הרב צבי דרנגר שליט"א
א
יש לתמוה מדוע לא ראו חז"ל צורך לקבוע את נס חנוכה עלי ספר בדומה לנס פורים שנכתב במגילת אסתר. ואמנם נבואה פסקה מעם ישראל עוד בתחילת ימי בית שני עם מותם של חגי זכריה ומלאכי, אך גם מגילת אסתר אינה חלק מהנביאים אלא רק חלק מחמשת המגילות, וכתיבת הנס בפורים עלי ספר נעשה לבקשתה המפורשת של אסתר מחכמי אותו דור וכמו שכתוב:"קיים דבר אסתר – ונכתב בספר". וא"כ במאי שנא נס חנוכה לענין זה.
ואמנם כבר עמדה על כך הגמ' ביומא כט, א בנוגע לדרשת חז"ל: "למה נמשלה אסתר לשחר כדכתיב למנצח על איילת השחר לומר לך מה שחר סוף כל הלילה אף אסתר סוף כל הנסים", ושאלה שם הגמ': "והא איכא חנוכה", ותירצה: "ניתנה לכתוב קא אמרינן". והנה על פניו תירוץ הגמרא תמוה וצריך ביאור דמה נתינת טעם יש בדבר זה לענין גודלו של הנס.
ובהקשר זה יש להביא כמו כן את קושית הבית יוסף בסימן תרפב: ואם תאמר למה אומר "זדים ביד עוסקי תורתך" ולא אומר דבר בהיפוכו כמו שאמר בכל האחרים" ע"כ. והיינו, שכל השבחים המוזכרים בעל הניסים הרי הם מוזכרים בדרך של דבר והיפוכו – גיבורים ביד חלשים, רבים ביד מעטים, טמאים ביד טהורים ורשעים ביד צדיקים. ואילו זדים מוזכרים כניגוד לעוסקי תורתך, ולכאורה היפוכו של זד הוא האדם החסיד, שהרי הזד הוא העובר בשאט נפש ובהתרסה על דבר שמחוייב לקיימו, ואילו לעומתו החסיד מקיים אף את המעשים שאינם מחוייבים אלא לפנים משורת הדין ואינו מחוייב בו מעיקר הדין וצ"ב.
ב
וכדי לתרץ את כל הנ"ל יש להקדים הקדמה במהות סודה הרוחני העמוק של המנורה – שדווקא על ידה נעשה הנס ועל שמה נקרא החג כולו. דהנה ידועים הם דברי הרמב"ן בריש פרשת בהעלותך שמביא דברי רבינו ניסים במגילת סתרים שכתב שכיון שלא התנדב אהרון כמו שאר הנשיאים בחנוכת המזבח חלשה דעתו, ופייסו הקב"ה ואמר לו: "יש חנוכה אחרת שיש בה הדלקת הנרות ואני עושה בה לישראל על ידי בניך נסים ותשועה וחנוכה שקרויה על שמם – והיא חנוכת בני חשמונאי" ע"ש.
ולבאר הדברים יש להביא את דברי הנצי"ב בהעמק דבר שמות כז, כ שכתב: "ועיקר השראת השכינה בישראל בא בשפע על ידי אמצעות שני כלי הקודש היינו הארון והמנורה. ונשתנו פעולותיהם הארון בא ליעוד הדברות שבכתב וגם לציווי הקבלה בעל פה. ועדיין אין בזה כח הפלפול והחידוש שיהא אדם יכול לחדש מעצמו דבר הלכה שאינו מקובל, ולזה הכח הנפלא שנקרא תלמוד ניתן כח המנורה אשר נכלל בו ז' חכמות וכל כוחות הנדרש לפלפולה של תורה" ע"כ.
ובפירושו קדמת העמק לנ"ך – בזכריה פרק ד המשיך הנצי"ב לבאר העניין וכתב: "ענין חזון מנורת הזהב שגולה על ראשה ושבעת נרותיה עליה שבעה ושבעה (הפטרת שבת חנוכה) … דלא כבשו את מלכות יון אלא בזכות התורה ופלפולה שהחלו להרבות בימי בית שני… על ידי עזרא וסייעתו ואח"כ שתלו עץ חיים זה בארץ ישראל" עכ"ד.
ורואים אנו מדבריו שתוכן עניינה של המנורה הוא שמרמזת היא על הכח הסגולי הטמון בתורה שבעל פה, והוא הכח הניתן לאדם העמל ומתייגע בתורה שבעל פה כראוי לחדש הלכות חדשות שאינם כתובים במפורש בתורה שבכתב, ואף אינם חלק ממסורת הקבלה של ההלכות שנמסרו למשה בסיני. וכח זה החל להתגלות בעולם במלא תוקפו דווקא בימי בית שני, ותחילתו בבבל בהקמת הישיבות שם ע"י גולי בבל שהגלם נבוכדנאצר בחורבן בית ראשון, והמשכו בארץ ישראל בימי בית שני.
ובהקשר לזה יש להביא את דברי הפחד יצחק במאמרי חנוכה מאמר ו אות ד שכתב בשם המהר"ל מפראג: "כי נס המנורה היה מיוחד לגאולת יון, מפני שהמנורה מתייחסת אל כח החכמה ועיקר עניינה של יון הוא בכח החכמה המיוחד לה – חכמה יונית. ואשר על כן גם התנגדותה של יון היתה מכוונת דווקא כלפי חכמתה של כנסת ישראל" ע"כ.
כלומר, עומק חכמת תורה שבעל פה הוא הכח הניתן ללומד להבין – בכח עצמו, ע"י הגיון ליבו ומחשבתו, דברים עמוקים ומחודשים. ובזה, להבדיל בין הקודש לחול, היו מצויינים גם בני האומה היוונית. אלא, שכדברי הנצי"ב לעיל אצל ישראל כח זה המושפע על ידי המנורה ואינו מגיע בזכות עצמו, אלא שכל שורש חיותו ויניקתו הוא בהיותו מבוסס על אדני התורה שבכתב, ועל אדני מסורת ההלכה המסורה לנו מדור לדור. וכל מה שעושה החכם בכח פלפולו ולמדנותו הוא להוסיף ולחדש על בסיס זה חידושים והלכות מהגיון מחשבתו ועיונו הוא.
ואילו היוונים – כל חכמתם הייתה מבוססת על הגיון שכלם וליבם בלבד, ולא היה להם שורש ויסוד אלוקי רוחני שממנו יונקים הדברים. ודווקא בשל כך בראותם את עליונותה של חכמת ההגיון והעיון של ישראל לעומתם, רצו להשמידה ולהכחידה.
ג
וממילא מתורצים הם כל קושיותנו, שכיון שראינו שענינו המיוחד של החג והנס שאירע בו הוא להעצים ולהאדיר את כוחה של תורה שבעל פה, ממילא מובן מדוע לא ראו חכמים צורך לכותבו עלי ספר, כי דווקא על ידי כך – בהיותו מוזכר בכוונת מכוון רק בתורה שבעל פה, מתחדדת משמעותו האמיתית של החג.
ושוב ממילא מובן הוא נוסח הלשון של "זדים" ביד "עוסקי תורתך", שהרי האדם המזיד הוא זה המחשיב עצמו עד למאוד, ומתוך כך בשחצנותו ובגאוותו מרשה לעצמו לעבור בשאט נפש ובלהכעיס על ציווי התורה. אולם מי שעוסק בתורה לשמה, היינו עמל ומתייגע בה עד כלות להבין פשרי סודותיה ורום עומקה, הרי דווקא על ידי כך הוא מכיר בפחיתות ובמיעוט ערכו מול רום מעלתה של התורה הקדושה, ויודע שכמה שיעמול ויעמיק ויחדש בה, עדיין יגלה כי אין לעומקה גבול.
וממילא מובן מאוד שהעוסק בתורה לשמה קונה בנפשו מידת הענווה שהיא היפוכה הגמור של הגאווה שמדריכה את האדם המזיד באורחות חייו. ומשום כך ראוי בימי חנוכה בפרט להגביר חשיבות העיון והפלפול בדברי תורה שבעל פה.
