סעודת מלוה מלכה

כ"ו שבט ה'תשע"ב

 

 

ספר

 סעודות מצוה

 

סעודת מלוה מלכה וסעודת ראש חדש

הלכה למעשה

 

 

 

 

 

מנאי זעירא דמן חבריא

עבד לעובדי ה’

  הצב”י שלמה בארי ס”ט

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

סעודת מלוה מלכה

 

א.         לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת[1] במפה נקיה ובכלים נאים לצורך הסעודה כבשאר סעודות שבת,[2] ואפילו אינו מתכוון לאכול אלא כזית בלבד,[3] וזה כדי ללוות את השבת ביציאתו.[4] משל למלך שמלווין אותו ביציאתו. וזהו טעם הסעודה שקורין אותה מלוה מלכה.[5] וסעודה זו היא מדרבנן כסעודת ליל שבת[6]. וסעודת מצוה היא לכל דבר[7].

ב. יש אומרים שסעודה רביעית היא חובה.[8] ויש אומרים שאינה חובה אלא מצוה מן המובחר.[9] ונראה הלכה כדעה ראשונה שמצוה זו היא חובה.[10] אך דע שכל ענינה הוא משום כבוד ולא משום עונג כבשאר סעודות שבת.[11]

ג. סעודה שלישית שנמשכה עד אחרי שחשיכה, יש המקלין שהמכוון במחשבתו שתעלה לו במקום סעודה רביעית יצא ידי חובה.[12] ובזה יש למוד זכות על אותם ת”ח שאינם נזהרין בסעודה זו שסומכין על שמאריכין בסעודה שלישית עד חשיכה.[13] וראוי להחמיר בזה ולעשות סעודה רביעית בפני עצמה ואין להקל בזה כלל.[14] 

ד. יש לו לאדם להזדרז לעשות ולהכין הסעודה בעצמו ולא ע”י שליח שמצוה בו יותר מבשלוחו.[15]

ה. ולכן נראה שזה אף באדם עני שאין לו מה יאכל או באדם שבע ביותר שאין יכול לאכול כלל שיעשה כן, ואף שנפשו קצה  באכילה ושתיה, מכל מקום ידחוק עצמו, ובזה ינצל שלא יצטרך לאכול מאכלים ומשקים מי המרים לרפואה[16]. שכל זה הוא מכלל כבוד שמלוה המלך ביציאתו.[17]

ו. ומטעם זה יש שכתבו שנוהגים להדליק נרות אצל השלחן כמו בליל שבת שהוא מכבוד יציאת השבת שבכך מלווה המלך[18]. ויש לשמוח בסעודה רביעית כמו סעודת שבת.[19] ויש לומר פיוטים וזמירות בתוך הסעודה.[20]

ז. מאד מאד יש לו לאדם להיזהר ולהשתדל לעשות סעודת מלוה מלכה בכל מוצאי שבת, שכן אמרו חז”ל: אבר מיוחד יש באדם ונסכוי שמו ואינו נהנה משום אכילה רק ממה שאוכל במוצאי שבת בסעודת מלוה מלכה,[21] ובפרט לפי מה שאמרו בזוהר הק’ שכל מי שאינו מקיים סעודה רביעית כאילו לא קיים סעודה שלישית.[22]

ח. קודם שיטול ידיו לסעודה יעמוד[23] ויאמר הנוסח אתקינו סעודתא… דא היא סעודתא דדוד מלכא משיחא רגלא רביעא כו’.[24] ויאמר כן בקול רם.[25] ונוהגים לומר נוסח זה ג’ פעמים[26] ומשום שסעודה זו מדברי סופרים וצריכים חיזוק.[27] וטעם לסעודה זו שנקראת על שם דוד המלך ע”ה עיין בהערה.[28]

אכילת פת

ט. לכתחילה יש לקיים סעודה זו בפת.[29] ומצוה לאכול יותר מעט מכביצה (60 גרם) כדין שאר סעודות שבת.[30] ומ”מ מי שקשה לו לאכול לחם יאכל לפחות מיני מזונות. ואם א”א לעשותה במיני מזונות, יעשנה בפירות.[31] ויכווין ללוות את השבת ולהמשיך ברכה לסעודת החול ויאיר להם מקדושת השבת.[32]

י. מי שטבעו חלוש, אפשר שיצא ידי חובת סעודה זו ע”י שתיית קפה או תה.[33] ויש מי שכתב שבשעת הדחק יוצא ידי חובה גם בכוס של הבדלה.[34]

יא. גם מי שאינו רגיל להיזהר לעשות במשך שאר שבתות השנה לערוך ולסדר המפה והסעודה זו בפת אלא במיני דתרגימא ופירות וכיוצ”ב. מ”מ במוצאי שבת של עשרת ימי תשובה יש לו לאדם להדר לעשות כן וע”פ שיאכל כביצה או כזית פת כנזכר.[35]

יא* מותר להוציא בשבת מתוך המקפיא חלה קפואה, כדי להפשירה, ויהי’ אפשר לאוכלה בסעודה רביעית, ומה גם שהוא לצורך מצוה ואין להחמיר בזה.[36]

 

לחם משנה

יב.  יש לכתחילה להדר ולסדר שולחנו בסעודה זו על ב’ ככרות כבשאר סעודות השבת. אך לא יקח בידו אלא אחת.[37] ויש מי שכתב שיבצע על ב’ חלות.[38] והלכה כדעה ראשונה.[39]

יג. אדם שיש לו רק לחם משנה לסעודה ג’, יבצע עליהם אפילו שלא ישאר לו לחם משנה לסעודה רביעית[40] וכן אם נשאר לו חלה שלמה ופרוסה, ודאי שיבצע בסעודה ג’ על השלמה ויניח הפרוסה לסעודה רביעית.[41]

יד. אדם שאכל כזית מזונות במוצאי שבת וכלל לא התכוון בזה כדי לצאת ידי חובתו של סעודה רביעית יש להסתפק בזה אי יצא ידי חובתו.[42]

טו. יש לו לאדם להשתדל לאכול פת חמה או תבשיל חם וכן ישתדל לשתות משקה חם שזה מועיל לרפואה[43] אך מ”מ יש להזהר שלא יאכל פת חמה ממש לפי שהיא מתשת כוחו של האדם[44] ולכן ראוי שיחמם אותה שוב בתנור לאחר שכר נאפתה.[45]

אכילת בשר ושתיית יין.

טז. יש להדר ולהשתדל לאכול בשר[46] ולשתות יין בסעודה זו[47]. ומ”מ מי שאינו יכול לאכול בשר, יכול לאכול מאכלי חלב שגם יוצאים בזה ידי חובה.[48]  

יז. יש לו לאדם להשתדל להכין כל מוצאי שבת תבשיל חדש לכבוד הסעודה ולא רק לאכול משיירי סעודות שבת[49] וכן יהדר במאכל שתאב אליו יותר אע”פ שהוא ביוקר ואפי’ היו כמה מינים.[50]

יז* כשחל ראש חודש במוצאי שבת, וכן מוצאי שבת שחל בחול המועד, בסעודה רביעית יש להרבות בתבשיל נוסף מיוחד לכבוד סעודת ר”ח או סעודת חוה”מ כדי שיהא ניכר חשיבותם ומצותם.[51] ומ”מ אין צריך לאכול עוד כזית לכבוד ר”ח וחוה”מ – ובסעודה רביעית יוצא ידי חובת ראש חודש וסעודת חול המועד, ואין בזה משום מצות חבילות חבילות.[52]

יח. מי שלא אכל בשבת כלל כגון שהתענה בשבת תענית חלום או חולה וכן ה”ה ליום הכיפורים שחל להיות בשבת שחייבים להתענות בשבת. יש לו מ”מ לקיים מצות סעודת מלוה מלכה.[53]

יט. יש להמנע מלאכול בשר בסעודה רביעית בזמן תשעת הימים שנאסר באכילת בשר. ואפילו באדם שרגיל לאכול בשר בסעודה זו בכל מוצאי שבת, ואין צריך התרה למנהג טוב זה.[54] אמנם אם נשתייר לו בשר משבת חזון (שבת שלפני תשעה באב) שיכול לאכול משיירי הבשר שנשתייר מאותה שבת.[55] אלא שלכתחילה לא יעשה בעורמה להכין הרבה בשר לשבת כדי שישאר לו לסעודה רביעית.[56] ומ”מ אם עשה כן אין למחות בידו ויכול לאכול בשר זה במוצאי שבת חזון. בפרט באדם שרגיל לאכול במשך כל השנה בסעודה רביעית בשר.[57] ויש חולקים שבכל אופן מותר לכתחילה לאכול בשר בסעודה רביעית בתשעת הימים.[58]

כ. תשעה באב שחל להיות במוצאי שבת ויש חולה שהתירו לו לאכול בתשעה באב אף שחייב להבדיל על הכוס מ”מ אינו חייב בסעודה רביעית.[59]

כא. יום טוב חל להיות במוצאי שבת יש אומרים שירבה קצת בסעודתו יותר מהרגיל כדי לקיים בו מצות סעודת מלוה מלכה.[60]

כב. מי שלא קיים סעודה רביעית במוצאי שבת מכל סיבה שהי’ לו, אינו חייב להשלימה.[61] ומ”מ אם רוצה מהיות טוב לאכול ולכוון לשם סעודה רביעית אינו מן הנמנע שיש לו על מי לסמוך דאפשר שיוצא גם עד יום ראשון או יום ג’ כנזכר.[62]

יב. יש הנוהגים לאכול שום[63] בסעודה זו. וכן יש מי שנהג לאכול צנון.[64]

כג. יש המדקדקין לאכול דגים בסעודה רביעית[65]

כד. יש להמנע מלאכול ביצה במוצאי שבת בסעודה זו שאינו סימן טוב.[66]

כה. עני שאין לו מה לאכול  נותנים לו גבאי הצדקה ג”כ אוכל לסעודת מלוה מלכה.[67]

חיובה לנשים וקטנים

כו. גם הנשים חייבות בסעודת מלוה מלכה[68] ועוד יש ביותר לנשים להיזהר בזה שהוא סגולה נפלאה שלא יתקשו בלידתן, שיאכלו בכל מוצאי שבת איזה דבר לשם סעודת מלוה מלכה. ויאמרו בפה מלא “לשם סעודת מלוה מלכה” ואז תלדנה בקלות בע”ה יתברך.[69] וכן יש להנהיג כן אצל הקטנים שיאכלו סעודה רביעית.[70]

זמנה

כז. מצוה מן המובחר לאכול סעודה רביעית סמוך ליציאת השבת.[71] ואם אינו תאב עדיין לאכול ישתדל לאכול תוך ארבע שעות מיציאת השבת ומכאן ואילך לא עשה ולא כלום.[72] וי”א שתוך ד’ שעות הוא זמן שנחשב למצוה מן המובחר. ובנאנס וכדו’ עכ”פ לא יאחר מחצות.[73] וי”א שבדיעבד זמנה כל הלילה עד שיעלה עמוד השחר.[74] וכן ההלכה.[75]

כח. אדם שרגיל לאכול פת במוצאי שבת ופעמים הוא שבע ואינו יכול לאכול פת, עדיף שיחכה כמה שעות עד יבוא לו התאבון לפת, ועדיף מלהקדים הסעודה ולעשותה במיני מזונות או פירות.[76]

כט. אדם שישן במוצאי שבת קודם חצות שינת קבע והתעורר משנתו ורוצה לאכול סעודה רביעית. אם הוא קודם חצות יכול לאכול סעודה זו. ואם עבר חצות הלילה אין לאכול בזמן הזה כלל היות ואין לאכול אחר שישן שינת קבע.[77] ומ”מ נראה באדם שהיה חולה או חלש שהלך לישון וקם לאחר חצות מותר לו ואף נראה דמצוה עליו לעשות סעודה זו.[78] וי”א שבלא”ה מותר לו לאכול סעודה זו אפי’ לאחר עלות השחר.[79]

ל. ישתדל אדם שלא לעסוק במלאכת קבע קודם שיעשה סעודה רביעית, ואפי’ שלא יעסוק בתורה קודם סעודה זו משום שהנפש יתירה אינה הולכת לגמרי עד סעודת מוצאי שבת.[80] אך ודאי נראה פשוט שאם רואה שמתעכב סעודה זו, ילמד תורה וח”ו לא יבטל אפי’ רגע אחד.[81] ומ”מ נראה דלקפל הטלית שלבש בשבת קודש יכול לקפלה מיד לאחר הבדלה[82] ויש בזה משום מצוה.

לא. יש שנזהרים שלא לכתוב ספרי תורה ומזוזות ושאר פסוקים במוצ”ש משום סכנה ומ”מ לכתוב אגרת שלומים וכדו’ או ד”ת לית לן בה.[83] ומ”מ רוב העולם אין נזהרין בכל זה.[84]

לב. ולפיכך ראוי שילבש אדם בגדי שבת בסעודה זו, ולכן אין לו לאדם לפשוט בגדי שבת שלו לפני שסועד סעודה רביעית.[85] ויש שלא היו פושטים עד שהיו הולכים לישון או עד למחרת.[86]

לג. יש מקומות שנזהרות הנשים ביותר שלא לעשות מלאכה במוצאי שבת[87] ומ”מ זה רק עד חצות הלילה.

לד. אין לאדם להתענות בזמן מוצאי שבת ושעי”כ יפסיד סעודה רביעית. ולפיכך אדם שרוצה לעשות הפסקות בשביל תיקון עונות ורוצה לעשות סעודה המפסקת בשבת אחר מנחה סמוך לערב שבזה יפסיד סעודה רביעית. אין לו לעשות כן ואם עושה כן הוי זלזול גמור ואסור.[88]

לה. אין לומר וידוי במוצאי שבת עד שיעבור חצות, היות ועד חצות הלילה נמשכת קדושת השבת וכנזכר[89]

 

סעודת מלוה במוצאי יום טוב ויום הכיפורים

לו. במוצאי יום טוב אין נוהגים לעשות סעודת מלוה מלכה כבשאר מוצאי שבתות.[90] ויש שנהגו כן לאכול סעודה במוצאי יו”ט.[91] אבל מ”מ אין מזכירין את אליהו הנביא.[92]

לז. במוצאי יום הכיפורים אפשר שג”כ יעשו סעודה שהוא ג”כ כשאר מוצאי יו”ט לנוהגים כן לאכול סעודת מלווה מלכה כנזכר.[93]

 

אמירת מגדול בברכת המזון

לח. בסעודה רביעית של מוצאי שבת בברכת המזון, י”א שיאמרו “מגדול” כבשבת ויו”ט.[94] וי”א שיאמרו בסוף ברכת המזון “מגדיל” ישועות מלכו. ולא “מגדול”.[95] וכן הלכה, ומשום דרק בשבת וביו”ט וחול המועד אור ראש חדש, יאמרו מגדול ורמז לדבר “חודש ושבת קרוא מקרא”.[96] ובשבת שחל בו יוה”כ שכולם היו שרויים בתענית, אין אומרים לכו”ע מגדול אלא מגדיל.[97]

 

לשייר מקום פנוי בשלחן זכר לחרבן

לט. אע”פ שצריך אדם העורך שלחנו לכבוד אורחים וכדו’ לחסר ממנו דבר מועט זכר לחורבן[98] ואפשר שזה אף בסעודות מצוה מ”מ בסעודת שבת ויו”ט אין לעשות כן שאין אבלות נוהגת בשבת[99] וכן אפשר שה”ה לסעודת מלוה מלכה[100].

מ. מנהג הנשים לדלות מים מן הבור במוצא שבת, לפי שבארה של מרים  חוזרת על כל הבארות, ומי שזוכה לפגוע במים ההם ושותה מהם יתרפא מכל תחלואיו.[101]

 

 

 

 

לפני סעודה רביעית יאמר:

אַתְקִינוּ סְעוּדָתָא דִּמְהֵימְנוּתָא דָּא הִיא סְעוּדָתָא רְבִיעָאָה דְּדָוִד מַלְכָּא מְשִׁיחָא:

לְשֵׁם יִחוּד קוּדְשָׁא בְּרִיךְ הוּא וּשְׁכִינְתֵּיהּ, בִּדְחִילוּ וּרְחִימוּ, וּרְחִימוּ וּדְחִילוּ, לְיַחֲדָא שֵׁם יוֹ”ד קֵ”י בְּוָא”ו קֵ”י בְּיִחוּדָא שְׁלִים (יהוה) בְּשֵׁם כָּל יִשְׂרָאֵל, הִנֵּה אָנֹכִי בָּא לִסְעֹד סְעֻדָּה רְבִיעִית שֶׁל שַׁבָּת לְלַוּוֹת אֶת הַמַּלְכָּה, וּלְלַוּוֹת אֶת הַנֶּפֶשׁ יְתֵרָה בְּחִינַת חַיָּה שֶׁבָּהּ, הַמִּסְתַּלֶּקֶת עַתָּה, וּלְהַשְׁאִיר בְּרָכָה בְּכָל סְעֻדּוֹתֵינוּ בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי הַחֹל, וּלְהַשְׁאִיר בָּהֶן מִקְּדֻשַּׁת הַשַּׁבָּת. וּבְכֵן בְּכֹחַ סְגֻלָּתָהּ שָׁמְרֵנוּ כְּאִישׁוֹן בַּת עָיִן, וּבְצֵל כְּנָפֶיךָ תַּסְתִּירֵנוּ, וְהוֹשִׁיעֵנוּ מִצַּעַר חִבּוּט הַקֶּבֶר, וְתַשְׁכִּין אֶת נַפְשֵׁנוּ, רוּחֵנוּ וְנִשְׁמָתֵנוּ, בְּמִשְׁכְּנוֹת מִבְטָחִים. וִיהִי נֹעַם אֲדֹנָי אֱלֹהֵינוּ עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנָה עָלֵינוּ. וּמַעֲשֵׂה יָדֵינוּ כּוֹנְנֵהוּ:

 


[1] גמ’ שבת (קיט:) אמר רבי אלעזר לעולם יסדר אדם שולחנו בערב שבת אע”פ שאינו צריך אלא לכזית ואמר רב חנינא לעולם יסדר אדם שולחנו “במוצאי שבת” אע”פ שאינו צריך אלא לכזית, וכן שם בגמ’ מוכח מעובדא דרבי אבהו שעשה כן בהידור שהי’ עושה עגל משולש ואוכל ממנו כולייתו וכשגדל בנו אבדימי א”ל למה לך לאפסודי כולי האי, נשבוק כולייתא ממעלי שבתא, שבקהו, ואתא אריה ואכליה. (לעגל הראוי לשחוט- רש”י. ודבר זה צ”ב מנין לרש”י שכן הפי’ הלא לשון הגמ’ מורה בפשטות שהאריה אכל כולייתו. אלא נראה לומר שהוקשה לרש”י מה עניין שנאמר שרק אכל כולייתו ובזה אין פסידא ומידה כנגד מידה למה שרצה ר’ אבהו לחסוך מלשחוט עגל שלם, וע”ז דחק לפרש כן, שמיירי שהפסיד עגל שלם הראוי לשחוט וא”כ לא הרוויח מידי אלא הפסיד עגל שלם ודו”ק). וא”כ חזינן מכל ענין זה חיוב ועריכת והכנת השלחן לסעודה רביעית. וכן  הוא בשאלתות דרב אחאי גאון (בראשית א’) ובה”ג (סי’ ז’ שבת פט”ז) וברי”ף שם והרא”ש (שם טז, ה) וכן פסק הרמב”ם בפ”ט מהל’ שבת (הל’ ה’) וכתב שטעמו כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו ע”ש. וכן פסק בטשו”ע סי’ ש’ (סעיף א’) ובלבוש שם (סעי’ א). ע”ש.

[2] כך נראה פשוט מהני מימרות דר’ אלעזר ור’ חנניא שסתמו בלשון “יסדר השלחן” ושכן סתמו כלשון זה הרמב”ם שם והטשו”ע שם. שהוא מורה על סידור השלחן ועריכתו בכלים נאים כשאר הסעודות והוא מפני כבוד השבת בכניסתו וביציאתו, וכן כתב הרב ט”ז שם (ס”ק א) לדקדק כן שלא נתכוון בעשיית התבשלין אפי’ אינו צריך להם אלא לכזית אלא מיירי שולחנו בפריסת מפה ושאר מיני דברים הנוהגים אצלו בעריכת השלחן ועל זה אמר אפילו מי שאין רגיל כי אם בכזית, הן מצד עניותו הן מצד שביעתו, מ”מ באותו כזית יעשה לו הכנה ויפרוס המפה משום כבוד השבת וכן משמע  בסי’ רס”ב סעי’ א’ שכתב ויסדר שולחנו ויציע המטות אבל בענין הסעודה יעשה כמנהגו. ע”כ.

אמנם בבית חדש (כאן) רוח אחרת עמו וביאר דכוונת הגמ’ שם במימרות דר’ אלעזר ור’ חנינא שסידר השלחן היינו בעשיית תבשילין ועריכת השלחן בהם. וכתב להוכיח כן מעובדא דרבי אבהו שעשה עגל במוצאי שבת דוקא ואפי’ שאכל ממנו רק כזית, וכן שם (ד”ה וזהו שכתב) כ’ שזהו שכתב הטור לעולם יסדר שולחנו. “שולחנו” דייקא, כלומר סעודה גמורה לפי מנהגו. וע”ש שכתב להוכיח כדעת הטור מסימן רס”ב שכתב ויסדר שלחנו ויציע המיטות כו’.. גבי לילי שבת שהוא עשיית תבשילין ועריכת השלחן בהם מדסיים שם הטור וירבה בבשר כו’ ע”כ. (ולפי”ז כתב לישב קושיא על הטור ע”ש.) ופלא שלא זכר הט”ז כלל מדברי הב”ח אלו לחלוק עליו. אך המעיין היטב בסי’ רס”ב יראה שכלל לא משמע כדברי הב”ח, דשם אדרבא משמע שהוא סידור השלחן ע”י מפה וכלים נאים מדכתב יסדר השלחן ויציע המיטות ויתן כל ענייני הבית כו’ והאריך בהני מילי טובא. ובסופו סיים בענין אחר של ריבוי בבשר ומגדנות כו’, ואינו כלל ענין למ”ש בעריכת השלחן וצ”ב. לכן ודאי נראין דברי הט”ז כנ”ל. ועי’ בפרי מגדים (משבצות זהב ס”ק א) שנראה שמסכים לדברי הט”ז, ורק כתב, דהב”ח כתב כן, דהוקשה לו שם בלשון הטור, דהי’ לו לומר דיכין סעודה הראוי והרגיל. ע”ש. 

ולענ”ד היה מקום לומר שבזה נחלקו הטור והשו”ע – האם סידור השלחן איירי בעשיית תבשילין או במפה וכלים נאים כשאר הסעודות. דהנה יש לעמוד ולדקדק מה דשינה השו”ע מלשון הטור, דהטור כתב וז”ל: לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת אפילו אינו צריך אלא כזית כדי ללוות את השבת עכ”ל. וחזינן דכתב הטעם לכל זה הוא כדי ללוות השבת. אמנם בשו”ע כתב וז”ל: לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת “כדי ללוות את השבת” אפילו אינו צריך אלא לכזית עכ”ל. וכתב הטעם שהוא ללוות את השבת מיד לאחר סידור השלחן לפני עניין אכילת הכזית.

וא”כ יש להבין אמאי שינה הלשון ובפרט שמסידור לשון הרמב”ם פרק ל’ מהל’ שבת הל’ ה’ משמע כדברי הטור שכתב ב’ הממירות הנזכרים בגמ’ כלשונם גם לעניין שאינו צריך אלא לכזית ואח”כ כתב הטעם שהוא כדי לכבדו בכניסתו ויציאתו. ע”ש.

ולאחר העיון הי’ נראה, דהנה יש לחקור האם עצם עשיית תבשילין ואכילתם הוא ג”כ מגדר כבוד וליווי המלך, או שמא רק עצם פעולת האדם בזה והכנתו בעריכת השלחן בכלים נאים וכדו’, הוא בעצם כבוד ולווי למלך.

ולענ”ד נראה דפליגי הטור והשו”ע בזה – דהטור ס”ל דהכבוד למלך הוא בעשיית תבשילין וכדו’ ובזה מסדר השלחן דכל זה הוא בכלל כבוד המלך. ולכן כתב בסופו הטעם שהוא כדי ללוות המלך. וזה כדעת הב”ח הנזכר. משא”כ השו”ע ששינה מלשונו וכתב הטעם מיד לאחר שכתב שיסדר השלחן, משמע דהבין שסידור השלחן ועריכתו הוא רק ע”י מפה וכלים נאים וכדו’, ולא ע”י עשית תבשילין וכדעת הט”ז כנזכר. ודו”ק. ועכ”פ לדעת השו”ע והט”ז מבואר שעיקר המצוה יסודה בעריכת השלחן וסידורו במפה וכדו’ ולאו דוקא ע”י סעודה. ולכאורה דבר זה טעון ביאור. ועי’ בשו”ת תשובות והנהגות מ”ש לבאר זה- דהלא קשה למה חייבו ללוות את המלכה ע”י סעודה דהיינו ששמח ונהנה ממנה והלא להיפך ראוי להצטער על יציאת השבת. אמנם נראה שבצאת השבת מראים שמצטערים ורוצים להאריך השבת, ולכן צריך סעודה דומה לשבת והיינו מכובד דוקא, ומעיד בזה שרוצה עוד להמשיך בקדושת השבת שחביבה בעיניו ולכן מצותה דומיא דשבת במפה באופן המכובד דוקא ויש להיזהר בזה, ע”כ.

[3] כך מפורש בגמ’ שבת בממירות דר’ אלעזר ור’ חנינא שלעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת אפי’ לא היה צריך אלא לכזית כלומר בין שבע ובין עני וכמבואר בט”ז כנ”ל. ושכן פסקו הרמב”ם שם ובטור ובשו”ע שם ושא”ר. וראיה לזה מעובדא דר’ אבהו בגמ’ שם דעבד עיגלא תליתא במוצש”ק אפי’ שא רצה לאכול מנה רק את כולייתא. וכ”כ הב”ח בריש הסימן. ועי’ לקמן שנפרש כוונתו שכתב “כזית” אי מיירי על הפת או על שאר מיני פירות, דהפשטות ממעשה דרבי אבהו משמע שכזית איירי מהבשר וצ”ב.

[4] כך מבואר ברש”י שבת שם (ד”ה במוצ”ש) וז”ל: נמי כבוד שבת ללוות ביציאתו דרך כבוד האדם “המלוה את המלך בצאתו מן העיר, עכ”ל. וכן הוא ברמב”ם שם ובטשו”ע כנ”ל. וכ”כ בלבוש, משל למלך כו’. ע”ש. ובשבולי הלקט (סי’ ק”ל) משל שמלווין את המלך ביציאתו כשם שמלווין אותו בכניסתו, והו”ד בבית יוסף (סי’ ש’). וע”ע בגמ’ פסחים (קג.) משל דר’ יהושע ברבי חנינא כו’ ובביאור הגר”א כאן.

[5] כן נראה פשוט להנ”ל. וכ”כ בערוך השלחן (סי’ ש’ הל’ ב’) ע”ש. וע”ע באור זרוע (סוף סי’ צ”ה) שהביא בשם ר”ת שהי’ אומר שמצא בהגדה, “משל לכלה שמלוים אותה בזמירות ושירות, ושבת נקראת מלכה כלה. עכ”ל.

[6] כך נראה בפשטות ממ”ש הרמב”ם הלכות שבת פרק ל’ הלכה ה’ וז”ל: מסדר אדם שולחנו בערב שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו כו’ עכ”ל. וחזינן דהשווה סעודה רביעית לסעודת ליל שבת. א”כ כמו שבליל שבת לא מצינו מי שהקל בכך ה”ה לסעודה רביעית. אולם עי’ בשו”ת רב פעלים ח”ג (סי’ ל”ה) שכתב שג’ הסעודות בשבת הם דאורייתא ונלמדים מהפסוקים “היום” תלת זימני משא”כ סעודה רביעית, וא”כ אינה אלא מדרבנן. א”כ מבואר יוצא מדבריו שאין לומד כהרמב”ם שסעודה זו ממש כסעודת ליל שבת וצ”ב וי”ל.

[7] כך נראה פשוט מדינא דגמ’ (שבת קיט:) “לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת” ועוד שהוסמך למימרא דר’ אלעזר שאמר כן על ערב שבת ובפרט שכן נראה מדברי הרמב”ם שדינם שווה וכן לדעת הגר”א סי’ ש’ שמסמיכות המימרות למד על חיובה בפת כבשבת ועי’ הערות לעיל ולקמן בכך בזה שנראה פשוט כן ואין מקום להאריך בזה וכן כתב בפשטות הגאון האדר”ת בס’ הר המוריה (אות סח) שהיא סעודת מצוה ושמקורה בגמ’ כנ”ל. 

[8] הנה מפשטות לשון הגמ’ שבת (קיט:) שאמרו לעולם יסדר אדם שלחנו בערב שבת וכו’ וסמיך ליה מימרא דר’ חנינא דאמר כן על מוצאי שבת לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת כו’ משמע להדיא דהוא חובה דהושוה ממש לעניין ע”ש. ועוד שהלשון “לעולם” משמע שהוא חובה ולא רשות ושאין להקל בזה בשום אופן. וכן נראה שאם אזלינן בתר טעמא וכמו שכתב רש”י שם שהוא משום כבוד ללוות המלך ביציאתו כמו בכניסתו ודאי דהוי חובה. וכן משמע להדיא ברי”ף שם וברא”ש וברמב”ם (שבת פ”ל ה”ה) שהסמיך ג”כ הני מב’ ענינים. וכן מבואר יוצא מעניינו שם הביא דין זה בהלכות העוסקות בעניני כבוד שבת וכמ”ש בהל’ א’ ב’ שנתפרשו ע”י הנביאים כבוד ועונג שנאמר “וקראת לשבת עונג ולקדוש ה’ מכובד” איזהוא כבוד כו’ ועד הל’ ז’ דשם מתחיל לפרש מצות עונג שכתב איזהוא עונג כו’, וא”כ יוצא דחיוב של אכילה במוצ”ש הוא מדין כבוד שבת. (ועי’ בס’ חנוכה ומגילה להגר”ח טורצין סי’ ט”ו מה שביאר עוד שענין עונג שייך דוקא בשבת ולא במוצ”ש. ודקדק כן מלשון הרמב”ם שם הל’ ט’ ע”ש). וכן מפורש ברבנו ירוחם (ספר אדם נתיב יב – ב) וז”ל: חייב אדם לקבוע סעודה במוצאי שבת, כן פשוט בגמ’ וכן הוא בסמ”ג (עשין ל’). וכן מבואר מדברי הגר”א בביאורו לשו”ע סי’ ש’ שג”כ כ’ ללמוד מהני ב’ מימרות שהוסמכו זל”ז שחובת סעודה זו בפת במוצ”ש. וכן נלמד מדברי הרב פעלים הנ”ל בהערה הקודמת שאע”פ שכ’ שהוא אינו בכלל לימוד מהפסוקים “היום”, עכ”פ כתב שמצוה וחובה הוא. וכמו שמשמע מדברי הפוסקים ודלא כהשו”ע הרב שהקל בזה. ובחיי אדם (כלל ח’ סי’ ל”ה) כתב להדיא שזה חוב גמור.

[9] כך מבואר מדברי הריטב”א שבת שם שכתב וז”ל: לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת. פי’ כל היכא דאפשר, “אבל אין זה חובה”, דהא אמרינן לעיל (קי”ח א’) דאמרינן ליה מאי דבעית למיכל באפוקי שבתא אוכליה השתא. עכ”ל. וכן יש להוכיח כן דעת הרדב”ז בפי’ על הרמב”ם (פ”ט ממתנות עניים הל’ י”ג) שסיים וכתב וז”ל: ואע”ג דמצוה לאכול במוצאי שבת כמי שמלווה את המלך ה”מ למאן דאפשר ליה שאין כאן חובה עכ”ל. וכ”כ הגאון רבנו זלמן בשו”ע הרב (סי’ ש’) שכתב שהיא מצוה מן המובחר ובעקבותיו הלך המשנה ברורוה (סי’ ש’ ס”ק ב’) שכתב דסעודת מלוה מלכה אינה חובה עליו כמו הג’ סעודות של שבת, דבג’ סעודות יש אסמכתא מהפס’, ובסעודה רביעית הוא רק מצוה בעלמא והנפ”מ תהי’ אם אין לו אפשרות לקיים סעודות שבת כולם ובשער הציון שם (ס”ק ט) כתב וכן היכא דיש לו בשר או דגים וכדו’ בצמצום מוטב ליפות בהם יותר את השלש הסעודות ע”כ. וע”ע במג”א (סי’ רע”ד ס”ק ב) שכן מבואר שזו מצוה מן המובחר.

[10] שכך נראה בעיקר מדינא דגמ’ ולשון הגמ’ שבת שם. וכן מרוב הפוסקים שדיברו בזה ומכל מ”ש האר”י ז”ל וכל המקובלים הלא הם בספרתם כנזכר לעיל וכדלקמן וכן מוכח מעשה הגר”א ועוד וכן העלה בס’ שו”ע המקוצר (שבת ח”ב סי’ ס”א הלכה יח) שעל אף שיש מקילין בזה משום שהיא מצוה מן המובחר מ”מ כ’ שראו להחמיר בזה כי לדעת הרבה פוסקים היא חיוב גמור ועצם יש באדם ונסכוי שמו, שאינו נהנה אלא במוצאי שבת וממנו יחיה האדם ע”כ. 

[11] כן נראה להוכיח מסידור דברי הרמב”ם (פרק ל’ מהלכות שבת) שחילק פרק זה לב’ חלקים, מהלכה ב’ דיבר על עניין “כבוד השבת” שמכללו רחיצת הפנים כו’ וסידור השלחן ומיטות וכדו’ ומהל’ ז’ ואילך דיבר על ענין איזהו “עונג” שמכללו סוגי המאכלים וכו’ וא”כ אם נתבונן נראה שהרמב”ם סידר הלכה של סידור השלחן הקשור למוצאי שבת בהל’ ה’ שהיא בכלל ענייני “כבוד השבת” ומכאן נראה פשוט שדעתו שאין ענין אכילת הסעודה מדין “עונג”. והנה כן נראה לענ”ד להוכיח בפשטות שכן הוא הדבר מהא דמצינו בס’ תוספת מעשה רב (אות לט) במעשה דהגר”א שפעם אחת חלה הגר”א במוצאי שבת, והקיא, ולא אכל סעודה רביעית, ואחר שישן ונרגע, ציוה את בני ביתו העומדים לפניו שיראו אם לא עלה עדיין עמוד השחר, שיפררו לו כזית פת, ויאכילוהו בכף “בעל כרחו”, כדי לקיים מצות סעודה רביעית. ע”כ. וחזינן שאין עניינו משום “עונג” דאל”ה לא היה אומר לתלמידיו לעשות כן שזה בעל כורחו. ומשא”כ בסעודות שבת מצינו בראשונים שאינו כן, אלא כל עניינו הוא משום “עונג” וכמו שכ’ בשו”ת הגאונים (שערי תשובה סי’ רכ”ו) וז”ל: שאלתם מי שמצטער ואינו יכול להשלים שלש סעודות כשהוא אוכל. כך הוא כל מי שאינו יכול לאכול כביצה ומצטער ממנה פטור “שלא תקנו חכמים שלש סעודות” בשבת אלא “לעונג שבת” ולכבדו וכיון שמצטער אין לו עונג ופטור. וכן הוא לשון הרשב”א (ח”ג סי’ ה’) בתשובה גבי מי שאינו יכול לאכול סעודה ג’ וז”ל: מי שאינו יכול לעשות סעודה ג’, אם יכול לאכול כביצה ואינו מצטער, יאכל, ויקיים ג’ סעודות. ואם כשיאכל כביצה מצטער הימנה, פטור. “שלא תיקנו חכמים” ג’ סעודות בשבת אלא “לעונג” כו’ עכ”ל.

[12] כ”כ באליה רבה (סי’ ש’ ס”ק א) והוא מפי השמועה ולא ציין מקור וסמך לזה, והובא בבאר היטב שם. וכן כתב בס’ מטה אפרים (סי’ תר”ב סעיף מז’). וע”ע בהגהתו אלף למטה (שם אות יח) שכתב, אפשר שלכן אין נזהרין כ”כ בסעודה זו תלמידי חכמים, לפי שעל הרוב נמשך להם סעודה שלישית בלילה ואוכלין אז מעט. ע”כ. וכן נראה מדברי מהרי”ץ בשו”ת פעולת צדיק ח”ג (סי’ ל”ח) במה שדן שם גבי סעודת שלישית שנמשכה למוצ”ש שהוא ר”ח ואכל עוד לכבוד ר”ח אי יזכיר יעלה ויבוא בברכת המזון עכ”פ לאחר תוספת תשלום שיעור התוספת דשבת. וביאר זה לפי מ”ש האחרונים לעניין סעודה רביעית שמועיל כשמתכוון לאכול בשבילה ויוצא בזה ידי חובתו ואין צריך לאכול שוב במוצ”ש. וא”כ כתב שה”ה לענין הזכרת יעלה ויבא שמזכיר. ע”ש. וא”כ חזינן מדבריו שסמך עצמו על אותם אחרונים שס”ל כן להקל בזה. וכ”כ להקל בזה בס’ ערוך השלחן באופן שאכל בלילה כזית יצא ידי חובתו. וכ”פ בס’ משמרת שלום להרב ברוך מ. ממקאדיניאוו (סי’ כ”ט סעיף ב’) לא זו בלבד אלא שמלשונו שם משמע שהוא הי’ עושה כן לכתחילה שז”ל: שם “ומהנכון להמשיך הסעודה בלילה” ויאכל מעט פת יותר מכביצה ולפחות כזית פת, ויכוון לצאת י”ח מלוה מלכה ע”כ. 

[13] כך כתב באלף למטה שם הבאנו לעיל לשונו. וע”ע בשו”ת זכר יהוסף (ח”ב סי’ ק”י) ללמד זכות על אלא שאין נזהרין לקיים מאמרו של ר’ חנינא שאמר לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת כו’. והוא משום דאיתא בגמ’ מס’ ברכות (לג.) אמר ר’ חנינא המבדיל בתפלה אין צריך שיבדיל על הכוס, ופרש”י- במוצ”ש נמי כבוד ללוות ביציאתו. ובמס’ שבת (קג) איתא, במערבא אמרי, המבדיל בין קודש לחול ועבדין צרכין. ופרש”י להיכרא בעלמא ללוות המלך. וי”ל דרב חנינא לשיטתיה שסובר דאין מבדילין על הכוס, אבל לדידן אנו יוצאין בהבדלה, ע”ש.

[14] דלכאורה יש להקשות ולהבין אמאי סמכו על כך. והרי לכאורה אי אזלינן בתר טעמא מקורו וטעמו של סעודה רבעית אין נראה כלל שיצא יד”ח והוא שאמר רש”י (שבת קיט:) טעמו ללות את המלך ביציאתו ומה שייך זה כשאכתי אוכל סעודה ג’ וקדושת השבת עליו ועדיין לא הוציאה, וראיה לכך שאומר בברכת המזון רצה והחליצנו ביום השבת הזה כו’. שוב ראיתי שכן כתב להקשות בס’ תהלה לדוד (סי’ ש’ אות א’) ונשאר בצ”ע. וכעין זה העלה בס’ מנורה טהורה מדהקשה על הא”ר הנ”ל שלכאורה סתר דבריו שבסי’ רצ”א לענין סעודה ג’ כתב שאם נמשכה סעודת שחרית עד לאחר חצות אינו יוצא בה ידי סעודה ג’. ומאידך כאן כתב הא”ר שלעניין סעודת מלוה מלכה עולה שפיר שנחשב המשכת סעודה ג’ לתוך הלילה לגבי קיום מצות סעודת מלוה מלכה. ולכן כ’ דאף אם נומר שלענין סעודת שחרית שנמשכה אחר  חצות שאינו יוצא בה יד”ח אמנם יש סברא לחלק גבי סעודה רביעית שצריך דוקא לאחר הבדלה. ע”כ. ועוד יש להעיר בזה דהלא א”כ הדבר היה מקום לבעל דין לומר שצריך יהי’ להפסיק סעודתו באמצע סעודה ג’ ויטול ידיו שנית ויאכל שוב לכבוד סעודת מלוה מלכה וכמו שמצינו כעין זה גבי סעודת שחרית בשבת שעושה אדם ונמשך עד המנחה שכתבו הראשונים שיפסיק הסעודה ויברך ברהמ”ז ויטל ידיו ויברך ברכת המוציא ויסעוד וכ”ז שלא יהי’ לו אכילה גסה וכמו”ש הטור והשו”ע סי’ רצ”א ס”ג. ומקורו מדברי אביו בשו”ת הרא”ש (כלל כב’ סי’ י”ג). ושכן פסקו האחרונים שם וכן האליה רבה בעצמו כ’ שצריך הפסק של נטילת ידים כדי שיחשב לו סעודת המנחה בפני עצמה. וא”כ ה”ה כאן היה ראוי לעשת כן להחשיבו לסעודה בפני עצמה. אלא שנראה שמכח המציאות אין שייך שיעשה כן, שהלא אם יפסיק הסעודה ג’ ויברך ברהמ”ז שוב לא יוכל לאכול דכבר חשך היום ומתחייב בהבדלה קודם שיאכל. וא”כ מה ראו להקל על ככה. ולענ”ד גם אין לדמות ענין זה לענין ר”ח שחל במוצ”ש וכמו שכתב המהרי”ץ לדמותם יחד, דהלא גבי סעודת ר”ח אין ענינו בסעודה בלילה כמו לענין סעודת מלוה מלכה שחובה היא בפני עצמה משא”כ בסעודת ר”ח בלילה וכמו שכבר הארכנו בזה במקומו גבי סעודת ר”ח בלילה אי בכלל מצוה וחובה היא וכל הנפ”מ בזה. ועוד שבסעודת מלוה מלכה טעמא איכא בהו שהוא ללוות המלך ביציאתו ומה שייך זה לעניין הזכרת בברה”מ לענין ר”ח. ובר מן דין יש להשיב על דבריו דאין דעה זו מוסכמת כ”כ להלכה שיזכיר של יעלה ויבוא היות וזה תרתי דסתרי וכמ”ש הב”ח סי’ קפ”ח ע”ש. ועוד בפרט שנראה מדברי כל הפוסקים שכתבו בענין מעלה וחשיבות בסעודה רביעית שהיא צריכה להיות בפני עצמה ובפרט לפי מה שנראה ע”פ הסוד כמבואר כאן בכמה דוכתי שזכרנו לשונם ודברים של המקובלים וצא ולמד ממ”ש כן להדיא בכתבי האר”י ז”ל והובא בכף החיים כאן אות יא וז”ל: משום שזו בחינה בפני עצמה וגם שצריך להמשיך על ידי סעודה רביעית מסעודות שבת שהם ג’, לסעודת החול ואיך יהי’ זה בסעודה אחת. וגם צריך שתהי’ סעודה רביעית אחר הבדלה וסעודה ג’ הוא מביום ואיך יתערבו יחד יומם ולילה, אלא מוכרח שצריך סעודה אחרת לשם מצות סעודה רביעית עכ”ל. הרי לנו שאין כלל מקום להניח הנחה לעשות כן לצאת יד”ח בסעודה ג’ גם לסעודה ד’. אמנם אפשר שהנוהגים כן ס”ל בפשטות כדעת הפוסקים שעיקר סעודה רביעית אינה חובה אלא מצוה מן המובחר וכנ”ל. ועדיין צ”ע. וכן בס’ קני המנורה (סי’ ש’ ס”ק א) פסק שיש לאכול אחר הבדלה. עי’ ס’ “תורת שבת” שם שכתב לחלק ולבאר מח’ הפוסקים הנזכרים שהולך וסובב מהטעמים לאכילת סעודה רביעית, דלדעה שסוברת שהוא משום עצם הנסכוי שתהנה, אזי יוצאים ידי חובה גם כשנמשך סעודה ג’ לתוך הלילה שמ”מ נהנת היא באכילה במוצ”ש. אמנם לטעם הסוברים שהוא כדי ללוות המלך צריך לאכול אחר הבדלה, וזה כמו שכתבנו להעיר לעיל וכמ”ש להקשות לפי טעם זה בס’ תהלה לדוד. ובפשטות כן נראה שזה טעם כעיקר וכמ”ש רש”י (שבת שם). ועוד יש לדחות דבריו ולומר שמ”מ כל שלא הוציא את השבת אין נחשב למוצאי שבת ממש אלא עדיין שבת הוא בשבילו וא”כ אין זה נחשב למוצ”ש שנאמר שאין זה זמן שעצם הנסכוי לא נהנתה מעץ הדעת ואכתי זמן שנהנתה ששבת מקרי וצ”ב.

[15] כך מבואר בראב”ן מס’ שבת (סי’ שס”א) וז”ל: הא דאמר רב ספרא מחריך רישא ורבא מלח שיבוטא וכל הני דעבדי צורכי שבת לנפשייהו, משום דאמר בפרק האיש מקדש (קידושין מא.) שמצוה (טפי) עדיף באדם עצמו, טפי מבשלוחו. “ומצוה לאדם להסדיר שולחנו במוצ”ש לכבוד שבת ללוותו, דאמר ר’ חנינא לעולם יסדיר אדם שולחנו במוצ”ש אע”פ שאינו צריך אלא כזית”. עכ”ל. וע”ע בס’ פתח הדביר (סי’ ש’) שכתב לדקדק זה מלשון הגמ’ שאמרו “יסדר אדם שולחנו” דמשמע ע”י עצמו ולא ע”י שליח. והוא מהא דהוסמכו ב’ עניני אהדדי בסימן אחד משמע דכונתו שיסדר ע”י עצמו אפי’ יש לו כמה משרתים דומיא דהכנות צרכי שבת, (עי’ שו”ע סי’ ר”נ) ע”ש. 

[16] כ”כ בס’ כף החיים (סי’ ש’ אות ד). וידוע כמה החמיר הגאון מווילנא בסעודה זו לקיימה בפת ואפי’ הי’ נפשו קצה עליו. וכמעשה שהי’ חולה והקיא וביקש להאכילו פת בעל כורחו אם לא עלה עמוד השחר, וכשבא תלמידו הגר”ח מוואלוזין זצ”ל ואמר שאינו בריא ויצא סעודת מלוה מלכה בעוגת דבש, ציוה לו מיד לקיים המצוה כהלכתה בפת. כך הובא בתוספת מעשה רב.

[17] כך נראה פשוט לפי הטעם שהוא כבוד למלך וצ”ל שזה בעיקר לדעת הט”ז הנזכר ושכן הוכחנו בדקדוק לשון השו”ע מדשינה מלשון הטור כנ”ל (בהערה מס’ 2) שעיקר סידור השלחן הוא כדרך כבוד של סידור המפה ושאר דברים הנהוגים בסעודה ולא בעשיית אוכל וכ”ש לא באכילתו. וזה לא גרע ממה שכתבו הפוסקים (מובא לקמן בסמוך) שצריך להדליק נרות אצל השלחן כמו בליל שבת, כלומר שכל עניין זה הוא לא מעניין עונג שזה הוא דוקא רק נאמר בשבת גופא ולא אחר צאת השבת, שזמן זה הוא רק בגדר “כבוד” השבת, ועושה כן כמלווה את המלך. 

[18] כך כתב המחצית השקל (סי’ ש’ ס”ק א) לבאר בדעת הט”ז הנ”ל. שזהו ג”כ דרך כבוד ביציאתו, ושכ”כ החיי אדם (    ) ובשו”ע הרב להגאון ר’ זלמן מלאדי (סי’ ש’ סעי’ ב’) ובכף החיים פלאג’י (סי’ ל”א הל’ ס’). ושם הביא עוד לס’ עמודי שמים (דף תז’ עמ’ ב’) שידליק נר נוסף מכל הלילות, ע”כ. וכ”כ בס’ עמק ברכה והרב עבודה ומורה דרך ובס’ צידה לדרך (מאמר רביעי כלל ראשון) ועולת תמיד, ואליה זוטא ובאר היטב ואשר מפרי שם. וכ”כ בס’ הברית (מאמר י”א בסופו) וז”ל: מצוה גדולה וכבוד השבת בעת הסילוק כמו עת הכנסת כלה שבת מלכתא לכן צריך שירבה בנרות במקצת בסעודה זו ולומר – “דא היא סעודתא דדוד מלכא רגלא רביעא”. ע”כ.

[19] כ”כ בס’ עבודה ומורה דרך, להזהיר על כך. והו”ד בס’ כה”ח פלאג’י (סי’ לא הל’ ס’). וע”ע בסידור ר’ שבתי שכן כתב והוא כי יש בה גם הארת השבת וכ”כ בסידור קול יעקב (לרבי יעקב קאפיל ז”ל) בסוף כוונת מוצ”ש.

[20] כך נראה פשוט האי טעמא דהוא כבוד שמלווין את המלך ביציאתו כמו בכניסתו וכמו שבכניסתו נוהגים לומר פיוטים וזמירות כל סעודה וזמירותיה כמסודר בסידורים ה”ה והוא הטעם יש לומר פיוטים וזמירות בסעודת מלוה מלכה. ועי’ במשנ”ב (סי’ ש’ ס”ק ג’) מ”ש בשם האחרונים שנוהגים לומר פיוטים וזמירות אחרי הבדלה מטעם שמלוה השבת, ע”כ. וא”כ י”ל דה”ה לסעודת מלוה מלכה.

[21] כך הביא השבולי הלקט (סי’ ק”ל) בשם הסידורים שפירשו כן. והו”ד בבית יוסף (סי’ ש’) וע”ע בראשית רבה (פרשה כח’ אות ג’) על הפסוק- ויאמר ה’ אמחה את האדם: רבי יוחנן בשם ר”ש בן יהוצדק אמר אפילו לוז של שדרה, שממנו הקב”ה מציץ את האדם לעתיד לבוא נמחה, אדריאנוס שחיק עצמות, שאל את רבי יהושע בן חנינא א”ל מהיכן הקב”ה מציץ את האדם לעתיד לבא, א”ל “מלוז” של שדרה, א”ל מנין אתה יודע? א”ל איתיתיה לידי ואנא מודע לך, טחנו ברחיים ולא נטחן, שרפו באש ולא נשרף, נתנו במים ולא נמחה, נתנו על הסדן והתחיל מכה עליו בפטיש נחלק הסדן ונבקע הפטיש ולא חסר כלום. עכ”ל. ועי’ בס’ שם טוב גאגין ח”א עמ’ תפ”ד הערה תקל”ז מש”כ לתמוה במדרש זה איך חשב אדריאנוס מעיקרא שעצם ימחה מלחלוחית של מים ונשאר בצ”ע.

ולענ”ד לק”מ דיש לפרש כן ע”פ מה שמצינו בגמ’ סנהדרין (סז:) בעובדא דזעירי איקלע לאלכסנדריה של מצרים זבן חמרא, כי מטא לאשקויי מיא פשר (נמס המכשפות כל מילי מכשפות נבדין על המים ונמוחין- רש”י) וקם גמלא דוסקינתא (נעשה החמור דף של גשר שעשו תחילה את הדף חמור-רש”י) אמרו ליה אי לאו זעירי את, לא הוה מהדרינן לך, מי איכא דזבין מידי הכא ולא בדיק לה אמיא. ע”כ. וחזינן שכל עניני כשפים וכיו”ב נמחין ומתבדין על המים דוקא ולכן י”ל לפי”ז בנ”ד שאדריאנוס קיסר ראה שעצם זו א”א למחותה בדרך הטבע אז מיד חשב שהוא א”כ בודאי כישוף וכדו’ ולכן אמר ליתנו במים. ואפשר שלפי”ז א”ש מה דאח”כ שוב עשה מעשה של דרך הטבע לשוברו ע”י הסדן היות שראה שבאמת אינו קשור לכישוף, מדלא נמחה במים והבן!

ובספר מטה משה הו”ד בס’ כה”ח (סי’ ש’ אות א’) כתב בשינוי הלשון מזה, ושם מבואר דהבין שמעצם זה נתהווה האדם ודלא כהמדרש רבה שכתב שזה רק לעתיד לבוא יברא את האדם מזה. וז”ל: ונראה לי טעמא דמילתא כי ידוע שאותו עצם לוז שמיה והוא עיצומו עיקרו ושורשו של האדם שממנו נתהווה וכאשר ימות האדם  ההוא אינו נימוח ואינו נפחת כו’. והוא העצם שיש בו קיום נצחי וממנו יחיה האדם לעת התחיה (וזה כהמדרש רבה הנ”ל) והוא המקבל עונש ועונג אחר מיתת האדם. והעצם הזה שורשו ועיקרו מעצם השמים ע”כ. וכן הוא בזוהר הק’ (פרשת נח דף סט ע”א) וז”ל: דהא גרמא חד דאשתאר ביה בבר נש תחות ארעא ההוא גרמא יתעבד כחמירא בעיסא ועליה יבנה הקב”ה כל גופא עכ”ל. ובאליה רבה שם (אות ג’) כ’ שכיון שאינו נהנה באכילה אלא במוצאי שבת א”כ לא נהנה מאכילת עץ הדעת ולכן אינו נפסד לעולם. ע”כ ודפח”ח. וע”ע בסידור בית יעקב להגאון היעב”ץ בסעודת מלוה מלכה שכתב כן, ושעצם זה אינו בכלל מיתה שאינו מורכב והוא שורש החיים ע”ש. ועיין בשו”ת אפרקסתא דעניא (יו”ד ח”ב סי’ קי”ט אות ב’) מ”ש ליישב על פי זה קושיית גדול אחד ע”ד תוס’ מס’ סוכה (כה: ד”ה מישאל) שהקשו שם למ”ד שנשרפו נדב ואביהו גופיהן אמאי נטמאו ע”ש. והרי התוס’ ב”ק (טז: ד”ה והוא), הביא מבראשית רבה פ’ כח’ (הנ”ל) דיש עצם בשדרו של האדם שאין האש שורפו ע”ש. ועצם כשעורה מטמא במשא. ותי’ לפי  מ”ש בס’ “בית יעקב”, שעצם זה לא בכלל מיתה שאינו מורכב והוא שורש החיים. ולפי”ז כתב שודאי אינו מקבל טומאה ג”כ משאר גופי המת. ע”ש.  ובאשר לשורש המילה “נסכוי” ומקורה עי’ בס’ “כתר שם טוב” (שם) שחיפש ולא מצא לה פירוש ומקור. ע”ש.

ובאשר למיקום שבו העצם נמצאת – רבו בזה הדעות והספרים ואמרתי להביא מה שסידר וסיכם הדעות בקצרה הרב יקותיאל יהודה הלברשטאם בספרו מנחת שבת (עמ’ 50) וכתב ג’ דעות בפוסקים  דעה א’– דעת רש”י, הערוך, אבקת רוכל, שיטה מקובצת, מטה משה, עבודת הקודש, יפה תואר, הציוני, והרקאנטי – שהעצם היא החוליא הקטנה שבסוף השדרה. דעה ב’– דעת האר”י, זאת זכרון, אות החמה, בשם הר”ם וליקוטי מוהר”ן – שהעצם היא בעורף במקום הקשר של התפילין. דעה ג’– אור החמה בשם הרמ”ק, הכסף משנה בשם הרמב”ם והחסד לאברהם – שהעצם היא בפנימיות הגולגולת תחת המוח. ע”ש. וע”ע בס’ סעודת מלוה מלכה פרק י’. מה שהרחיב בזה.

[22] כ”כ בספר חסד לאברהם (מעיין ב’ נהר מט’) וז”ל: ומי שלא סעד במוצ”ש כאילו לא קיים מצוות סעודה שלישית בשם ספר כת”י ע”כ. וכך הובא בס’ חסד לאלפים (סי’ ש’ הל’ א) ובס’ כף החיים פלאג’י (סי’ ל”א אות סא’) ובס’ כה”ח סופר (סי’ ש’ אות טו) ובס’ בן איש חי (שנה ב’ פ’ ויצא הלכה כז), וכתב הטעם לזה, דאז נחשב לו שאוכלה בשביל סעודת הלילה, דכל אדם דרכו כל לילה לאכול ואין זה לכבוד שבת ע”ש.

[23] כ”כ בס’ חמדת הימים (סדר שבת פרק יח).

[24] כך כתבו בפרי עץ חיים שער יח פרק יז והכנפי יונה ח”ב סי’ ג’ וכתבו שעי”כ ינצל מחיבוט הקבר. ובעניין הנוסח – עי’ לסידור היעב”ץ (דף ר”ו עמ’ א’) מה שהביא בזה. ובס’ אורחות חיים (סי’ שי’ אות א) ועוד.

[25] כך הזהיר הגאון היעב”ץ בספרו עמודי שמים (אות ה’), ובכף החיים (סי’ ל”א אות נח).

[26] פרי עץ חיים שם.

[27] כ”כ לבאר בס’ דברי יחזקאל (דף עה עמ’ א’). וראיה לכך הביא ממשנה מנחות (פרק י’ משנה ג’) לגבי מנחת העומר: כיצד הן עושין כו’ אקצור, והם אומרים לו קצור, אקצור, והם אומרים לו קצור שלש פעמים על כל דבר ודבר והן אומרים לו הן הן הן, כל כך למה, מפני הבייתוסים שהיו אומרים אין קצירת העומר במוצאי יו”ט ע”כ. הרי רואים שבשלושה פעמים נתחזק הדבר. ע”ש.

[28] בסידור הגאונים והמקובלים והחסידים פרק יח סי’ ב’ אות ו וכן ראיתי שהביא כן הר’ סידור המנהגים (דף יד שם בתולדות אסתר הערה י”ח) שמע כן מרב אחד והו”ד בס’ כתר שם טוב (גאגין- עמ’ תפ”ג הערה ב’) מהא דאמרו בגמ’ שבת (ל.) דאמר רב יהודה אמר רב: מאי דכתיב (תהלים לט) הודיעני ה’ קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני, אמר דוד לפני הקדוש ברוך הוא: רבונו של עולם, הודיעני ה’ קצי! אמר לו: גזרה היא מלפני שאין מודיעין קצו של בשר ודם. ומדת ימי מה היא? – גזרה היא מלפני שאין מודיעין מדת ימיו של אדם. ואדעה מה חדל אני – אמר לו: בשבת תמות. ע”כ. וכשעברה השבת היה דוד וכל בני ביתו ששים ושמחים ועשה על כן סעודה גדולה בכל מוצאי שבת על אשר לא מת, מפני זה הי’ מורגל בפיהם לקרוא סעודה זו – דא היא סעודת מלכנו דוד, ע”ש. ועי’ בס’ כתר שם טוב שם שכתב שנוסח זה הוא מיוסד ע”י האר”י ז”ל וכנראה שאמר כן ע”פ הקבלה והסוד. וכ’ ואני ההולך רכיל אגלה סודו, והוא ע”פ מנהג הספרדים בא”י שנוהגים ביום פטירת קרוביהם מדי שנה בשנה לעשות סעודה ולפי הקבלה סעודה זו גורמת לעילוי נשמת המת במה שכל אחד מברך הברכות שבסעודה, וכאשר המסובין עונין אחריו אמן וברוך שמו נשנת המת מתענגת מהברכות, משו”ה נהגו בני ישראל לעשות סעודה רביעית ולהזכיר בה שם דוד המלך שמת ביום השבת, כמו הצידוק הדין של “צדקתך” שאומרים אותו בכל שבת ע”כ. ומצינו עוד טעמים לכך שסעודה זו היא ע”ש דוד המלך וכמ”ש הגאון ר’ צדוק הכהן מלובלין זצ”ל בס’ פרי צדיק (קדושת שבת מאמר ד’) שביאר היות  ודוד המלך לימד אותנו שתשובה מועילה אפי’ אם רבו העוונות, ואפי’ פושעי ישראל לא יכולים לנתק עצמם לגמרי מהשורש שמרומז בקדושת שבת שניתנה לנו כיאות במתנה. וע”ע במ”ש הגאון הנ”ל מחשבות- חרוץ (עמ’ 164-165) שסעודת מלוה מלכה היא מעין הסעודה שלעתיד לבוא שדוד המלך יברך בכוס וכמבואר בגמ’ מס’ פסחים (קיט:). וע”ע טעם נחמד בס’ שפע חיים (מכתבי תורה עמ’ ל-לד) להרה”ג יקותיאל יהודה הלברשטאם (האדמו”ר מצאנז). מ”ש בזה ע”פ הגמ’ בשבת (קיח:) על מה שאמרו כל השומר שבת כהלכתו אפי’ עובד עבודה זרה כאנוש מוחלין לו כל עוונותיו כו’. ולפי”ז ששבת מכפרת עם תשובה וכמ”ש בט”ז (סי’ רמ”ב). ודבר זה דוד המלך הוא שהקים עולה של תשובה וכמבואר בגמ’ ע”ז (ה.) ע”ש. לכן במוצאי שבת אנו שמחים על החטאים שנתכפרו לנו ע”י הצרוף של התשובה לשבת והיא שייכת לדוד המלך המשיח. ע”ש. וע”ע בס’ פתח הדביר (סי’ ש’ אות ה’) מ”ש להאריך ולהרחיב בין הקשר שיש בין דוד המלך לבין העצם הניזונית מסעודת מלוה מלכה. ועוד שם טעם נוסף שדוד המלך כלל לא הי’ כלול בכל חטא אדם הראשון ולכן לא הי’ ראוי לו לטעום טעם מיתה כו’ והואיל והוא בחינת חיים לכן סעודת מלוה מלכה שממנה נזונית עצם הלוז שאינה כלה לעולם, נקראת על שמו של דוד. ע”ש.

[29] כך נראה פשוט להוכיח מהני מימרות דר’ אלעזר ור’ חנינא שנאמרו בסמיכות זו לזו, דר’ אלעזר אמר שלעולם יסדר אדם שולחנו בערב שבת אע”פ שאינו צריך אלא לכזית, וסמיך ליה מימרא דר’ חנינא שאמר כן על מוצאי שבת. וכן ראיתי להגר”א (סי’ ש’) שכתב כן, וכ”כ מרן החיד”א בס’ מחזיק ברכה (סי’ ש’ ס”ק א) ובחיי אדם (כלל ח’ סי’ ל”ו) וכתב שזהו חיוב גמור, וכ”כ בספר מעשה רב (סי’ ל”ט) וכן פסק בשו”ת רב פעלים ח”ג (חאו”ח סי’ ל”ה) והוכיח כן כנ”ל מהגמ’ שסמכו בין סידור השלחן במוצאי שבת לבין סידור הסעודה של ליל שבת ומשמע שדינם שווה, ולכן צריך לאכול כזית פת דוקא, וכן בכה”ח שם (אות ד’- ז’) וכ”כ במשנ”ב (שם ס”ק א) ובשער הציון (ס”ק ב) להוכיח כהגר”א מדנפשיה, ולא זכר שר מדברי הגר”א. אמנם שם הוסיף עוד מהגמרא (שבת קיט:) מדאמרו שם בסמוך – פת חמה במוצאי שבת מלוגמא (לרפואה) ומשמע דאמימרא זו קאי ע”ש. ובס’ מטה אפרים (סי’ תר”ב סעיף מז’) וכן בבן איש חי שם (פ’ ויצא הל’ כו’) ובכה”ח פלאג’י (סי’ ל”א אות נח) ועוד. וע”ע הערה לעיל מעשה מהגר”א שמבואר שהחמיר דוקא בפת ואפי’ בשבע וחולה. ובשו”ת תשובות והנהגות ח”ב (חאו”ח סי’ קס”ו) כתב: ושמענו שהחזון איש זצ”ל אמר פעם “מי שאינו אוכל כזית פת במוצאי שבת יתחרט בעלמא דקשוט.

[30] כך נראה פשוט לאור המבואר בהערה הקודמת שסעודה זו דינה שוה ליל שבת, ושם כבר בענין סעודת שבת וג’ סעודות כתבנו לעיל לבאר כפסק המג”א (סי’ רצ”א ס”א) ושו”ע הגר”ז שם (סעיף א) והשער המלך (פ”ז מהל’ יו”ט הל’ ז’) ועוד שצריך לאכול מעט יותר מכביצה, וטעמם שבפחות מזה הו”ל שעור סעודת ארעי וכן הכריע במשנ”ב שם (ס”ק ב) שלכתחילה יקבענה על פת כשאר סעודות שבת. ובודאי שאין כוונתו שיהי’ עדיף מסעודה ג’ שאם לא יכול לאכול פת שאין הוא חובה כמבואר בשו”ע ורמ”א סי’ רצ”א. וכן דעת הרב בן איש חי (שנה ב’ פ’ וירא אות טז) והרב כה”ח שם (אות ה) וכ”פ בס’ מנוחת אהבה ח”א (פ”ט הל’ לו).

[31] כ”כ במגן אברהם (סי’ ש’ ס”ק א). ובלבושי שרד שם כתב, דטעמו משום דלא גרע מסעודה שלישית שאפשר בדיעבד לעשותה בפירות. וכן הוא בס’ עצי שיטים שם שיכול לקיימנה בפירות. ובשו”ע הרב (סי’ ש’ סי’ ג’) כתב שבזמנינו שמאחרין כ”כ סעודה ג’ יכולים לקיימנה ב”פירות”. וכן בס’ חסד לאלפים סי’ ש’ כתב שאם לא יכול לפחות יקיימנה ב”פירות” ע”כ. וכן הוא בכה”ח (סי’ ל”א אות ז הל’ א) ובבן איש חי שם שיכול לסדר השלחן במזונות ומיני פירות, וכן הסיק במשנ”ב שם (ס”ק א) וע”ע בשערי תשובה, ועי’ בספר מטה אפרים (סי’ תר”ב סעיף מז’) שמבואר מדבריו שבדרך כלל עושים כן על מיני דתרגימא או פירות, אלא שכ’ שבעשי”ת יש לסדר השלחן ולאכול לפחות כזית ע”ש. וכן פסק הגאון ר’ שלמה גרנצפינג בס’ קיצור שו”ע (סי’ צ”ו סעי’ יג’) שמי שאינו יוכל לאכול יקיים הסעודה לכל הפחות במיני מזונות או מיני פירות. וכן פסק בס’ ערוך השלחן (סי’ ש’ סעי’ ג’) אמנם מדברי החיד”א בס’ מחזיק ברכה (שם אות א’) נראה דלא נקט קולא זו לאכול פירות וכמ”ש המג”א ודעימיה. שכתב שמי שא”א לו לאכול פת לפחות יאכל פת הבאה בכסנין ויכוין ללוות השבת ולהשאיר כו’ ע”כ. וכן הניף ידו בשנת בס’ מורה באצבע הבאנו לשונו בהערה לקמן בסמוך. וכן העלה בס’ כף החיים פלאג’י (סי’ ל”א סעי’ נז) וכן פסק בס’ זכור לאברהם (דפו”י דף קמ”ח) וכן נראה שכדבריהם נקטו בס’ שלחן שבת (מערכה ואו) בהגהות נר התשובה בשם הזכור לאברהם וס’ נגיד מצוה שזכרו רק ענין הפת ולא פירות, וע”ע בסמוך.

[32] כ”כ הרמ”ע באלפסי זוטא, שמי שא”א לו לאכול פת יאכל פת בכיסנין ויכוון ללוות השבת ולהשאיר ברכה בסעודת חול ויאיר להם קדושת השבת. והרב מורה באצבע (סי’ ה’ אות קסד’) וז”ל: סעודה רביעית אחר הבדלה פליאה נשגבה ומצלת מחיבוט הקבר, ומי שלא יוכל לעשותה בפת, יעשנה במזונות ויכוון להשאיר הברכה בסעודות החול מקדושת השבת עכ”ל. וכ”כ קצור שני לוחות הברית מס’ שבת פ’ נר ומצוה. ובס’ כה”ח פלאג’י (סי’ ל”א הל’ נז). אמנם במוצאי שבת שחל בו יום הכיפורים אין לו לכוון בה כדי להמשיך אור קדושת השבת לימי החול מבחינת הסעודות כנהוג בכל מוצ”ש כ”כ בשו”ת תורה לשמה (סי’ קמ”ט). וע”ע  בשו”ת מור ואהלות באוהל בשמים שם (סוס”י י”א) בשם הרה”ק ר’ ישראל מרוזין זצ”ל, בעניין גודל מעלת סעודה זו. ורמז לזה מהפסוק (בראשית כח, יב) והנה סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה. “סולם” ר”ת סעודת לווית מלכה. “מוצב ארצה”- פי’ שאין העולם נזהרים בזה, אבל “ראשו מגיע השמימה”- פי’ כי מלאכי אלוקים, מלאכים של שבת עולים ויורדים בו. תיבת “בו” ר”ת- ביום וא”ו עכ”ל. וע”ע בס’ מנחת שבת בשיורי המנחה שם בהשמטות לסי’ צ”ו שג”כ הביא זה.

[33] כ”כ היעב”ץ בסידורו (עמ’ 206). אך הוסיף שמ”מ ישב ליד שלחן הפרוס במפה ובנר דלוק. וכ”כ בס’ קצות השלחן (סי’ ק’ ס”ק ח’) ובס’ מנחת שבת (סי’ צ”ו ס”ק לא’) בשם היעב”ץ הנ”ל. וכ”כ בס’ פקודת אלעזר (סי’ ש’) מה שהביא כן במאמר המוסגר שם שבשעת הדחק ומי שמזגו חלוש יוצא יד”ח בשתיית תה או קפה, ויש סמך לזה במה שאמרו חמין מוצאי שבת מלוגמא. ואמרתי לתת לזה עוד סמך לפי מה שכתב באשל אברהם (מהדו”ת סי’ ש’) שבשביל עצם זו יש לשתות, ועצמות נהנות משתיה כמו שאמרו ז”ל אודות היכר בעצמות אם הי’ יין מזוג. ע”כ. אמנם עיין מ”ש בזה בקצה המטה על מטה אפרים סי’ תר”ב אות נ”ה שאין בזה מצוה כלל.

[34] כ”כ בספר יד יוסף סי’ ש’. להוציא כן מלשון האגודה (שבת פט”ו) ולקמן הבאנו דבריו קחנו משם. וע”ע באשל אברהם הנ”ל, וסיים שם: ומ”מ יש סמיכה על שתיית יין הבדלה היטב. ע”כ.

[35] כ”כ במטה אפרים סי’ תר”ב סעיף מז’. ע”ש. ובאמת מצינו דוכתי טובא דאמרינן הכי שבזמן זה יש להחמיר גם במצות שאינם אלא מקורם בחומרא וכמו פת עכו”ם ועוד. ומה שכתבנו עכ”פ שיאכל לפחות כביצה הוא כנזכר לעיל בריש דברינו. אמנם דע דהרב הנ”ל כתב שם שיאכל עכ”פ כזית.

[36] כך העלה בשו”ת מחזה אליהו (סי’ ס”ד) וטעמו שאין זה כמטלטל המאכל ממקום למקום, ואע”פ שע”י זה המאכל נפשר ונעשה ראוי לאכילה למחר אין בכל כלום כו’ ע”ש. אמנם בס’ שלחן שלמה (סי’ ר”צ ס”ק יג) כתב להחמיר בזה, שלעשות פעלה בשבת כדי שהמאכל יהי’ מוכן למוצ”ש אסור, ואע”פ שיש לצדד ולומר שכיון שההפשרה נעשית מאליה ע”י הוצאת המאכל מן המקרר, מ”מ נראה להחמיר כו’ ע”ש. אמנם בס’ חזון עובדיה שבת ח”ב (דיני סעודה רביעית הל’ ג’) הביא דבריו וכתב שאין דבריו מוכרחים. וכ’ שאין לאסור בזה משום הכנה משבת לחול וטעמו שיש לסמוך על מ”ש ה”חיי אדם” (כלל קנג סי’ ו’) שאם לא ימצא הדבר בנקל מותר להביא יין או מים וכיוצ”ב מיום טוב לחברו, שכל זה לא נקרא “הכנה”, שכל שיש מצוה בדבר יש להקל. ע”ש. וא”כ ה”ה בנ”ד. וע”ע במהרש”ג ח”א סי’ ס”א שכתב, דלא מקרי הכנה אלא במקום שהעושה לחשוך זמן מהחול, מפני שבשבת הוא פנוי יותר, ובעשייתו דבר זה בשבת מרוויח זמן. אבל במקום שאם לא יעשה הדבר בשבת, לא יוכל לעשות הדבר ההוא במוצ”ש כלל נמצא שאין כונת העושה להחליף מעשה של חול ליום שבת, שפיר דמי ע”ש (וע”ע שם סי’ ס”ג). וכן כתב החזו”ע ללמוד זה ממ”ש המשנה ברורה (סי’ תרס”ז) בשם האחרונים, שדוקוא לסדר ולערוך השולחן משבת ליו”ט אסור, אבל להוציאו להביאו מן הסוכה לבית מותר, ע”ש. ולפי”ז כ’ שאף להוציא פת קפואה מהמקרר לחוץ שרי ואין זה בכלל איסור הכנה. ע”ש.   

[37] כ”כ השל”ה (מס’ שבת ד”ה ג’ סעודות בשבת) בשם הגאון כנפי יונה (ח”ב סי’ ג’) וז”ל: במוצאי שבת קודש יסדר ג”כ שולחנו עם ב’ ככרות אך לא ינקוט בידיה אלא חדא כו’. וכן הוא בס’ כף החיים (כאן אות ה’) בשם פרי עץ חיים (שי”ח פי”ז) וז”ל: ואחר הבדלת מוצ”ש יסדר שתי ככרות ולא ינקוט בידים אלא אחת ויאמר דא היא סעודתא דדוד מלכא כו’ ע”כ. ובספר הברית (מאמר י”א פרק י עי’ הערה בסמוך מ”ש בדעתו לענין בציעה על ב’ ככרות) וכ”כ רבנו עמנואל חי ריקי זצ”ל בספרו משנת חסידים (מוצאי שבת פ”ב אות א) וז”ל: אח”כ קודם שיעשה מלאכה או שילמוד “צריך לסדר שלחנו בשתי ככרות” כו’. עכ”ל. ומבואר שרק יסדר השלחן בב’ חלות ולא שיבצע עליהם. ושוב מצאתי שכן כתב להדיא שם בפ”ד (אות א) וז”ל: אח”כ יקח לחם “אחד” מהשנים והוא סוד המלכות דזעיר אנפין, ויגביהנו בשתי ידיו ויברך המוציא כו’ עכ”ל. וכן הוא בס’ דרך החיים (דף קכ”ז ע”ב). וכן כתב הגרי”ח בספרו בן איש חי (ש”ב פ’ ויצא הלכה כו’) שלעולם “יסדר” אדם שלחנו במוצאי שבת בלחם משנה וכו’. ע”כ. והניף ידו שנית בדרשותיו בס’ בן איש חי דרושים פ’ ויחי והביא ע”ז רמז מהפסוק “מאשר שמנה לחמו”, והוא שיש “להכין” לחם משנה גם בסעודה רביעית, הרי שמונה ככרות וזהו “שמנה לחמו”. ומבואר שס”ל שהוא רק “להכין” או “לסדר” השלחן ולא שיבצע על ב’ ככרות וכמו שכתבו שאר פוסקים הנזכרים ופשוט. וע”ע בשו”ת ציץ אליעזר (חלק יח’ סי’ ס’) שכ’ שעניין זה נעוץ יותר בתורת הרז. וע”ע בשו”ת שם משמעון להגר”ש פאלאק זצ”ל (סי’ י”ד) מ”ש בזה.

 

ולענ”ד הי’ מקום לבוא ולדקדק שאין מצוותה בלחם משנה, דהלא זה נלמד מהמן שירד להם בערב שבת, ומכך למדנו על עניין זה על סעודות שבת. ואפי’ בסעודה שלישית מצינו מח’ הפוסקים אי צריך ב’ ככרות והוא ג”כ תלוי בזה דאף אמנם שבשו”ע סי’ רצ”א סעי’ ד’ פסק שצריך לבצוע על ב’ ככרות. מ”מ הרמ”א שם הביא לדעה החולקת שסגי בככר אחד ושכתב שמזה פשט המנהג להקל לבצוע בכיכר אחד שלם כו’. ובמשנ”ב שם (ס”ק יט) כתב טעמא דמילתא, דביום שישי ירד המן לכל אחד שני עומרים, ומכל עומר עשו ב’ ככרות הרי ד’,  לב’ עומרים- אכל אחד בערב שבת ואחד בליל שבת ואחד בבוקר הרי נשאר לו רק אחד לסעודה ג’ ע”כ. ועכ”פ מבואר מכל זה דלכו”ע אין ללמוד מהמן לעניין סעודה רביעית שיבצע על ב’ ככרות דלא מבעיא לדעה שסוברת להקל בכיכר אחד שבסעודה ג’ ודאי אין צריך שנים שלא גרע סעודה שלישית מסעודה רביעית. וכן לדעה הראשונה וכמו שפסק השו”ע שצריך ב’ ככרות בסעודה ג’ לא מצינו עניין ולימוד מכך על סעודה רביעית. וצ”ב.

אמנם מצאנו מי שחולק בזה וכתב שיבצע על ב’ ככרות. והוא בספר הברית (שם). שכתב וז”ל : ויבצע על שני ככרות אף שאינו יכול לאכול אלא כזית כו’ ע”כ. אך אמנם עיין עליו בסופו שנראה כסותר משנתו דסיים שם וז”ל: אבל החרדים על דברו, ירבו בנרות אף “יערכו שלחנם שתי חלות” ומאכלים כו’ עכ”ל. ומבואר שאין כוונתו אלא שיערוך השלחן בשתי חלות ולא שיבצע עליהם וכמ”ש השל”ה ודעימיה. ולדברינו לעיל צ”ע מנין לו זה והלא כבר כתבנו שאין בזה מקור. וע”ע בס’ ליקוטי  חבר בן חיים (ח”ב סי’ ש’) דיתכן שיעבור על בל תוסיף אם יקח לחם משנה בסעודת מלוה מלכה.

[38] אמנם מצאנו מי שחולק בזה וכתב שיבצע על ב’ ככרות. והוא בספר הברית לה גאון המקובל ר’ פנחס אליהו מוילנא (שם). שכתב וז”ל: ויבצע על שני ככרות אף שאינו יכול לאכול אלא כזית כו’. ע”כ. אך אמנם עיין עליו בסופו שנראה כסותר משנתו דסיים שם וז”ל: אבל החרדים על דברו, ירבו בנרות אף “יערכו שלחנם שתי חלות” ומאכלים כו’ עכ”ל. ומבואר שאין כוונתו אלא שיערוך השלחן בשתי חלות ולא שיבצע עליהם וכמ”ש השל”ה ודעימיה. ולדברינו לעיל צ”ע מנין לו זה והלא כבר כתבנו שאין בזה מקור. ע”כ. וכדבריו פסק בספר שיבת ציון חלק ב’ (שער י”ב הל’ ס’) שכתב וז”ל: טוב “לבצוע” על לחם משנה אם יש לו, כי יש בזה עניין על פי הסוד עכ”ל. ועיין שם בהערה מ”ש לערות מקור לזה מדברי השל”ה וכל הפוסקים הנזכרים. ובמחילה מכבוד תורתו לא דק בזה דמכל פוסקים הנ”ל מבואר דס”ל כדעת השל”ה שכתב להדיא שלא יקח בידו אלא חדא, כלומר שלא יבצע על ב’ ככרות. ובפרט למ”ש בס’ ליקוטי חבר בן חיים הנזכר דיתכן שיעבור על “בל תוסיף” אם יקח לחם משנה בסעודת מלוה מלכה.

[39] דכן דעת כל הפוסקים הנזכרים ושבלא”ה דעת ספר הברית אינה ברורה בזה דמ”מ כתבנו שנראה שסותר דבריו בזה כנזכר. וזה דלא כהשיבת ציון הנ”ל.

[40] כך נראה פשוט לכו”ע מהמבואר בהערה לעיל שלכאורה אין שום מקור לב’ ככרות בסעודה רביעית שמהמן לא נוכל ללמוד כן כמבואר. ועי’ הערה בסמוך.

[41] כ”כ בפשטות בביאור הלכה שם ד”ה ולפחות כו’. היות שסעודה שלישית חשיבא יותר מסעודת מלוה מלכה אף שגם היא מצוה ויש אנשים שחושבין להיפך וטועין בזה ע”כ. אמנם עי’ בלקוטי מהרי”ח (ח”ג דף נא ע”ב) שהביא שה”ישמח משה” נהג לבצוע על  לחם שלם. וזה מ”מ צ”ל שעשה כן באופן שלא הי’ נחסר בסעודה שלישית שעדיפא כנזכר.

[42] דהנה לכאורה הי’ מקום להניח שאין צורך בכוונה תחילה לאכול לשם סעודה רביעית אלא שמ”מ כל שאכל בזמן הראוי לסעודה זו יצא ידי חובה, ובפרט שלטעם שאמרו שהוא להזין ולהנות לעצם הנסכוי שהיא ניזונית רק מאוכל של מוצאי שבת. אך אמנם יש לומר שאינו כן ומשום שעיקר טעם לסעודה רביעית הוא כדי ללוות את המלך ביציאתו כמו בכניסתו וכמ”ש רש”י (שבת קיט(: ובשבולי הלקט (סי’ ק”ל) וא”כ בשביל זה ודאי י”ל שצריך שיכוון לשם כך דאל”כ איזה כבוד יש בזה שאוכל לשם תאוות ביטנו בלבד ולא חושב על עניין ליווי המלך כלל. וכן הי’ נראה שכן דעת הלבוש (סי’ ש’ סעי’ א’) וז”ל: ואמרו חכמים אבר אחד נברא באדם ונסכוי שמו ואינו נהנה בשום אכילה שיאכל האדם אלא כשיאכל במוצ”ש ללוותה עכ”ל. ומבואר יוצא שהבין שחייב לכוון שאוכלה לשם לווי המלכה כדי שיצא ידי חובה לסעודה זו. ולפי”ז יש ללמוד שהוא אפי’ לטעם להזין את עצם הנסכוי שצריך כוונה לזה וזה דלא כהנזכר בריש דברינו בצד א’ של הספק. וכן חמותי ראיתי אור מדברי הגאון היעב”ץ בסדורו בית יעקב (דף ר”ו) שיש עצם קטן בגוף האדם שאינו צריך למזון ונקרא בשם אלו השמות נסכוי, לוז, ובתואל רמאה, ומ”ש אמרו חז”ל שנהנה מסעודת מוצאי שבת, היינו שנהנה מכוונת המצוה ולא מגשמיות האכילה עכת”ד. וא”כ עינינו תחיזנה משרים ששפתיו ברר מללו שצריך לכוון על אכילת הסעודה שעושה, ולא זו בלבד אלא שכתב להדיא שלטעם שזה להאכיל לעצם הנסכוי הוא רק ע”י כוונת המצוה  ולא ע”י האכילה הגשמית. 

[43]  תלמוד בבלי מסכת שבת (דף קיט:) חמין במוצאי שבת – מלוגמא, פת חמה במוצאי שבת – מלוגמא. וברש”י חמין לשתות ולרחוץ. מלוגמא – רפואה. והיא רפואה גם לעניין שלא יהי’ לאדם עצבות וכמ”ש בס’ דברי יצחק בשם הרה”ק רבי זושיא זצ”ל (סי’ ש’ ס”ק ד). וכתב לרמוז זה מהפסוק “ומחבש לעצבותם”. “מחבש” ר”ת:”חמין במוצאי שבת מלוגמא”. וסמיך ליה לעצבותם, לומר שהוא רפואה לעצבות. והובא דבריו בס’ כה”ח (שם אות יב’). ע”כ.

 

רחיצה בחמין במוצש”ק

 והנה יש לדעת אמאי א”כ לפי דברי רש”י הנ”ל לא מקפדים בימנו לרחוץ גם במים חמים ולא כתבו הפוסקים להזהר בזה כמ”ש על פת ומים חמים. וחמותי ראיתי אור שכבר עמד בזה הגר”י ועלץ בספר חק לישראל (בסוף הספר הוספות ומילואים) וכתב ומה דבזמנינו אין נוהגין לרחוץ בחמין במוצ”ש אפשר דבזמן הש”ס לא היו טובלין בשבת (עי’ ביצה יז. ובשו”ע או”ח סי’ שכ”ו) אלא בצונן אבל לא בחמין, ומשו”ה היו טובלים במוצ”ש בחמין וזה מ”ש רש”י לשתות ולרחוץ, משא”כ בזמנינו אשר זכינו לאורן של צדיקים תלמידי הבעש”ט מי יעיז ח”ו עוד לפקפק אחרי טבילה במקוה בשבת טבילה המטהרת גוף ונשמה, ולפיכך הדבר פשוט להיתר בזמנינו אפי’ בחמין ובלבד שלא יסחט השיער וע”כ אין המנהג לרחוץ בחמין במצו”ש ולכן לא הבאנו הלכה זו בפנים למעלה, ומ”מ ודאי שכל מי עושה כן תע”ב.

[44] כמבואר ענין זה בחופת אליהו רבא (סוף סי’ ר”ח שער י’) עשרה דברים ממעטים כח בני האדם וחד מנייהו פת חמה ע”ש. ועי’ בכה”ח שם מ”ש בזה. וע”ע גמ’ יומא (פד) מחמימי חמימי דחיטי, ובירושלמי (פ”א דשבת ה”י): תמן אמרו פת חמין חמתה בצדה עכ”ל. וא”כ קשה איך אמרה הגמ’ לאכול פת חמה במוצ”ש והרי מזיקה לגוף. ולכן צ”ל שהגמ’ מיירי בפת שאינה חמה ממש, או די”ל שכל מה שאמרו שמזיק לגוף היינו בפת שיוצאת מהתנור שנאפתה בו, אבל מ”מ בהתקרר והחזירו שוב אינו מזיק. וכמ”ש בכה”ח שם.

[45] כך עולה מהערה לעיל. וכן יש להביא מ”ש בס’ יד יוסף (או”ח סי’ ש’) בשם מורו הגאון בעל ה”אמרי אש” זצ”ל שהי’ נוהג להחם הפת אצל האש ע”כ. וצ”ל דהוא משום מ”ש לעיל אתי שפיר לאחר שכבר נאפתה ונתקררה שוב אינה מזיקה כשמחממה. וכן נהג הצדיק המקובל ר’ סאלמן מוצפי זצ”ל לחמם כזית או כביצה לחם על גבי הפתילה במוצ”ש ונוטל ידיו ואוכל. כמו שהעיד בנו בס’ שיבת ציון (ח”ב שער י”ב הערה סא’), ועי’ עוד במה שכתב שם לדון לעניין הכשרת הכיריים לפסח מחמת זה. ומה דהשיב לו הגרב”צ אבא שאול זצ”ל. ע”ש. 

[46] כן נלע”ד להוכיח בפשטות מדברי הגמ’ שבת (קיט:) מעשה דר’ אבהו שהי’ אוכל בשר עגל משובח. ועוד יש להוכיח כן מסידור לשון בגמ’ שהסמיכה את ב’ הממירות של ר’ אלעזר ור’ חנינא אהדדי, שר’ אלעזר אמר: שכתב, “לעולם יסדר אדם שולחנו בערב שבת, אע”פ שאינו צריך אלא לכזית”. ואמר ר’ חנינא “לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת אע”פ שאינו צריך אלא לכזית”. ע”כ. א”כ חזינן להדיא שכן כוונת הגמ’ להורות בפשיטות שדינם שווה וא”כ דכמו לעניין ערב שבת לית מאן דפליג שמצוה לאכול בשר כן הוא הדין והוא הטעם לסעודה רביעית. ועי’ ברש”י ד”ה במוצאי שבת. שכתב שהוא נמי כבוד שבת ללוות ביציאתו דרך כבוד, כאדם המלוה המלך בצאתו מן העיר ע”כ. ומבואר שטעם אכילה וסידור השולחן בליל שבת הוא הטעם לצאת השבת. וכן נראה בפשטות דעת הרי”ף והרא”ש שהביאו גמ’ זו להלכה. וכן מבואר מהרמב”ם פ”ל מהל’ שבת ה”ה וז”ל: מסדר אדם שולחנו בערב שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, וכן מסדר שולחנו במוצאי שבת ואף על פי שאינו צריך אלא לכזית, כדי לכבדו בכניסתו וביציאתו. עכ”ל. וכן נראה שהבין בפשטות הגר”א בביאוריו כאן גבי חיוב אכילת פת בסעודה רביעית. וכ’ להוכיח מהא דמימרא דרבי אלעזר ורבי חנינא בהדדי אתמר ע”ש. וכ”כ במגן אברהם (סי’ ש’) דנכון לבשל בשר במוצ”ש. ובשלחן ערוך הרב (סי’ ש’ סעי’ ג’) ובמשנ”ב ס”ק (  ) וכן פסק בס’ ערוך השלחן (סי’ ש’ הל’ ג’) שנכון לאכול הבשר מי שיכול לאכול ואם לאו יאכל דגים כו’. ע”כ. וראיתי עוד למ”ש בס’ שיבת ציון (ח”ב שער י”ב הערה סב’) בשם אביו הצדיק המקובל ר’ סלמן מוצפי זצ”ל שבזמן הגמ’ היו מקפידים על אכילת בשר וכיוצ”ב והוא משום שהיו יודעים גודל ערך סעודה זו היה להם תיאבון וחשק עצום לקיימה הגם שהיו שבעים, והראיה שכשחל יו”ט במוצ”ש הכל מקיימים סעודת יו”ט בשלחן מלא כל טוב, וכן אם מזדמן אורח חשוב עורך לכבודו סעודה יקרה, ולמה איפה יגרע כבוד המלכה עכ”ד ודפח”ח. 

[47] כ”כ בלקוטי מהרי”ח (ח”ג דף נ”א) שכן נהג הישמח משה. וכן מובא בס’ מי באר ישעיהו (עמוד נח’) שכן נהג ר’ ישעיה מקרעסטיר זצ”ל ובטעם לדבר עי’ בס’ תפארת יעקב (פ’ תולדות) שכתב, כי תחלת השלשלת דדוד מלכא משיחא הי’ ע”י מעשה דלוט, כי נזדמן להם יין מגן עדן להוציא ב’ פרדות טובות, ועי”ז נשתלשל משיח בן דוד המלך ע”ה ע”ש. וע”ע בס’ סדר מלוה מלכה (הל’ יד ובהערה כ”ו) שם מ”ש בזה מגמ’ שבת (קיט:) לא חרבה ירושלים כו’ ע”ש. ועיין בס’ כף החיים פלאג’י (סי’ ל’ אות נו’) שכתב שעדיף לעשות סעודה זו על הכוס מפני שסעודה רביעית הוא נגד דוד דהוא בחינת כוס מלכות כו’ דודאי שפיר חזי בסעודתו של דוד שיהי’ בכוס כו’ ובכן יהי’ לו כוסו רויה ע”כ.

[48] כ”כ באשל אברהם (מהדורא תנינא סי’ ש’) וכתב לתלות זה ברצון האיש האוכל, שאם בחר לאכול מאכלי חלב חשוב כשל בשר (והוסיף שה”ה גבי אכילת פת דתלי ברצונו שאם אינו רוצה לטרוח לאכול לחם אין חייב לטורח לאכול, שבזה אין משמעות מהגמ’ ופוסקים לאכול לחם בכה”ג ע”ש. ודבריו דחוקים ומתמהים למעיין בגמ’ ובפוסקים ובפרט לדברי הגר”א שם וכן בכל מ”ש בזה כאן בכמה דוכתי.) וכך נראה פשוט דעיקר טעמא דסעודה זו כדי לוות את המלך וכן כדי להזין את עצם לוז – הנסכוי כנזכר.

[49] כן נראה להוכיח בפשיטות מדברי הגמ’ שם מעובדא דר’ אבהו דהוה עבדין ליה באפוקי שבתא עיגלא תילתא, הוה אכיל מיניה כולייתא. כי גדל אבימי בריה, אמר ליה: למה לך לאפסודי כולי האי? נשבוק כולייתא ממעלי שבתא. שבקוהו, ואתא אריא אכליה. ע”כ. וא”כ חזינן דיש ללמוד מזה שיש לו לאדם לעשות תבשיל מיוחד ולא להסתמך משיורי מאכלי שבת על אף שהם שיורי מצוה. וטעם לזה ראיתי אור להגאון מהרש”א שכתב וז”ל: טעם הדבר שיש לכבד את השבת בסעודת לויה בדבר חדש שנתחמם אחר השבת ליהנות ממנו שיהי’ אסור בו ביום חמין ופת חמה וקרוב לזה טעם ברכת מאורי האש במוצאי שבת ויוה”כ על נר שהוא דבר שנתחדש ליהנות בו עתה שהיה אסור בו ביום השבת שעבר כו’. ע”כ. וע”ע בס’ מחזיק ברכה (אות ד’) ובשערי תשובה (סי’ ש’ ס”ק א) שהביא שכ”כ הרמ”ע באלפסי זוטא דר’ אבהו לזרוזי לבריה הוא דעביד ע”ש. וע”ע במג”א שכתב דנכון לבשל בשר במוצ”ש או תבשיל אחר. אמנם בשו”ת תשובות והנהגות (ח”ב סי’ קס”ו) כתב שמנהג אצלו לאכול בסעודת מלוה מלכה גם משיירי סעודת שבת שמחממין, מפני ששיירי מצוה חשובים הם, ומקרא מלא (שמות י”ב ל”ד) משארותם צרורות בשמלתם על שכמם, ופרש”י דשיירי מצוה דמצה ומרור חשובים הם, ואע”פ שבהמות הרבה עמהם, נשאום על שכמם לחבוב המצוות, ושיירי סעודת שבת חביב וראוי לאכול למצוה והיינו בסעודת מלוה מלכה ע”ש. וכן ראיתי למ”ש בחידושי הרי”ם (עה”ת עמ’ רצ”ד) שעדיף לאכול מן החלה פרוסה שנשתיירה מסעודת שבת. וע”ע בס’ מנחת ערב (סי’ כ”ו) שכתב ליישב מנהג העולם לשאין מקפדין ע”ז וציינו בשו”ת רבבות אפרים (ח”ז סי’ של”ד אות ב’).  

[50] כ”כ בפסקי תוס’: יהדר לאכול מין מאכל שתאב אליו יותר אע”פ שהוא ביוקר, ואם הוא תאב לאכול כמה מינים יהדר אחריהם כפי יכולתו ולא יקח בצמצום אלא בריווח והוא בא”ר שם (ס”ק א). והוסיף שמ”מ לא יכין אא”כ יודע שיוכל לאכול מכל המינים שיכין ע”כ. וכ”כ בקיצור של”ה ובס’ חסד לאלפים ובס’ כף החיים פלאג’י (סי’ ל”א אות ס’). ולענ”ד כן יש להוכיח מדברי הגמ’ ממעשה דרבי אבהו שטרח לשחוט עגלא תליתא שהוא מובחר מאד בטעמו והוא שלישי לבטן אמו כמבואר ברש”י מס’ פסחים (סח:) ע”ש. וא”כ חזינן מיניה תרתי חדא שצריך מאכל שתאב ומסתמא שזה הי’ כוונתו שלקח דוקא עגל משולש וכן שצריך לקנות אפי’ ביוקר שמסתמא עגל משולש יקר הוא שהרי הוא משובח ומובחר כמבואר ברש”י שם וגם שאינו מצוי הרבה כשאר עגלים ודבר שאינו שכיח יקר טפי והבן!

[51] לכאורה  ממ”ש  הגרי”ח בס’ בא”ח פ’ וישב שנ”א הל’ כ”ח. נראה שצריך להרבות בתבשיל מיוחד בשביל סעודת אלו ממ”ש שם: היכא דאירע שבת חנוכה ור”ח י”א שראוי להרבות בו יותר משאר שבתות השנה בשביל פרסומי ניסא של חנוכה וכ”ש כשחל בו ר”ח שיש לו להרבות יותר מאשר מרבה לשבת של חנוכה דהיינו אם מרבה ב’ תבשילים יוסיף השלישי ע”ש. וכן כעין מ”ש בס’ זכר דוד (מ”ג פי”ב והו”ד בס’ זוכר הברית פכ”ה כ”ג) סעודת ברית מילה שחלה ביום ראש חדש יש לו ג”כ להוסיף תבשיל מיוחד לכבוד ר”ח וכנזכר. וע”ע במ”ש בכ”ז גבי סעודת ר”ח.

[52] כ”כ בס’ חזו”ע (שבת ח”ב דיני סעודה רביעית הל’ ד’) וכתב שאף לפי מ”ש הגרי”ח בס’ הוד יוסף (סי’ ס”א) הי’ צריך להיות בנ”ד שיאכל עוד כזית לכבוד ר”ח וחוה”מ. אלא שכתב שאין הלכה כן וטעמו ונימקו עימו דכל שבפעולה אחת בקיום ב’ מצוות אין לחוש בזה משום אין עושין מצוות חבילות חבילות, כדקי”ל במס’ פסחים (לה.) שהכהנים יוצאים ידי חובת מצה בחלה ובתרומה. אלמא שאע”פ שיש מצוה באכילת תרומה בפנ”ע, שהרי מברכים על אכילתה אקב”ו לאכול בתרומה וכמ”ש הרמב”ם (הל’ תרומות פט”ז הכ”ב), לא אמרינן דמצה ותרומה הוי מצוות חבילות חבילות, אלא כיון שבפעולה אחת היא של אכילה שפיר דמי. וכיוצ”ב כתב בס’ תפארת ישראל (שבת פ”ב מ”ב) ע”ש. ובעיקר יסוד זה ע’ שו”ת אמרי דוד (סי’ מ”ב) ובשו”ת מהרש”ם ח”ו (ס”ס ז’) ובעיקר בס’ חזו”ע (פורים – עמ’ קסא) ודו”ק.

[53] כאן לכאורה הי’ מקום לבא ולחלק בין טעם  הנסתר לבין הנגלה. שהנה לטעם הנגלה לכל, שהוא ללות המלך או כדי להאכיל לעצם הנסכוי ודאי שיש לקיים מצות סעודת זו. ובפרט שיש מצוה לאכול במוצאי יוה”כ כמ”ש לקמן קחנו משם. אמנם לטעם הנסתר המרובה על הנגלה יתבאר שאינו מוכרח כן. עי’ בשו”ת תורה לשמה (סי’ קמ”ט) מ”ש לדקדק מדברי האר”י ז”ל שכתב שיש ב’ מיני תוספת קדושת שבת הא’ היא ע”י כוונת התפלה והב’ היא ע”י כוונת הסעודות וכנגד המשכת תוספת קדושת שבת לימי החול מבחי’ הסעודות אנחנו עושין סעודה ד’ במוצאי שבת וכוונתה הוא להמשיך אור קדושת סעודת שבת לכל סעודות ימי החול וכנגד המשכת תוספת קדושת שבת מכח התפילות אנחנו אומרים מזמור זה של ויהי נועם ועי”ז אנחנו ממשיכין אותו נועם העליון דבינה בכל תפילות השבוע עכ”ד זלה”ה וא”כ השתא מזמור ויהי נועם ודאי צריך לאומרו כולו כי אותו היום נמשך תוספת קדושת שבת ומה גם שהוא ביוה”כ שהיום ההוא כולו מתגלה אור הבינה ונמשך לנו אור משם כנודע כו’. אך בסעודה של מוצאי שבת ויוה”כ לא יכוין בה כדי להמשיך אור קדושת שבת לימי החול מבחי’ הסעודות כנהוג בכל מוצאי שבת מפני כי באותו שבת היו בתענית ולא היה בו סעודות. ע”כ. וא”כ מתבאר מדברי קודשו שע”פ הנסתר אין מקום לעשות סעודה רביעית שהיו כולם בתענית וכן נראה שה”ה לאדם שהתענה מכל סיבה היא שסוכ”ס לא אכל הסעודות שבת ואין לו מה להמשיך קדושת הסעודות לשאר סעודות החול. ועי’ בשו”ת רבבות אפרם ח”ז (סי’ שפ”ד) מה שהביא משם ר’ בנימין צרפתי ראיה לזה מהא דכתב הרמ”א או”ח סי’ רפ”ח (סעי’ ד’) די”א מי שישן שינת צהרים וחלם חלום רע, יתענה מחצי היום עד חצי הלילה ואז יבדיל, וביום הראשון יתענה כאילו התענה כל השבת עכ”ל. ובשו”ת בית יהודה (סי’ נ”ב) כתב דאם אירע לו כן בערב פסח, נדחה חומרא זו, משום דלרבנן מצוה לאכול קודם חצות דוקא. עכ”ל. וכ”כ בשו”ת יד אליהו (סי’ ל”ב) והביא דבריו בס’ מחזיק ברכה שם (אות ז). וכ’ להקשות מה יוק??? יש אם אירע זה בשבת או בערב פסח והלא גם מצות סעודת מלוה מלכה היא מדרבנן וכמ”ש בשו”ת ר”פ (ח”ג סי’ ל”ה) וזמנה לכל היותר עד ד’ שעות או עד חצות ולאחר מכן לא עשה ולא כלום (ועי’ בכל זה במקומו מ”ש מהו זמנה) אלא מזה הוכיח כדברי ה”תורה לשמה” שהיות ובשבת היו בתענית, פטורים מסעודת מלוה מלכה עי”ש עוד בכל זה. ועי’ לקמן מ”ש להכריע כדעות שס”ל שזמנה עד עלות השחר עכ”פ בדיעבד וא”כ אין ראיה כלל. שאפשר שכן הי’ דעת הרמ”א ובית יהודה ודעימיה.

 

[54] עי’ שו”ע (או”ח סי’ תקנ”א) בענין איסור אכילת בשר בימים אלו. ועי’ בשו”ת אגרות משה (חלק או”ח ד סימן כ”א) בדבר מי שנוהג לאכול בסעודת מלוה מלכה במוצאי שבת בשר שראוי לעשות כן למי שאפשר לו כדאיתא במג”א (סימן ש’) מסתבר שכיון שעכ”פ מאיזה טעם שיהיה נמצאו אף מיראי ה’ וזריזין במצות שלא הקפידו לאכול בשר בסעודת מלוה מלכה אלא אפילו בדורות הקדמונים אין אפילו לאלו המקיימים אותה בכל שבת בבשר רשות לאכול בשר בסעודת מלוה מלכה זו ואפילו נהג כבר הרבה פעמים שיש חשש נדר מדין נהג ג’ פעמים ולא התנה שיהא בלי נדר מסתבר שא”צ התרה דהא הנהגתו היתה במוצ”ש דכל השנה שמותרין בבשר, דהא לא שייך לומר שמנהגו היה שלא נחשב גביה סעודה חשובה בלא בשר דנימא שלפי מנהגו לא יצא כלל חיוב מלוה מלכה, אלא שמנהגו להוסיף ליותר כבוד לכן מחמת המלוה מלכה שאוכל בכל מוצ”ש בשר שליכא שום חשש באכילת בשר, אין בכלל מנהגו גם במלוה מלכה דבט’ הימים שהמנהג הוא שלא לאכול בשר עכ”ל. וכן היה נראה להוכיח שכן דעת החיד”א בס’ ברכ”י כדלקמן בסמוך. מזה שכ’ להתיר כן גבי בשר הנשאר משבת. הא לאו הכי לא. עי’ בסמוך. וכן מתבאר דעת הגאון ר’ ישראל זאב הורביץ זצ”ל בשו”ת בית ישראל (חאו”ח סי’ ס’) שכתב למחות באותם אנשים שמקילים לאכול בשר ולשתות יין בסעודה רביעית במוצאי שבת מר”ח אב עד ט”ב באומרם שגם זה הוא סעודת מצוה מאחר שאמרו בגמ’ (שבת קיט:) לעולם יסדר אדם שולחנו כו’. וכ’ לדחות דזה אינו ראיה דאטו עדיף זה מכוס ברכת הבדלה דהוא חיוב להבדיל על היין ואפ”ה אסרו לטעום, ועל כרחך אותו מוצאי שבת מר”ח אב עד ט”ב נשתנה דינו משאר ימות השנה א”כ ממילא נאסר אכילת בשר ושתיית יין בסעודת מלוה מלכה.

[55] כ”כ בס’ ברכי יוסף (סי’ תקנ”א דין יו”ד) וז”ל: יש מקילין לאכול בשר מבושל שנשתייר מסעודת שבת. ושמעתי מי (והוא הרב כסא אליהו כאן אות ה’ כמ”ש בקול אליהו ח”א סי’ מ”ה) שהביא ראיה להתיר מההיא דאיבעיא לן פ”ק דחולין (יז.) אברי בשר נחירה שנכנסו לארץ אי אמרינן הואיל ואשתרי אשתרי. וכ’ הרא”ש דנפ”מ לדידן ע”ש. וכתבו הפוסקים שבדרבנן נקטינן להקל. וה”ה הכא דהוי מנהג בעלמא אמרינן בהא הואיל ואשתרי לשבת אשתרי חול, עכ”ד. וכ’ החיד”א ואף שיש לדחות ראיה זו לפי מה שמחלקי רבנן בתראי הלא בספרתם. מ”מ אין למחות במקלים. עכ”ל. וכ”כ הגר”ח פלאג’י בספרו חיים ביד (סי’ קכ”ה אות סו’) דאפי’ המחמיר שלא לאכול משיורי שבת מ”מ בסעודה רביעית מותר ומצוה איכא בהו דהרי זמנה עד ד’ שעות ועדיין יש הארת שבת ע”ש. וכ”כ בספרו מל”ח (סי’ י’ אות כ’) דבסעודה ד’ יש להקל לאכול משיורי שבת. ע”ש. וכ”כ בס’ אורחות יושר (פרק ד) וכתב טעמו, היות שנעשה צורך שבת והיא סעודת דוד המלך ע”ה, ואיכא נמי משום בל תשחית. והביא דבריו בס’ יפה ללב (ח”ב אות ו’) ובס’ כה”ח סופר (סי’ תקנ”א אות קמד’).

[56] כך הי’ משמע מדברי החיד”א ודעימיה שכל האמור הוא דוקא בנשאר בלא מתכווין אבל לעשות כן בכוונה לכתחילה להכין הרבה בשר לשבת ע”מ שישאר לו למוצאי שבת לא התירו. וכן כתב להדיא בשערי תשובה (סי’ תקנ”א) שם וז”ל: ובמדינתנו לא שמעתי מקילין בזה, ומי שמיקל בזה, הוא ככל פורץ גדר אך אפי’ במקום שמקילין אין להקל, אם לא שההכנה הי’ “לצורך שבת ובדרך מקרה”, ולא כשבישל יותר מהצריך כו’. ע”כ. וכן ראיתי שכתב הגר”ח פלאג’י בספרו מל”ח (סי’ י’ אות כ’) שכתב שלא יקנה יותר מהרגלו כדי שישאר לסעודה ד’. וכ”כ להדיא בס’ אורחות יושר הנ”ל שאם עשה בעורמה אסור. והוסיף שה”ה הנותר ליום א’ אסור לאוכלו ביום א’ ע”ש. וע”ע בס’ מעשה אליהו להגר”א מני (סי’ קכ”ג).

[57] דבזה בלא”ה יש לסמוך על מ”ש הגאון הרב שדי חמד (מערכת בין המצרים סי’ א’ אות ג’) להתיר לעשות כן לכתחילה שיותיר מבשר שאוכל בשבת כדי שישאר למוצ”ש לסעודה רביעית. שז”ל: מי שרגיל לעשות סעודה רביעית בכל שבוע בבשר, אם מותר לעשותה גם בשבוע זו בבשר שנשתייר בסעודת שבת? והעלה דאכן לסעודת מלוה מלכה שפיר שרי לאכול בשר ממה שנשאר לו משבת, אף דהותיר לכתחילה על מוצאי שבת כיון דדרכו תמיד לאכול בשר בסעודת מלוה מלכה חשיב כסעודת מצוה אומנם למי שלא נהג עצמו לאכול תמיד בשר בסעודת מלוה מלכה איני מתיר לו לאכול וכ”פ הגאון מהר”מ אריק ובשו”ת שער נפתלי עכ”ד. וא”כ חזינן מדבריו והפוסקים העומדים לצידו שיכול לעשות כן להותיר הבשר משבת לכתחילה כדי שיאכל במוצ”ש בסעודה רביעית ואמנם שזה רק למי שרגיל בכך. ועוד יש לצדד שבלא”ה מצאנו פוסקים שמתרים לכתחילה לאכול בשר בסעודה זו גם בלא נשתייר מסעודת שבת וכמו שנביאם בסמוך. ולכן בעשה כן ודאי שמותר לו לאכול ואין למחות בידו.

[58] כך דעת הגר”ח מוואלוז’ין זצ”ל (כת”י- כמובא בספר כל הכתוב לחיים, הנהגות שבת אות כד’) וטעמו שסעודת מלוה מלכה היא כמו סעודת מילה. ובשו”ת תשובות והנהגות (ח”ב סי’ קס”ו) כתב שאין זה מוכרח דשאני סעודת מילה יש בה שמחה וכמובא במג”א סי’ רמ”ט (ס”ק ו), שפיר צריך לאכול בשר, אבל משא”כ סעודת מלוה מלכה דומה לסעודה ג’ שאין צריך בשר, ולכן אין מקום להתיר. וכ’ ומיהו לדעת הרמב”ם הנזכר שמדמה סעודת מלוה מלכה לסעודת ליל שבת שפיר יש ליישב שיטת הגר”ח הנזכר ע”ש. אמנם עיין למ”ש הגאון בעל האדר”ת בספרו הר המוריה (אות סח’) שכתב להדיא בפשיטות להתיר לאכול בשר במוצאי שבת חזון למי שהוא רגיל וזהיר לקימנה בבשר ואינו מבטל מנהגו, היות ומקורה מהגמ’ לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת והו”ל סעודת מצוה, כמו יין הבדלה שבאין תינוק עמו מותר לשתות בעצמו עכ”ד. ומבואר מדבריו שמותר להכין בשר מיחד במוצאי שבת זו ולא צריך לאכול דוקא משיירי בשר של שבת וכדעת הגר”ח מוואלוזי’ן הנ”ל.

[59] עי’ בשו”ת לב חיים (חאו”ח ח”ב סי’ קנ”ט) שכתב להסתפק בזה גבי תשעה באב שחל באחד בשבת וכן אם חל בשבת ונדחה לאחר השבת והוא חולה שאינו מתענה אי מ”מ חוזר לו עניין חיוב סעודה זו. ע”ש. אמנם עי’ בס’ ט’ באב שחל בשבת (פ”ט מילואים הערה כ”ב) שכתב לתלות זה במח’ הפוסקים שבסוף סי’ תרי”ח גבי יוהכ”פ שחל בשבת אם אומר החולה שהתירו לו לאכול רצה והחליצנו בברכת המזון דלהסוברים שחייב בסעודת שבת כיון דאנו צם ה”ה לכאן שיתחייב ג”כ בסעודת מלוה מלכה ומשא”כ לי”א שאין בו מצות אכילה ג”כ הכא נימא הכי. ע”ש. אלא שעי’ בס’ סדר מלוה מלכה בהל’ ומנהגים (עמ’ מח הערה נח) שכתב לחלק בזה שסעודת מצות שבת מוטלת עליו כיון דיכול לאכול, משא”כ מלוה מלכה דאינו מדין עונג אלא מדין כבוד השבת ללוות בסעודה, ובסעודה בת”ב אין בה כבוד, דומיא דמשלוח מנות דא”א לעשותו במאכלות אסורות המותרים לחולה, כיון שדינם כתרופה, ולכן אפשר דפטור גם מסעודת מלוה מלכה ע”כ. ולענין הלכה בזה עי’ בס’ ברכת אליהו בבירור הלכה סי’ י”ט שכך שאל להגאונים הגרי”ש אלישיב והגר”ע יוסף שליט”א וכך פסקו. וכ’ שטעמם היות והופקע דין וחיוב סעודת מלוה מלכה בהאי מוצאי שבת, תו ליכא חיובא גם לגבי חולה.

[60] בזה נראה דלא גרע משאר סעודות מצוה וכדו’ שזכרנו בכמה דוכתי וכגון אם אירע שבת ור”ח ביחד שכתבו הפוסקים (עי’ כף החיים סי’ תי”ט בשם סידור היעב”ץ ומשנ”ב שם ס”ק ג ובשער הציון שם ס”ק ה) שירבה מיוחד גם בשביל סעודת ר”ח וכן מצינו אופן שיש ג’ עניני סעודות והוא ר”ח טבת שהוא גם שבת וחנוכה ושכ’ בבן איש חי (שנ”א פ’ וישב הל’ כח’) להרבות בשביל כל סעודות אלו יותר מהרגיל אצלו. ועי’ במה שכתבנו בכל זה בסעודת ר”ח. וכל זה בשביל שיהא נכר הריבוי לצורך סעודת מלוה מלכה. וע”ע בס’ ויגד משה (סי’ כ”ז) אות יב) מה שכתב כן גבי פסח שחל במוצ”ש בשם הגדת חיים לראש (פיסקא שו”ע אות א’) לפי שסעודה רביעית הוא כנגד דוד המע”ה, וכמבואר בזה”ק (זו”ח פ’ כי תשא) ודבר בעיתו מה טוב שיש להרבות קצת מהרגיל לכבוד סעודה זו. ע”ש וכ’ ה”ה לשאר מוצאי שבת שחל בהם יו”ט.

אלא דלכאורה הי’ מקום לערער על כל זה לפי טעם של עשיית סעודה רביעית שכתב בס’ צידה לדרך להרב מנחם ב”ר זרח (מאמר רביעי כלל ראשון פרק שביעי) שהוא כדי להשיב הנפש שיוצאת ממנוחה למלאכה וכו’ טעם שאמרו בבשמים בהבדלה ע”ש. וא”כ לפי”ז י”ל שבמוצאי שבת שחל בו יו”ט אין ענין זה של השבת הנפש ומזה הטעם לא מריחים בשמים כנודע. אמנם עכ”פ לפי שאר הטעמים לסעודה רביעית יש מקום כן לעשות מ”מ תבשיל יותר מהרגיל כמבואר.

[61] כ”כ במחצית השקל סי’ רע”ד ס”ק ב והובא בדעת תורה סי’ ש’.

[62] כך הבאנו דעת האשל אברהם בושטאטש (סי’ קע”ד ס”ד) שמועיל גם ליום ראשון. והוסיף ששמע שיש גדולי הדור מנהיגים כן כעת או אפשר בכל הג’ ימים ע”ש. ועוד ראינו חסידים ואנשי מעשה שעשו כך עי’ בס’ סדר מלוה מלכה (הלכה ה’ הערה יד). ועוד.

[63] כ”כ בס’ מעשה יחיאל בקונטרס מיכלא דאסוותא (דף ט”ז) דיש קבלה מבעש”ט הקדוש לאכול שום חי. וטעמו שהרי תקנת עזרא היתה לאכול שום צלי או מבושל בליל ש”ק להרבות הזרע וזה לעומת זה במוצ”ש טוב לאכול שום חי דממעט הזרע כנודע (עי’ בעש”ט פ’ יתרו אות נ”א).  ועוד שם מבואר שהוא סגולה לפרנסה. וראה עוד בס’ תפארת מרדכי (אות ק”ה) דהביא בשם הרה”ק מנדבורנא זי”ע שהי’ דרכו לאכול בכל סעודותיו שומים באומרו כי יש בזה שמונים רפואות, ובלבד שלא יחתכו בסכין ע”ש.

[64] כך נהג רבינו הגר”א – הובא בתוספת מעשה רב (אות ל”ט). והסוד בזה מבואר, כשם שבתבלין מעט ממתיקין אוכלים הרבה, כך בסעודת מלוה מלכה, מתקנים וממתיקין עצם סעודות השבת שעולים אז דוקא לרצון יותר. כן הובא בתשובות והנהגות (ח”ב סי’ קס”ו).

[65] כך מבואר מעשה רב להגה”צ מקוידינאוו זצ”ל בס’ משמרת שלום (סי’ כ”ט אות ב’) שהי’ אוכל דגים בסעודה ג’ ואח”כ באמצע הסעודה לאחר שהיו מדליקין נרות, הי’ אוכל שוב דגים לכבוד סעודה רביעית. וכן מצינו להרה”ק בעל ה”ישמח משה” שנהג לאכול דגים, כמובא בליקוטי מהרי”ח (ח”ג דף נ”א ע”ב) וע”ע בשו”ת מנחת יצחק (ח”י סוס”י י”ט) שהביא בשם הרה”ק משינאווא זי”ע שבסעודת מצוה צריך לאכול דגים ע”כ. וכבר דיברנו בזה בכמה דוכתי בסעודות מצוה שונות.

[66] כ”כ הגאון ר’ חיים פלאג’י בס’ כף החיים (סי’ ל”א אות נד) לאחר שהרחיב בענין אכילת ביצה בג’ סעודות כתב, ומ”מ בליל מוצאי שבת אפילו משיורי שבת אינו טוב לאכול ביצה, כי לא מסמנא מילתא, ואפי’ אם התינוק שואל לו, יתן לו דבר אחר תמורתו ולא ביצה, כי הזמן למבעי סימנא דחיי, ושמחה וששון ליהודים עכ”ד. וראה עוד בס’ ערך השלחן (סי’ תע”ג אות ו’ דין ד’) שכתב וז”ל: ונהגו בבשר וביצה, דבמוצאי שבת אין מביאין זכר לחגיגה, דאין חגיגה דוחה שבת, ואין לחוש לזה, שלא יראה כקדשים בחוץ אבל אחרים “חוששין שלא לעשות ביצה סימן אבלות במוצאי שבת” ועושין שני מיני בשר (בשם הרשב”ץ דף ל) וכן פסק בשו”ת שערי צדק (חאו”ח סי’ ס”ב). וע”ש מה שפלפל בזה וביאר מה עדיפות יש למוצאי שבת מהשבת עצמה שכן נוהגים לאכול ביצה.

[67] כ”כ התוס’ במס’ שבת (קיח. ד”ה והא). ונפסק להלכה בס’ תוספת שבת (שם אות א’) ובכה”ח (אות י’) ובס’ ערוך השלחן (הל’ ג’). וכן יש להוכיח מדברי התוס’ מס’ ב”ב (ט. ד”ה שבת) גבי עני העובר ממקום למקום שנותנין לו בשבת בצהרים מזון ג’ סעודת, אחת לסעודה ג’ ואחת למוצאי שבת, ואחת שישאר לו לדרך ע”ש. וא”כ מבואר להדיא שסעודת מלוה מלכה מוטלת על הגבאים של צדקה. וכן בפסקי התוספות (אות שפ”ח)  כתבו שנותנים לעני שלש סעודות (לשבת) ונותנים לו סעודה להוליך עמו, אמנם עי’ בפי’ הרדב”ז על הרמב”ם (פ”ט ממתנות עניים הל’ י”ג) שסיים וכתב וז”ל: ואע”ג דמצוה לאכול במוצאי שבת כמי שמלווה את המלך ה”מ למאן דאפשר ליה שאין כאן חובה עכ”ל. וע”ע רש”י שבת (קיח.) אכליה בשבתא. דכתב שאינו חובה וזה לא משמע כדעת תוס’ הנזכר. וע”ע בשו”ת זכר יהוסף (סי’ ק”י) מ”ש לימוד זכות על אלו שאין נזהרין בזה ע”כ. ובמאירי שבת שם, כתב שסעודה רביעית למוצאי שבת לא מצאתי שצריכין לתת לעני אלא בס’ המנהגים בתוספת מנהגים (בראש הספר) בשם תוספתא בבא בתרא: דעני יש ליתן לו במוצאי שבת, ע”כ. ונראה מדבריו שיותר נטה לצדד שאין חובה ליתן לו אלא שמ”מ כ’ מקור של תוספתא שאינו בנמצא ואפשר שכוונתו לתוס’ וצ”ב. וע”ע בס’ בית ארזים סי’ ש’ (קונטרס פירות גינוסר אות יט) שכ’ להשיג על התוספת שבת וז”ל: עני האוכל מן התמחוי או מתפרנס מקופת עניים אין חייבים ליתן לו סעודה מיוחדת למוצאי שבת הכי משמע ממאי דאמרינן ליה (שבת קיח.) מאי דבעית למיכל באפוקי שבתא ופרש”י ואע”ג דאמרינן לעולם יסדר אדם שולחנו במוצאי שבת כו’ וכ”ה משמעות הסוגיא שם כו’ ועתה בעת הדפסה הגיעני השי”ת לספר תוספת שבת וראיתי שכתב וז”ל: ובשבת  דף קיח כתבו התוס’ כו’ ובאמת כ”כ התוס’ שם אבל עיין בטיו”ד סי’ ר”נ שאין אחד מן הפוסקים שיזכיר את דברי התוס’ הללו וכן ברמב”ם בהל’ מתנות עניים לא משמע הכי וגם פשטות הסוגיא לולי דברי תוס’ לא ההינו מפרשים כך ע”כ יופלא לכתוב כך להלכה נגד כל הפוסקים עכ”ל. וא”כ מבואר דדעתו לחלוק על התוס’ שבת שבנה פסקו מדברי התוס’ שאין לסמוך על כך היות ואין דברי התוס’ מובאים בפוסקים וכנזכר. וצ”ב.  ואמרתי שכאן המקום להביא רמז לדבר שכן יש לגבאים ענין לתת סעודה זו לעני והוא ממה שנאמר “אם כסף תלוה כו’ את העני” (שמות כ”ב כ”ד) אם כסף – רמז לכסף ופרנסה, תלויה- תעשה סעודת מלוה מלכה, את העני- ירמוז לעני ורוכב על החמור סעודת משיח בן דוד, והוא סגולה לקרב את הגאולה (ס’ גאולת ישראל ערך פרנסה).

[68] כך נראה בפשטות מדברי הגמ’ שבת קיט. הנ”ל שזכרנו בכמה דוכתי שהסמיכה הגמ’ את ב’ המימרות של הני ב’ דינים של סעודת ליל שבת ושל מוצאי שבת ומשמע דהושוו לאהדדי. וכן כמו שכתבנו לעיל שכן מדוקדק מלשונו של הרמב”ם בפ”ט משבת ה”ה וכן נראה דעת הטור והשו”ע סי’ ש’. וכמו מ”ש בביאור הגר”א שם שלומדים מסמיכות המאמרים שסעודה רביעית צריכה להיות בפת דוקא כמו סעודת ליל שבת. וכמו שכבר חש לזה בשו”ת רב פעלים ח”ג (או”ח סי’ ל”ה) כנזכר לעיל. וא”כ לפי”ז פשוט שאין הבדל בין נשים לאנשים שכמו שנשים חייבות בליל שבת ה”ה למוצ”ש. וכן ראיתי שהבין ופסק במחצית השקל (סי’ ש’). אמנם עיין בפרי מגדים שם (אשל אברהם) שכתב, שלכאורה אפשר שאין הנשים חייבות בסעודה רביעית, אלא שלפי הטעם שהובא בטורי זהב בשם שבולי הלקט שהוא ללוות המלך, יש לחייב גם הנשים. וסיים: אך ראוי גם לנשים לקיים סעודה זו לבשל בשר או תבשיל אחר, ובעוה”ר בצוק העיתים אין עושין כן, וראוי למי שחננו ה’ לעשות סעודה במוצ”ש לאכול מעט ממנה ע”כ. והנה יש להביא מעשה רב דכן באמת דעת הגר”א הלכה ולמעשה וכמו שמובא בתוספת מעשה רב (סימן ל”ט) שפעם אחת קבלה עליה אשתו של הגר”א מוילנא להתענות הפסקה, ולכן הפסיקה מלאכול לאחר סעודה שלישית בשבת, ותיכף אחר ששמעה הבדלה במוצאי שבת שכבה לישון. ויוודע הדבר להגר”א, ושלח להודיע לה, שבכל הפסקות שתעשה לא יכופר לה ההפסד של מניעת סעודה רביעית אחת, ואז תיכף קמה ואכלה סעודה רביעית. ע”כ. ומזה מבואר שהנשים חייבות בסעודה רביעית כאנשים. אולם בס’ תורת השבת כתב: ולפי הנראה אין הנשים מחויבות בסעודה זו של מוצ”ש שהרי מצוה בפני עצמה היא, והרי הוא כמצות עשה שהזמן גרמא שהנשים פטורות אף במצוה דרבנן עי’ מס’ ברכות (דף כ’) תוס’ ד”ה בתפלה. וע”ע בשו”ת נחמת יוסף (סי’ מ”ח) שהעלה ג”כ שנשים פטורות מסעודת מלוה מלכה אך ראוי שיקיימהו וסמך עצמו על דברי הפמ”ג הנזכר בריש דבריו שכתב כן. (על אף שלמעשה הפמ”ג שם כתב שלשיטת הט”ז יש לחייב את הנשים, וכן כ’ וסיים שם שראוי להן לקיים מצוה זו.) וכן מדלא הוזכר חיוב לנשים בעניין זה במפורש ע”ש. אולם לעניין הלכה נראה פשוט שנשים חייבות בסעודה זו דאזלינן בתר טעמא מלבד טעמו של השבולי הלקט המוזכר לעיל שהוא כדי ללוות המלך ושבזה אין נפ”מ בין נשים לאנשים. י”ל עוד שהרי טעם כעיקר וסגולה לאכילת סעודה זו היא משום העצם הנקרא “נסכוי” שאינו ניזון אלא מסעודה זו וכמ”ש לעיל (בריש החיבור) להרחיב בזה. ועוד שנתן הקב”ה מידת המן לנשים שהי’ לשבת ולמוצאי שבת. וא”כ לפי”ז לא שנא נשים ולא שנא גברים. וכן פסק בפשטות בשו”ת הלל אומר (סי’ קצ”ה) שנשים מחוייבות במצוה זו כו’. וע”ע באור לציון ח”ב מ”ש לבאר דעת הסוברים שאין נשים חייבות בסעודה זו ובמה תלויה מחלוקתם. ותלה זה בעניין חיוב נשים בהבדלה וכן דן בס’ ברכת אליהו (עמ’ 72) ואין דבריהם מוכרחים ע”ש. וע”ע בס’ משיב הלכה (ח”א סי’ שד”מ) שכן העלה שנשים חיבות בסעודת מלוה מלכה וע”ע שם בדברי חפץ. ובס’ יסודי ישורון (ח”ה עמ’ תקא’) שכן העלה. 

[69] כ”כ בספר דברי יצחק (סי’? אות סא’) ששמע בשם הרב אלימלך ז”ל והביאו הא”ח (אות ב’) ובכה”ח (אות ד’) ועי’ בטעמי המנהגים (עניני שבת אות תכה) בשמו. ובס’ חסד לאלפים (סי’ ש’ הל’ ג’). וטעם לסגולה זו, ביאר בס’ “שארית ישראל” – כי עצם נסכוי הניזון מסעודת מלוה מלכה בלבד, לא חטא בעץ הדעת, ולכן לא היה בכלל מה שאמר הקב”ה בעצב תלדי בנים. ודפח”ח.

[70] והוא דלא גרע משאר מצוות שיש בהם משום חינוך. ובפרט לפי הטעמים הנ”ל ובעיקר לפי הטעם שעצם לוז אינה ניזונת אלא מסעודה זו. וכן לפי הטעם שהיא סעודת רפואה לנפש (כלומר לעצבות) וכן לגוף שח”ו לא יצטרך בזכות זה לתרופות המרות כנזכר לעיל.

[71] כ”כ במשנה ברורה (סי’ ש’ ס”ק ב’) והוא דאזלינן בתר טעמא של סעודה זו. וכמ”ש רש”י (שבת קיט:) שכשם שצריך לכבד השבת בכניסתה כן צריך ביציאתה כשם שאדם מלוה את המלך בצאתו מן העיר. ומטעם זה נראה שטוב להקדימה כדי שתהי’ סמוכה ליציאת השבת. ובשער הציון (ס”ק ה) שם כתב, דהא דרך לויה הוא בעת היציאה ולא אחר שכבר יצא והוא הסיח דעתו ממנו ע”כ. וכך מבואר בס’ מורה באצבע להרב חיד”א (אות קסד) שזמנה הוא מיד לאחר הבדלה. וכן דעת מהר”א אזולאי (חס”ל ב, מט)וכן כתב בס’ יסוד ושורש העבודה (ש”ח פי”ג) שצריך לעשותה תיכף אחר זמירות שאומרים אחר הבדלה. וכן דעת היעב”ץ בסידורו (עמ’ דר”ו ע”ב מחיצה ד אות ג) וז”ל: ויש לסומכה ליציאת שבת ככל האפשר כי אחר עבור שעה חלף הלך לו שבת ק’. עכ”ל. והנה במה שכ’ חלוף שעה כו’ כוונתו למ”ש בס’ פרי עץ חיים (שי”ח פכ”ד) וז”ל: שלשים ואחד מלאכים יש בקליפות שכבש יהושע וכנגדם ל”א שעות קודש, וזהו סוד “אל” מלך יושב על כסא רחמים, היינו מחצות יום השישי עד הלילה שש שעות, ויום שבת כ”ד שעות עד שש הרי שלשים, ואחד בסעודת מוצ”ש שהוא סעודה דדוד מלכא, הרי לא ומי שאינו מקיים סעודת דוד תשאר קליפה אחת בלי הכנעה עכ”ל. ומבואר מכך שצריך לעשות הסעודה מיד בשעה הראשונה מהלילה. וכ”כ המקובל הרב ששון מרדכי בדבר בעתו ח”א (דקכ”ח ע”א) דזמנה בשעה ראשונה שהיא ל”א בסוד “אל” מלך, ע”ש. וע”ע מ”ש בזה בס’ מגלה עמוקות (ואתחנן אשר מי אל) למקובל הרב נתן שפירא אב”ד קרקא שחי דור אחר האר”י ז”ל. אמנם ביעב”ץ שם כתה להעיר שמדברי הגמ’ שבת קיט: משמע שהוא יותר משעה דהלא במעשה דר’ אבהו שהי’ צריך לשחוט העגל ולבשלו וכן לאפות פת ודאי שהוא יותר משעה וכתב ויראה כי משעת ההזמנה וההכנה נחשבת הסעודה ללוית המלכה, וכ”פ צריך לתוכפה בסמוך לצאת השבת כל מה שאפשר. וצ”ב דאינו עולה בקנה אחד עם מ”ש המקובלים הנ”ל דשעה משמע שעה אחת ולא יותר, דיותר מכאן עובר ל”א שעות כנזכר.

[72] עי’ בס’ כף החיים פלאג’י (סי’ ל”א אות נט) שכ’ שצריך לעשותה עד ד’ שעות מהלילה והעושה מכן לא עשה ולא כלום. וכ”כ בס’ יסוד ושורש העבודה (ש”ח פי”ג) שהאוכל סעודת מוצאי שבת אחר ד’ שעות בלילה לא יצא ידי חובתו. וע”ע בשו”ת חיים ביד סי’ קכ”ה סוף אות סו. וכ”פ בס’ באר עקב (או”ח כאן ס”ק א) בשם יסוד ושורש העבודה. וכן פסק בס’ קמח סלת (דף פ”ג ע”ב טור א’) שכתב שהאוכלים אותה עד אחר ארבע שעות בלילה לא עשו ולא כלום כו’ ע”כ. ובבית מנוחה (דף רע”ב ע”ב אות ו’), וכן נראה דעת התהלה לדוד סי’ ש’. שכ’ שעכ”פ לא יאחרנה מד’ שעות. וכ”כ בס’ חמדת ימים (ח”א שבת דק”ו ע”ד) שבמוצאי ש”ק יזהר לעשות סעודה רביעית תוך ד’ שעות מהלילה.

[73] כ”כ בבן איש חי (ש”ב פ’ ויצא הלכ’ כז) לאחר שהבא דברי הכה”ח הנזכר. כתב שזמנה עד ארבע שעות. היינו למצוה מן המובחר אבל אם נאנס יוכל לקיימה עד חצות וראיה לזה כתב מהא דכתב הארי”זל בשער הכוונת דעד חצי הלילה אינה הולכת קדושת השבת, ולכן הזהיר שלא לומר וידוי במוצאי שבת קודם חצות הלילה. ע”כ. וכ”פ בס’ נתיבי עם שנזהר לעשותה במשמרה ראשונה, ועכ”פ לא יאוחר מחצות הלילה. וכך נראה דפסק בס’ אור לציון ח”ב פכ”ב הל’ יג ע”ש.

[74] כ”כ בס’ חסד לאלפים סי’ ש’ הל’ א שכל הלילה זמנה הוא, וטוב שלא לאחרה משליש הלילה. ע”ש. ובכה”ח פלאג’י שם כתב להשיג על דבריו וז”ל: ולא ידעתי מהיכן למד זה, דהא בפירושא איתמר, דאחר ארבע שעות לא עשה ולא כלום כאשר יעיין שם במחברים (וכוונתו לדברי החמ”י וס’ עמודי שמים וס’ תוספת שבת והמחזיק ברכה). אולם כדברי החסד לאלפים יש להוכיח בפשטות ממעשה רב הלא הוא הגאון מווילנא, כמעשה שהובא בתוספת מעשה רב (אות לט) וכנזכר כשחלה הגאון במוצ”ש, והי’ מקיא, ולא הי’ יכול לאכול סעודה רביעית, ואחר שישן ציוה לאנשי ביתו שיאכילו אותו “אם לא עלה עמוד השחר” ע”כ. ומבואר שס”ל שזמנה כל הלילה. וע”ע בס’ הליכות עולם ח”ג פ’ ויצא הל’ יד בהערה שם, שכתב להביא עוד ראיה לזה מדקדוק מה שכתב בשער הכוונות (דף ס’) ד”ה גם, שכתב, ואסור להתאבל על החורבן במוצ”ש קודם חצות לילה, ודע כי קדושת שבת נמשכת כל הלילה ההוא, וראיה לזה מעניין סעודה רביעית כו’ ע”ש. ומוכח מיניה כהחסד לאלפים וכמעשה הגר”א שזמנה כל הלילה. וע”ע בפירוש המקובל האלוקי הרב שמן ששון (ח”ד אות כג) שכתב ג”כ שזמנה כל הלילה. ע”כ. ולפי”ז צ”ב איך לא שת ליבו הגרי”ח שם שהביא דברי שער הכוונת הנ”ל כנזכר שמשם למד שזמנה בדיעבד עד חצות. ולפי מ”ש בהליכות עולם מבואר משער הכוונות שזמנה כל הלילה, שהרי קדושת השבת נמשכת כל הלילה. אלא שיש לומר מ”מ שהגרי”ח ס”ל שיש ב’ קדושות הנמשכות משבת שקדושה החזקה היא עד חצות הלילה ושלכן אין לומר וידוי קודם חצות ולהתאבל על החורבן ביהמ”ק, אבל מ”מ לאחר חצות שרי אפי’ שיש עדיין קדושת מסוימת הנמשכת ושבקדושה זו לא סגי כדי לקיים ולצאת ידי חובה בסעודת מלוה מלכה. וצ”ב.

[75]  כך פסקו האחרונים ומהם בשו”ת יחו”ד ח”ד (סי’ כ”ו עמ’ קמג’ בהערה שם). והניף ידו בשנית בספרו הליכות עולם שם. וכ”פ בס’ מנוחת אהבה ח”א פ”ט הל’ לה. ועיין עוד במ”ש באשל אברהם להאדמו”ר מבוטשאטש זצ”ל מה שדן להרחיב זמן סעודה רביעית עד סוף יום ראשון, ואולי עד סוף יום ג’ כמו הבדלה. וע”ע בס’ “כל הכתוב לחיים” שנהגו להשלים סעודת מלוה מלכה עד יום ראשון בבוקר ובצהרים. עי’ ספר אוצר י”ד החיים סי’ תתפ”ה שציין לעיין בגמ’ מס’ ערכין (ג:) שיום אחד בשבת עדיין נקרא מוצ”ש, וכ’ שכן שמע מכמה צדיקי הדור שהיו אוכלים סעודת מלוה מלכה ביום א’ ע”כ. שכתב שרבי שמעון מיערסלאב זצ”ל היה אוכל סעודת מלוה מלכה עם אנשים ביום א’ בצהרים והו”ד בס’ טעמי המנהגים קונטרס אחרון אות תכ”ה ע”כ. והביא דבריהם בשו”ת שערי צדק ח”ב סי’ ס”ב היות וכתב שלא מצא חבר לדברי החסד לאלפים הנזכר. ולא זכר שר ממעשה הגר”א הנ”ל ומדברי היחו”ד ועוד.

[76] כ”כ הגאון ר”ש בן שמעון בחוברת אורייתא א’ עמ’ לט’ וכן העלה בס’ ברכת אליהו עמ’ 49.

[77] וכמ”ש בזוה”ק פרשת ויקהל דף רט”ו ע”ב שאין לאכול אחר שישן שינת קבע בלילה אפי’ אם לא הגיע עדיין זמן תפילה. וכן דעת האריז”ל  וכן כתבו להחמיר בי”א הגב”י שם ע”ש מהרח”ו ז”ל וכ”כ במג”א (ס”ק יד) וא”ר (אות יא’) בשם ס’ טוב הארץ, ובס’ ברכי יוסף (בשיו”ב אות א’) ובס’ חסד לאלפים (שם אות ח’) ע”ש הזוה”ק והאריז”ל שכשישן שנת קבע אסור לאכול ולשתות אפי’ בעוד לילה יעו”ש. וראה בזה בס’ כה”ח סי’ פ”ט אות כח. וזה אף שע”פ הפשט אין איסור בזה לאכול של אכילה קודם התפילה כמבואר בשו”ע סי’ פ”ט סעי’ ה’. ובפרט לשטת הרשב”א במס’ ברכות שם שאם התחיל לאכול קודם זמן תפלה א”צ להפסיק ושכ”כ התוס’ ע”ש. מ”מ החמיר בזה הכה”ח, וכן דעת האור לציון (ח”ב פ”ז תשובה ח’). וא”כ ה”ה לנ”ד. וכן פסק והניף ידו שם בפכ”ב (תשובה י”ג) שאין לו לאכול כשישן וקם לאחר חצות הלילה ומטעם הזוה”ק הנ”ל. והוסיף דאף שיש מי שסובר שזמנה כל הלילה מ”מ כ’ שאין לו להחמיר כאותה שיטה ולעבור על איסור אכילה לאחר שינת קבע, דלא קימ”ל כאותה דעה. ובקם קודם חצות כיון שלכו”ע עדיין לא נגמר זמנה, יעשנה אף שישן שינת קבע, כדי שלא יבטל סעודה רביעית ע”כ. 

[78] כך נראה פשוט מהא דפסקו האחרונים גבי אדם חלש ואינו יכול שלא לאכול קודם אור השחר מותר לו לטעום איזה בר אע”פ שלסברת המקובלים אף לטעום אסור קודם אור היום מ”מ אדם חלש שאני וכ”כ בשו”ת שב יעקב (סי’ ח’) והביאו עקרי ד”ט (סי’ א אות ה) ובס’ חיי אדם (כלל ט”ז סוף אות א’) וכן פסק בכף החיים שם (אות מא) וע”ע שם באות כח’ כנזכר. וכ”פ באור לציון (ח”ב פ”ז) שם. וא”כ לפי”ז י”ל היות ולמעשה התירו הפוסקים הנ”ל לאותו אדם לאכול ולשתות מסיבה כזו או אחרת, ה”ה לנ”ד יחזור לחיובו ולמצוותו של סעודה רביעית.

[79] כך הביא בס’ ברכת אליהו ששמע מהגר”ע יוסף שליט”א וטעמו היות ושהעיקר כסברת הפוסקים שזמנה כל הלילה וכמו שכתבנו לפסוק לעיל כדבריו וכדעת הגר”א ועוד.

[80] כ”כ בס’ שער הכוונות (פע”ח שער השבת פכ”ד) וז”ל: הנפש יתירה אינה הולכת לגמרי עד סעודת מוצאי שבת, ולכן אין ראוי להתעסק במלאכה שאינה אוכל נפש או “בתורה”, עד אחר שסועד סעודת מוצאי שבת עכ”ל. וכן הביא דבריו בספר מחזיק ברכה סי’ ש’ אות ב’ וכ”כ בסידור היעב”ץ (עמ’ דר”ו ע”ב). וכן כתב רבנו עמנואל חי ריקי בספרו משנת חסידים מוצאי שבת פ”ב אות א’ וז”ל: אח”כ קודם שיעשה מלאכה או “שילמוד” צריך לסדר שולחנו כו’ עכ”ל. ומבואר שגם לימוד תורה בכל מלאכה בזה.וכ”כ בס’ קיצור של”ה (דיני מוצאי שבת עמוד רל”ג) שכתבו המקובלים כל מי שיש בו יראת שמים אסור להתעסק במלאכה ואפילו בדברי תורה עד אחר סעודת דמוצאי שבת כו’ ע”כ. ובס’ משנה ברורה (סי’ ש’ ס”ק ב) שנכון שלא יעסוק במלאכת קבע עד קיום סעודה רביעית. ובס’ בן איש חי (ש”ב פ’ ויצא הל’ כז) כתב כן להביא דברי המחב”ר בשם ספר הכוונות הנ”ל. אולם בשו”ת תורה לשמה המיוחס לגאון הנ”ל (סי’ ע”ט) נראה שאין כן דעתו, מהא שכתב שיש עושים חסידות שלא עושים מלאכה לפני סעודה רביעית, וכ’ שחסידות זו אפילו בגדר מצוה זו של ריצה של קבלת שבת לא חשובה, אבל אפשר שיש קצת מן המקצת בזה, והנוהג בזה אין מזניחין אותו ע”כ. וצ”ב. וראיתי להרב שמואל הכהן מו”צ בעיר שיטאווא בספרו מנחת שבת סי’ צ”ו (ס”ק טז) בשם שו”ע האר”י ז”ל הנ”ל כלשונו הנזכר, אלא שנראה שהשמיט תיבות “או תורה”. ושלכן כתב שם שבס’ נגיד ומצוה הוסיף ג”כ דאין לעסוק גם בתורה עד אחר סעודת מוצ”ש. ע”כ. ונראה דלא עיינו במקור הלשון כמובא לעיל ושכן ראיתי בשו”ע האריז”ל המדוייק ושכן העתיקו בפשטות החיד”א במחזיק ברכה שם והרב בא”ח הנז’. שכתבו שלא לעסוק במלאכה או תורה. ובטעם הדבר שאמרו שלא לעסוק במלאכת קבע, עיין באורחות חיים הלכות הבדלה אות לא’ כתב בטעם המנהג, לפי שצריך אדם להראות את עצמו כאילו מצטער על השבת שהלכה וכאילו צריך חיזוק ואין בו כח לעשות מלאכה, ולפיכך צריך לסדר שולחנו במוצ”ש וכו’ עיי”ש. וע”ע בשו”ת דברי יציב חלק או”ח (סי’ קל”ו אות ב’) שכתב שהוא על דרך המבואר בסי’ צ’ סעיף יב שלא יצא מבית הכנסת במרוצה ע”ש וכן ה”ה גבי צאת שבת שלא יהיו נראן כממהרים לצאת שבת לעשות מלאכתן. וע”ע מ”ש לענין הטעמים שנהגו שאין נשים עושות מלאכה במוצ”ש. אמנם יש להדגיש שזה רק עד חצות. 

[81] כך נראה פשוט, ובפרט לפי מ”ש בשו”ת תורה לשמה הו”ד בהערה לעיל שחסידות זו אינה אפי’ בגדר של ריצה של קבל שבת. וכן כתב בס’ מנחת שבת שם לאחר שהביא דבר האר”י  ז”ל והנגיד ומצוה. כתב וז”ל: אך בשם אנשי מעשה שמעתי שלא נהגו כן להיזהר מלעסוק בתורה קודם סעודת מוצ”ש. ע”כ. אמנם נראה מ”ש כן הוא משום שלא ידע שכן כתב הארי”זל בעצמו אלא חשב שהוא רק הוספה מהנגיד ומצוה. ע”כ ומ”מ כן נראה פשוט הדין כן שאל לו לאדם לבטל מלימודו אפי’ רגע אחד ח”ו. ומה שאמרו כן הארי”זל ועוד פי’ שיש לו להזדרז ולמהר להכין סעודה רביעית ולא לאחר אותה בגלל לימוד התורה אלא דיעסוק בתורה, ואין לך דבר המשיב נפש שנחלשה ע”י שנפרדה מהנשמה יתירה יותר מלימוד התורה וכ”כ בשו”ת אז נדברו ח”ט סי’ נ”ו אות ב’ (ועי’ שם בריש דבריו ונראה לפי שאלתו שם שג”כ לא ראה כלל דברי האריז”ל במקורו אלא הסתמך על העתקת המנ”ש). וכן כתב בזה בשו”ת שערי צדק להרה”ג שמעון חיררי שליט”א ח”ב (חאו”ח סי’ ס”ב) שהדבר פשוט שאם יש לו אונס שעדיין אינו יכול לקיים סעודת מלוה מלכה, שיעסוק בתורה, ואין הכוונה חלילה שלא לעסוק בתורה שמצוותה יומם ולילה כו’. אלא הכוונה שי שלמהר בסעודה ולא לאחר אותה בגל הלימוד, אלא יעסוק בתורה אח”כ. ע”ש. והנה יש לכאורה להעיר שמצינו בסה”ק שיש לנהוג להקפיד ללמוד גמ’ משנה וזוהר והלכת וכמוזכר עניין זה בספר דבש לפי (מערכת ת’, מא) להגאו הרב חיד”א. ושכן ראינו באמת שהנהיג הגאון רבי יוסף חיים מבגדד שבכל ביהכ”ס וקהילה מאספים לאחרי ההבדלה (שהיו נוהגים לעשותו בביהכנ”ס) הבעלי בתים והרב המגיד לומד עמהם כל קטעי הגמרא המופיעים בחק לישראל של השבוע הבא עם מפרשיהם, וגם לרבות קטעי משנה מהנזכר שם, ונושאים ונותנים בהם בן שעה אחת לשעתיים, כדי שבבואם ללמוד חק לישראל בימי השבוע תקל הבנתם בהם כו’ ע”כ. וא”כ חזינן איפכא שהיו עוסקים בתורה מיד לאחר הבדלה ולא מכינים ומקיימים סעודה רביעית. וזה ג”כ נראה שסותר עצמו למ”ש בספרו בן איש חי הנ”ל שהעתיק דברי החיד”א בשם הארי”זל הנ”ל שאין לעסוק בדברי תורה עד יאכל סעודה רביעית. אלא שמ”מ י”ל שסמך עמ”ש בשו”ת תורה לשמה הנז’ שאין בהלכה זו אפי’ גדר של חסידות שלא לעסוק בתורה קודם שיעשה סעודה זו וכבר כתבנו שדבריו צ”ב ממ”ש בהלכות, ומ”מ א”ש תואם למה שהנהיג במדינתו כנזכר.  

[82]  במגן אברהם (סימן ש’ ריש הסימן) הביא בשם מהרי”ל) מנהגי מהרי”ל הל’ שבת סי’ מ’) שהיה לו טלית של שבת והיה קופלו בכל מוצאי שבת כדי להתעסק במצוה מיד עכ”ל וכן היו עושין אנשי ציפורי, עכ”ל. וממבואר מדבריו שיש בזה ענין ומצוה לקפל הטלית למוצ”ש וא”כ אפשר שלא נקרא שעוסק במלאכה וכדו או אפי לימוד תורה שיש שהחמירו בזה עכ”פ כמ”ש שיודע שאוכל מיד, שבזה אתי למסרך ולשכוח מהסעודה או לאחרה לזמן שהוא בדיעבד וכמ”ש כבר בזה בענין זמנה מן המובחר. ומשא”כ לגבי קיפול טלית ובפרט שזה מצוה וכמו שמבואר מלשון המג”א, ושכן ראיתי שדקדק בס’ נמוקי אורח חיים להגאון חיים אליעזר שפירא זצ”ל (סי’ ש’ אות א’) וכתב מדברי מהרי”ל מכאן ראיה דגם קיפול הטלית של מצוה לאחר התפילה מצוה, וצריך לעשות בעצמו כמנהג אבותינו ורבותינו הצדיקים זיע”א. דאל”כ מה מצוה איכא בקיפולו שיהי’ נחשב מתעסק במצוה בתחילת שבוע. והסיק שם להוכיח שזה אפי’ שלא קיפל מהרי”ל הטלית בשבת שלא כדרך קיפולו הראשון, שזה מ”מ לכתחילה אסור כמבוא ב מחצית השקל סי’ ש”ב, ואע”פ כן כתב דהוי מצוה כי על כן קיפלו במוצאי שבת. ע”כ. ועוד י”ל שאין מן הראוי שתעמוד טליתו לא מקופלת לאחר שיצא שבת וכבר יכול לקפלה. ואגב אמרתי להעיר למבואר יוצא מדברי מהרי”ל על מה שכתבנו במקו”א לחקור האם שבת מכין לשבת שלאחר מכן. והבאנו בזה דעת התוספתא והחולקים על כך ע”ש. ומ”מ דעת מהרי”ל נראה שס”ל שאין שבת מכין לשבת, שהלא הי’ לו טלית מיוחדת לשבת כמ”ש המג”א הנזכר להדיא. ואם הי’ סובר ששבת יוכל להכין לשבת אחרת מדוע לא הי’ מקפל הטלית, אלא מכאן מןוכח דעתו שס”ל לאסור זה משום הכנה. אולם יש להעיר שלדברי הרב נמוקי או”ח אין ראיה דמדבריו נראה שכתב שבדוא הניח מהרי”ל טליתו למו”ש כדי לזכות מיד במצוה מיד בתחילת שבוע. ומימילא אין ראי הממה דא קיפל הטלית בשבת.

[83] כ”כ בס’ לקט יושר ח”א או”ח עמ’ נח (תלמיד התרה”ד) וז”ל: ונהג במוצ”ש שלא לכתוב אפילו לעצמו ספר או אגרת שיש בה פסקים או דרכים משום סכנה. אבל מ”מ אינו מוחה למי שכתב, אבל באגרת שלומים מותר לכתוב, וגם קודם שיאיר יום א’ מותר לעשות מלאכה, ואפי’ לנשים ויכתוב מה שירצה. והביא על כך מעשה נורא והוא: וזכורני שאמר ששמע פעם אחת היה סופר שכתב במוצ”ש, ובא אחד וכתב לו כל הספר באותו לילה, לסוף לא היה לו לגוויל לגמור הספר, ונטל אותו אחד הסופר ופשט עורו מעליו וכתב עליו הספר. ע”כ. וע”ע בבס’ מהר”ם שיק על תרי”ג מצוות (הנהגת מהר”ם שיק בריש הס’ אות ל”ח) שכתב שבמוצ”ש לא כתב מעולם אפי’ לצורך גדול.

[84] כך הביא בס’ שמירת הגוף והנפש סי’ קל”ד ס”ד בשם הר”י וועלץ זצ”ל שכ’ ע”ז דרוב העולם אין נזהרין בזה. ע”כץ וא”כ נראה שנעשה כדבר שכבר דשו בו רבים ואין בזה החשש הנזכר. ומיצר שהחזיקו בו רבים…!

[85] והוא לפי הטעם הנזכר בשער הכוונת בהערה לעיל שהנשמה יתירה אינה הולכת לגמרי עד אחר סעודת מוצ”ש. אפי’ שכבר יצאה השבת. ושכ”כ בס’ יסוד ושורש העבודה משמיה דהארי ז”ל וכ”כ בס’ בן איש חי ש”ב פר’ ויצא הל’ כז’  וכן נראה פשוט לפי הפשט שעושים סעודה זו כדי ללוות המלך ביציאתו כמו בכניסתו וכמ”ש רש”י ועוד כנ”ל. וכך העיד תלמיד התרומת הדשן בספרו לקט יושר ח”א או”ח עמ’ נ”ח שלא היה רבו פושט כל בגדי שבת במוצאי שבת עד שהלך לישון ע”כ. וכ”כ הרב חמדת הימים ח”א (דף ק”ה ע”ג) שלא יסיר בגדי שבת מעליו עד שיקיים סעודה רביעית וצדיקים עתקו דבריו בס’ כה”ח פלאג’י (לא, נט) ובס’ כה”ח סופר (סי’ ש’ אות יד) ובס’ בן איש חי שם הל’ כז’ בשם האחרונים ז”ל. וע”ע בשו”ת נחמת יוסף שכתב שהחסידים באירופה היו הולכים בבגדי שבת גם במוצאי שבת, עד שהלכו לשון. ואם לא הלכו לישון הלכו בהם עד יום א’ בבוקר. ע”ש. וכך נראה שכן דעת המשנ”ב (סי’ ש’ ס”ק ב) מכך שכ’ שנכון עכ”פ שלא יעסוק במלאכת קבע עד שיקיים סעודה זו. והוא מטעמא הנ”ל שיש עדיין נשמה יתירה של השבת.

אלא שיש להעיר ממ”ש להביא המגן אברהם סי’ רס”ב ס”ק ב בשם ה”כתבים” והאגודה, שטוב שלא ילבוש בחול מכל מה שלבש בשבת אפי’ חלק, ובאגודה סימן קמ”ג כתב שילך בבגדי שבת עד מוצ”ש אחר הבדלה. עכ”ל. וא”כ לפי”ז מבואר שאין ללבוש בגדי שבת בסעודת מלוה מלכה דרק עכ”פ כתב האגודה שילבש עד הבדלה, ומשמע דתו לא. וזה נסתר מדברי כל הפוסקים שאמרו פה אחד שאין ראוי לפשוט בגדי השבת עד לאחר שיאכל סעודת מלוה מלכה וטעמם מבואר שיש עדיין נשמה יתרה שלא מסתלק מהאדם עד לאחר שיאכל עודה זו וכן  בפשיטות עצם הסברא שהוא ללוות את המלכה ביציאתה וע”כ לא יפשוט בגדי השבת וילוה בבגדי חול שזה אין מן הראוי. ובאמת מכח דברי המג”א אלו מצינו שכן נהג החתם סופר לפשוט בגדי שבת מיד לאחר הבדלה כמבואר בס’ מנהגי חת”ס (פרק ה’ אות קסג), וזה לכאורה סותר למ”ש שם אות קסב’ שנהג לפשוט אחר סעדה מלוה מלכה. וצ”ע. וכן מצינו שנהג מרן הסטעייפלער זצ”ל כמובא בס’ אורחות רבנו ח”א עמ’ קז’ אות לב’ והוא מטעם שכ’ המג”א הנזכר. אך אמנם דבר זה נסתר מחמת כל הפוסקים הנזכרים שהסכימו לדעה אחת שאין לעשות כן. ולענ”ד יש ליישב דברי האגודה והוא שמ”ש מיד לאחר הבדלה לאו דוקא אלא דגם הוא מודה שיעשה כן לאחר סעודת מלוה מלכה ומה דלא הזכיר זה, משום שאפשר שס”ל כהפוסקים שסעודת מלוה מלכה מצוה מן המובחר היא ולא חובה וא”כ לא זכר מכך אבל אה”נ במי שרגיל וזהיר לקיים מצוה זו לא יפשוט בגדיו עד יאכל סעודה זו שטעם גדול איכא בהו. וראיה לכך שדעת האגודה שאין חיוב על סעודה רביעית, נראה ממ”ש במס’ שבת פרק טו וז”ל: אמר רב חנינא לעולם יסדר אדם שלחנו במוצאי שבת אע”פ שאינו צריך כי אם לכזית. לכן נהגו לערוך השלחן כל השבת עד לאחר הבדלה. עכ”ל. ואם נתבונן נראה שאיהו לא זכר מענין הסעודה אלא רק מענין עריכת השלחן וסידורו כבר מהשבת עצמה. ודבריו לכאורה מתמהים שהרי מה ענין עריכת השלחן כל השבת עד אחר הבדלה קשורה למימרא דר’ חנינא שאמר שצריך לאכול סעודה רביעית שהיא אחר הבדלה. וכך ראיתי שכתב להעיר בס’ יד יוסף (סי’ ש’). ושם כתב לבאר דברי האגודה באופן מחודש והוא דרצונו לומר, דמה שמונח המפה על השלחן ערוך עד אחר הבדלה, יוצא בה ידי שניהם, ידי סידור השולחן בזה שאינו מסיר המפה עד אחר הבדלה, וגם ידי חיוב סעודה יוצא בכוס של הבדלה, כמו לדעת הגאונים בסי’ רע”ג דאע”ג דאיין קדוש אלא במקום סעודה, מ”מ יוצא בשותה הכוס במקום סעודה ע”כ ולפי”ז א”ש מה שכתבנו להוכיח כן דעת האגודה שאין ענין בעשיית סעודה רביעית. וא”כ א”ש כתב שיפשוט הבגדים לאחר הבדלה שבזה כבר יצא ידי חובה של סעודה רביעית על היין וכן עריכת השלחן שהיה מסודר במפה משבת. ולפי”ז ודאי צ”ל שלסוברים ומקפדים לקיום מצות סעודה זו ובפרט למה שנראה להלכה בדברי כל הפוסקים ושהוא מדינא דגמרא וכמו שכבר כתבנו להוכיח זה ודאי שלא יפשוט בגדי שבת עד לאחר סעודה רביעית, שהרי גם האגודה עצמו כך ס”ל שלא יסיר בגדיו עד אחר הבדלה וטעמא איכא בהו שהוא צריך לצאת יד”ח הבדלה וכן מצות עריכת השלחן וקיום המצוה של מלוה מלכה לפי ענינו. ולכן לפי”ז תמוה מאד מנהג מרן הסטעייפלער והנוהגים כמותו שהיו פושטים בגדיהם מיד לאחר הבדלה אף שלא קיימו עדיין סעודת מלוה מלכה . וממנ”פ אם ס”ל כדעת האגודה מה להם לעשות סעודה זו בנפרד לאחר הבדלה, ואי לא ס”ל כהאגודה, מדוע מקפידים לפשוט הבגדים. אלא ודאי צ”ל שאפי’ אם נחמיר כדעת האגודה שלא ללבוש בגדי שבת בחול, מ”מ אין זה אלא רק עד אחר קיום סעודה רביעית והבן!

[86] לקט יושר שם שכן נהג רבו התרה”ד. וע”ע בס’ ברכת פסח (סי’ י”ז בפתחא זוטא ס”ק ב) שנתן טעם למנהג זה והוא היות שהלילה מקודשת מחמת שהולכת אחר היום שהיה,  וע”ע בשו”ת גור אריה יהודה או”ח סי’ י”ג.

[87] מקור הדברים בגמ’ פסחים (נ:) העושה מלאכה בערב שבת וכו’ ובמוצאי שבת ובמוצאי יו”ט וכו’ אינו רואה סימן ברכה לעולם, וברש”י במוצאי שבת משום כבוד שבת שמוסיפין מחול על הקודש, ובתוס’ אור”י דאיתא בירושלמי הכי, “הני נשי” דנהיגי דלא למעבד עבידתא באפוקי שבתא לא מנהגא, עד דתיתפני סידרא מנהגא, פי’ עד שישלים התפלה מנהג כשר ובהא איירי נמי הכא עיי”ש. וכן הביאו את דברי הירושלמי ברי”ף ובר”ן שם, בריטב”א, באגודה, ובמהר”ם חלאווה. והנה מדברי הירושלמי מבואר שלא עושות מלאכה רק עד שישלים התפלה, ולא כל המוצ”ש. ושכן יהי’ דעת אותם ראשונים שזכרו להאי ירושלמי. אמנם עי’ בהגהותיו של רבנו פרץ על התשב”ץ קטן שכתב שכן נוהגות הנשים שלא לעשות מלאכה כל מוצ”ש וכ”כ בס’ אבודרהם. וצ”ב איך פסקו נגד ירושלמי. ולעניין הלכה בטור סי’ רצ”ט העתיק דברי הירושלמי בסתמא. אולם במגן אברהם שם ס”ק טו לאחר שכתב הביא דברי הטור (כהירושלמי) כתב לפסוק כאבודרהם וז”ל: ומיהו נהגו הנשים שלא לעשות מלאכה כל מוצאי שבת (אבודרהם). ועיין בנתיב חיים בהגהתו על המג”א ציין להעיר מדברי הירושלמי. ועי’ כה”ח שם אות סו’. ובס’ ערוך השלחן סעי’ כב’. ובארחות חיים בהלכות הבדלה אות ל”א הביא דברי הירושלמי, ואח”כ הביא מהר”פ שנהגו העולם שלא לעשות שום מלאכה במוצ”ש, והביא כן בא”ר ס”ק כ”ג מהכלבו והתשב”ץ [סי’ פ”ח], שנהגו העולם שלא לעשות מלאכה כל ליל מוצ”ש, וכן ב”תוספת שבת” העתיק דברי האבודרהם. ובטעם דעת הפוסקים החולקים על הירושלמי כתב בשו”ת דברי יציב (חלק או”ח סי’ קל”ו אות א ד”ה ונראה בדעת) דס”ל מסתמא דלישנא דש”ס דילן דהיינו כל מוצאי שבת, ולא רק עד דתיתפני סידרא, וחולק על הירושלמי, ונקטינן כש”ס דילן. ואפשר עוד, דבירושלמי שם א”ר חנינא כל הדברים מנהג וכו’ אל תשנו מנהג אבותיכם נוחי נפש עיי”ש, וכיון שאצלינו המנהג שלא לעשות כל מוצ”ש הכי נקטינן. ע”כ.

[88] כ”כ בשו”ת רב פעלים ח”ג (סי’ ל”ה) וכ’ ואע”ג דנמצא בגמרא באמוראי שהיו מתענים גם בשבת ולא חיישי לזלזול, התם היינו טעמא דמתענה בשבת שאם יאכל היה נחלה בשינוי וסת שהוא תחילת חולי מעיים ודמי לחולה שלא נתן לו הרופא לאכול כלום כדי שלא יזוק ואין כאן זלזול לשבת דאין כבוד השבת חפץ בנזק עבדיו המקיימים הלכותיו ושומרים משמרתו. ע”כ. ובתוספת מעשה רב (סימן ל”ט) כתב, שפעם אחת קבלה עליה אשתו של הגר”א מוילנא להתענות הפסקה, ולכן הפסיקה מלאכול לאחר סעודה שלישית בשבת, ותיכף אחר ששמעה הבדלה במוצאי שבת שכבה לישון. ויוודע הדבר להגר”א, ושלח להודיע לה, שבכל הפסקות שתעשה לא יכופר לה ההפסד של מניעת סעודה רביעית אחת, ואז תיכף קמה ואכלה סעודה רביעית. ע”כ. אמנם מדברי השל”ה (חלק ב’ אות נח) מבואר שיכול להתענות במוצאי שבת ואפי’ שמפסיד סעודת מלוה מלכה. וז”ל: ומי שמתענה במוצאי שבת כגון שעושה הפסקה מבעוד יום, אזי יטרח להכין מסעודה זו לאחרים, והוא ילמוד מאמרים והדינים המוזכרים בסעודה זו וסודה, ויהיו לרצון אמרי פיו כאילו היה עושה כן עכ”ל. הרי לנו שהבין בפשטות שאין כל בית מיחוש לעשות כן לכתחילה לעשות תענית ורוצה לעשות הפסקה מבעו”י. וסמך לדבריו הביא מרבי שמעון בר יוחאי שבערב פסח שחל להיות בשבת ה’ עוסק בסודות התורה במקום סעודה שלישית. ע”כ. וכדבריו פסק באליה רבה י’ ש’ אות א. וזה דלא הרב פעלים והגר”א.

[89] כ”כ בשערי תשובה סי’ ש’ ס”ק א בשם האר”י ז”ל.

[90] והנה נראה כן לענ”ד מסברא פשוטה שאין מקום לעשות זה במוצאי יו”ט היות ובגמ’ שבת קיט: כלל לא מוזכר עניין זה על מוצאי יו”ט אלא רק על מוצאי שבת בלבד ולא מצאנו לאחד הראשונים שכתב לעשות כן ביו”ט. ועוד דאם אזלינן בתר טעמא דאכילת סעודה רביעית שהוא משום עצם הנקרא לוז שאינו נהנה רק מאוכל של מוצאי שבת וכנזכר במדרש ושכן לא היה בכלל הנאת אכילת עץ הדעת של אדם הראשון אין טעם כלל למוצאי יו”ט. וכן לפי טעם שנקרא גם סעודת דוד המלך ע”ש שהי’ לומד כל השבת כדי שלא יפטר מהעולם וע”כ הי’ עושה סעודה לאחר השבת וכמבואר א”כ שוב אין שייך זה למוצאי יו”ט. ובאמת ע’ בס’ לקט יושר (עמ’ 58) שכתב שרבו התרומת הדשן במוצאי יו”ט לא הי’ אוכל  וכ”פ בס’ שמירת שבת כהלכתה. וכן נראה בפשטות שכלל אן מקום לסעודה במוצאי יו”ט והוא ע”פ המבואר בגמ’ מס’ ביצה דף טז. שנשמה יתרה היא רק בשבת ובחג משמ ע שאן נשמה יתרה. וכן נראה בפשטות שהבינו הפסקי להלכה כמבואר בשו”ע סי’ תצ”א ובמשנ”ב הטעם שאין מברכין על הנר ובשמים במוצאי יו”ט כמו בשבת והוא משום וענין הבשמים בא להשיב ולפצות הנפש שכואבת על הנשמה יתרה שניטל הממנו אחר השב, ומימילא ביו”ט לא שייך זה שאין נשמה יתירה ולכן לא מברכין על בשמים. וכן ה”ה פסקו הפוסקים במוצאי שבת שחל בו יו”ט שאין מברכין על הבשמים היות ואוכלים מאכלים טובים ביו”ט והוא פיצוי לנשמה יתרה שיוצאת. ע”ש. וא”כ ה”ה לנ”ד י”ל לבפשטות שאין כלל מקום לעשות סעודה זו היות ואין נשמה יתירה וממילא אין צריך לפצות הנפש שאינה כואבת. וכנזכר וש”ר שכן העלו בשו”ת רבבות ויובלות ח”ב סי’ פ”א. ולא זכרו שרים מכל הנ”ל ומהנזכר לקמן בסמוך.

[91] עיין בתשב”ץ (בס’ שבעה נרות על מנהגי מהר”ם) אות פב’ דמשמע שמהר”ם היה אוכל סעודה במוצאי יו”ט. וע”ע בשו”ת רבבות אפרים ח”ג סי’ רצ”ב שהביא שהחזון איש ג”כ היה נוהג לאכול סעודה במוצאי יו”ט. עי’ בס’ אורחות רבנו ח”א בהוספות (בסופו עמ’ יח’) שכתב שכן העיד לו הסטעייפלער על החזו”א. וכן נהג הוא בעצמו. ובטעמו של החזו”א כתב בס’ שלמי אליעזר בשם הר’ דוד פרנקל שליט”א שהוא מגמ’ סוכה מה: א”ר ירמיה משום כו’ כל העושה איסור לחג אכילה ושתיה מעלה עליו הכתוב כאילו בנה מזבח והקריב עליו קרבן כ ופר”שי אכילה ושתיה שקורא לחג עונג במאכל ומשתה, ויש אומרים יום שלאחר החג כו’. וא”כ לפי”ז כתב שכוונת החזו”א היתה על ענין עצם השמחת איסור חג שהוא ג”כ באכילה ושתיה ע”ש. וכן נראה שדעת הגרי”ז הלוי כמבואר בס’ פניני הגרי”ז סי’ ט”ו שמביא ששאל אחד להגרי”ז מבריסק אי מחוייב במלוה מלכה במוצאי יו”ט והשיב שאינו ודע למה לא. כ’ שם דהנה ברמב”ם הל’ יו”ט פ”י הל’ ט”ז כ’ שכשם שמצוה לכבד את השבת ולענגה כך כל ימים טובים מקר קודש, וכבר ביארנו הכיבוד והתענוג בהלכות שבת עכ”ל. ומשם תלמדנו מהו הכבוד ומהו העונג, הכבוד שיסדר במוצ”ש, וכן ביו”ט, וזה מ”ש הרמב”ם שכל דיני כבוד שבת המבוארים בהל’ שבת פ”ל נוהגים גם ביו”ט. וע”ע בס’ מועדים וזמנים ח”ז סי’ קנ”ג. ועי’ בתשב”ץ (דף ז הפ”ב) שכתב וז”ל: וכשהוא מבדיל במוצ”ש או במוצאי יו”ט על שולחנו מכסה את הפת כמו שעושים בשבת, אמנם אינו מצריך ב’ לחמים במוצ”ש או מוצאי יו”ט, עכ”ד. וחזינן מדבריו שהיו רגילים לסעוד בפת גם במוצאי יו”ט דכתבם בהדי אהדדי ע”כ. וראה בדברי יחזקאל החדש (דף פ”ו) שהביא שמקובל בשם הגה”ק השר שלום מבעלז זצ”ל לעשות סעודה בכל מוצאי יו”ט כמו מוצאי שב”ק ושהוא נקרא סעודת שלמה המלך ע”ה. וכן היו נוהגין אצל הגה”ק משינאווא זצ”ל. ועוד יש לומר לפי אחד הטעמים שזכרנו לעיל בטעם אכילת סעודה רביעית שהוא משום שיוצאת הנשמה יתירה שזה בא לפצות הגוף, א”כ י”ל שלהסוברים שביו”ט ג”כ איכא נשמה יתירה שייך ענין סעודה זו. וכמו שמבואר בתקוני הזוה”ק הקדמה (דף יא עמ’ א’) שיש נשמה יתירה ג”כ ביו”ט. אמנם עכ”פ רוב דברי הראשונים ואחרונים אינה כן.

[92] עי’ בבית חדש סי’ רצ”ה מה שכ’ להקשות למה אין מזכירין אליהו נביא במוצאי יו”ט  ובס’ א”ר שם מ”ש לתרץ משום שכבר הזכירו במוצאי שבת. וע”ע בס’ תוספת שבת שם אות ג’ מ”ש בזה ובפמ”ג שם א”א ס”ק א. ושכ”כ במטה אפרים סי’ ת”ר סעיף ב’ וראה עוד בשערי תשובה סי’ רצ”ט ס”ק ב ובס’ פתח הדביר סי’ רצ”ו אות ז’. (וע”ע בשו”ת חתם סופר ח”ו סי’ צ”ח מה שנתקשה בזה למה אומרים העולם ברית זה הכסא של אליהו והרי אין יכול לבוא בשבת משום איסור ספק תחומין למעלה מי’ ע”ש).

[93] עי’ בתוס’ מס’ יומא (פז: ד”ה והאמר). מה שהביאו משם המדרש וז”ל: במוצאי יום הכיפורים בת קול יוצאת ואומרת “לך אכול בשמחה לחמך” ע”כ. והוא בגדר חיוב, כמבואר מתוס’ מס’ שבת (קיז: ד”ה אבל). ונראה דאזילי לשיטתם שם (קיד: ד”ה ואמאי). שכתבו דסעודת מוצאי יוה”כ היא כעין יום טוב וכמו שיסד הפייטן אחר גמר מיצוי אכול בדיצוי עכ”ל. וכ”כ בהרא”ש בפסקיו מס’ ברכות פרק ד’ סי’ ב’. אולם עי’ בשו”ת תורה לשמה סי’ קמ”ט מה שמבואר מדבריו שם שאין מקום לעשות סעודה מיוחדת עבור מלוה מלכה כשהיו בתענית דלפי דברי האר”י הבאנו דבריו בכמה דוכתי צריך שיאכל בשבת הסעודות שעי”כ במוצ”ש שאוכל ממשיך קדושת כל הסעודות לימי החול וכאן לא שייך זה ע”ש.

[94] כ”כ בס’ כף החיים פלאג’י (סי’ ל”א אות נט) וכ”פ בס’ בן איש חי (ש”ב פ’ ויצא הל’ כז’). וכן הוא בשו”ת תורה לשמה (סי’ קמ”ט) וכן דעת ה”חמדת ימים” (ח”א שבת דק”ו ע”ד) הו”ד בס’ חסד אברהם. וכ”פ בס’ כף החיים סופר (סי’ קפ”ט אות יא). וכ”כ בס’ קמח סלת (דף פ”ג ע”ב טור א’) וכן כתב הגאון ר’ אליעזר פאפו בספרו חסד לאלפים (סו”ס קפ”ט) בשם ר’ דוד פארדו. וכן העלה בשו”ת שיבת ציון חלק א’ (חאו”ח סי’ כ”ה) לאחר שחקר ואיזן כל המקומות בהם יש לומר “מגדול” ע”ש.

[95]כ”כ הרב חסד לאברהם לחלוק על דברי החמדת ימים הנ”ל וכ’ שאין לומר מגדול אלא מגדיל והסכימו הגאון ר’ מסעוד אלפסי (מח”ס משחא דרבותא) ושכן הוא נוהג לומר מגדיל, מאחר שאינו לא חודש ולא שבת ולא יו”ט ע”כ. והביא זה הגאון ר’ משה כלפון הכהן בספרו באר משה על השו”ע א”ח סי’ ש’ להשיג על הבן א”ח. וכן ראיתי בס’ משנת חסידים לרבנו עמנואל חי ריקי ז”ל בעניני מוצאי שבת (פ”ט או טו) שאומרם “מגדיל” ישועות מלכו.

[96] כ”פ בס’ הליכות עולם ח”ג פ’ ויצא הלכה טו’ והוא משום שכתב רבנו דוד אבודרהם: קבלתי מרבותי שבשבת אומרים מגדול, והטעם כי בשבת הוא מלך גדול, ומגדיל בחיריק הוא מלך קטן, ועוד שמגדיל בתהלים שעדיין לא היה מלך, ומגדול הוא בנביאים אחרי מולכו על ישראל. וכ’ הכנה”ג ומנהגנו לומר מגדול גם בר”ח, משום שנאמר “חודש ושבת קרוא מקרא” ע”כ. ולא זכר שר מדברי המשנת חסידים הנ”ל. וכן ראיתי עדת התימנים יצ”ו כנפסק בספר שו”ע המקוצר להרה”ג יצחק רצאבי שליט”א שבת ח”ב סי’ ס”א הערה ע’, שאין לומר מגדול ב”ואו” אלא ביו”ד.

[97] כך העלה בשו”ת תורה לשמה שם. וטעמו ע”פ דברי האר”י ז”ל שעיקר הכוונה בסעודה רביעית להמשיך האור מקדושת סעודות שבת לימי החול וכאן לא שייך האי טעמא ע”ש.

[98] שו”ע סי’ תק”ס סעיף ב’ ע”פ הגמ’ ב”ב דף ס’.

[99] כך כתבו האחרונים לדייק מלשון רמב”ם ושהעתיקו מרן השו”ע וכתב שהעורך “סעודה לאורחים” ולא כתבו כלשון הש”ס סעודה סתם שמזה יש ללמוד רבותא שאפי’ בסעודת מצוה שייך דין זה. עי’ ט”ז שם (ס”ק ב) ובכה”ח שם (אות טז) ועוד, שהעלו כך הלכה למעשה. וע”ע במור וקציעה שם ובנזר ישראל הו”ד בכה”ח סי’ רמ”ב (אות ט) שבשבת ויו”ט אין אומרים כן.

[100] עי’ בספר ברכת אליהו בחלק בירור הלכה (אות ט) שכתב להסתפק בזה דאפשר שדומה לשאר סעודות מצוה או שמא דומה לסעודת שבת שהרי קדושת השבת והנשמה יתירה אינה הולכת עד אחר סעודת מוצ”ש וכן כ’ שיש לדון כלל אם דין זה נוהג בימינו. והעלה שמסתבר שיש לנהוג כסעודת שבת שאין לשייר מקום פנוי בשלחן. ע”ש.

[101] כך כתב ה”כל בו” (סי’ מ”א ב סוע”ב) נהגו הנשים לדלות מים במוצאי שבת תכף ששמעו ברכו שמצינו באגדה (עיין ויקרא רבה פר’ כב סי’ ד’ במדבר רבה פר’ יח סי’ כב – מעשה בסומא אחד שירד לטבול במים, ונזדמנה לו בארה של מרים וטבל ונתרפא. ע”כ.) שבארה של מרים בימה של טבריא וכל מוצאי שבת מחזירין על כל בארות ועל כל מעינות וכל מי שהוא חולה ויזדמן לו המים וישתה אפילו כל גופו מוכה שחין מיד נרפא ומעשה באדם אחד שהיה מוכה שחין והלכה אשתו במוצאי שבת לשאוב מים ונתעכבה יותר מדאי ונזדמנה לה בארה של מרים ומלאה כדה מאותן המים כיון שבאה אצל בעלה כעס עליה ומרוב כעסו נפלה כדה משכמה ונשבר הכד ונפלו מטיפי המים על בשרו ובכל מקום שנתזו המים נרפא השחין ועל זה אמרו חכמים (קידושין מ’ סוע”א) רגזן לא עלתה בידו אלא רגזנותו ולכך נהגו לשאוב מים בכל מוצאי שבת עכ”ל: והובא בבית יוסף אורח חיים (סימן רצ”ט). וכ”כ באורחות חיים (סוף הל’ שבת סי’ ל”ב). וכן כתב הרמ”א שם. וע”ע מ”ש בזה הגר”ח פלאג’י בספרו כף החיים (סי’ ל”א אות נג’) ומכאן תוכחת חיים לבל יהי’ אדם כועס בכל זמן אפי’ על דבר שראוי לו לכעוס עליו, כי כעס בחיק כסלים ינוח, הלא תראה כי אדם זה ע”י כעסו איבד טובה הרבה.וכן יש לפרש כוונת הפסוק (קהלת יא’) והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך כו’. ע”ש. 

 

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *