סיפורן של תאומות סיאמיות

רבני בית ההוראה
כ"ו כסלו ה'תשע"ב

הרב צבי אריאלי שליט”א

א

לפני כשלושים וחמש שנה נולדו בלייקווד – ניו ג’רזי, לאחת המשפחות המיוחסות שבישראל שאביהן היה אברך בישיבת לייקווד תאומות סיאמיות. התאומות נלקחו על ידי מסוק לבית החולים לילדים בפילדלפיה.  מיד לאחר ההערכה הראשונית, היה ברור לכל הרופאים כי שתיהן ימותו אלא אם כן הם יופרדו. לתינוקת הגדולה יותר היה לב שלם בעל ארבעה חדרים, ואילו לאחותה הקטנה לא היה אלא חצי לב בלבד, דהיינו, ששתיהן היו מחוברות בליבן כך שהיה להן למעשה לשתיהן לב אחד בעל ששה חדרים. אלא שלב אחד אינו יכול לספק את הנצרך עבור שתיהן ולכן היה ברור שהן לא יחזיקו מעמד זמן רב. האפשרות היתה לבצע ניתוח הפרדה כאשר התוצאה היא כי הגדולה ככל הנראה תשרוד, ואילו הקטנה סמוך ונראה תמות לאחר ההפרדה.

השאלה הופנתה אל מרן הגר”מ פיינשטיין זצ”ל להערכה שלו ולמתן החלטה – אם מותר להקריב את הקטנה למען חיי הגדולה. לאחר כשבועיים של דיונים ודין ודברים עם הצוות הרפואי, הורה הגר”מ פיינשטיין זצ”ל לבצע את ניתוח ההפרדה. הניתוח בוצע, התינוקת הגדולה שרדה ואילו אחותה הקטנה נפטרה מיד לאחר הניתוח. הגר”מ פיינשטיין זצ”ל מעולם לא כתב את נימוקי החלטתו ותשובה זו אינה מופיע בספרו “אגרות משה”. ורק לאחר מספר שנים, נתן חתנו הרב משה טנדלר – שהיה שותף לדיונים בשיעור, ובו הסביר את הנימוקים אשר הביאו את הרב פיינשטיין להחלטה לפי הבנתו.

ב

להגר”מ פיינשטיין זצ”ל היו שתי שאלות לרופא: א. מהו הסיכוי של “הגדולה” לשרוד. ב. האם ניתן להשתיל את הלב בתינוקת הקטנה. הרופא השיב להגר”מ כי אין ספק כי התינוקת היחידה שיכולה לשרוד ע”י הניתוח היא הגדולה בלבד, וכי מצבה של הקטנה לא מאפשר לה לשרוד גם אם גם לה ישנה שותפות וחלק בלב המשותף.

ג

והנה אחד מכללי היסוד של ההלכה היא כי אין חיים תמורת חיים: “מי יימר דדמך דידך סמוק טפי” (סנהדרין עד, א) ואולם מצאנו לכלל זה שני יוצאים מן הכלל.  שכן שנינו במשנה במסכת אהלות (ז, ו): האשה שהיא מקשה לילד מחתכין את הולד במעיה ומוציאין אותו אברים אברים מפני שחייה קודמין לחייו, יצא רובו – אין נוגעין בו שאין דוחין נפש מפני נפש ע”כ. ובגמ’ סנהדרין (עב, ב) נתבאר בהרחבה עניין זה וז”ל: אמר רב הונא קטן הרודף ( – קטן אחר להרגו) ניתן להצילו בנפשו, קסבר רודף אינו צריך התראה, לא שנא גדול ולא שנא קטן. איתיביה רב חסדא לרב הונא יצא ראש ( – באשה המקשה לילד ומסוכנת, וקתני רישא ”החיה פושטת ידה וחותכתו ומוציאתו לאברים”, דכל זמן שלא יצא לאויר העולם לאו נפש הוא וניתן להורגו ולהציל את אמו, אבל יצא ראשו – אין נוגעים בו להורגו, דהוה ליה כילוד ואין דוחין נפש מפני נפש) – אין נוגעין בו, לפי שאין דוחין נפש מפני נפש. ואמאי, רודף הוא, שאני התם, דמשמיא קא רדפי לה ( – לאמו) ע”ש.

וביאור הדבר הינו שברודף רגיל – מאחר ויש לו כוונה פלילית והא עושה מעשה עבירה, אזי בזה שובר הוא את המשוואה שבהעמדת חייו למול חיי חבירו, יותר אין אנו אומרים מי יימר דדמך דידך וכו’, ועומדת לנרדף הזכות להגנה עצמית. ואולם מה שאינו בולד שאין ברדיפתו מעשה עבירה וכוונה פלילית – שבזה נאמר הדין שאין נוגעים בו.

אלא שעל יסוד זה כבר פקפק בעל ה”תורת חסד” (מלובלין), שהרי כשישנה מעבורת בים עם שבעה אנשים וחמור, ולפתע החמור התחיל לקפוץ וסיכן את כולם בטביעה, וקם אחד מן הנוסעים וזרק את החמור לים – הזורק פטור מלשלם את דמי החמור מאחר ולחמור ישנו דין רודף. וכאן יש לשאול היאך נהיה החמור לרודף, והרי אין לו כוונה פלילית במעשיו, ולדברינו אינו חשוב רודף בלא כוונת רציחה.

רק פירוש הדבר הוא שיסודו של דין מיתת הרודף הינו כאשר האינטרס הנמוך מסכן את האינטרס גבוה. וא”כ בדרך כלל אין אנו יודעים מיהו האינטרס גבוה ומי נמוך מהטעם דמי יימר וכו’, וע”י מעשה עבירה של הרודף נעשה הרודף לאינטרס הנמוך במשוואה זו, וחייו נדחים מפני חייו של הנרדף. ואולם ישנם מקרים שכ”כ ברור לנו הדבר מיהו האינטרס הנמוך – כך שאין אנו זקוקים בזה לכוונה ומעשה פליליים כלל. וממילא כשעומדים זה מול זה חייו של האדם והחמור – ברור הדבר לכל אדם שהחמור הוא האינטרס הנמוך.

ד

ובזה נבוא לבאר אף כאן, דהנה רש”י  ע”ד הגמ’ בסנהדרין לעיל שם ביאר מדוע מותר לחתוך את העובר במעי אימו וז”ל: דכל זמן שלא יצא לאוויר העולם לאו נפש הוא עכ”ד. והרמב”ם (הל’ רוצח ושמירת הנפש פרק א הלכה ט) כתב בתו”ד: שהעוברה שהיא מקשה לילד מותר לחתוך העובר במיעיה בין בסם בין ביד – מפני שהוא כרודף אחריה להורגה, ואם משהוציא ראשו אין נוגעין בו שאין דוחין נפש – מפני נפש וזהו טבעו של עולם ע”כ. והיינו שכיון שהרמב”ם מסכים עם רש”י שהעובר אינו חשוב ל”נפש” – ממילא הוא החשוב לאינטרס הנמוך, ולכן לא צריך בו כוונה פלילית ומעשה פלילי – ולכן הוא כרודף, שכמו שהרודף הוא האינטרס הנמוך כך גם העובר.

וממילא שוב מובן שהגר”מ פיינשטיין זצ”ל דימה את אותה הקטנה לדין העובר ברחם אימו, מאחר והוא תלוי לחלוטין באימו, כל חיותו היא מאימו כאשר הוא מסכן אותה, ובמקרה דנן הקטנה את הגדולה ממילא ניתן להחיל על הקטנה את דין האינטרס הנמוך, ושוב ידחו חייה מפני חייה של אחותה הגדולה.

נימוק נוסף שעלה בדיונים היו דברי הירושלמי בתרומות פרק ח הלכה ד: תני סיעות בני אדם שהיו מהלכין בדרך ופגעו להן גוים ואמרו תנו לנו אחד מכם ונהרוג אותו ואם לאו הרי אנו הורגין את כולכם – אפילו כולן נהרגין לא ימסרו נפש אחת מישראל ייחדו להן אחד כגון שבע בן בכרי ימסרו אותו ולא ייהרגו, אמר רבי שמעון בן לקיש והוא שיהא חייב מיתה כשבע בן בכרי ורבי יוחנן אמר אף על פי שאינו חייב מיתה כשבע בן בכרי ע”כ.

לדעת ריש לקיש ישנו מצב בו מותר להקריב אחד על מנת להציל את כולם, כאשר הוא חייב מיתה. ואף הרמב”ם פסק כדברי ריש לקיש (הל’ יסודי התורה פרק ה הלכה ה). מציאות התינוקת הקטנה היא כמי שמשמים נגזרה עליה מיתה מאחר ואין לה חיות עצמית, ולכן יהיה מותר למסור את הקטנה כי למעשה הרי היא נידונית למות.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *