ערלה – חלק א’

ב' אב ה'תשע"א

בתורה:

“וְכִי תָבואוּ אֶל הָאָרֶץ וּנְטַעְתֶּם כָּל עֵץ מַאֲכָל, וַעֲרַלְתֶּם עָרְלָתוֹ אֶת פִּרְיוֹ שָׁלושׁ שָׁנִים יִהְיֶה לָכֶם עֲרֵלִים לֹא יֵאָכֵל”

(ויקרא י”ט)


איסור ערלה:

בשלוש השנים הראשונות אחר נטיעתו של עץ מאכל, פירותיו אסורים באכילה ובהנאה. פירות אלו נקראים “ערלה”. איסור ערלה חל רק על פרי העץ. ולכן רק צמח שהוגדר הלכתית כעץ לעניין איסור ערלה או לעניין ברכת בורא פרי העץ, נוהג בו איסור ערלה, לכן הירקות החד שנתיים שברכתם בורא פרי האדמה: ואף בננות, שאינן חד שנתיות אך נפסק שברכתן בורא פרי האדמה – אין בהן דין ערלה.

משמעות השם ערלה:

רש”י מפרש: “וערלתם ערלתו – ואטמתם אטימתו, יהא אטום ונסתם מלהנות ממנו” עכ”ל.

ערלה מלשון אטום – מכוסה כעין מה שנאמר: ‘ומלתם את ערלת לבבכם’ ונאמר: ‘ומל ה’ אלוקך את לבבך’. כלומר הלב שהינו אטום, מכוסה – על ידי ערלת הלב – מלחוש באהבת הקדוש ברוך הוא ומלהרגיש אלוקות. יש למול את ערלתו, להסיר את האטימות, להרים את הכיסוי, לפותחו, בכדי שיוכל להרגיש אלוקות. כך העץ, בשלוש שנותיו הראשונות הינו ערל – אטום, אסור, סגור ומכוסה הרמטית לשימוש, הן באכילה והן בהנאה.

טעם האיסור:

מזיק לבריאות:

הרמב”ן בפירושו על התורה כותב שני טעמים. האחד: כי הפרי בשלוש שנים הראשונות לנטיעת האילן מזיק לבריאות עקב הלחות הדבוקה בו. הרמב”ן משווה את פירות הערלה לשאר המאכלים האסורים כמו דגים ללא קשקשת, וכשאר בעלי החיים שאסרה התורה מפני  שמזיקים הם לגוף האדם.

טעם נוסף מביא הרמב”ן: מפני שבשנה הרביעית יש להביא את הפירות קודש לה’ כמו שנאמר: וּבַשָּׁנָה הָרְבִיעִית יִהְיֶה כָּל פִּרְיוֹ קֹדֶשׂ הִלּוּלִים לַה’. מחד יבול שלושת השנים הראשונות אינו משובח דיו בכדי להביאו לה’. ומאידך לא ראוי לאכול מהעץ לפני שהביאו מפירותיו קודש הילולים לה’. לכן אין לאכול מהפירות לפני שהבאנום לה’.

הרמב”ם

הרמב”ן מביא טעם נוסף בשם הרמב”ם במורה נבוכים: “כי היו לחרטומים ולמכשפים בזמן ההוא מיני כישוף, יעשו אותם בעת נטיעת האילנות, ויחשבו כי בהם ימהר האילן להוציא פריו קודם זמנו הידוע במנהגו של עולם. ובבואו יקריבו את הפרי לפני העבודה זרה שעשו בשמה הכישוף ההוא. ולכך ציותה התורה באסור הפרי הבא קודם שלש שנים, שלא יבאו לעשות המעשים הרעים ההם, כי רובי האילנות יביאו פירות בשנה הרביעית. ושנאכלהו לפני השם – היפך אכלם אותו לפני עבודה זרה”

ראש השנה לנטיעה:

במשנה: [מסכת ראש השנה א א]

“ארבעה ראשי שנים הם:

באחד בניסן, ראש השנה למלכים ולרגלים.

באחד באלול, ראש השנה למעשר בהמה; רבי אלעזר ורבי שמעון אומרין, באחד בתשרי.  באחד בתשרי, ראש השנה לשנים לשמיטים וליובלות, ולנטיעה ולירקות.

באחד בשבט, ראש השנה לאילן, כדברי בית שמאי; בית הלל אומרין, בחמישה עשר בו”.

ומפרש רש”י:

לנטיעה – “למניין שני ערלה, ואפילו נטעה באב, כלתה שנתה הראשונה לסוף אלול…”

כלומר: חישוב שנת ערלה אינו מיום נטיעת האילן, אלא לפי שנות העץ. שנת העץ מתחילה בא’ בתשרי.

בחלקו השני של המאמר נלמד על המשמעות המעשית. של היות א’ בתשרי ראש השנה לנטיעה. ועל תזמון הנטיעה לט”ו באב.

2 תגובות

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים