השתתפות האשה בסיוע בפרנסת הבית

הרב שמואל ברוך גנוט
ח' סיון ה'תשע"ב

א] נפתח את מאמרנו בהדגשה ברורה, כי ברור שהתוה”ק מטילה את מלוא כובד אחריות הפרנסה על הבעל ולא על האשה, ובכל זאת, מצינו שגם האשה צריכה לסייע לפרנסת הבית, לפחות בזמן חז”ל, וכדלהלן:

כתב אדוננו הגר”א ז”ל, בס’ אמרי נועם (ברכות סא, א), כך:  “והטעם שברא אותם שיהיו כרוכים כל כך זה אחר זה, היינו מפני שתכלית האדם בעוה”ז הוא לעסוק בתורה, כדי שיזכו לחיי העוה”ב, ואם לא היו נבראים בגוף אחד היה מוכרח הבעל בעצמו לחזר אחר פרנסתו ויבטל מן התורה, ואשתו לא תתעסק בשבילו, כמו שאר חיות ובהמות שהנקבה אינה עוסקת בשביל הזכר. לכן בראם הקב”ה בגוף אחד, כדי שתטריח בשבילו ויהיה לו פנאי לעסוק בתורה”, עכ”ל. דברים דומים כתב בעל העקידה, בהעלותו על נס את מסירות האשה, המפרנסת את בני ביתה ומשלימה את צרכיהם, הכל בכדי ש”נוֹדָע בַּשְּׁעָרִים בַּעְלָהּ בְּשִׁבְתּוֹ עִם זִקְנֵי אָרֶץ”, בעוסקו בלימוד התוה”ק. וראו דברי הר”ן בקדושין כ”ט ב’ דבני בבל היו נשותיהן מתעסקות במלאכת הבית ובמשא ובמתן ואיפשרו לבעליהן לעסוק בתורה, והזכירם הגר”א ביו”ד רמו, ב ואה”ע א,ג.

ב] מלאכת האשה בזמן חז”ל: נאמר במשנה בכתובות (נט, ב): “ואלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה, טוחנת ואופה ומכבסת מבשלת ומניקה את בנה, מצעת לו המטה ועושה בצמר. הכניסה לו שפחה אחת, לא טוחנת ולא אופה ולא מכבסת. שתים, אין מבשלת ואין מניקה את בנה. שלש, אין מצעת לו המטה ואין עושה בצמר. ארבע יושבת בקתדרא, רבי אליעזר אומר אפי’ הכניסה לו מאה שפחות כופה לעשות בצמר, שהבטלה מביאה לידי זימה”. ובגמ’ (סא, ב) נאמר שהבעל יכול לכפות את אשתו לעבוד במלאכת הצמר, אך לא במלאכת הפשתים, “מפני שפשתן מסריח את הפה ומשרבט את השפתים”. וכן פסק הרמב”ם (אישות כא, א): “מציאת האשה ומעשה ידיה לבעלה, ומה היא עושה לו, הכל כמנהג המדינה, מקום שדרכן לארוג אורגת, לרקום רוקמת, לטוות צמר או פשתים טווה, ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד, שהפשתן מזיק את הפה ואת השפתים, והטווי היא המלאכה המיוחדת לנשים שנאמר “וכל אשה חכמת לב בידיה טוו”. וכך פסק השו”ע (אבהע”ז פ, א) : “מעשה ידיה לבעלה, כיצד, הכל כמנהג המדינה; מקום שדרכן לארוג, אורגת; לרקום, רוקמת; לטוות צמר או פשתים, טווה; ואם לא היה דרך נשי העיר לעשות כל המלאכות האלו, אינו כופה אלא לטוות הצמר בלבד”.

ובעיקר חיוב האשה לעבוד לצורך פרנסת הבית, הנה התוספות  בכתובות (ע,ב) ובקדושין ) ל,ב) כתבו דהוא חיוב מדרבנן, ויש שהביאו בזה ד’  הגמ’ ביבמות (סג, א), אשכחיה ר’ יוסי לאליהו א”ל כתיב ‘אעשה לו עזר’ במה אשה עוזרתו לאדם, א”ל אדם מביא חיטין חיטין כוסס פשתן פשתן לובש, לא נמצאת מאירה עיניו ומעמידתו על רגליו עיי”ש, הרי דקחשיב טוחנת ועושה בפשתן בכוונת הכתוב דאעשה לו עזר, ומכאן מקור נפתח מן התורה לאלו מלאכות שהאשה עושה לבעלה. ובספר רביד הזהב פרשת בראשית שכתב שפסוק זה הוא מקור דברי רש”י בנדרים  (פא, ב)  דרחמנא זכייה ליה בהני מלאכות.וביד שאול סי’ רל”ד ס”ק נ”ט כתב דרש”י ס”ל דבאמת מה”ת האשה משועבדת לבעל לעשות מלאכות, רק שהתורה לא פירטה באיזה מלאכות מדובר והדבר נמסר לחכמים, שביארו איזה מלאכות האשה חייבת לבעלה, אך יסודו מן התורה הוא. ועי’ שו”ת דברי יציב (חאבהע”ז סי’ נז).

נמצאנו למדים שע”פ תורה צריכה האשה לסייע בפרנסת הבית, ע”י מלאכת הצמר. ומנגד, לא מצאנו בהלכה שהבעל חייב לעבוד בפועל, אלא עליו רק לדאוג לממון לפרנסת אשתו וילדיו ברמת חיים מסויימת, כפי שהבטיח בכתובה, וכמובא בפירוט בשו”ע אבהע”ז סימן ע’. והיא רמת חיים שאברך כולל יכול לספק בד”כ לאשתו ולבניו, למרות שמילגת הכולל אינה גבוהה כלל. ובפרט כאשר האשה הגיעה גם היא מבית של אברכים, בהם חיים חיי פשטות, או שנישאה על דעת כן (עי”ש בפרטי הדינים בשו”ע ונו”כ). ואף דמצינו שמתחייבים בכתובה ‘אנא אפלח’, הנה אם הבעל מביא מילגה מהכולל וכו’, לכאורה יצא הוא ידי חובתו ואינו מחוייב לצאת לעבוד.

ואמנם אם אין באפשרותו לכלכל את אשתו ע”פ הגדרות חז”ל, עליו להשכיר עצמו לפועל או למלאכת הקרקע, עי’ תוס’ כתובות סג, א שכתבו כך: “באומר איני זן ואיני מפרנס – מכאן מוכיח רבינו אליהו שחייב אדם להשכיר עצמו ללמד תינוקת או לעשות מלאכה אחרת כדי לזון את אשתו דאם לא כן מה ענין זה אצל מורד ממלאכה. ומיהו בקונטרס פירש משום דזן ומפרנס הוא כנגד מלאכה של אשה. ועוד הביא ראיה מדכתבינן בכתובה ואנא אפלח כו’. ומיהו גם זה יש לדחות כמו שמפרש ר”ת דאפלח היינו עבודת הקרקע, פירוש אחרוש ואנכש ואעדור את השדה ואביא מזונות לבית, אבל להשכיר עצמו אינו חייב”, עכ”ל. והריטב”א (שם) כתב כך: “באומר איני זן ואיני מפרנס. מכאן הוכיח ה”ר אליהו מפריש ז”ל שחייב הבעל להשכיר עצמו למלאכה כדי לזון את אשתו שאם לא כן באומר איני זן מאי מורד ממלאכה איכא, ועוד אמר כי מספר כתובה נלמוד כי כך הוא כותב לה אנא אפלח ואוקיר ואזון, וזה ודאי דין חדש מאד שיכופו על מזונות מה שאין כופין כן לבעל חוב, ומהכא ליכא ראיה דהכי קאמר שאומר איני זן כיון שהמזונות תחת מלאכת מעשה ידיה כשאומר איני זן קרינן ליה מורד ממלאכה כלומר מורד ממה שהוא תחת מלאכה וכן פרש”י, ומה שכותבין בספר כתובה ואנא אפלח נראה לי שאין כותבין כן אלא משום חלתה שהוא חייב לזונה במזונות ורפואה כדתנן (לעיל נ”א א’) לקתה חייב לרפואתה, אי נמי שופרא דשטרא הוא ולישנא מעליא שיטרח לעבדה ולכבדה במזונותיה ופרנסתה בכל כחו”, עכ”ל. ועי’ שו”ת שו”מ מהדו”ת ח”ד נ”ד וחזו”א ב”ק כג סקכ”ח. וכן אם רמת חייהם גבוהה ואין מילגת הכולל מספקת, עליו לדאוג לכלכלתם באופן המועיל, ועי’  חזו”א אבהע”ז סי’ ק”ח סק”י ואוצה”פ סי’ ל’ סקי”ח סי’ עא סק”ג, ואכמ”ל

ב] מלאכת האשה בזמנינו: והנה מד’ הגמרא והפוסקים נראה שהאשה אינה חייבת לעבוד במלאכה שאינה מלאכת הנשים, ודווקא במלאכת הצמר חייבת לעסוק, שהיא מלאכה המאפיינת נשים ומתאימה לכל אשה. וכן פירש הרשב”א (שו”ת ח”ד סי’ קנ”ב, והו”ד בב”י סי’ צה): “האשה אינה חייבת לטרוח לסתור ולבנות ולעקור ולנטוע, ולא להשכיר כלום ולהתעסק ברבית, אלא לעשות בצמר הקצבה השנויה במשנתינו. ואם רצה הבעל לשנותה למלאכה אחרת, אינו רשאי. שאינה אצלו כעבדו ושפחתו הכנענים, שיכול לשנותן לכל מלאכה”, והיינו שהאשה אינו שפחתו של בעלה, שביכולתו להכריחה לכל מלאכת עבודה.  אלא שחז”ל תיקנו שתסייע בפרנסת הבית ותעשה מלאכות מסוימות, שהם נחשבות ממש למלאכת נשים. ואכן, הבית מאיר (פ, א) דייק כן מד’ הרשב”א וכתב ע”ד השו”ע שם: אם לא היה דרך נשי העיר כו’ האלו אין כופין אלא לטוות הצמר. יראה לענ”ד לדייק מלשון זה שמדייק האלו היא אם אין דרכן כלל במלאכות אלו אלא באחרות, כגון חרישה וזריעה, או כמו בזמנינו בעסק מו”מ, ומכ”ש ליסע לשווקים, עכ”ז שמנהגם כך מרצונם הטוב, מ”מ אינו כופה אלא לטוות בצמר, וכדמסיים הר”מ והטויה היא המלאכה וכו’. ואך מדמה לטויה אריגה וריקום, שזה בכלל עושה בצמר, לאפוקי מה שאינו ממלאכות אלו א”י לכופה”.

והנה בזמנינו אנו אין דרך הנשים לטוות בצמר, ולא ברור האם ישנה מלאכה מסויימת המתאימה לכל הנשים. שהרי לא כל אחת מסוגלת לעבוד בהוראה, במזכירות או בהיי טק וכו’. ומסתבר שכאשר האשה טרודה בגידול ילדיה, א”א לחייבה לעסוק בצמר כדי שלא תשתעמם, כיון שהאשה עסוקה היא עד מאד במלאכות הבית הרגילות וגידול הילדים. ובס’ פתחי חושן כתב שחיפש בספרים ולא מצא כתוב האם בימינו ישנה מלאכה הדומה למלאכת הצמר, וע”כ כתב שבזמנינו א”א לכפות את האשה לעבוד, אם האשה אינה רוצה בכך ומטופלת היא בילדיה. וכך נכתב בס’ פס”ד רבניים (ח”ג עמו’ 208) בפס”ד שכתבו מרן הגרי”ש אלישיב שליט”א, הגר”י עדס זצ”ל והגר”ב ז’ולטי זצ”ל, כך: “(א) סוגי המלאכות – מלאכות הבית ועבודת טווית צמר – שאשה מחויבת בהם לפי הדין, הם כמנהג המדינה ולפי מעמדם של הצדדים. (ב) לפי המנהג בזמנינו, דרך נשי העיר היא לא לטוות הצמר. (ג) אין לבעל זכות לדרוש מאשתו לעבוד בעבודות אחרות. (ד) במקרה ואין על האשה לעשות בשום מלאכה ממלאכות הבית, כגון שהכניסה לו כמה שפחות או כשהמנהג הוא שאינה עושה שום מלאכה, אז היא מחויבת לעבוד בטווית צמר, כי הבטלה מביאה לידי חטא, אבל אם האשה מחויבת לטפל במלאכות הבית, אי אפשר לכפות עליה עבודת צמר”.

ואמנם הגר”מ שטרנבוך שליט”א (תשובות והנהגות ח”ג סימן תיז) מעלה נושא נוסף וכותב שגם בימינו, כשהאשה נישאה לבן תורה על מנת שיישב וילמד, וידעה שאינם יכולים להתקיים ללא סיועה הכלכלי, צריכה היא גם לעבוד במשרד וכדו’, ובפרט כאשר עבדה היא במשרה פלונית קודם נישואיה, שאינה יכולה לטעון שהמלאכה אינה מתאימה לנשים, שהרי עבדה היא כבר בעבודה זו. והוא מסיים שאשה שנישאה לאדם כדי שילמד תורה בכולל, צריכה היא לעבוד ולסייע בפרנסת הבית, כדי שתקיים את רצון בני הזוג שהבעל יגדל ויתעלה בתורה, כי נכנסה לשידוך על דעת כן, שהיא תפרנס את המשפחה בעבודות המקובלות. והיינו שאף שמלאכות בנות ימינו אינן כמלאכת הצמר, מ”מ כשהאשה נישאה לבעלה על דעת שתסייע בפרנסה ע”י יציאתה לעבודה במקום כשר והגון, שאין בו מכשולות וחוסר צניעות, אכן מחויבת היא בכך.

 והקב”ה יתן שכר טוב לכל נשות עמלי התורה, המוסרות את נפשם למען לימוד התורה. ושכרן הרבה מאד, כיששכר וזבולון. ולפום צערא- אגרא. שכגודל המסירות, כך גודל השכר בעולם הזה ובעולם הבא. ואשרי נשותינו היקרות, מחזיקות התורה בדורינו!!!

תגובה אחת

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים