מושיען של ישראל

רבני בית ההוראה
כ"ד כסלו ה'תשע"ב

הרב יונתן פרידמן שליט”א

א

פרשתינו עוסקת במאורע הכי מרכזי שבתולדות עם ישראל, בראשית התהוותם לעם בירידה לארץ מצרים לעמקי הטומאה ולנפתולי היסורים והשיעבוד עד שזוכים להתרומם לפסגות הגבוהות ולעמוד כבני הקב”ה “בני בכורי ישראל”, ברצונינו לעמוד על כוחו של משה רבינו כגואל מול מצרים ופרעה כשמעבדים, ואין זה דבר מקרי אלא שכוחו של משה הוא הוא העומד לבני ישראל כדי להוציאם ממצרים.

והנה בליל הסדר כל איש ואיש מישראל אומר בדברי בעל ההגדה “עבדים היינו לפרעה במצרים וכו’ ויוציאנו ה’ מארץ מצרים, ואילו לא הוציא אותנו הקב”ה משם לא היינו נגאלים”, וכן בהמשך ”עבדים היינו לפרעה ויוציאנו ה’, לא על ידי שרף לא על ידי שליח אלא הקב”ה בכבודו ובעצמו”, רואים אנו שכדי לחולל את המהפך ולהוציא את בני ישראל משיעבוד מצרים אין זה דבר של מה בכך – אלא רק לקב”ה בכבודו ובעצמו יש את הכוח להביא את הגאולה.

אמנם בסוף התורה בחומש דברים כתוב: ”ולא קם נביא עוד בישראל כמשה עבדו אשר ידעו ה’ פנים מול פנים לכל האותות והמופתים אשר שלחו ה’ לעשות בארץ מצרים לפרעה ולכל עבדיו’. הנה התורה בעצמה זוכרת ומציינת את משה רבינו כציר המרכזי וכמחולל הגאולה ”ולא קם כמשה לכל האותות והמופתים”, מדוע אם כן בהגדה של פסח חלקו של משה רבינו נמחק מהתודעה, ואדרבה הדגש הוא על מעשי הקב”ה בכבודו ובעצמו הוא – שהם הם התשתית לתקומת בני ישראל לשחררם מאפלה לאורה.

ב

וכדי שנעמוד על פשר הדברים נתחקה אחרי תולדות משה, ובפסוקי התורה התאור הוא כך: ”ותהר האישה ותלד בן תרא אותו כי טוב”, ומבאר רש”י, כי טוב – הוא שנולד נתמלא כל הבית אורה ע”כ. והיינו שמשה רבינו כבר מראשית יצירתו מבשר במהותו את בשורת הגאולה, בני ישראל במצרים בעומק הגלות בצללי האפלה מצפים לגאולה מאפילה לאורה ועל משה רבינו נאמר ”כי טוב” – כולו מלא אורה, אור הגאולה. ואור זה מבארים המפרשים שייך לאור שגנזו הקב”ה לצדיקים לעתיד לבוא, משה כולו שייך לבשורת הגאולה כל מהותו כגואל.

והנה אם נתחקה אחר לשונו של הרמב”ם נגלה הארה חדשה שכן כותב הוא בתוך דבריו ”ומאהבת ה’ ומשומרו את השבועה לאברהם אבינו עשה משה רבינו רבן של כל הנביאים, משה רבינו זה יצירה מיוחדת במינה מציאות על טבעית זה המכוון בלשונו עשה משה רבינו שהקב”ה עשה את משה רבינו כנשמה גבוהה כרבן של בני הנביאים”.

ועלינו לתהות א”כ על קנקנו של משה רבינו במה היה כוחו, ולאיזה דרגות העפיל עד שזכה להיות רבן של כל הנביאים, והנה בתורה מתואר נס הצלת משה בלשון זה: “ויגדל הילד ותקרא שמו משה כי מן המים משיתהו”, ועלינו להבין כי שמו של האדם זה אינו במקרה אלא מהותו אמיתית מתבטאת בשם האדם, ושמו מבטא את כל ישותו ומהותו של האדם. ומשה מכונה כמשה על שום מה על ”כי מן המים משיתיהו” שלכאורה אינו אלא רק תיאור שולי על נס הצלתו, אך אין בזה להבין מדוע כך נחרט שמו, ובמבט כולל על כל גלות מצרים נשים לב כי למים יש מקום דומיננטי בתהליכים של הגאולה, משה רבינו הגואל שמו משה ”כי מן המים משיתיהו”, וכן עם ישראל נקראו גאולים רק בסוף בעומדם על הים “שירה חדשה שבחו גאולים בשמך על שפת הים” – שלימות הגאולה היתה רק בקריעת ים סוף.

אם נעמיק נמצא שכוחו של עם ישראל הוא בהתגברות על כח המים ועל זה שמו של משה וכך הוכרע נצחון עם ישראל, ובאמת גם כוחם  של מצרים מתואר בהפטרת פרשת וארא בהגיגי פרעה “לי יאורי ואני עשיתיו”, גם בזה כוחו של פרעה מיוצג הוא בכח המים.

ג

ושורש הדברים הוא שהמים בהתגלמותם כים הם תמיד רבים, שהרי לא מצינו בלשון הקודש מים בלשון יחיד, כי כוחם של המים הוא כדבר חסר צורה ללא תכלית, ללא יעוד וללא שום יחודיות. האדם משליט נשמתו על חומרו על גופו על ידי הצבת יעדים ומגמות לעצמו – בכך פועל על גופו לעצבו ולרוממו. המים – הם הדבר ההפכי, ישנו ביטוי השגור בפי ההמון ”ים התאוה”, החומריות התאוה – לזרום עם החיים – ללא תכלית וללא מגמה, בלי לשלוט על החומר זהו ביטוי המים.

פרעה ”הולך על היאור”, היאור משקה את ארץ מצרים, ובכך מצרים מתנתקת מקשר עם בורא העולם, יש להם ערוץ השפעה עצמי משלהם, היאור עולה לפניהם וכך נופלים למרגלות התאוה להנהגת הטבע והחומר, בזה רב כוחו של משה בתגברות על כח המים בחתירה להשיל הגוף ולהיות רבן של נביאים.

ד

משה נבחר להיות רבן של כל הנביאים והתורה הקדושה עצמה מכתירתו בכתר שאין שני לו ”ולא קם כמשה נביא אשר ידעו ה’ פנים מול פנים לכל האותות והמופתים”, והיינו שלא רק נבואתו היא בדרגה וברמה של ”פנים מול פנים” – אלא אף אותותיו ומופתיו, נשגבה מעלתו של משה ונשתדל לתת צוהר להבנת דברים עמוקים אלה.

בפרשת וארא אומר הקב”ה למשה ”וארא אל אברהם ואל יצחק ואל יעקב באל שדי ושמי ה’ לא נודעתי להם”, שם שדי הוא מלשון שאומר לעולמו די, הקב”ה בשם שדי מתערב בבריאה ומשדד (מלשון שודד) המזלות ומגלה שהוא השליט העליון הוא האלוקים על כל אלוהים. וזה ”וארא אל אברהם וכו’ ושמי ה’ לא נודעתי להם”, בשם הוי”ה – בשם שאני מהווה את הכל – ”לא נודעתי להם”, שם הוי”ה גדול הוא לאין ערוך משם שדי, שם שדי זה שהקב”ה משדד המזלות, אך שם הוי”ה עניינו שהקב”ה מהווה הכל, וזהו גילוי הרבה יותר עליון – שאין שום כח בעולם, לא שהקב”ה יותר חזק (להבדיל) ושולט על כוחות אחרים ח”ו, אלא שאין שום כח בעולם כלל, ורק כוחו של הקב”ה קיים – שהוא מהווה את הכל.

ובמתן תורה זכו גם כן בני ישראל לגילוי זה כמו שכתוב “אתה הראית לדעת כי ה’ הוא האלוקים אין עוד מלבדו” – שאין שום כח רק הקב”ה מלבדו, משה שכינה מדברת מתוך גרונו שנולד נתמלא הבית כולו אורה, וזכה  לנבואה ברמה של אספקלריא המהירה משום שהשיג את שם הוי”ה – את זה שהקב”ה מהווה הכל ואין עוד מלבדו.

משה השיל מעצמו את חומרו בהתגברו על התאוה – על כח המים עד שהשכיל לזכך כוחו ולראות עין בעין כי ה’ אין עוד מלבדו ואז לנבואה עד אשר דברו פנים מול פנים. וזוהי כוונת התורה בספר דברים ”ולא קם כמשה נביא אשר דברו פנים מול פנים לכל האותות והמופתים” – שגם המופתים הם בגילוי של פנים מול פנים והיינו ניסי משה לא כשאר הניסים שמגלים השם שדי אלא בשם הוי”ה בגילוי שהוא מהווה את הכל. וכדוגמת מכת דם שנעשה נס במציאות על טבעית – שאותו המים שהם דם למצרים הם הם המים לישראל, אופן הנס שעל ידי דבר והיפוכו – מופת כזה רק מכוחו של משה הוא על ידי שהכיר שם הוי”ה שהוא מהווה את הכל.

משה רבינו אינו שליח סתם הוא – אלא ידו של הקב”ה הוא, ויותר מזה – ששכינה מדברת מתוך גרונו, וזה הוא ששנינו בהגדה של פסח – שכל המסר של יציאת מצרים היא שגאלנו הקב”ה בכבודו ובעצמו, ולמשה רבינו מעצמו אין כלום, אלא רק שכינה מדברת מתוך גרונו

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים