מנהגי ספירת העומר

רבני בית ההוראה
כ"ג ניסן ה'תשע"ב

פרק א

מנהגי הספירה

הקדמה קצרה

שנים עשר אלף זוגים תלמידים היו לו לרבי עקיבא, מגבת עד אנטיפרס, וכולן מתו בפרק אחד מפני שלא נהגו כבוד זה לזה, והיה העולם שמם, עד שבא ר”ע אצל רבותינו שבדרום, ושנאה להם ר”מ ור’ יהודה ור’ יוסי ורבי שמעון ורבי אלעזר בן שמוע, והם הם העמידו תורה אותה שעה. תנא: כולם מתו מפסח ועד עצרת. אמר רב חמא בר אבא, ואיתימא ר’ חייא בר אבין: כולם מתו מיתה רעה. מאי היא? א”ר נחמן: אסכרה. [תלמוד בבלי מסכת יבמות דף סב עמוד ב].

מחמת סיבה זו נהגו בעם ישראל מנהגי אבילות וכפי שיתבארו ענינם בפרק זה

זמן האבילות

א) זמן זה של ‘מפסח עד העצרת’ נקטו הראשונים שהכוונה על שלושים ושלש יום, אלא שנחלקו אימתי זמן זה של מיתת כ”ד אלף תלמידי רבי עקיבא היה, שמחמת זה יש לנהוג מנהגי אבילות, יש אומרים שזמן זה הוא מפסח עד ל”ד בעומר ((והכוונה ‘עד פרוס העצרת’ היינו ט”ו יום קודם העצרת.)), ויש אומרים שביום ל”ג בעומר הפסיקו למות, ויש אומרים שמתו מראש חודש אייר עד ג’ ימי ההגבלה, ויש אומרים שמתו בכל יום שאומרים בו תחנון ((עי’ בביה”ל ס”ג ד”ה יש נוהגים שכתב וז”ל “יש בזה שלש שיטות ונבאר שתים מהן שנקטום הפוסקים לדינא, שיטה אחת דתלמידי ר”ע מתו ל”ד יום וראיה ממדרש שמתו מפסח עד פרוס עצרת והוא ט”ו יום קודם עצרת וכשתסיר ט”ו יום ממ”ט נשארו ל”ד יום שלמים שמתו אלא דמקצת היום ככולו ומשו”ה מסתפרין ביום ל”ד בבקר וה”ה לישא אשה מותר מכאן ואילך וזה דעת המחבר בס”א וס”ב אכן לדעת הרמ”א שם בס”ב משמע דס”ל דפסקו מלמות ביום ל”ג וכמו שכתב הגר”א שם ומקצת היום ככולו ולפי שיטה זו המנהג שאין מסתפרין מפסח עד יום ל”ג בבוקר ומשם והלאה עד עצרת מותר. שיטה שניה הוא מה שאומרים בשם התוספות דתלמידי ר”ע מתו ל”ג ימים שלמים דהיינו ביום שא”א תחנון לא מתו א”כ כשתוציא שבעת ימי הפסח דהיינו מיום שני של פסח ועוד ששה שבתות ושני ימים ר”ח אייר ויום א שלא מתו א”כ הרי נשארו ל”ג שלימין שמתו ולפ”ז מתו עד עצרת ולנגד אלו הל”ג ימים קבלו ישראל ע”ע קצת אבילות ל”ג ימים (אלא שיום אחד מהן יש להקל במקצת יום דהוא ככולו ובחרו ביום ל”ג בעומר ואולי מאיזה טעם. פמ”ג) לענין ספירה ונשואין דהיינו לנכות ממ”ט יום של העומר ט”ז ימים הראשונים דהיינו מיום שני של פסח עד יום שני של ר”ח אייר יש ט”ז ימים שאותן ימים מקילין בהן ונשארו ל”ג שלימין עד עצרת ומתאבלין בהן ולפ”ז אותן שמסתפרין מל”ג ואילך וגם בר”ח אייר טעות הוא בידם דליכא ל”ג יום”.)).

מנהגי איסור נישואין

ב) נוהגין בכל המקומות שלא לישא אשה בין פסח לעצרת שלא להרבות בשמחה ((ולהלן יתבארו זמני האיסור.)), אולם נחלקו בדבר המנהגים מנהג יוצאי ספרד שאין נושאין נשים מפסח עד יום ל”ד בעומר ((שו”ע (סי’ תצ”ג ס”א) ובמשנ”ב (שם סק”ו).)), ומבוקר יום הל”ד מותרים ((דמקצת היום ככולו. משנ”ב שם.)). והאשכנזים יש נוהגים שלא נושאים מפסח עד ר”ח סיון ((כן הוא מנהג א”י כמובא בלוח א”י ועוד.)), ויש נוהגים מר”ח אייר עד ג’ ימי ההגבלה בבוקר ג’ סיון, ומנהג כל בני אשכנז שנושאים אשה ביום ל”ג בעומר. ויש נוהגים להחמיר מפסח עד העצרת ממש ((כריהטת לשון הגמ’ והגאונים, ועי’ הלכות חג בחג שבועות (פ”ו סכ”א).)). ישנם עוד מנהגים בזה וכל אחד ינהג כפי מנהג מקומו ((עיקר המנהגים בזה הוא כפי משנ”ת אולם יש נוהגים היתר עד ב’ דאייר ומאז נהגו איסור עד ערב שבועות ועי’ שו”ת אג”מ או”ח ח”א סי’ קנ”ט שהאריך לבאר במנהגים אלו ואם גדר מנהג אחד להם או לא ע”ש וע”ע שו”ת בית שערים חאו”ח סי’ רל”ג ורל”ד.)).

במקום מצוה

ג) בזמנים שנהגו שלא לישא אשה, אין להתיר לישא אשה גם במקום מצוה כגון שלא קיים מצות פו”ר, ואולם הנושא אשה באיסור אין בית הדין שבאותו מקום קונסו ((שו”ע ס”א.)). והנושא אשה בימים אלו אינו רואה סימן ברכה ((עי’ שו”ת שבות יעקב ח”ב סי’ לה, והובא בבאה”ט סק”ג שהנושא בימי הספירה אין זיווגם עולה יפה, וחמירא סכנתא מאיסורא.)).

ד) אסרו לעשות נישואין אפילו בלא ריקודין ומחולות ואף בזיווג שני כאלמן הנושא אלמנה וכד’ ((שע”ת סק”א, בדרך כלל בזיווג שני בפרט באלמן ואלמנה וכד’ ליכא בהו ריקודין ומחולות ומ”מ עצם הנישואין שמחה יש בה ולאו מסמנא מילתא וכנ”ל הערה 2 וחמירא סכנתא מאיסורא והכי נהגו.)).

ה) להחזיר גרושתו מותר ((משנ”ב סק”א.)).

ו) אם נתברר שארע טעות בקידושין, ובני הזוג מתגוררים יחדיו, מצוה וחובה לעשות קידושין שוב אף בימי ספירת העומר, כדי שלא יחיו באיסור.

נישואין בליל ל”ג בעומר

ז) יש מקומות שנהגו שלא לישא אשה בליל ל”ג בעומר ובארץ ישראל נהגו כיום לישא ((במשנ”ב סקי”א הביא בשם הא”ר דלא ראה שמקילין בזה רק בל”ג בעומר עצמו ולא בלילה שלפניו, אע”ג דלגבי תספורת נחלקו הפוסקים אם להתיר בליל ל”ג בעומר או רק ביומו, אולם השו”ע הגר”ז כתב דמותרים להתפר ולישא בליל ל”ג בעומר וכן מבואר בשו”ת יהודה יעלה (למהר”י אסאד) אהע”ז סי’ ל”ט, פשט המנהג במקומותינו לעשות נישואין בליל ל”ג בעומר ועי’ שו”ת שבה”ל ח”ח סי’ קסח.)), והעושים ביום ל”ג בעומר נהגו לעשות את הסעודה והריקודים גם כשנמשכים בלילה ((אג”מ אהע”ז ח”א סי’ צ”ז, ואמנם הדע”ק כתב להחמיר לכתחילה אלא א”כ הכינו הסעודה ויכול להתקלקל אבל לא לעשות כן לכתחילה, והובא בארח”ח (ספינקא סוף סק”א בהג’ המהרש”ם) ועי’ מנח”י ח”א סי’ קי”א שצירף דעתו לאסור משום כך לצורך מגבית צדקה אך לא החליט לאסור כמותו בנישואין והמנהג להקל.)).

ח) כשחל ל”ג בעומר ביום שישי יש להקל לעשות נישואין בליל ל”ג בעומר גם במקומות שנהגו בשאר שנים שלא לישא בליל ל”ג בעומר ((משנ”ב שם.)).

סידור קידושין והשתתפות בחתונה

ט) מותר לרב אשכנזי הנוהג איסור נישואין עד ר”ח סיון לסדר קידושין לזוג ספרדי הנישא בתוך ימים אלו, וכן מותר לאשכנזי להשתתף ולרקוד בחתונת ספרדי ((שו”ת אג”מ או”ח ח”א סי’ קנ”ט ושם מבאר דאין זה כנגד מה שפסק החת”ס או”ח סי’ קמ”ב ע”ש.)).

שבע ברכות

י) כמו כן מותר להשתתף בשמחת שבע ברכות הנערכת לכבוד חתן וכלה, ואף לקיים זאת בכלי זמר ((במשנ”ב (ומקורו מהמג”א) נקטו דווקא ריקודין ומחולות של רשות והמג”א הוסיף דגם סעודת שידוכין בכלל אולם סעודת שבע ברכות שפיר סעודת מצוה לשמחת חתן וכלה וכן נראה מדברי האג”מ שם.)).

שידוכין

יא) מותר ומצוה לעשות שידוכין בימי ספירת העומר, ואף לעשות לכבוד כך סעודת שידוכין, אולם אין לעשות בשעת השידוכין ריקודין ומחולות, וכן אין משמיעין בהם זמר מכלי נגינה ((משנ”ב סק”ג, וחידוש יש בזה דאף על פי שנקטו הפוסקים דסעודת שידוכין חשיבא סעודת מצוה כמבואר במג”א ובמשנ”ב סי’ תמ”ד סקכ”ד, מ”מ אסרו בו ריקודים ומחולות, ואמנם הנוסח במג”א “אבל לעשות ריקודין ומחולות של רשות נהגו לאסור ונ”ל שאף מי שעשה שדוכים אסור לעשות ריקודין ומחולות” ולכא היה משמע ששידוכים חשיב כסעודת הרשות אך כבר נתבאר דלהדיא מבואר במג”א בב’ מקומות (סי’ תמ”ד וסי’ תקנ”ח) דחשיב סעודת מצוה, וע”כ דהגם דהוי סעודת מצוה אולם אינה מצוה ממש ולכן לגבי ריקודין ומחולות החמיר בזה ונראה דהדבר מדויק במחה”ש בלשונו שכתב “ניהו שהשדוכים מותר משום שמא יקדמנו, אבל הרקודים ומחולות אז הוי רשות ואסורים” והיינו דאין חיוב לעשות זאת דווקא עם רקידה ולכן הגם דהסעודה עצמה היא מצוה אבל שמחת הריקודין אינה של מצוה. הנה במג”א ושאר נו”כ לא מוזכר ענין של כלי זמר ואדרבא מדהשמיטו דין זה משמע דשרי (ויש שדקדקו מד’ הפמ”ג והבה”ל ד”ה ממעטים שאסור, אך אי”ז דקדוק כלל, דהתם מיירי דווקא לענין ממעטין במשא ומתן אם שרי וכן מוכח מהפמ”ג שדן דיהיה דומיא דחול המועד וע”כ במקום האבד שרי וע”כ דעצם הנגינה בסעודת מצוה בזה שרי). ומ”מ כבר נקטו כל הפוסקים להחמיר בכלי זמר וכמ”ש בשו”ת אגרות משה ח”א (סימן קסו), או”ח ח”ג סימן פז). ובשו”ת מנחת יצחק חלק א’ (סימן קיא). ובשו”ת צי”א (חט”ו סל”ג) וע”ע שו”ת יחווה דעת חלק ג’ סימן ל’ וראה עוד ע”ש.)).

ריקודין ומחולות

יב) אסור לארגן מסיבות שיש בהם ריקודים ומחולות בימי ספירת העומר ((משנ”ב סק”ג ושו”ת מנח”י ח”א סי’ קי”א שאפילו במקום שעושין זאת לצורך ‘דינר’ למוסד צדקה ג”כ אין לעשות בריקודים ומחולות וכלי זמר.)), והיינו דווקא באותם ימים שנוהגים בהם איסור כל מקום לפי מנהגו, אולם המנהג במקומותינו שאין שומעים כלי זמר עד העצרת אלא במקום מצוה כנישואין וכד’ ((עי’ ס’ בין פסל”ש פט”ו הערה ד’ בשם הגרשז”א וכן בקוב מבית לוי (ח”א עמ’ נ”ט בשם הגר”ש ואזנר שיש להחמיר אלא במקום הצורך יש לעשות שאלת חכם.)).

ריקודים בחול המועד ואיסרו חג

יג) מותר לעשות מסיבות חג עם ריקודים ומחולות וכלי זמר בימי חול המועד פסח וכן המנהג ((הפמ”ג (מש”ז סוף ס”ק ב) כתב לאסור בחול המועד של פסח לעשות ריקודין מוחולות של רשות, אולם כבר כתבו כל הפוסקים לחלוק על דעתו כיון דאין אבילות ברגל.)), אולם ביום איסרו חג אין לעשות ריקודין או שמיעת כלי זמר, ויש מקומות שנהגו להקל כמנהגי בני מרוקו שעושים סעודת ‘מימונא’, אך שאר העדות אין להם להקל בזה כלל.

ברית מילה ופדיון הבן

יד) שמחת ברית מילה וכן פדיון הבן, מותר לערוך כבכל ימות השנה, ובמקום שנהגו מותר להם להביא כלי זמר לסעודה אך אין לעשות ריקודין ומחולות ((דומיא דסעודת שידוכין, ואמנם לגבי כלי זמר עי’ בשיירי כנה”ג סי’ תקנ”א שהתיר להביא כלי זמר לסעודת ברית מילה ואפילו בשבוע שחל בו ט”ב (ע”ש הגב”י סקל”ג) ורק בלילה שלפני המילה אסר ע”ש. ואמנם שם כתבו הפוסקים לאסור עי’ מש”כ בקובץ ב’ על בין המצרים פ”ג ס”ט אך בספירת העומר יש להקל במקום שנהגו כל השנה להביא כלי זמר.)).

ניגון ושמיעת כלי זמר

טו) אסור לנגן ולשמוע כלי זמר בספירת העומר בין במסיבת מרעים ובין ליחיד ((אג”מ יו”ד ח”ב סי’ קל”ב ומנח”י ח”א סי’ קי”א.)). ולכן אין לארגן מסיבות סיום וכד’ בבתי החינוך ((עי’ מש”כ בזה בקובץ ב’ על דיני בין המצרים פ”ד .)).

הכנסת ספר תורה

טז) מותר לעשות סיום ספר תורה בימי ספירת העומר ולהכניסו ברוב שירה וריקודין לכבודה של תורה ((הלכות חג בחג פ”ו הערה 36 בשם הגריש”א, וכן מבואר בשו”ת קרן לדוד סי’ קי”ט אות ב’.)).

לימוד נגינה

יז) מותר ללמוד נגינה ולהקיש על כלי השירה בימי ספירת העומר כשהדבר נעשה לצורך אימון ולא לצורך תענוג ((שו”ת אג”מ או”ח ח”ד סי’ כ”א, וכן הוא בשו”ת צי”א חט”ז סי”ט.)).

דיני תספורת

תספורת

יח) נוהגים שלא להסתפר בימי ספירת העומר, וגם בזה חלוקים המנהגים, מנהג בני ספרד שאין מסתפרים עד בוקר יום הל”ד לעומר ((שו”ע ס”ב ובמשנ”ב שם.)), ובני אשכנז יש שאינם מסתפרים מפסח עד ל”ג בעומר ויש שאינם מסתפרים מר”ח אייר עד ג’ סיון ויש שאינם מסתפרים מפסח עד ב’ סיון וכן נהגו בארץ ישראל ((הדברים תלוים במנהגי איסור נישואין וכפי שנתבאר לעיל ובאחרונים האריכו טובא אם לכל דבר יש לדמות נישואין לתספורת או לא.)). ולדעת האריז”ל אין להסתפר כלל גם לא במקום מצוה כחתן ושושביניו, עד ערב חג השבועות.

שער הנכלל באיסור

יט) בכלל איסור תספורת נכלל כל השער שבגוף ואף שער שבבית הסתרים, אולם שער השפם אם מעכבו באכילתו מותר לגלח ((שם סי”ב ויו”ד סי’ ש”צ ס”א, ובשו”ע כאן איתא “ובזקן כל שמעכב האכילה” ואילו ביו”ד סי’ ש”צ כתב לגבי אבל בתוך ל’ שמותר לגלח “שפם ושבצדדים” ויל”ע אם אפשר לדייק שבשבוע שחל בו ט”ב שרי ג”כ חלק בזקן שבדרך כלל לא כ”כ מפריע דמ”מ שרי דקיל טפי וצ”ע. ועי’ קיצור שו”ע סי’ קכ”ב סעיף ד’ שמחמיר גם בשפם בשבוע שחל בו ת”ב. ועי’ מאמ”ר סקי”ב שהביא דהשו”ע ביו”ד שם אסר לאבל תוך ז’ לגלח השפם אפילו שמעכב האכילה וכאן התיר ובב”ח כאן תמה ע”ז ותי’ המאמ”ר דדין שבוע שחל בו כדין אבל בתוך ל’ ולא כדין תוך ז’ ואמנם דעת הרמב”ן שגם אבל תוך ז’ מותר לגלח כל שמעכב האכילה.)). ומותר לאשה להעביר שער גבותיה וכדו’ ((כך מפורש בב”ח סי’ ש”צ דכל מקום שדרכה של אשה לגלח שלא תתנוול מותר לספר בימי אבלה וכ”ש בימי הספירה עי’ להלן סעיף כה.)).

עבר והסתפר

כ) מי שעבר על מנהג זה והסתפר שלא במקום שהותר לו (כדלהלן), יש לבית הדין לקונסו ולעונשו ((משנ”ב סק”ד.)).

ל”ג בעומר

כא) גם בני אשכנז שנוהגים איסור תספורת אחרי ל”ג בעומר, מכל מקום ביום ל”ג בעומר עצמו מותרים להסתפר. ובליל ל”ג בעומר נחלקו הפוסקים אם מותר להסתפר או שצריך להמתין עד בוקרו של ל”ג בעומר ((משנ”ב סק”י וסקי”א.)). חל ל”ג בעומר ביום א’ יכול להסתפר בערב שבת ((רמ”א ס”ב, ובשעת הדחק כשלא יוכל לצאת להסתפר ביום ו’ אפשר להקל בליל ו’, כה”ח סקכ”ג ולבני ספרד הנוהגים היתר רק מיום ל”ד בבוקר אין להקל להסתפר לפני כן.)).

שבועות ביום א’

כב) כשחל שבועות ביום א’ מותרים בתספורת כבר מערב שבת גם לנוהגים כדעת האריז”ל ואינם צריכים התרת נדרים ((החיד”א במורה באצבע סעיף רכ”א והובא גם בכה”ח סקי”ג.)).

ברית מילה

כג) בעל ברית מותר להסתפר ((שו”ע ס”ב.)), ובעל ברית נקראים המוהל והסנדק ואבי הבן ((משנ”ב סקי”ב.)) אולם האוחז את התינוק בשעת ברכת אשר קידש וכו’ וכל שכן שאר הכיבודים ככסא של אליהו ‘קואטר’ וכדו’ אינם בכלל זה ואסורים בתספורת ((משנ”ב סי’ תקנ”א סק”ג וסק”ד וממילא דהו”ה בנידו”ד, ובהג’ חת”ס על השו”ע שם הקיל במקומות שיש בזה ניוול גדול להיות מגודל זקן ומקיל גם בכיבודים כקוואטר וכד’ ע”ש.)). ולדעת האריז”ל אין להסתפר כלל עד ערב שבועות כדלעיל.

כד) בעלי הברית מותרים להסתפר כבר מליל יום הברית וכן כשחל יום הברית בשבת מותרים להסתפר כבר מערב שבת ((משנ”ב סקי”ג.)).

במקום דחק גדול והפסד

כה) יש שהתירו במקום דחק גדול והפסד פרנסתו (כגון מי שצריך לילך לשר גדול ואסור שם לילך שלא מגולח), ואין להתיר ללא הוראת חכם, בכל מקרה ומקרה לגופו ((עי’ שו”ת זרע אמת ח”א סי’ ס”ט ושו”ת חיים שאל סי’ ו’ ועי’ שו”ת אג”מ או”ח ח”ד סי’ ק”ב וח”ה סי’ כ”ד אות ט’ ושו”ת סתרי ומגיני סי’ כ”ג שומר ציון הנאמן סי’ ה’.)).

אשה

כו) גם הנשים נהגו להחמיר שלא להסתפר, ובמקום צורך כטבילת מצוה או שיש לה שערות היוצאות מכיסוי הראש ((ולהקל משום צניעות כעי”ז כתב בשו”ת שבה”ל ח”ו סי’ ע’ לגבי בין המצרים.)), וכן בתולה לצורך שידוכין וכד’ מותרים ((שו”ת להורות נתן ח”ב סי’ ל”ב, וכן נראה מדברי האג”מ יו”ד ח”ב סי’ קל”ז ד”ה ובדבר ועי’ אור לציון ח”ג פרק יז אות ג דיני ספירת העומר שהקיל לגמרי, אך כל זה למנהג הספרדים שאף בימי האבילות (לאחר שבעת ימי האבילות), פסק השו”ע (שו”ע יו”ד סי’ שצ ס”ה) שמותר לאשה להתגלח, אבל מנהג האשכנזים הוא כפי שמבואר שם ברמ”א שאשה אסורה בגילוח אף לאחר ימי השבעה.)). (וגם לדעת האריז”ל מותרים ((עי’ כה”ח שהביא דלדעת האריז”ל איסור תספורת לא שייכת כלל לנשים.))).

קטנים

כז) מעיקר הדין מותר לגלח קטנים בימי הספירה אולם נהגו שלא לגלחם אלא בקטן שנהיה בן ג’ שנים שנוהגים לגלח ביום ל”ג בעומר.

רפואה

כח) מותר להסתפר אם הדבר נזקק לצורך רפואה, כגון מי שיש לו פצעים מוגלתיים בראשו או בזקנו וכד’ וצריך לגלח את מקום הפצע. ובמקרה כזה יכול לגלח את כל הראש או הזקן ((ועי’ לקט יושר (עמ’ 97) שתרוה”ד סיפר את עצמו בעורף בימי הספירה מפני שרצה להקיז שם דם וממילא נלמוד לנידון דין וכעין זה הביא גם בכה”ח סקי”ז. ועי’ מש”כ בקובץ בין המצרים דלא גרע מאבל שהתירו אפילו בג’ השבועות כ”ש בספירת העומר ובודאי בכה”ג דאי”ז לצורך יפוי שמשום כך נאסרה התספורת, וע”כ מותר כל הראש או הזקן דאין לך ניוול גדול מזה להיות מגולח למחצה.)). ובודאי שמותר להסתפר לצורך ניקוי מקום לניתוח וכד’ ((עי’ יו”ד סי’ ש”צ בפ”ת סק”ב בשם חמוד”ד דשרי אפילו באבל מותר לגלח ראשו כשצריך להניח עלוקות ע”ג ראשו וכ”ש בנדו”ד.)).

חתן בשבת קודם החתונה

כט) חתן המתחתן בל”ג בעומר או בר”ח סיון מותר להסתפר בשבת שקודם החתונה (“אופרוף”) ((דגו”מ הובא בשע”ת סק”ז.)). [ולנוהגים כהאריז”ל אין להסתפר כדלעיל סט”ז].

אבל שנשלמו ל’ יום בספירה

ל) אבל שנשלמו ל’ יום של אבילותו (על שאר קרובים) בימי ספירת העומר יכול להסתפר, וי”א שאם נשלמו הל’ יום לאחר ל”ג בעומר ימתין עד שבועות ((שע”ת סק”ז וברכ”י סק”ג ע”ש.)).

נטילת צפרניים

לא) מותר ליטול צפרניו בימי הספירה ואין להחמיר כלל בזה ((כה”ח סקט”ז.)).

ברכת שהחיינו

אמירתה בימי הספירה

לב) מעיקר הדין מותר לברך ברכת שהחיינו על כלים ופירות חדשים, אולם במקומות רבים נהגו שלא לאומרו. ונהגו שלא לומר גם בשבתות של ספירת העומר, ובל”ג בעומר נהגו לחדש בגדים ופירות ולברך ברכת שהחיינו ((המשנ”ב סק”ב הביא כבר מהמאמ”ר דמותר לומר ברכת שהחיינו, אולם עי’ בלקט יושר חלק א (או”ח) עמוד צח ענין א שהביא בשם תרוה”ד “ואמר שמותר באושטריך לקנות בגד חדש בל”ג בעומר, כדי להלביש לרגל, וכיון שקנה מותר לתקנו אפילו אחר ל”ג בעומר. אבל לעצמו לא היה מתקן בגדים לרגל, עד אחר ר”ח סיון. ובל”ג בעומר עצמו מותר להלביש כל דבר חדש, אבל להלביש אפילו מצנפת חדש של פשתן, לא היה מתיר בעומר אפילו אם אין לו מצנפת. אבל מנעלים היה מתיר להלביש בעומר אם אין לו. ולא רצה להתיר לי להפך סרבל שלי אחר ל”ג בעומר קודם ר”ח סיון” הרי שהחמיר ביותר אפילו על תיקון בגד חדש, ועי’ שו”ת אפרקסתא דעניא ח”א סימן קעו, עי’ בזה בשו”ת פני מבין חאו”ח סי’ קל”ג או”ב, ובשו”ת לבושי מרדכי החדש סי’ קנ”ג או”ב, [ובאות א’ נשאל שם אי בגד שדרכו להפכו מ”ש געווענ”ד אי הוא בכלל בגד חדש לענין שהחיינו בברכה, וצדד כיון שנעשה מעצם הקדום לא הוה בכלל חדש, וא”כ לפי”ז בגד כזה לענין לבישה בימי הספירה, מותר בלי שום פקפוק], ועי’ עוד בארוכה בשו”ת בצל החכמה ח”ד סי’ מ”ח ומ”ט בארוכה ועי’ מש”נ בקובץ על דיני בין המצרים פ”ה ס”א ובהערה שם בארוכה בנידון זה.)).

לג) לצורך חתן וכלה מותר לקנות ולחדש, וחתן המתחתן בל”ג בעומר, יכול להלביש בגדי השבת החדשים גם ב”שבת אופרוף” ((דלא גרע מתספורת דהותר כמ”ש לעיל.)).

לד) כמו כן בחור בר מצוה שחל בימים אלו יכול לחדש בגדיו החדשים ולברך שהחיינו ((כיון דאין זה אלא מנהג באופן כזה לא נהגו להחמיר.)).

הקזת דם

לה) יש מהראשונים שכתב שנהגו שאין מקיזין בין פסח לל”ג בעומר, מפני ששלטה מגפה בתלמידי רבי עקיבא ((ראבי”ה ח”א מסכת שבת סימן רעו ד”ה הלכות הקזה ויל”ע בדבריו מדברי הגמ’ שבת (בהערה הבאה) דמשמע דרק בערב שבועות אסור ומשמע דבכל ימי הספירה אין חשש, אולם אי”ז קושיא כיון דלכל הדיעות פסקו למות לפחות בג’ ימי ההגבלה.)). ובערב שבועות (ביומו) יש להחמיר ביותר (אך לא בליל ערב שבועות), וכל זה דווקא אם עושה זאת לצורך בריאות, אבל אם עושה כן משום סכנה מותר, ולכן אין מניעה לעשות ‘ניתוח’ נחוץ בערב שבועות ((בגמ’ שבת (קכט:) אמרו “מעלי יומא טבא (להקיז דם בו) חולשא, מעלי יומא דמעצרתא סכנתא, וגזרו רבנן אכולהו מעלי יומא טבא משום יומא טבא דעצרת דנפיק ביה זיקא ושמיה טבוח דאי לא קבלו ישראל תורה הוה טבח להו לבשרייהו ולדמייהו” והרמב”ם והשו”ע השמיטו דין זה אולם הרמ”א בשו”ע סי’ תס”ח ס”י כתב שאין להקיז בכל ערב יו”ט גזירה אטו ערב שבועות, ומ”מ כתבו הפוסקים דכל זה דווקא כשעושה כן לצורך תוספת בריאות (דכך היה מנהגם להקיז מידי פעם לצורך בריאות) אבל כשעושה כן משום סכנה אין חשש וע”ז נאמר שומר פתאים ה’ כמבואר שם במשנ”ב סקל”ח, ועי’ שו”ת ציץ אליעזר חי”ב סי’ מ”ו שהאריך בענין זה (ופלא שלא הזכיר בגודל בקיאותו את דברי הראבי”ה שהובא בהערה הקודמת לענין עשית הקזה כל ימי הספירה).)).

מלאכה אחר שקיעת החמה

לו) נהגו שלא לעשות מלאכה בימי הספירה אחרי שקיעת החמה ((הטור הביא דין זה והוא מרבינו ירוחם בשם רב האי גאון והלשון בטור הוא ‘נשים’, אולם ברי”ו עצמו כתוב (תולדות אדם וחוה נתיב ה ח”ד) “לעשות מלאכה באותן הימים של ספירת העומר אחר שקיעת החמה נהגו שלא לעשותה, ונהגו כן משום תלמידי רבי עקיבא שמתו כלם באסכרה בין פסח לעצרת שלא נהגו כבוד זה לזה ונקברו אחר שקיעת החמה והיו העם בטלים ממלאכתם, ועוד דכתיב שבע שבתות תמימות תהיין שבתות לשון שבות ושמטה כדכתיב שבתות שני’ מה שמטה אסור במלאכת קרקע אף כאן אחר שקיעת החמה סופרין ושובתין ממלאכתן” ולפי טעם ראשון אדרבא מנהג זה צ”ל טפי באנשים וטעם שני ג”כ לא אתי שפיר לפי מאי דקיי”ל דספירת העומר מצוה שהז”ג ונשים פטורות, ולכן נקט באמת הכנה”ג דדין זה הוא בין לנשים ובין לאנשים וכ”כ המשנ”ב (סקי”ח) דהוא הדין אנשים, ובא”ר (סקי”ב) כתב דהטעם דנשים נהגו בזה משום דמבואר בספר תניא דנשים צדקניות שבאותו הדור היו מטפלות בקבורתם.)).

לז) זמן איסור מלאכה י”א שהוא משקיעת החמה עד שחרית וי”א דאחר שספר שוב יכול לעשות מלאכה וכן נקטו הפוסקים ((בטור ובב”י מבואר דהוא משקיעת החמה עד שחרית, וכן נקט הלבוש והא”ר, אולם הט”ז כבר העיר דלטעם דספירה אחר שכבר ספר יכול לעשות מלאכה וכן נקטו הח”י ושאר אחרונים וכפי שכתב המשנ”ב סקי”ט, ובשעה”צ הוסיף דגם לטעם ראשון י”ל דרק כשיעור זמן של קבורה צריך להימנע ממלאכה.)) ולכן אשה שאינה סופרת אינה עושה מלאכה עד שחרית ((שו”ע הגר”ז סעיף ט.)), וכיום לא שמענו שנהגו להחמיר בזה ((וכן מבואר ג”כ בחק יעקב (סקי”ב) שלא ראה נזהרין בזה, וכן הוא בכה”ח אות ג”ן בשם הבית דוד והשולחן גבורה ע”ש, אולם בערוך השולחן הביא שיש נשים שנהגו כן.)).

פרק ב

ל”ג בעומר

יום ל”ג בעומר

א) לכמה שיטות בראשונים תלמידי רבי עקיבא לא מתו ביום ל”ג, ומשום כך אין נוהגים ביום זה דיני אבילות ((עי’ לעיל תחילת פרק א שביארנו דבר זה, ועי’ מהרש”א חידושי אגדות (מו”ק כח:) רמז למה נוהגים ביום זה כיום טוב. ובשער הכוונות (דף פז:) כתב וז”ל “ענין מנהג שנהגו ישראל ללכת ביום ל”ג לעומר על קברי רשב”י ור”א בנו אשר קבורים בעיר מירון כנודע ואוכלים ושותי’ ושמחים שם, אני ראיתי למוז”ל שהלך לשם פ”א ביום ל”ג לעומר הוא וכל אנשי ביתו וישב שם שלשה ימים ראשו’ של השבוע ההו’ וזה היה פעם הא’ שבא ממצרים אבל אין אני יודע אם אז היה בקי ויודע בחכמה הזו הנפלאה שהשיג אח”כ. והה”ר יונתן שאגי”ש העיד לי שבשנה הא’ קודם שהלכתי אני אצלו ללמוד עם מוז”ל שהוליך את בנו הקטן שם עם כל אנשי ביתו ושם גילחו את ראשו כמנהג הידוע ועשה שם יום משתה ושמחה.)).

ב) יש דיעות שביום ל”ג בעומר הוא יומא דהילולא ((“ביום ההילולא דרשב”י היה למעלה ג”כ הילולא, וראוי לכל איש הירא והחרד לשים אל לבו לשוב בתשובה, כי זכות רשב”י סייעת לבא להיטהר, ולא לבלות זמן בעוה”ז בהבלי אולם שהם צער לצדיק” מוסרי רבנו יהונתן אייבשיץ עמ’ רסז).)) דרבי שמעון בר יוחאי, ויש מפקפקין בדבר ((הרע”ב מברטנורא כבר העיד דל”ג בעומר הוא יומא דהילולא דרשב”י במכתב (נדפס בספר דרכי ציון) והובא בספר טעמי המנהגים (מהדו’ אשכול) עמ’ רסו, וכן בשלה”ק וכן הוא בפרי ע”ח (ספיה”ע פ”ז) ועוד וכן הוא בברכ”י סק”ד וע”ש שיש שפקפקו בדבר ועי’ במורה באצבע אות רכ”ג ובספרו טוב עין סי’ יח אות פ”ז ובמראית העין בליקוטים סי’ ז’ אות ח’ במש”כ בזה.)), ולכל הדעות הוא יום של שמחה ((בטעם שמחה זו למה היא עושה, עי’ ביאור הגר”א (סי’ תצג סק”ט) שכתב שכיון שלכו”ע מתו באותו היום תלמידי ר”ע עשו בו ביום יום של שמחה כמו יום ט”ו באב שפסקו בו מתי מדבר למות, ועי’ שו”ת בית המדרש (להר”ש אפלבוים זצ”ל סי’ ג) שתמה על כך דאם כן מדוע לדעת השו”ע לא נתבטל האבילות רק מלמחרת ביום לד בעומר, וע”ש שהאריך בטעם הדבר שעושים אותו היום יום של שמחה.)).

תחנון

ג) אין אומרים תחנון ביום ל”ג בעומר ולא במנחה שלפניו ((שו”ע ס”ב ומשנ”ב סק”ט, ועי’ שו”ת דברי יציב או”ח ח”א סי’ ע”ה אות ד בטעם אלו שנוהגים לא לומר תחנון בכל שבוע של “הוד” בספירת העומר.)). ולכן כשחל ל”ג בעומר ביום א’ אין אומרים צדקתך וכו’ בשבת במנחה ((לבוש סי’ תצ”ג ס”ד וכן הוא למבואר בשו”ע סי’ רצ”ב ס”ב.)).

דברי תחינה

ד) אין לומר דברי תחינה כ’נחם’ וכד’ גם לנוהג כך כל יום ואחד שנהג כן נענש מפני שיום זה הוא יום טוב ((מג”א סק”ג וברכ”י סק”ד ע”ש.)).

כלי שיר בליל ויום לג בעומר

ה) הנוהגים לעשות נישואין בליל ל”ג בעומר מותרים בכלי זמר גם ביחיד ובבית ((שו”ת שבה”ל ח”ח סי’ קס”ח.)), וכל שכן בשמחה של מצוה וכן נהגו ((כן הוא המנהג במקומותינו, שנהגו להקל בכלי שיר בל”ג בעומר כבר בלילו עד מוצאי ל”ג בשקיעה”ח.)).

הדלקה

ו) בארץ ישראל נהגו להדליק מדורות לכבוד יום זה והרבה טעמים נאמרו בדבר ((עי’ מנהג ישראל תורה שהביא בזה הרבה מפי ספרים וסופרים.)).

תגלחת הבן

ז) רבים נוהגים ביום זה לעלות למירון לתגלחת הבן בפעם הראשונה במלאת לו ג’ שנים וכן נהג האריז”ל ((שער הכוונות דף פז: כמובא לעיל.)).

סעודת מצוה

ח) יש מהראשונים שכתב שסעודה ביום זה חשובה סעודת מצוה ועל כן המקבל על עצמו שלא לאכל חוץ לביתו רק בסעודת מצוה מותר ((מהרי”ל בשו”ת (חדשות) סי’ ק”ד ואמנם בשאר ראשונים ואחרונים לא מצינו כן אולם ראיתי להש”ך יו”ד סימן רטו סוף סקי”א שכתב “וכתבו האחרונים בשם תשובת מהר”מ דימי ניסן וכן שאר הימים שאין אומרים תחנון דינן כימים האסורים מדבריהם מיהו נראה דבנודר בלשון נדר אף להרמב”ם צריך התרה בהן דלא דמי לחנוכה ופורים דכתיבי במגלת תענית ולא בטלו עדיין וגם חשיבי טפי ועשו חכמים חזוק מה שאין כן באלו אבל לשאר דברים כל דין ימים האסורים מדבריהם עליהם כן נ”ל” וא”כ י”ל דגם ל”ג בעומר בכלל זה ולכן י”ל דהמהרי”ל נתכוין לומר דאם קיבל ע”ע בלשון קבלה ולא בלשון נדר מותר ודו”ק ועי’ לעיל ס”א ובהערה שם מדברי האריז”ל בזה.)).

תענית חתן

ט) חתן ביום חופתו, כשהחופה בל”ג בעומר מתענה ((דעת המג”א סי’ תקע”ג והובא במשנ”ב שם סק”ז.)), ויש מקילין ((דעת הא”ר בשם הנחלת שבעה הובא שם במשנ”ב.)).

חץ וקשת

י) יש נוהגים לירות ביום זה ב’חץ וקשת’ ((כך היה מנהג כמה מאות שנים שהיו מורין בחץ וקשת ועי’ מאור ושמש (בראשית לא מו) ועי’ בני יששכר חודש אייר שביאר ג”כ ע”פ דרכו מנהג זה. וכיום כמעט ונשתקע מנהג זה.)).

תחנון בפסח שני ומר”ח סיון

יא) בפסח שני (י”ד אייר) נהגו שלא ליפול על פניהם ((עי’ שע”ת סי’ קל”א סקי”ט שיש בזה מקומות חלוקים וכיום נהגו שלא ליפול וכמובא בסידורים, אולם בערב פסח שני נופלים על פניהם.)) וכן אין אומרים תחנון מראש חודש סיון עד שבועות, וברוב המקומות נהגו היום שלא ליפול עד י”ב בסיון ((שו”ע סי’ קל”א ס”ז ובמשנ”ב סקל”ו. וע”ש בשע”ת שיש מקומות שהיו נוהגים (בחו”ל) שלא ליפול עד יג סיון.)).

2 תגובות

    חיים בר:

    שלום הרב!
    רציתי לדעת למה לא אומרים תחנון בראש חודש סיון?

    תודה,
    חיים.

    רבני בית ההוראה:

    כיון שראש חודש הוא יום שיש בו שמחה קצת ומרבים בו באכילה ונוהגים בו קצת שמחה ומשום כך אין אומרים בו תחנון כשאר הימים שאין אומרים בהם תחנון אף כאשר אינם חגים ממש.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *