בענין אין אדם מקנה דבר שלא בא לעולם

רבני בית ההוראה
כ"ז סיון ה'תשע"ב

הרב יעקב שמשון בהר”ר משה שפירא


נחלקו ר”מ ורבנן אם אפשר להקנות ולהקדיש וכדו’ דבר שלא בא לעולם. (קידושין סב סג, כתובות נח נט, יבמות צב צג, ב”מ טז). וידועה החקירה אם טעמייהו דרבנן משום חסרון גמירות דעת או שאין כח להחיל בדשלב”ל. ((בנמוק”י (ב”מ סו: מד’ הרי”ף) פי’ משום גמ”ד, וכן מבואר ברא”ש (יבמות פ”ז סי’ ד) לגבי מקנה לדשלב”ל, וכן בתוס’ רא”ש בשטמ”ק בב”ב קמב: (בשיור שבסוף הספר). ובדרישה (חו”מ רט ג) הובאו דברי הנמוק”י הנ”ל בשם הר”ן. וע”ע אמרי בינה הלואה סג יח ד”ה ברם שהוכיח מב”מ טז ומרדכי שם דהטעם משום גמ”ד. וע”ע משפט שלום להמהרש”ם מבערז’אן חו”מ ריב שהביא כמה מקורות נוספים לסברא זו (וע”ע לו בעין הרועים ע’ דשלב”ל ז, ובנוב”י תניינא אה”ע נד יב כ’ שאינו משום גמ”ד. ויתכן לדייק בריב”ש (שכח) שכן דעתו))

אין לומר דהטעם משום שאין לקנין על מה לחול:

ויש לדון לפי הצד שאינו משום גמ”ד מה הטעם שאין לו כח להחיל. דאין לומר שהטעם משום שאין לקנין על מה לחול, שהרי הנידון אם אפשר להקנות דשלב”ל אינו אם יחול הקנין מיד אלא אם יחול הקנין בשעה שיבוא לעולם, ואז יהיה לקנין על מה לחול. [מה שכתבתי שהנידון אם יחול כשיבוא לעולם זה פשוט, שהרי ר”מ שסובר שיכול להקנות ודאי כוונתו שיחול כשיבוא לעולם שהרי לפני כן אין לקנין על מה לחול, וע”ז חולקים רבנן. וגם הדבר מפורש בכמה מקומות ע’ נדרים פה:שאמרה שיחול לכשתתגרש ושואלת הגמ’ השתא מיהת לא מגרשה, ומפרש הר”ן (בד”ה השתא) שתלוי במחלוקת אם אדם מקדיש דשלב”ל. (וכ”ה בכתובות נט.) וכן מבואר בב”מ סו: ברד”ה משבאו לעולם ובד”ה אף שהמחלוקת היא אם אפשר שיחול כשיבוא לעולם. וע”ע קה”י נדרים כו ב שכתב כן והוכיח מהריטב”א.]

שוב מצאתי שכבר כתב כן הג”ר שלמה איגר בספר העיקרים ערך אין אדם מקנה דבר וכו’ אשכול א’ וז”ל: “דמה שדשלב”ל לא נקנה אינו משום חוסר הענין שיחול עליו הקנין דשפיר יש מה שיחול עליו היינו לעת שיבוא לעולם, תדע דהא ר”מ סובר אדם מקנה דשלב”ל ואטו ר”מ לא ס”ל דבעי ענין שיחול עליו הקנין.”

ואף שהלבוש (חו”מ רט, ד) כתב שהטעם שא”א להקנות דשלב”ל היינו משום “שאין כאן דבר שיחול עליו קנין”, נלענ”ד שכוונתו רק לומר מדוע א”א שיחול כעת, ומשו”ה שייך הדין שא”א להחיל קנין לעתיד אם כעת אינו יכול להחיל.

אמנם בשו”ת חוט המשולש (שנדפס בסוף שו”ת תשב”ץ) טור ב סי’ יג כתב: “שהטעם שאין הקנין חל על דבר שאינו ברשותו של אדם הוא לפי שלא סמכא דעתייהו דמוכר וקונה עליו, דאע”ג דאמרו דבר שאינו ברשותו של אדם חשיב כדשלב”ל אין הכוונה שמטעם שאין הקנין חל על דשלב”ל מן הטעם ההוא אין הקנין חל על דבר שאינו ברשותו, שהטעם שאין הקנין חל על דשלב”ל מפני שהדבר ההוא אינו במציאות ומאחר שאינו במציאות אין כאן מה שימכור המוכר ויקנה הקונה, אבל הטעם שאין הקנין חל על דבר שאינו ברשותו של אדם לפי דלא סמכא דעתייהו, שהקונה אינו סומך וכו’ וגם המוכר אינו סומך וכו’, דתרווייהו לא סמכא דעתייהו.” ובדבריו א”א לפרש כמו שפירשתי לעיל בד’ הלבוש, דאם בא רק לומר מדוע א”א להחיל עכשיו א”כ צ”ל דהיה פשוט לו שאם א”א להחיל עכשיו ממילא א”א להחיל אח”כ, וא”כ מדוע הוצרך לבאר מדוע א”א להחיל באינו ברשותו.

וצ”ל דס”ל דלא שייך לעשות מעשה קנין על דבר שאינו, ולא רק שהחלות לא יכול לחול על מה שאינו. וצל”ע. ומ”מ נלע”ד שדברי הלבוש הנ”ל לא יתפרשו עד”ז דהוא כתב “שאין כאן דבר שיחול עליו קנין”, ולא שאינו מעשה קנין. וע”ע אבי עזרי מכירה כב א, וצ”ב.

חקירה אם משום שאינו בעלים או גזה”כ:

ובקהילות יעקב (גיטין כט ד”ה ולכאו’) ביאר “דבפשוטו הא דאין אדם מקנה דשלב”ל יסודו הוא משום שעדיין אינו בעלים על הדבר וכמו זר נחשב לגבי דבר שיקנה אח”כ.” (וכ”ה בקה”י בנדרים ג, ג ד”ה ועיקר. וכ”כ בחי’ הגר”ח סטנסיל סי’ קצו (עמ’ קיב), וכ”כ באבי עזרי מכירה כב ט ד”ה ואשר וע”ע חזו”א דמאי סי’ יז, וע”ע חי’ הגרש”ש ב”ב סי’ ל). ובאמת ענין דשלב”ל אינו רק בדבר שעדין אינו שלו כמו שמבואר בקידושין סב ועוד ששייך גם בקידושין לאחר שאתגייר או שתתגיירי וכדו’. ולכן פשוט שכוונת הקה”י לומר שבדבר שאין לו את הכח להחיל בשעה שעושה את הקנין אין ממש במעשה שלו, דקביעתו אינה קביעה בדבר שעדין אין לו את הכח לפעול. וזה בין אם מה שאין לו כח זה משום שעדין אינו בעלים ובין אם אין לו כח מסיבה אחרת.

ונראה דביאור זה תלוי במה שיש לדון אם מה שא”א להקנות דשלב”ל היינו דוקא במקרה שבשעה שבא להחיל אין לו את יסוד הכח לפעול ((ע’ שערי יושר (ה, כ ד”ה ונלענ”ד לפרש עמ’ עח) שכתב: “עיקר הכלל שאין אדם מקנה דבר שלב”ל הוא בדבר שנוכל להחליט שהדבר שיבוא לעולם יחדש להאדם כח חדש … אבל אם … כבר היה לו כח זה מכבר בכה”ג ליכא שום חיסרון בדשלב”ל.”))  או שאף אם מה שאינו יכול להחיל כעת אינו אלא מחמת חיסרון צדדי ג”כ מחשיבו דשלב”ל. והנה בכמה מקומות (כגון קידושין סב) מצאנו שא”א לקדש אשה לאחר שיחלוץ לך יבמיך או לאחר שתמות אחותיך משום דשלב”ל, ובזה לכאורה לא חסר את יסוד הכח לקדש אלא האיסור מונעו מלהחיל. ולפ”ז לכאורה א”א לומר את הביאור הנ”ל.

אמנם הקה”י הוכיח את ביאורו הנ”ל ממה שאמר רב יוסף בכתובות נט. שכיון שאדם יכול להחיל קונם על פירות חבירו יכול גם להחיל קונם על דשלב”ל. ומשמע מזה דהחיסרון משום חסרון בעלות ולכן בדבר שא”צ בעלות יכול להחיל. והשתא צ”ע מהא דקידושין הנ”ל.

אמנם באמת מהוכחת הקה”י קשה גם על הסוברים שהחיסרון משום חסרון גמ”ד, והרי יש ראשונים שסוברים כן כמפורש בנ”י בב”מ לז: מד’ הרי”ף, ומשמע כן מעוד ראשונים.

ולכן נלענ”ד לבאר דברי רב יוסף ע”פ מש”כ הריב”ש (שכח) והרמ”ה (ב”ב קכו אות צט) שלפני מתן תורה היה אפשר להקנות דשלב”ל. ונראה שמזה מוכח דיש מקור בתורה לדין אא”מ דשלב”ל, דאם זה סברא מה לי קודם מת”ת או אח”כ. (אף שלא ידוע מה המקור לזה בתורה, מ”מ כך מוכח בראשונים. ((ויתכן לומר דהם סוברים כדעת המבי”ט בקרית ספר (ערכין פכ”ב) שכתב: “אין אדם מקנה דשלב”ל דכל קנין קרקע או מטלטל שמצינו בתורה משמע שהוא מצוי בשעת המכר כקנין שדה וכתיב כסף השדה וגו’ משמע מצוי, וכן בקנין הקדש ונתן הכסף וקם לו, וכן בקנין הדיוט כתיב וכי תמכרו ממכר לעמיתך דמשמע ממכר בעין.” משמע שלמד דין זה ממשמעות הפסוקים ולא מסברא. [ולולא דבריו היה נראה לומר שיש ללמוד ממש”כ איש כי יקדיש את ביתו ודרשינן מזה בב”ק סח: מה ביתו שלו אף כל שלו לאפוקי שלא יכול להקדיש אם אינו בעלים. ולהנ”ל י”ל דמזה ילפינן שצריך להיות בעלים בשעת ההקדש. ולומדים מזה לשאר החלויות כמו שלומדים לענין אינו ברשותו (דילפינן נמי מהך קרא בב”ק סט:).] וע”ע בקרית ספר בהל’ ערכין וחרמין פ”ו “אין אדם מקדיש דשלב”ל דהא אינו ברשותו ובעי דליהוי ברשותו כדאמרינן.”)) ) ולפ”ז נראה לבאר דברי רב יוסף שבקונם כיון שמצאנו בזה דין מיוחד שאינו לפי הכללים הרגילים שאדם יכול לפעול (דין חפצא) בשל חבירו לכן י”ל שבזה לא נתחדשה הך גזה”כ שאא”מ דשלב”ל, דכיון שזה חידוש התורה י”ל דא”א ללמוד מזה שמצאנו בדברים אחרים שאא”מ דשלב”ל דה”ה בקונם, שהרי מצאנו שקונם אינו לפי הכללים הרגילים מדיכול להחיל בשל חבירו. והשתא א”ש אם נאמר דאא”מ דשלב”ל היינו גזה”כ בלי הסבר, וא”צ לסברת הקה”י.

ונראה דיש לומר ביאור זה גם להשיטות שהחיסרון משום גמ”ד, דהנה י”ל דגם לשיטות אלו אין זו סברא פשוטה, שהרי אינו מוכרח שנעשה בלי גמ”ד, ואף במקרה שנעשה בלי גמ”ד הוי דברים שבלב, (ואינו אומדנא דמוכח). ולכן י”ל דהוי גזה”כ, אלא שהטעם שחידשה התורה שלא יחול היינו משום שלפעמים נעשה בלי גמ”ד. ולפ”ז שייך ההסבר הנ”ל גם לפי השיטות שהטעם משום גמ”ד, שכיון שצריכים אנו לגזה”כ י”ל דבקונם לא נתחדשה הגזה”כ, וכנ”ל.

נמצא שאפשר לכאורה להבין את דין דשלב”ל בלי להזדקק לביאור הקה”י הנ”ל. אמנם צל”ע בשיטת אביי שם (בכתובות נט.) שאמר שרק גבי אוסר ע”ע שייכא ראיית רב יוסף ולא באוסר על חבירו. ולכאורה היה אפשר לבאר דבריו דס”ל דמה שמצאנו שקונם אינו לפי הכללים אינו אלא באוסר ע”ע, אבל באוסר על חבירו שייכים הכללים הרגילים, ולכן לא יכול להחיל בדשלב”ל. אמנם בלשונות הראשונים לא משמע כן, דמדברי רש”י (בד”ה אמר ליה אביי) משמע שדשלב”ל דומה לפירות חבירו, ומזה משמע שסברת דשלב”ל היא כביאור הקה”י הנ”ל שאינו בעלים, ולכן אינו יכול לפעול, ואמר רב יוסף דמשו”ה בקונם שיכול להחיל בלי להיות בעלים יכול להחיל בדשלב”ל, וענה אביי דזה דוקא באוסר ע”ע אבל אוסר על חבירו א”א להחיל דדמי לאוסר פירות חבירו על חבירו. וכן משמע מלשון הרשב”א שם (בד”ה אמר ליה אביי) שכתב: “דדבר שלב”ל דכותה הוא דמה שאינו בעולם אינו שלו ואיך הוא אוסרו על חבירו”. [ובזה ביאר החילוק בין אוסר ע”ע לאוסר על חבירו, ומבואר דבאוסר ע”ע אף שלא יכול לחול כעת מ”מ לא שייך הטעם הנ”ל, וע”כ כוונתו לסברת הקה”י.]

וכן מלשון הר”ן בנדרים פה: (ד”ה שאני קונמות וד”ה אמר) מבואר שדשלב”ל דומה לפירות חבירו, ומוכח כסברת הקה”י הנ”ל. ((לכאורה היה נראה שרק סברת אביי יכולה להתבאר לפי ביאור הקה”י הנ”ל, אבל רב יוסף שאמר שיכול להחיל גם קונם על של חבירו בדשלב”ל, בזה א”א לבאר כהקה”י, שהרי ודאי רב יוסף לא חלק ע”ז שאין אדם אוסר פירות חבירו על חבירו. ולכן חשבתי לומר שטעמיה דרב יוסף משום שקונם זה לא כפי הכללים הרגילים ולכן לא אמרינן בזה את החידוש דדשלב”ל, וכמשנ”ת לעיל. אך צ”ע דלפ”ז נצטרך לומר שאביי שדחה דבריו לא הבין כוונתו אל נכון, ועוד שהר”ן כתב לדמות דשלב”ל לפירות חבירו בביאור דעת רב יוסף, וצ”ע. ושמעתי ביאור שרב יוסף סבר שמה שא”א לאסור פירות חבירו על חבירו אינו משום שאין סיבה שיחול, דיש כח לאדם לאסור, אלא שלאו כל כמיניה לאסור את של רעהו, ולכן סבר שמה שנקנה לו אח”כ אינו כח מתחדש אלא רק הסרת מניעה, ולכן ל”ש בזה דשלב”ל (כסברת השער”י הנ”ל בהע’ 2). אך תמוה בעיני לומר שבעצם יש כח לאדם לאסור על חבירו דבר שאינו שלו. [כמדומה שבסטנסיל קצו יש מו”מ בזה.]))

ועוד דיש ראשונים שסוברים שאדם יכול לאסור ע”ע בקונם דשלב”ל (ע’ רשב”א כתובות נט ועוד). וא”א לומר שהטעם משום שחל האיסור על גופו שהרי נדר הוא איסור חפצא (כמבואר בנדרים ב), וצ”ל שכיון שלא חסר לו את יסוד הכח יכול להחיל, ובאוסר ע”ע יסוד הכח הוא שהוא הנאסר, ולכן יכול לאסור אף שכעת אינו יכול לחול. וזה מתיישב רק לפי ביאור הקה”י הנ”ל.

והשתא צ”ע מהא דאין יכול לקדש אשה לאחר שתמות אחותיך ויחלוץ לך יבמיך שהוכחנו מזה לעיל שגם בחיסרון צדדי שייך דשלב”ל. והרב צבי ויסבקר אמר די”ל דבקידושי איסור הפקיעה התורה ממנו את הכח לקדש אשה זו, שהרי אין סברא שלא יחולו הקידושין משום האיסור, וע”כ צ”ל דהתורה הפקיעה את כח הקידושין. ולפ”ז אין סתירה מזה לביאור הקה”י הנ”ל.

אמנם לפי הראשונים הסוברים שטעם דשלב”ל משום גמ”ד א”א לומר שדין דשלב”ל לא נאמר אלא כשחסר את יסוד הכח, דלא מסתבר שדוקא בכה”ג לא גומר בדעתו.

נמצא דיש ב’ שיטות בטעם הגזה”כ דאא”מ דשלב”ל א’ משום גמ”ד. ב’ משום שאין ממש בקביעתו כשאין לו את יסוד הכח.

אם מש”כ שהדין נלמד מגזה”כ מוסכם:

הוכחתי לעיל מדברי הריב”ש והרמ”ה שדין דשלב”ל נלמד מהתורה, ואינו מסברא מדכתבו שלא נהג קודם מתן תורה. ויל”ע אם זה מוסכם, דהנה ברמב”ם (ערכין וחרמין ו, לג) הוכיח שאדם שאמר הרי עלי להקדיש דשלב”ל חייב להקדישו משום נדר, ממה שאמר יעקב אבינו וכל אשר תתן לי עשר אעשרנו לך, ונקרא נדר. (והראב”ד הסכים עמו בזה.) ומוכח שלא ס”ל דשייך לחלק בין קודם מת”ת לאחרי כן בהל’ דשלב”ל. ולכאורה הם חולקים על הריב”ש והרמ”ה וס”ל שדין דשלב”ל הוא מסברא, ולכן ל”ש לחלק בין קודם מת”ת לאחרי כן. אמנם יש לדחות די”ל דס”ל דדין נדר ל”ש כלל קודם מת”ת וכל מה שיעקב נדר זה משום שהאבות קיימו התורה לפני שניתנה, וא”כ ודאי שלא צריך לקיים יותר ממה שיהיה אחר שתינתן התורה. (ע’ בספר המפתח שהביא כמה מחברים שכתבו שלפי הריב”ש ל”ש הוכחת הרמב”ם מיעקב אבינו, ולדברינו אין סתירה לריב”ש מהרמב”ם.)

ומ”מ לכאורה דברי הריב”ש והרמ”ה אינם מוסכמים שהרי השואל בריב”ש הביא מבעל הטורים בשם אביו הרא”ש שהוכיח ממכירת הבכורה ליעקב שאם המוכר נשבע חלה המכירה בדשלב”ל, ואף שהריב”ש פקפק בנכונות השמועה, מ”מ בפירוש הטור עה”ת (בבראשית כה, לא) מפורש כדברי השואל. וכן בתשובת מר יוסף גאון (בתשובות הגאונים שבסוף שו”ת הרי”ף סי’ ד, הובא בהע’ לריב”ש סי’ שלה הע’ 45א) הוכיח ממכירת הבכורה ששבועה מועילה כקנין, שהרי הקנין לא היה יכול לחול כיון שלא היה עדין ברשותו (והיינו דשלב”ל). וחזינן שגם במכירה (שהיתה שייכת קודם מת”ת ולא דמי לנדר) מוכיחים מקודם מת”ת. ולכאורה מוכח דס”ל דדשלב”ל הוי מסברא, ולא מגזה”כ. ולכאורה יש לדחות דס”ל דיעקב עשה קניניו ע”פ התורה שהרי האבות קיימו כל התורה. אמנם לא נהירא, דכיון דחל הקנין, ובפרט שלא היה יכול לקנות באופן אחר, מדוע שלא יעשה קנין אף שאחר מת”ת לא יחול.

ומ”מ אינו מוכרח שזו סברא פשוטה שהיינו יודעים גם בלי התורה, די”ל דרק מכח התורה ידעינן כן, ומ”מ אחר שנתחדש כן בתורה לא נאמר שזה חידוש ולפני כן היה הדין שונה, אלא אחר שחידשה התורה כן אמרינן שלימדתנו התורה שכך היא הסברא, וכיון שיעקב אבינו ידע את התורה ודאי עשה קנין המועיל. ((ומ”מ הביאור שכתבתי לעיל בדברי רב יוסף בכתובות נט ע”פ הריב”ש והרמה  – ל”ש לפ”ז. וגם עיקר הביאור שכתבתי להסוברים שהטעם משום גמ”ד שאינו ודאי שאין גמ”ד אלא שביטלה התורה את החלות משום שלפעמים אין גמ”ד – אינו מתיישב לפ”ז. דלהנ”ל צריך לומר שלא היה דין דשלב”ל לפני מת”ת, דאינו גילוי על סברא. והשתא צ”ע לד’ הרא”ש סברת רב יוסף בכתובות נט שלכאורה ל”ש סברתו לפי טעם גמ”ד, ומהרא”ש משמע שטעם דשלב”ל משום גמ”ד גם ממה שסובר דמהני שבועה, וגם ממש”כ ביבמות פ”ז סי’ ד דטעם מקנה לדבר שלב”ל משום גמ”ד, וכן בתוס’ הרא”ש ב”ב קמב, ולכאורה ה”ה במקנה דשלב”ל, והתירוץ שכתבתי לעיל הוא ע”פ הביאור הנ”ל שהתורה ביטלה משום שלפעמים אין גמ”ד, והשתא נתבאר שא”א לומר כן לדעת הרא”ש, וצ”ע.))

ודעת הריב”ש והרמ”ה שזה חידוש, ולכן אמרינן שרק אחר מת”ת נתחדשה ההלכה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים