטבת דוחה שבת, משום אתחלתא דפורעניות עדיפא, ומביא ראיה שאתחלתא דפורעניות עדיפא מדברי רבנן בגמ’ תענית דף כט. איתא שם שרבי יוחנן אמר שאלמלא הייתי באותו דור שתקנו לצום בתשעה באב הייתי קובעו בעשירי, כי רובו של היכל נשרף בעשירי, והגמרא מסבירה את סברת רבנן שקבעוהו בתשיעי, משום אתחלתא דפורענות עדיפא, ע”ש. כמו כן י”ל שאירוע המצור הוי יותר חמור מהחורבן, כיון שהיא תחלת הפורעניות ותחילת הדין.

כעין זה ראיתי בשו”ת שואל ומשיב חלק ג’ סימן קע”ט, וז”ל “ולפענ”ד מה שעשו העיקר על יום שסמך מלך בבל משום שאז התחלת הפורעניות, ובכל הדברים העיקר הוא ההתחלה, וכמו שתקנו ט’ באב על אתחלתא דפורענותא”, עכ”ד.

בתחילת פורענות מונח כל הפורענות

יש להבין מדוע אתחלתא דפורעניות עדיפא. וי”ל משום שבתחילת פורעניות מונחת הסיבה לכל הפורעניות, וכל מה שקרה אח”כ הוא תוצאה של התחלה וכבא ממילא, לכן עשרה בטבת יותר חמור מכל שאר התעניות, שנקבעו על התוצאות של תחילת הפורעניות של המצור, וכמו שהבאתי לעיל מהספר ‘שיח יצחק’ על עשרה בטבת (עמ’ רצ”ג). ובספר אחד ראיתי שהגדיר את אירועי עשרה בטבת מקור ושורש כל הארבעה צומות.

עוד הסבר מדוע התחלת פורענות קשה מסופה

עוד י”ל בהסבר הדבר מדוע אתחלתא דפורעניות עדיפא (כלומר יותר חמורה) מסיפא דפורעניות, משום דכאשר מגיעה הצרה לשיאה היא קשה מנשוא, אבל יש בזה גם נחמה גדולה, כי מכאן ואילך כבר תם סאת הפורעניות, וכבר גבה בעל חוב את חובו, ומשפל המצב יש רק אפשרות לעלייה. וכן אמרו חז”ל (ירושלמי ברכות פ”ב הל’ ד’) שבתשעה באב נולד המשיח, דדוקא כאשר הגיעה הצרה לשיאה אז החל להפציע אור הגאולה, וכמו שנאמר במגילת איכה על חורבן בית (ד, כב) “תם עונך בת ציון לא יוסיף להגלותך” וגו’ (ועי’ ספר ‘פעמי מועד’ עמ’ 440). וזהו הענין שאמרו שסוף הדין פחות חמור. משא”כ בתחילת הדין מתחיל תהליך של ביצוע הדין עד סופו, וברגע שניתן רשות למדת הדין לפעול, הדבר קשה ביותר לעוצרו, וכלשונו של רבי יונתן אייבשיץ שהבאתי למעלה: “וכיון שהותרה הרצועה מלמעלה לצור על עיר כבר אח”כ היתה הדרך כבושה לפני אויבי עמו לעשות כאשר זממו” (דהיינו החורבן) ע”כ. והוא כשעת סכנה שהשטן מקטרג בו ((וכן יתפרשו דברי הגמ’ ‘אתחלתא דפורעניות עדיפא’ לפי ההסבר הקודם שאמרנו, שכל הפורענות מקופל בראשיתו, א”כ כיון שכבר התחילה ראשית הפורענות והשאר הוי תוצאה דממילא, א”כ קשה לעוצרו כי עיקר הפורענות כבר קרתה והשאר תוצאה, וצריך הרבה זכויות לעוצרו. משל לכדור שמתחיל להתגלל במדרון קשה לעוצרו וכמו חץ שיצא מהקשת וסיר על הכירה, אולם כשהכדור מגיע למורד אז אין עוד ירידה אלא עלייה, ולכן אתחלתא דפורענות עדיפא (כלומר חמירא) מסיפא.)).

שו”ר שכ”כ החתם סופר בתורת משה פ’ ויגש עה”פ (בראשית מד, טז) דף מ: ד”ה ‘ועד”ז’, וז”ל “כי הרע בתחילתו רע ומר, שסופו להוסיף רע זה אחר זה, ומי יודע מה יהיה בסופו, ואמנם בגמרו שכבר נתקיימה הגזירה לגמרי וקיבל ענשו, טוב הוא, ואחר העונש יהיה נקי מכל חטא ויבוא טוב” וכו’. ולפי דברים אלו כתב בהמשך שם “והנה מה שאמרו הראשונים אילו חל יו”ד טבת בשבת היה מתענים בו וכו’, קשה, מאי אולמיה דעשרה בטבת טפי מתשעה באב שאינו דוחה עונג שבת, אבל האמת כמו שכתבתי שהתחלת הצרה היא יותר רעה מגומרה כי אז תצמח ישועה, וכן איתא סוף מס’ מכות (כד:) רבי עקיבא כשראה שועל יוצא מבית קודש הקדשים שחק, כי אמר עתה תצמח ישועה” וכו’, ע”ש. והן הן הדברים. וע”ע לשון החתם סופר בדרשות דף קג: בנוגע למצור נבוכדנצר “וההתחלה הוא חצי הכל”.

עכ”פ כיון שעשרה בטבת נקבע על אתחלתא דפורעניות, שחמירא יותר מסוף הפורעניות, לכן הוא דוחה גם שבת מתוקף חומרתו, משא”כ תשעה באב, שהוא נקבע על סוף הפורענות, שקל יותר אינו דוחה שבת. וכיון שהמצור הוא יום קשה יותר משאר פורעניות לכן גם הצום שנתקן ע”ז יותר חמור משאר צומות.

נפקא מינה מדברי האבודרהם למעשה

ולפי כל הנ”ל גם מיושב מדוע האבודרהם הזכיר האי דינא שעשרה בטבת דוחה שבת, אע”פ שדין זה אינו נוגע למעשה כלל. והוא משום שהאבודרהם רצה ללמדנו חומרת צרת המצור, וחומרת הצום ותוקפו שנקבע על זה, עד כדי כך שהוא דוחה שבת, וכלשון רבי יונתן הנ”ל ש”מזה (שדוחה שבת) מופת כי צרה גדולה היתה וכל ההתחלות קשות” וכו’. ושם לפני כן “ויום ההוא קשה לישראל למאוד יותר מיום חורבן הבית, כי ט’ באב אינו דוחה שבת, ואילו יו”ד טבת וכו’ דוחה אותה”, ע”כ. ולכן על האדם לחזור בתשובה ביתר שאת ביום הזה.

כל תקופת המצור הוא משפט והראיה לכך

מה שאמרנו שהמצור היה גדר של תחילת הדין והמשפט, כן הוא מבואר בהדיא במדרש איכה רבה (א, מ) על הפסוק (איכה א, יב) “לוא אליכם עוברי כל עוברי דרך”, וז”ל “כנסת ישראל אומרת לאומות העולם לא ייתי עליכון דאתא עלי וכו’ כל עוברי דרך, כל עוברי דרכה של תורה (שם) “הביטו וראו”, תמן תנינן (עדיות פ”ב מ”י) משפט דור המבול שנים עשר חודש, משפט מצריים י”ב חודש, משפט איוב י”ב חודש, משפט גוג ומגוג י”ב חודש, משפט רשעים בגיהנום י”ב חודש, נבוכדנצר שלש שנים ומחצה, אספסיאנוס ג’ שנים ומחצה (שם) “הביטו וראו אם יש מכאוב כמכאובי אשר עולל לי”, ע”כ. ופ’ המתנות כהונה שם: “שכל אלו במשנה דין עונש שלהם י”ב חודש, וכאן כל אחד שלש שנים וחצי”, עכ”ד. מבואר שתקופת המצור עד החורבן שבבית ראשון (וכן בבית שני) היה משפט לעם ישראל דומיא למשפט רשעים בגיהנום, שכל זמן הסבל שסבלו שם היה כדי לדון אותם, שלש שנים וחצי של דין ומשפט, והכל החל בעשרה בטבת תחילת המצור. אולם אין ראיה מכאן שאז נגזר הדין, דאולי נגזר קודם (ראה מה שכתבתי להלן בשם החתם סופר), אבל עכ”פ מבואר שהמשפט בפועל התחיל בתחילת המצור, ונמשך כל זמן המצור עד החורבן.

ראה בספר יחזקאל פרק כ”ד שמאריך בענין המצור, ובפסוק י”ד שם כתוב “אני ה’ דברתי באה ועשיתי לא אפרע ולא אחוס ולא אנחם כדרכיך וכעלילותיך שפטיך נאם ה’ אלקים”. ופ’ המצודת דוד “זה ימים רבים דברתי שיבוא הפורעניות (של המצור והחורבן) והנה כבר באה, וכבר עשיתי כי כבר סמך מלך בבל על ירושלים. לא אפרע, לא אבטל דברי ולא אחוס עליכם, ולא אנחם לחשוב מחשבה אחרת לטובה. כדרכיך כפי דרכיך ומעשיך ישפטו אותך הכשדים, כי הם יהיו שלוחי המקום לעשות משפט“, ע”כ. והן הן הדברים שתקופת המצור הוא בגדר משפט, ולכן נקבע צום, כי אז התחיל המשפט. וכיון שתחילת משפט יותר חמור מסופו לכן הצום דוחה שבת, ולא שאר הצומות, שהם רק נקבעו על המשך המשפט כשהדין כבר נחלש. וכ”כ החתם סופר בתורת משה עה”ת בפ’ ויגש הנ”ל “אך תשעה באב וג’ תשרי (וה”ה י”ז בתמוז) עדיין לא נגמרה (הפורעניות והדין) לגמרי ראוי להתענות, אבל לא לדחות שבת, כי אם יו”ד טבת שהוא התחלות הפורעניות, וכמוסיף והולך, על כן ראוי להתענות אפילו בשבת”, ע”כ.

תחילת הדין שייכת לחודש טבת

מה שנאמר שהתחלת הדין הקשה התחיל בעשרה בטבת במצור, וסוף הדין היה בחורבן הבית בחודש אב, ואז כבר נחלש הדין (כמבואר בזוהר שהובא לעיל שתחילתו של דין קשה וסופו רך), ניתן להוסיף ולומר בדרך אפשר, שהתחלת הדין אירע דוקא בחודש טבת, שהוא הזמן שהלילות ארוכים והימים קצרים, וידוע שהדין שולט בעיקר בלילות, (עי’ דרך ה’ ח”ד פ”ו אות א’, ועי’ זוהר ריש פרשת בהר), א”כ בתקופת טבת יש רבוי דין לכאורה, ולכן תחילת הדין שהוא קשה התחיל דוקא אז, וסוף הדין כשנחלש היה דוקא בחודש תמוז ואב, שאז הלילות קצרים מאוד והימים ארוכים, וא”כ הדין שולט פחות זמן, לכן דוקא אז נחלש הדין.

וראיתי בפירוש הגר”א לספר יצירה (פ”ה מ”י) שכתב “רוגז בטבת שבו סמך מלך בבל על ירושלים, והוא הקשה מג’ חדשים הקשים” וכו’, ע”כ. וכוונתו שטבת הוא החודש היותר קשה מחדשי תמוז ואב שגם הם חדשים קשים כמ”ש הגר”א שם לעיל ((ובזוהר פ’ שמות דף יב. ובפ’ שלח דף קעד: עה”פ (שמות ב, ב) “ותצפנהו שלשה ירחים” מפורש שחדשי תמוז אב וטבת הם חדשים רעים. [וע”ש בשינוי נוסחאות], וע”ע זוהר חדש איכה דף קיב: עה”פ (קהלת יב, א) “עד אשר לא יבאו ימי הרעה”.)). ולכאורה דברי הגר”א צ”ב, איך יתכן לומר שחודש טבת שבו היה רק המצור יותר קשה מתמוז ואב שבהם היה החורבן ממש. ולהנ”ל מיושב היטב, כי תחילת פורענות יותר קשה מהסוף שבו כלול הכל, וכנ”ל. ודברי היערות דבש והחתם סופר והבני יששכר מרומזים בדברי הגר”א.

והנה, חודש טבת כנגד חודש דן. ודן הוא בבחינת דין כמו שמורה שמו, וכן כתוב (בראשית מט, טז) “דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל”. (ועי’ גמ’ פסחים דף ד.) ((איתא שם: “ההוא דאמר דונו דיני, אמר שמע מינה מדן קאתי דכתיב (בראשית מט, טז) “דן ידין עמו כאחד שבטי ישראל”.)) ויתכן שלכן תחילת הדין הקשה על עם ישראל במצור אירע דוקא בחודש הזה שמתאפיין בדין. (שמעתי).

דברי החתם סופר שעשרה בטבת הוא יום הדין על החורבן

ובאמת חידושו של האבודרהם שצום עשרה בטבת דוחה שבת לא רק מלמדינו על חומרת הצום הזה, אלא גם מגדיר את מהות הצום, וכמבואר היטב בדברי החתם סופר.

וז”ל החתם סופר תורת משה חלק ב’ בפ’ ויקרא בדרשות לז’ אדר (דף ט:-י.) אחר שמביא את חידושו של האבודרהם הנ”ל שעשרה בטבת דוחה שבת: “ויש להבין הלא יו”ד טבת לא היה רק התחלת המצור העיר ועד שתי שנים ומחצה ((ראה להלן שהבאנו דעות שונות כמה זמן נמשך המצור.)) לא נחרבה, וקשה חורבנה מסתמא מן התחלת המצור, ולמה ט’ באב אין דוחה שבת, וכו’. ונראה דהנה הטעם שקבעו תענית על המצור ההוא, הלא היתה ירושלים כמה פעמים במצור בימי פרעה נכה וכדומה, רק הטעם הוא דמה שהיתה העיר בטרדת המצור שני שנים ומחצה זו מחמת שבאותו יום שסמך בבל למטה על ירושלים כמו כן ישבו בית דין של מעלה, אלו מיימינים אלו משמאילים עד שגברו המשמאילים ונחרב הבית.

והנה, אין לך שנה שאין קללתה מרובה מחבירתה (עי’ סוטה דף מט.), וכל דור שלא נבנה בהמ”ק בימיו כאילו נחרב בימיו (ירושלמי יומא פ”א הל’ א’). נמצא שבכל שנה נתחדש חורבן חדש, וזהו בכל פעם כשמגיע אותו יום של עשרה בטבת, שהתחיל אז למעלה משפט החורבן, כמו כן בכל דור ודור יושבין בית דין של מעלה וגוזרין החורבן של כל שנה ושנה, ודבר זה מרומז קצת בספר הקרניים (מאמר ו’ על חודש טבת), עיין בפירושו הנקרא דן ידין בענין חודש טבת.

וידוע, דעל צרה שעברה כמו יום שמת בו אביו ואמו אין אנו מתענין בשבת, אבל תענית חלום מותר להתענות, דבשביל עונג שיש לו שמבטל צרה העתידה לבוא עליו לא מעונה היא, הלכך ט’ באב, דזהו רק על הצרה שעברה לא דחו שבת, אבל תענית י’ טבת זהו על ביטול צרה העתידה עונג הוא, והיה דחי שבת”, עד כאן דברי החת”ם סופר.

ביאור דבריו, שיום המצור, יום עשרה בטבת, הוא היה היום שפסקו בבית דין של מעלה להחריב המקדש, והמצור היה תחילת ביצוע פסק הדין ההוא. וכן הוא יום הדין בכל שנה ושנה, שבו דנין אם ימשך המצב של חורבן או לא. ולכן צמים בו לא רק משום אבילות על המצור שהיתה, אלא גם ובעיקר כדי לבטל גזר דין עתידי של חורבן, שלא יגזר השנה המשך החורבן, אלא בנין וגאולה. ולפיכך צום זה דוחה שבת דומיא דתענית חלום, שיפה לבטל חלום כאש לנעורת, ודוקא באותו יום (כמבואר בגמ’ שבת דף יא.), ומשום הכי עונג הוא לו לצום ולא לאכול (כמבואר בטור או”ח סימן רפ”ח), ואדרבה לאכול הוא עינוי בשבילו כי עומדת עליו גזירה שלא תתבטל אלא בצום ביום ההוא. וכן כאן עונג הוא לנו לצום בעשרה בטבת שחל בשבת כי על ידי הצום הזה אנו מבטלים הגזירה העתידית של חורבן, ושייך דבר זה רק באותו יום כמ”ש (יחזקאל כד, ב) “בעצם היום הזה”, וכמו תענית חלום.

ונראה ששפיר נלמד האי דין, שעשרה בטבת דוחה שבת מיוה”כ, כמ”ש האבודרהם, שהרי גם יוה”כ דוחה שבת מאותה סברא, שהרי יוה”כ הוא יום חיתום הדין, והצום והעינוים הם כדי לזכות לסליחה וכפרה ולהחתם לחיים טובים, וא”כ אין הצום סתירה לעונג שבת כעין תענית חלום. וכמו שגדרו של יוה”כ הוא בעצם היום הזה, שהחיתום תלוי בעשרה בתשרי, כמו כן יום החיתום של הדין של עשרה בטבת גם תלוי בעיצומו של יום, ולכן דוחה שבת.

ויש לשאול על דברי החתם סופר מה שייך יום הדין בעשרה בטבת, והלא הכל נגזר בראש השנה ונחתם ביוה”כ. וי”ל ע”פ המשנה בראש השנה (דף טז.) “בארבעה פרקים (בשנה) העולם נידון, בפסח על התבואה, בעצרת על הפירות, בראש השנה כל באי עולם עוברין לפניו כו’, בחג נידונין על המים”. הרי לא כל דבר נידון בראש השנה אלא מקרי האדם לבדו, ושאר המקרים כל דבר נידון בזמנו, וא”כ ה”ה י”ל שגזירת החורבן נידון בעשרה בטבת. והגמ’ שם מביאה ברייתא שבו רבי יהודה סובר שתחילת דין של כל דבר בר”ה, אבל הגזר דין שלהם נחתם כל אחד ואחד בזמנו. א”כ ה”ה י”ל שתחילת דין החורבן בר”ה, אבל הגזר דין הסופי הוא בעשרה בטבת. ומה שלא נקטה המשנה בעשרה בטבת נידונים על החורבן, משום דלאו מילתא דפסיקא הוא.

יישוב כל שאלות הנ”ל לפי דברי החתם סופר הנ”ל

לפי דברי החתם סופר מיושבות השאלות הנ”ל. א) מדוע צמים על מצור זה ולא על אחרים, התשובה: משום שביום עשרה בטבת שהתרחש המצור, הוא היום שפסקו למעלה גזירת החורבן, ועל דבר זה מתאבלין. וכן בכל שנה ושנה פוסקים ביום ההוא בבית דין של מעלה אם ימשך החורבן או לא, ולכן צמים להטיב הגזירה וכנ”ל. ב) מדוע עשרה בטבת דוחה שבת יותר מתשעה באב, משום שצום עשרה בטבת הוא יום הדין כנ”ל, התלוי בעיצומו של יום, ולכן דוחה שבת דומיא דתענית חלום ויוה”כ, משא”כ תשעה באב אינו יום הדין, אלא יום אבילות על החורבן שהיה כבר ((ברמב”ם הל’ תענית פ”ה הל’ א’ מבואר שכל הד’ צומות הן כדי לעורר על התשובה. והחתם סופר בתשובות (או”ח סימן ר”ח) מדייק מזה, שאין הצומות משום אבילות גרידא, אלא גם משום תשובה. וצ”ל שבכל זאת אין שאר הצומות דומים ליו”ד בטבת, שהוא יום הדין ממש ולא רק יום תשובה, לכן דוקא הוא דוחה שבת. וע”ע ר”ן תענית (דף ז. בדפי הרי”ף) ותוי”ט על תענית פ”ד מ”א.)), ולכן ניתן לדחותו משום עונג שבת דאורייתא. ג) לכן כתב האבודרהם שצום י’ בטבת דוחה שבת, אע”פ שהדבר אינו למעשה, ולא יהיה למעשה. והוא כדי לגלות על מהות והגדרת היום, שהוא יום משפט החורבן בעבר ובהוה, ועל כן דוחה שבת. ומזה לומדים שחייבים להתנהג בהתאם ליום דין על החורבן, שנצום ונתפלל שלא יגזר המשך החורבן. ד) אע”פ שהמצור לא היה צרה גדולה, שהרי עבר זמן רב עד שנחלשו ונכבשו ונחרב הבית, אבל ביום הזה התחיל משפט החורבן כנפסק בב”ד של מעלה, ולכן התחיל בפועל תהליך החורבן וזה עצמו צרה גדולה. ואדרבה, כל הצרות שאירעו אח”כ נגזרו ביום ההוא, וכל ההתרחשויות שאירעו אח”כ הם תוצאה ממה שנגזר ביום ההוא. וכבר הבאתי שצום עשרה בטבת הוא מקור ושורש כל הצרות וארבעת הצומות.

חלק מדברי החתם סופר כבר מרומזים בקיצור בדברי היערות דבש שהבאנו לעיל, וז”ל “וכיון שהותרה הרצועה מלמעלה לצור על עיר, כבר אח”כ היתה דרך כבושה לפני אויבי עמו לעשות כאשר זממו, בעו”ה”, ע”כ. כלומר בעשרה בטבת הותרה הרצועה של מידת הדין בבית דין של מעלה לאפשר לנ”נ לצור על העיר ולהשלים זממו, אולם החתם סופר מחדש שכן הוא בכל שנה ושנה, שיושבים ב”ד של מעלה ודנין אם ימשך החורבן או לא, ע”ש.

שו”ר בביאור ‘ממלכת כהנים’ ליחזקאל (כד, ב) לרמ”ד וואלי שכתב, שבעשרה בטבת הוא היום שנגזר הגזירה בבית דין של מעלה, וז”ל “ומ”ש ‘בעצם היום הזה’, לרמוז שיכתוב באותו היום עצמו שסמך ולא ביום אחר כי כשם שנכתבה הגזירה למעלה ונעשית באותו היום, כך תהיה נכתבת למטה על ידי הנביא וכו’, ע”כ.

מבואר בדברי הרמ”ד וואלי, שלא רק המצור בפועל התחיל בעשרה בטבת, אלא גם הגזירה היתה באותו יום (אולם, לא מבואר בדבריו אם הגזירה שנגזרה ביום ההוא היתה רק על עצם המצור, או על כל ענין החורבן).

הסיבות הטבעיות למצור

הסיבה שנ”נ צר על ירושלים היה משום שמרד בו צדקיהו המלך, כמבואר במלכים ב’ (כד, כ) ובירמיה (נב, ג) “וימרד צדקיהו במלך בבל”. כבר מתחילת מלכותו של צדקיהו (כשהומלך ע”י נ”נ) הזהיר נ”נ את צדקיהו שלא ימרוד בו, כמבואר ברש”י עה”פ (מלכים שם פסוק י”ז) “וימלך מלך בבל את מתניה דודו תחתיו ויסב את שמו צדקיהו” וז”ל רש”י: “ויסב את שמו צדקיהו וכו’, קה יצדיק עליך את הדין אם תמרוד בי”, ע”כ.

דברי רש”י מקורן בגמ’ הוריות דף יא: וכריתות דף ה:. וביאור הדברים, שהרי נבוכדנצר השביע את צדקיהו המלך שלא ימרוד בו, כמבואר בדברי הימים ב’ (לו, יג) “וגם במלך נבוכדנצר מרד (צדקיהו) אשר השביע באלוקים” וגו’, (הפסוק מובא בגמרות הנ”ל), ובפירוש המיוחס לרש”י בדברי הימים (שם) ציין, שנ”נ השביעו את צדקיהו באלוקים, כמפורש בספר יחזקאל פרק יז (יב-יד) “הנה בא מלך בבל ירושלם ויקח את מלכה ואת שריה” (יהויכין ושריו (להיות לו לעבד) – רש”י הנ”ל בדברי הימים ושאר מפרשים ביחזקאל שם ((אמנם רש”י ביחזקאל מפרש הפסוקים על המלך יהויקים.))  ), “ויבא אותם אליו בבלה. ויקח מזרע המלוכה (צדקיהו) ויכרות אתו ברית (לבל ימרוד בו) ויבא אותו באלה (רצה לומר השביע אותו על זאת), ואת אילי הארץ לקח (שרי ירושלים לקח להיות בידו ערבון שלא ימרוד בו צדקיהו) להיות ממלכה שפלה לבלתי התנשא לשמור את בריתו לעמדה” (למען יתקיים הברית).

אולם, בהגהות הרד”ל על הגמ’ כריתות דף ה: הנ”ל פירש, דמה שכתב ‘אם תמרוד בי’ הכוונה למעשה דאכילת הארנבת, שהשביעו לצדקיהו שלא יגיד כדאיתא במדרש, עכ”ד. וכוונתו למה דאיתא בגמרא נדרים דף סה. (( וכ”ה בתנחומא פ’ ואתחנן אות א’, ובשינויים רבים במדרש איכה רבה (ב, יד).)), וזה לשון הגמ’ שם על פי הגהות הב”ח: “וגם במלך נבוכדנצר מרד אשר השביעו באלוקים” (דברי הימים שם), מאי מרדותיה, אשכחיה צדקיהו לנבוכדנצר דהוה קאכיל ארנבא חיה (שאינה מבושלת, ואית דאמרי חיה ממש שאכל אותה כשהיא חיה ((ולפי”ז עבר נ”נ על אחד משבע מצות בני נח – אבר מן החי. (עי’ פ’ נח (ט, ד) ורש”י שם ד”ה ‘בשר בנפשו’. ולפ”ז מובן יותר מדוע הקפיד נ”נ כל כך שלא יתגלה דבר זה לרבים.)) – רש”י), אמר ליה (נ”נ לצדקיהו), אישתבע לי דלא מגלית עילוי, ולא תיפוק מילתא, אישתבע ליה, לסוף הוה קא מצטער צדקיהו בגופיה (שהיה רוצה צדקיהו לגלות הדבר, כדי שיהיו מבזין אותו בני העולם – רש”י), איתשיל (צדקיהו) אשבועתיה (נשאל על שבועתו – רש”י) ואמר (מעשי נ”נ לאחרים). שמע נ”נ דקא מבזין ליה, שלח ואייתי סנהדרין וצדקיה, אמר להון, חזיתון מאי קא עביד צדקיהו, לאו הכי הוה דאישתבע בשמא דשמיא דלא מגלית, אמרי ליה, איתשילית אשבועתאי, אמר להון, מתשלין על שבועתא, אמרי ליה, אין, אמר להו, בפניו (של מי שהשביע אותו) או אפילו שלא בפניו, אמרי ליה, בפניו, אמר להון, ואתון מאי עבדיתון מאי טעמא לא אמריתון ליה לצדקיהו (פי’ מה עשיתם שהתרתם את הנדר שלו, מדוע לא אמרתם לצדקיהו שלא תוכל להתיר את הנדר אלא בפני נבוכדנצר – רש”י), מיד (איכה ב, י) “ישבו לארץ ידמו זקני בת ציון” וכו’, ע”כ לשון הגמ’. ועי’ בפ’ הר”ן והרא”ש ותוס’ שם.

עכ”פ למדין מדברי הגמרא, שמה שכתוב בדברי הימים ב’ (לו, יג) “וגם במלך נ”נ מרד אשר השביעו באלקים” הכוונה להפרת שבועת צדקיהו לנ”נ שלא לגלות שאכל ארנבת חיה. ובמדרש איכה רבה (ב, יד) שציינו לעיל (בהערה 23) מביא על זה את הפסוק במלכים ב’ (כד, כ) “וימרד צדקיהו במלך בבל”.

וצ”ב, מדוע חז”ל בגמ’ נדרים הנ”ל לא הבינו הפסוקים כפשוטם, שצדקיהו מרד בנ”נ מלעבדו ומלהיות כפוף לו, וכמו שפירש רש”י בדברי הימים ע”פ הפסוקים ביחזקאל פרק יז, ובמקום זה פירשו על פי סיפור שלא מרומז בפסוקים (ועי’ מש”כ בביאורי הפסוקים במלכים הערה 30). וראיתי שהמהרש”א בגמ’ נדרים הנ”ל הרגיש בזה, וז”ל “מאי מרדותיה אשכחיה וכו’, דאי כפשטיה שהשביעו שלא ימרוד מלהשתעבד לו כרוב מרד דקרא, הא ודאי צדיק כצדקיהו, כמפורש בפרק חלק (סנהדרין דף קג:) ובהוריות (דף יא:) שהיה צדיק גמור, לא היה עובר על שבועה זו, אבל שבועה זו דלא מגלית עלי שהיה מצטער צדקיהו בגופיה מתוך צערא דגופיה הוה סבר דשרי לו לגלות ע”י התרה אפילו שלא בפניו” (כמ”ש המפרשים בנדרים שם), ע”כ. וע”ש שכתב עוד תירוץ איך עבר צדקיהו על שבועתו שלא לגלות.

אולם, דברי המהרש”א קשים לפי הפסוקים המפורשים בספר יחזקאל פרק יז שכתוב בהדיא שנ”נ השביעו לצדקיהו שיהיה משועבד לו, ולבסוף מרד בו כששלח צדקיהו לפרעה מלך מצרים עם רב וסוסים להיות בעזרתו מול בבל כמ”ש (שם פסוקים יג-טו) “ויכרת אתו ברית ויבא אותו באלה וגו’ להיות ממלכה שפלה (להיות נכנעה לו) לבלתי התנשא (למרוד בו) לשמור את בריתו לעבדה. וימרד בו לשלח מלאכיו מצרים לתת לו סוסים ועם רב”. ובהמשך שם כתוב, שהקב”ה הקפיד מאוד על צדיקהו שהפר בריתו עם נ”נ, ונענש על כך. מפורש שמרידתו היתה מרידה ממש לשלוח מלאכיו למצרים וכו’ (ולא שגילה לעולם שנ”נ אכל ארנבת חיה), וא”כ אע”פ שמבואר (בגמרות הנ”ל) שצדקיהו היה צדיק גמור, אבל מפורש בפסוקים שמרד במלך בבל ע”י ששלח מלאכיו לפרעה וכו’, ודלא כדברי המהרש”א. וא”כ הדרא קושין לדוכתיה על חז”ל בגמ’ בנדרים ועוד מקומות שפירשו, שהמרידה שהוזכרה כאן במלכים ובדברי הימים קאי על מעשה הארנבת, ולא ע”פ הפסוקים המפורשים דיחזקאל, וצ”ע.

וראיתי שגם ה’רנת יצחק’ על יחזקאל (יז, טו) העיר על דברי המהרש”א בנדרים הנ”ל, והניח הדבר בצ”ע. ובספר ‘אהל דוד’ הציע שמצינו כמה פעמים שחז”ל כתבו טעמים אחרים ממה שמפורש במקרא כגון בגמ’ ברכות דף ז: “למה נקרא ראובן” וכו’. ע”ש, אולם, אין בדבריו יישוב על דברי המהרש”א, שכ’ שלא יתכן שצדקיהו מחמת צידקותו היה נכשל במרד כנגד נ”נ. ואולי יש ליישב בדוחק שמה ששלח צדקיהו מלאכיו אל פרעה לא התכוין למרוד בנ”נ בזה (דלא כדברי המצודת דוד), כי צדקיהו לא חשב שדבר זה נכלל במה שהשביעו נ”נ, אבל עכ”פ הנביא יחזקאל קרא לשליחות זו מרידה, כמ”ש ‘וימרד בו לשלוח מלאכיו מצרים’, כיון שלא שפיר עביד.

שו”ר בהגהות רבי אלעזר משה הורביץ [אהל משה] לנדרים דף סה. על דברי הר”ן ד”ה ‘והיכא’ שעמד על קושיא זו על הגמ’ מהפסוקים ביחזקאל, וז”ל: “לענ”ד דסנהדרין לא ידעו פרט הנדר, אף דמן הדין צריך לפרוט, אך כאן לא היה יכול לגלות שיש לו על המלך שום גנאי. ובכה”ג שאי אפשר לפרוט מתירין בסתם אם הוא מהנדרים שיש להתירם, כנהוג אצלנו התרת נדרים ערב ראש השנה. ושגג צדקיהו בזה. וז”ש מאי טעמא לא אמריתו לצדקיהו, ר”ל אחר אתגלה לכם הנדר. ונראה דלהכי בעי בגמ’ מאי מרדותיה, אף דכתיב בקרא “וימרוד בו לשלוח מלאכיו” כו’, דא”כ קשה איך התירו כנ”ל. להכי מתרץ בעובדא הכי הוה. ומפרשינן לקרא דמרידתו היתה סיבה לשלוח מלאכיו. ובהכי אתי שפיר כל קראי דיחזקאל, דמשוו ליה מפר ברית ממש, דהנדר לא הותר דהם התירו רק בתנאי”, עכ”ל. ודבריו צ”ב. ועי’ מה שכתבתי בביאור הפסוקים בהערה 30.

הסיבות הרוחניות למצור

כתוב במלכים ב’ (כד, כ) “כי על אף ה’ היתה בירושלים וביהודה עד השליכו אותם מעל פניו, וימרד צדקיהו במלך בבל”. ופי’ המצודת דוד: “כי בעבור שהיתה אף ה’ בירושלים וביהודה כל כך גדולה עד להשליך אותם מעל פניו, לזה העיר (הקב”ה) לב צדקיהו למרוד במלך בבל להיות סיבה אל הגלות לשלחם מעל פניו. וכ”כ רש”י. וכעין זה בתרגום יב”ע שם. וכן כתב המלבי”ם שם: “כי על אף ה’ היתה”, שכבר נחתם גזר דינם בעבור עונות הדור, ע”כ. ועי’ בספר דברי הימים ב’ (לו, יד-יז), ששם מפורשים ביתר פירוט חטאי המלך צדקיהו ועונות הדור שהביאו לחורבן: “ויעש הרע בעיני ה’ אלקיו (ומהו הרע), לא נכנע מלפני ירמיה מפי ה'” (פי’ אשר ניבא לו מפי ה’ – מצודת דוד) (שם פסוק יג) “וגם במלך נבוכדנאצר מרד אשר השביעו באלקים”. וכתב המלבי”ם בסוף מלכים וד”ה שזה לבד היו חטאי צדקיהו: א) לא נכנע מלפני ירמיה הנביא לשמוע בקול דברו לא למרוד בנ”נ. ב)שעבר על השבועה שנשבע לנ”נ כשמרד נגדו, (אבל חוץ מזה היה המלך צדקיה היה צדיק גמור ((

ועי’ רש”י בדברי הימים ב’ (לו, יב) שמסביר שני החטאים שהוזכרו בדברי הימים, וז”ל “ויעש הרע’, מה הרע שלא נכנע לפני ירמיהו הנביא מפי ה’ כמפורש בירמיה (לח, יז-יט) ויאמר ירמיה אל צדקיהו כה אמר אלקי צבאות אלקי ישראל אם יצא תצא [אל שרי מלך בבל ותכנע לו וחיתה נפשך והעיר הזאת לא תשרף וחיתה אתה וביתך. ואם לא תצא אל שרי מלך בבל ונתנה העיר הזאת ביד הכשדים ושרפוה באש ואת לא תמלט מידם. ויאמר המלך צדקיהו אל ירמיה”] עד “אני דואג את  היהודים” וגו’. וחוץ מחטא זה לא חטא אלא בזה שלא שמע לדברי הנביא מפי ה’, ושעבר על שבועת נבוכנדצר, אבל בתועבותיו והנמצא עליו על יהויקים לא הרע לעשות, מפי ר’ אליעזר בר משלם זצ”ל”, ע”כ.

[ויש לעיין דמה שמביא רש”י הנ”ל מירמיה (פרק לח) לא מפורש שלא שמע צדקיהו לדברי ירמיה, אלא כתוב שם מיד בסוף הפרק שנלכדה ירושלים והיה מצור (וכן מוזכר ‘וימרד צדקיהו’ כמו שמוזכר במלכים ובדברי הימים) והלא דבר הוא. אולם נראה שנרמז אי ציות של צדקיהו בדברי ירמיה בזה שלא הסכים ירמיה לגלות מיד לצדקיה דבר ה’ (שם פסוק טו) “כי אגיד לך הלוא המת תמיתני וכי איעצך לא תשמע אלי”, הרי שצדקיהו היה חשוד בעיני ירמיה שלא ישמע לדבר ה’ מה שלבסוף קרה וכדברי חז”ל, וכן צדקיהו התוכח עם ירמיה שם כמבואר בהמשך אם כי לא מבואר שם אם לבסוף הסכים צדקיהו לדבריו או לא. ואולי מכאן למדו חז”ל שלא שמע צדקיהו לדברי ירמיה.

ועוד אפשר לאמר שאדרבה מכאן יש סמוכין לדברי המהרש”א בגמ’ נדרים דף סה. שאכן צדקיהו לא מרד בנ”נ כפשוטו, ע”ש.))

 כמו שקבלו חז”ל בסנהדרין דף קג. ((ומסביר המלבי”ם בסוף מלכים דלפ”ז מה שכתוב במלכים ב’ (כד, יט) וירמיה (נב, ב) שעשה צדקיהו רע ככל אשר עשה יהויקים, פירושו, שצדקיהו מרד במלך נ”נ ולא שמע לנביא כמו שגם יהויקים מרד בנ”נ ולא שמע לדברי הנביא כמבואר עליו במלכים ב’ (כד, א), אבל לא עשה צדקיהו כיתר תועבותיו של יהויקים, ודבר זה מפורש ברש”י דברי הימים שאביא להלן.)) ),  וחטאי העם כתובים בהמשך שם: “גם כל שרי הכהנים והעם הרבו למעול מעל ככל תועבות הגוים, ויטמאו את בית ה’ אשר הקדיש בירושלים. וישלח ה’ אלהי אבותיהם עליהם ביד מלאכיו (שלוחי ה’ הנביאים) השכם ושלוח, כי חמל על עמו ועל מעונו. ויהיו מלעיבים במלאכי האלהים (בשלוחי הקב”ה) ובוזים דבריו ומתעתעים בנבאיו עד עלות חמת ה’ בעמו עד לאין מרפא. ויעל עליהם את מלך כשדים ויהרוג בחוריהם בחרב בבית מקדשם” וגו’.

לפ”ז מרידת צדקיהו בנבוכדנצר לא היה חטא, אלא עונש על מעשי העם כדי שיגלו, וכ”כ הר’ צ.ב. וולף בספרו על מלכים. אולם, בסוף דברי הימים מבואר, שגם זה היה חטא, כמ”ש “ויעש הרע וכו’ וגם במלך בבל מרד” וגו’, וכן ביאר המלבי”ם שם, וצ”ב.

עיתוי תחילת המצור

כתוב בנביאים, שהמצור היה בחודש העשירי שהוא חודש טבת. והנה, מבואר שנבוכדנצר בא לירושלים והביאו במצור בעיצומו של החורף. וידוע, שרוב המלחמות נערכות בחדשי הקיץ, כי בחורף קלקול הדרכים כתוצאה מהגשמים מקשים מאוד על הגייסות ללכת ולהתקדם, וכדאיתא בגמ’ תענית דף ח: “אמר רבי יוחנן, גדול יום הגשמים שאפילו גייסות פוסקות בו, שנאמר (תהלים סה, יא) “תלמיה רוה נחת גדודיה”, ע”כ.

ובאמת בגמ’ סנהדרין דף צו: מפורש, שנבוכדנצר לא רצה מטעם זה לצאת למלחמה על ירושלים. איתא שם, כשעמון ומואב שמעו שהנביאים היו מתנבאים על חורבן ירושלים הם שלחו לנ”נ לבוא על ירושלים ולכובשה. והגמ’ מונה טענות רבות שהיו לנ”נ שבגללם לא רצה לכובשו, ואחת מהן היתה: “שלח להו (נ”נ), סיתווא הוא (כעת חורף הוא), ולא מצינו דאתי מתלגא וממיטרא (מחמת שלגים ומטרים – רש”י). שלחו ליה (עמון ומואב), תא אשינא דטורא (בוא דרך תחתית ההרים, וההרים יגינו עליך מן השלגים ומן המטרים – רש”י) שנאמר (ישעיה טז, א) “שלחו כר מושל ארץ מסלע מדברה אל הר מציון” (שלחו שליח אל נ”נ שהיה מושל ארץ שיבא אל הר בת ציון דרך הסלעים וההרים – רש”י), שלח להו (נ”נ), אי אתינא ליה לי דוכתא דיתיבנא ביה (לא יהיה לי מקום סביב לירושלים שנוכל אני וחיילי לישב במקום מכוסה מפני הגשמים – רש”י), שלחו ליה, קברות שלהם מעולין מפלטירין שלך וכו’ ((עי’ רש”י פ’ שלח (יג, כב) “ובא להודיעך שבחה של א”י, שאין לך טרשין בארץ ישראל יותר מחברון, לפיכך הקצוה לקברות מתים, ואין לך מעולה בכל הארצות במצרים וכו’ והיתה חברון טובה ממנה שבעה חלקים”, ע”כ.))  (מערות שלהן סביב לירושלים ובהן אתה וחיילותיך יכולין לישב – רש”י). לבסוף נ”נ קיבל דבריהם, ועלה לירושלים והביאה במצור.

ועי’ במהרש”א על הגמרא שם (בח”א) ד”ה ‘סיתוא’, וז”ל “לפי שבחודש עשירי בעשרה לחודש בא נ”נ וכל חילו על ירושלים וגו’ ויבנו עליה דיק, ואין מדרך המלכים לצאת אז למלחמה, ועל כן אמר כי זה היה עצת מואב וכו’, וכן מ”ש ‘אי אתינא לית לי דוכתא’ כו’ לפי שבאותה עת בטבת אי אפשר לאדם לדור באהל כדרך אנשי המלחמה מחוץ לעיר רק בבתים, ועל כן שלחו ליה קברות שלהן מעולין כו’ וראויים לבית המדור בימות הגשמים”, ע”כ. וכן ביאר ביד רמה את הגמרא שם, ע”ש.

ואולי מה שהקב”ה גלגל שנבוכדנצר נלחם דוקא בחדשי החורף היה כדי לרמוז לבני ישראל שהיתה כאן גזירת שמים, ולא מלחמה רגילה כדרך העולם.

עשרה בטבת היה ראוי להיות יום החורבן

במדרש תנחומא פ’ תזריע אות ט’ ((וכ”ה בתנחומא בובר, וע”ע מדרש איכה רבה א, מב.)) מבואר, שבעשרה בטבת היו ראויין ישראל לגלות מירושלים, ומה עשה הקב”ה, אמר, אם יוצאין עכשיו בצנה הם מתים, מה עשה, המתין להם והגלה אותם בקיץ, ע”ש. ובמדרש שם ממשיך: “שכן הוא אומר (יחזקאל כד, ב) “בן אדם כתב לך את שם היום את עצם היום הזה”, ע”כ. משמע שליחזקאל נאמר לכתוב יום זה, כי הוא יום המיועד להיות יום החורבן ממש, אלא שהקב”ה האריך אפו.

אולי לפ”ז יתורץ מדוע נצטווה הנביא יחזקאל לכתוב דוקא את היום זה, ולא את תשעה באב, משום שעשרה בטבת היה צריך להיות עיקר יום החורבן, אלא שנדחה, ואולי גם להראות חסד השם שנדחה החורבן. ועי’ מה שהבאתי בשם החתם סופר בדרשות (חלק א’ דף עח. ד”ה ‘כתיב’) שעשרה בטבת הוא צ”ח יום אחרי ראש השנה, ולכן נהיה בו מאורע קשה זה. וע”ע מה שכתבו רבי יונתן אייבשיץ (יערות דבש חלק א דרוש טו) והחתם סופר (בדרשות ח”א דף עד.-: ד”ה ‘והנה’) שעשרה בטבת הוא רע”ה ימים מחודש ניסן. עוד כתב החתם סופר (תורת משה דרוש ל”ז אדר עמ’ ט:-י), שעשרה בטבת הוא היה יום הדין שהחליטו בבית דין של מעלה להחריב את ביהמ”ק, וכן הוא בכל שנה ושנה (הבאתי דבריו לעיל).

גם בסוף ספר ירמיה (נב, ד) כתוב, שהמצור התחיל בחודש העשירי בעשור לחודש. אולם, בירמיה (לט, א) כתוב “בחודש העשירי בא נ”נ מלך בבל אל חילו אל ירושלים”, ולא מוזכר איזה יום בחודש. וכתב על זה הדעת סופרים בירמיה (נב, ד), שכנראה לא היה ברור באיזה יום ליחס לו את תחילת המצור, כי במשך כל החודש התרכז הצבא הכשדי מסביב לעיר, אולם בסוף ספר ירמיה נקבע יום מסוים מבין ימים אלו לצורך הצום לדורות, מתוך הכרעה כי הוא היה היום שבו הושלם המצור, עכ”ד.

ונראה שע”פ דברי הדעת סופרים יש להוסיף, שמטעם זה נאמר ליחזקאל (כד, ב) לכתוב את עצם היום הזה סמך מלך בבל על ירושלים, מה שלא מצינו בתעניות אחרות, ולהנ”ל י”ל משום שלא היה כ”כ ברור לעיני בשר באיזה יום בדיוק התחיל המצור על ירושלים, וממילא לא ידעו באיזה יום לצום, לכן נאמר ליחזקאל, שביום העשירי נקבע תחילת המצור, ויש לכותבו, כי בו ביום יקבע הצום לדורות.

 

פירוש המלה מצור

כתב המצודת ציון ביחזקאל (ד, א), שאויבים המקיפים העיר ללכדה יקרא ‘מצור’ כי מצירים להם, עכ”ד. כלומר ‘מצור’ מלשון צרות ע”ש שעושים להם צרות.

ולענ”ד אפשר לומר דמצור מלשון צר כמו לשון הפסוק (איכה א, ג) ‘כל רודפיה השיגוה בין המצרים” ופירש”י שם: “שיש גובה מכאן ומכאן ואין מקום לנוס”, ע”כ. והיינו מקום שאינו רחב אלא צר, וכמו לשון המשנה באבות (ה, ז) “ולא אמר אדם לחבירו צר לי המקום שאלין בירושלים”. והוא כי במצור מקיפים האויבים את העיר, ואין יוצא ובין בא, וממילא מצרים את צעדיהם ומגבילים את תנועתם של בני העיר ע”י שמצמצמים המקום שהם יכולים ללכת. ודבר זה עצמו שאדם יודע שאין לו אפשרות לצאת לשום מקום ומוגבל לאיזור מסויים קשה עליו מאוד, גם אם לא סובל מיד מרעב וכדומה, וראיה לכך יש להביא משמעי בן גירא, שציוה עליו שלמה המלך לא לצאת מירושלים בשום פנים ואופן כמבואר במלכים א’ (ב, לו-לז), ולא הצליח לאורך זמן להשאר שם. ועי’ שיחות מוסר להגר”ח שמואלביץ (תשל”א מאמר כ”ה) שהאריך ברעיון זה ומביא ראיה ממעשה הנ”ל, וז”ל “אלא מיכן אנו למדים את היסוד שאמרנו, שאע”פ שירושלים משוש לכל הארץ, ויכול אדם לדור בה כל ימיו מבלי צאת את חומותיה, אך כל זאת בזמן שאדם עושה כן מדעתו ומרצונו הטוב, אולם בשעה שנעשה מוכרח לשבת בה מבלי אפשרות לצאת ולבוא הופכת ירושלים בעיניו לבית האסורים” וכו’, ע”ש. וכן י”ל בענין המצור שמצב זה שאינו יכול לצאת ולבוא, גם אם לא סובל עדיין יסורי המצור, מקשה על האדם מאד, וכל תקופת המצור היא קשה מנשוא.

 

פרטים על המצור

כתוב במלכים ב’ (כה, א) “ויחן עליה ויבנו עליה דיק סביב”. רש”י בשם התרגום מפרש, דיק היינו ‘כרקום’. מילה זו מופיעה (בהחלפת ק’ לכ’) בכתובות דף כז. במשנה שם: “עיר שכבשוה כרכום”. ופירש”י “מצור מתרגמינן כרכומא”, ע”כ. אולם, רש”י בספר יחזקאל (ד, ב) כתב, שדיק הוא מגוניי”ל בלעז, שמשליכין בו אבנים לעיר, ע”כ. ובאוצר לעזי רש”י תרגם ‘בליסטרה’. ועי’ מהר”י קרא במלכים שם שמביא שתי אפשרויות בלע”ז.

הרד”ק ומצודות כאן פירשו, דיק הוא מגדל עץ שבונין מול העיר לכבשה, וממה שכתוב ‘סביב’ ות”י ‘סחור סחור’, צ”ל שבנו כמה וכמה מגדלים סביב העיר כדי לכבשה [ונראה שתרגם ‘סחור סחור’ כפול, כדי לומר שהמצור היה סביב כל העיר]. שוב ראיתי באברבנאל וז”ל “ויבנו עליה דיק, והוא המגדל הגדול שעושים מעצים נגד העיר לכבשה, ומאשר אמר סביב, יראה שהדיק הוא כמו עיר בנויה מעץ שעושים סביב העיר להלחם משם אל העיר”, ע”כ. וכן כתב הדעת סופרים כאן שעשו כמה מגדלי התקפה.

הדעת סופרים בירמיה (נב, ד) כתב, שהדיק היה מין גדר הנבנית סביב העיר ירושלים, כדי שלא יוכלו פליטים להמלט מיד הצרים.

ועל פי דברי האברבנאל והדעת סופרים יתבאר מה אמר ירמיה באיכה (ג, ה) “בנה עלי ויקף ראש ותלאה”, כלומר, ‘בנה עלי’ – היינו ‘ויבנו עליה’, ‘ויקף’ – היינו ‘דיק סביב’, וכן ראיתי בתרגום שם וז”ל “בנה עלי כרכומין ואקף קרתא”, ע”כ.

פרטים נוספים על עשיית המצור ומערך האויב כתובים בנבואת יחזקאל על המצור פרק ד (א-ב), כשצוה לו הקב”ה לחקוק על לבינה תמונה של המצור שיהיה על ירושלים. וכך כתוב שם: “ואתה בן אדם קח לך לבנה (שממנה בונים בנין) ונתתה אותה לפניך וחקות עליה עיר את ירושלם. ונתתה עליה מצור (רצה לומר תצייר על העיר ההיא צורת מצור כאילו האויבים צרים עליה – מצודת דוד) ובנית עליה דיק (שמשליכין בו אבנים לעיר – רש”י, או מגדל הנבנה ללכוד עיר – מצודת דוד) ושפכת עליה סוללה (שופך עפר וסוללו וכובשו במקלות, ועושה תל גבוה לעמוד עליו ולראות בתוך העיר ולירות חצים – רש”י, ובמהר”י קרא העתיק דברי רש”י, אבל במקום לכתוב ‘ולראות וכו’ חיצים’ כתב ‘ולהפיל בהן את החומה’). ונתתה עליה מחנות (צבאות של חיילים) ושים עליה כרים סביב (כרים הם כפרים שמושיבין בהן חיילים ויושבים באהלים לכל רוחות העיר, שלא יהא אדם יוצא ובא, ופירוש כרים, שרים הממונים על הצבא, זה שומר לרוח זה וזה לרוח זה, – רש”י. ורד”ק ומצודת ציון פירשו כרים, אילי ברזל לנגח החומה).

פורענות המצור היתה לכל בני א”י

והנה מ”ש ‘ותבא העיר (ירושלים) במצור’, יש לדעת, שלא תושבי ירושלים בלבד היו במצור, אלא כל יושבי ערי יהודה ובנימין היו במצור, כי כולם התקבצו לתוך ירושלים, כדי להתגונן מפני האויב, כן מפורש בתנא דבי אליהו רבה פרק ל’ אות כ’ “כשבא נבוכדנצר הרשע להקיף את ירושלים היו מתקבצים בו כל ישראל, שהיו יושבין בערי יהודה ובנימין, והיו יושבין בתוך ירושלים חבורות חבורות שנאמר (ירמיה ח, יד) “על מה אנחנו יושבים, האספו ונבוא אל ערי המבצר”, ע”כ לשון התנב”א. וכך מסבירים האברבנאל והרמ”ד וואלי ביחזקאל את הפסוק (יחזקאל כד, ד) במשל על המצור “אסוף נתחיה אליה” וגו’. כלומר התאספו בירושלים משאר חלקי א”י, וזהו “אסוף” וגו’, ודומה לזה כתב הרד”ק שם. לפי דברי התנא דבי אליהו מבואר, שצרת המצור לא היתה רק צרת בני ירושלים, אלא צרת כל הישוב היהודי שהתאסף בירושלים כדי להתגונן מפני האויב.

3 תגובות

  • מאת מאיר ס:

    שלום אחרי כל הפשט שעשרה בטבת יותר חמור כי זה יום הדין על החורבן ומהיום הזה הכל ניגרר אז למה לא עשו הצום הזה מהלילה כמו יום כיפור ותשעה באב ועוד שלומדים בעצם היום הזה מכיפור ? תודה

  • מאת רבני בית ההוראה:

    הערה מענינת.

  • מאת שלמה:

    מאמר יפה מאד — יישר כח לכותב – ונזכה בע”ה שידונו אותנו היום לגאולה

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים