הישן והשוטה – מעמדם בקיום המצוות

רבני בית ההוראה
כ"ד כסלו ה'תשע"ב

הרב מאיר אברהם שליט”א

א

בהקדמה לפי’ המשניות קובע הרמב”ם ש”תכלית העולם וכל אשר בו, הוא איש חכם וטוב והוא כאשר יתברר לאיש שהוא ממני האדם, הדעת והמעשה”. ואכן, פונות מצוות התורה אל שני רבדים אלה, הרוחני – הדעת, והפיזי – המעשה. בעת שהאדם עירני, דעתו פעילה יוצרת ומסיקה וגופו פעיל במעשי המצוות, הרי הוא האדם השלם, אולם, מה תהא זיקתו לקיום מצוות בשעת שינה, שבה הדעת כביכול “כבויה” ואף הגוף, או בעת שטות, שבה הדעת פעילה, אך משובשת ומאידך הגוף פעיל כבכל אדם.

ואכן במקומות רבים בגמ’ מצינו נידון אודות מחויבות השוטה והישן בסוגיות שבין אדם לחבירו, כמו בעניני נזיקין, גיטין וקידושין, קנין ועוד. כאן נתרכז במישור אחר, זיקתם לעולם המצוות שבין אדם למקום, בשכרן ובאיסורן.

והנה המושכל הראשון אודות מצבים אלה, הוא להניח שהאדם פטור בהן ממצוות  כדפסק הרמב”ם (הל’ חגיגה פרק ב הלכה ד) אודות חש”ו וז”ל: מפני שאינן בני חיוב והרי הם פטורים מכל מצוות האמורות בתורה ע”כ. וכן נפסק לגבי ישן בשאילת יעב”ץ (הובא בשד”ח מע’ יו”ד כלל לד): דישן לאו בן דעה, לא למצווה ולא לעבירה, לא לשכר ולא לעונש עכ”ל. ואולם ממקומות רבים ניתן להסיק על היותם שייכים במצוות גם במצב השינה והשטות, הן לעניין חלות המצווה והן לעניין לעבור באיסור במעשי העבירות:

א. בהל’ אבילות פסק הרמ”א (יו”ד שעב, א) בזה”ל: כהן שהוא ישן ומת עמו באוהל, צריכין להקיצו ולהגיד לו – כדי שייצא. ומבאר הש”ך (שם ס”ק ג): דאע”ג דלא ידע, מ”מ איסור עבד בשוגג ואע”ג דאינו מעשה ולאו שאין בו מעשה אין לוקין עליו – איסור דאו’ מיהא איכא ע”כ.

ב. בספרי זוטא (פר’ קורח אות ג) למדים מן הפס’ ”ושמרו משמרתך ומשמרת כל האוהל”,  שהכהנים והלויים שומרים בכ”ד מקומות במקדש. ובפי’ אמבוהא דספרי על הספרי (שם) כתב כי האבנ”ז (יו”ד סימן תמד) נשאל אם כיום יש חובה להושיב שומרים על מקום המקדש, שכן עיקר המצווה משום כבוד, וכיוון שקדושת המקום הינה אף לעתיד לבא א”כ תנהג המצווה גם כיום. והשיב, דשמירה הינה אחת מעבודות שבמקדש ואסורה לטמאי מתים ולפיכך בזה”ז שכולנו טמאי מתים א”א לשמור. בעל האמב”ד תמה ע”כ דמוכח ברמב”ם (הל’ בית הבחירה פרק ח הלכה ו) שהכהנים היו מקיימים מצוות  שמירה גם  בשעת שנתם, וא”כ מוכרח שאין זו עבודה (שבה דרושה מודעות, וישן גרוע ממתעסק בקדשים דפסול), אלא מצווה בעלמא – שאפשר לקיימה גם בשעת שינה.

ג. השד”ח בכללים (מע’ יו”ד כלל לה), מוכיח מדברי הט”ז (או”ח סימן ח, טו) דהלן בציצית של יום – לא יברך עליה בבוקר, משום ספק ברכות להקל, שכן נחלקו הרמב”ם והרא”ש האם כסות יום בלילה חייבת בציצית. ומדבריו נראה שגם בעת השינה ממשיך האדם בקיום המצווה, דאל”ה – למרות המחלוקת, צריך היה לברך, שכן בעת שנתו פסק ממנו החיוב במצוות ומשהתחדש לכשיתעורר יתחייב בברכה.

ד. בגמ’ ר”ה כח, א אי’: א”ל אביי אלא מעתה ישן בשמיני בסוכה ילקה (משום בל תוסיף). ובשו”ת דבר אליהו (סימן נה) מבאר, שאין להבין את כוונת אביי שרצה לחייב מלקות ממש, שהלא בשעת השינה הרי הוא שוגג, ועל שסמך את עצמו לישון – הרי”ז רק ”הכשר עבירה” בעלמא – שכן השהיה עצמה בסוכה לא נאסרה משום בל תוסיף (וכדאי’ בגמ’ סוכה מז, ב: “מיתב – יתבינן”, ורק שינה נאסרה). נראה א”כ, שכוונת אביי – שהישן, עובר בכך על איסור ממש שיש בו מלקות.\

ב

כאמור, גם לגבי שוטה, הנחת המוצא היא שפטור מן המצוות. אך הדברים אינם כה פשוטים כמבואר בפמ”ג (פתיחה כוללת חלק ב אות ג) שכתב: לאו בני דעה נינהו (לגבי שוטים) ומקרי אין מחויבין בדבר, מ”מ בני מצוות הווין עכ”ד. ואכן, הגר”ח הלוי בחידושיו על הרמב”ם (הל’ קרבן פסח פרק ה הלכה ד) מייסד דרך בעניין זה ומחלק בין מצוות “גברא” למצוות “חפצא” (ובכך מיישב מדוע פסק הרמב”ם שהאוכל מצה בעת שטותו ונשתפה – לא יצא ידי חובתו, ואילו אם הקריבו עליו קרבן פסח בעת שטותו ונשתפה – עלה לו קרבנו) – מצוות אכילה הינה מצוות גברא, כלומר, האכילה אינה פעולת מצווה מובהקת ורק המחוייבות לאכול מצה – קובעת על אכילה זו שם של קיום מצווה, משא”כ הקרבת קרבן, הינה מעשה מצווה בעצם – מצוות חפצא, ולפיכך ניתן לזכות בה אף את השוטה וכלשונו: הדר דינא דחל קיום המצווה, אף בשוטה כיוון דמעיקר הדינים לא הופקעו.

ומעתה עולה, כי ניתן לקיים מצוות חפצא ולזכות בהן את השוטה וכ”כ בשו”ת שואל ומשיב (תליתאה סימן ל), שבכור שוטה שלא פדאו אביו, חיוב פדייתו מוטל על בי”ד: “שאף שהם פטורין (השוטים) אבל לא שאינן רשאין וה”ה בני מצוות כממש”כ מהרי”ל (סימן קצו), א”כ למה לא יזכו אותו בי”ד במצווה זו”, שהרי היא מצוות חפצא כאמור.

ג

דין זה יהא נכון אף לגבי מזוזה, שאם יקבעוה בבית השוטה יזכה במצווה ואף ראוי לזכותו בה. וכן מצינו בעניין הצדקה כמבואר בכס”מ (סוף הל’ נחלות), דבי”ד יורדים לנכסי השוטה ונותנים צדקה מממונו, מתוך אומדנא שמן הסתם היה ברצונו שיעשו כן, וכ’ מהרי”ט (חלק א סימם קכז): וכ”ת פסיקת צדקה זו היאך תגן על היתומים, דכיוון שהם אינם נותנים מדעתם אין להם מצווה בכך ומה תועלת בפסיקה זו, מ”מ כל שעניים נהנים מנכסיהם זכות הוא להם, כאותה שאמרו הרי שנפלה סלע מכיסו ומצאה עני ונתפרנס בה זכות היא לו.

אלא שהגרמ”מ פרבשטיין שליט”א בספרו משפטי הדעת (עמ’ קלט) מגביל זאת בקבעו, שנראה כי אין להוציא מממונו של השוטה עצמו ע”מ לקיים עבורו מצוות, פרט למצוות מיוחדות שניחנו בסגולת שמירה או תועלת אחרת מעבר לשכר הרוחני של כל מצווה וכדמשמע בשו”ת חת”ס (או”ח סימן ב) לגבי צדקה וז”ל: ואע”פ שאינו מצווה ועושה, מ”מ ממונו מגן עליו והו”ל כאילו קנו לו סם חיים ע”כ, והמעוניין למרות זאת לזכותו, יוציא מממון עצמו ויזכה את השוטה במצווה.

 

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים