פרשת חקת – החילוק בין חוק למשפט

כ"ה סיון ה'תשע"א

“…זאת חקת התורה…ויקחו אליך פרה אדומה תמימה…” (במדבר י”ט, ב’)

זאת חקת התורה, לפי שהשטן ואומות העולם מונין את ישראל, לומר מה המצוה הזאת ומה טעם יש בה, לפיכך כתב בה חקה, גזרה היא מלפני ואין לך רשות להרהר אחריה. (רש”י)

חוק פירושו מצוה שאין אנו מבינים את טעמה. לכן אומות העולם לועגים ומצערים את ישראל על שמקיימים מצוה זו. באמת, יש להבין מדוע נצטווינו גם במצוות שאין להן טעם, הלא אם הדבר הנכון הוא שנבין את טעמי המצוות מדוע ישנן מצוות שאין טעמן ידוע?

עוד שאל הגאון ר’ משה פיינשטין זצ”ל, הלא בפרשת ואתחנן נאמר “ראה למדתי אתכם חקים ומשפטים…ושמרתם ועשיתם כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים אשר ישמעון את כל החקים…ואמרו רק עם חכם ונבון הגוי הגדול הזה” (דברים ד’, ה-ו), א”כ מפורש בתורה שהיהודים נחשבים בעיני הגויים לחכמים ונבונים בזכות שמירת החקים, לכאורה דבר זה עומד בסתירה גמורה לנאמר בפרשתנו שקיום החקים בעיניהם מהווה סיבה ללעג וציעור ישראל?

התשובה היא שבאמת השלימות האמיתית היתה אם האדם היה מבין את כל טעמי המצוות לאמיתם והיה עובד את הקב”ה מתוך שלימות ה”דעת” וכפי שמשה רבנו הבין את טעמי המצוות כולן. אלא שחובתנו היא “לעבוד” את הקב”ה עם הדעת. האדם אוהב עצמאות ופעמים שדעתו מהווה כלי למרוד בקב”ה ולעשות לפי דעתו ולא כפי שנצטווה. כשמחנכים למשמעת נותנים לילד לעשות דברים גם בלי שהוא מבין. עליו להתרגל לכך שיש דברים שהוריו ומחנכיו כבר יודעים ומבינים שזו טובתו ועליו לעשות כן אף אם עדיין אינו בשל להבין טעמם.

גם התורה באה לחנך אותנו לבטל את דעתנו מפני דעת התורה וחכמיה. באמצעות מצוות אלו שטעמם אינו ידוע ובכל זאת אנו מקיימים אותן, משום שכך ה’ אלוקינו ציווה אותנו, היהודי מכופף ומכניע את גאוותו כדי להרגיל את עצמו להיות עבד ה’.

מכוח החוקים אנו למדים שגם המצוות האחרות שטעמיהם נראים לכאורה פשוטים ומובנים, אין זה אלא לפי מיעוט השגתנו, אולם לכל מצווה ומצווה ישנם טעמים עמוקים ונסתרים התלויים בכל השתלשלות העולמות, וחובתנו לקיים המצוות כי כך נצטווינו, אף שלא ידועים לנו כל טעמיהם בשלימות. לכן טעמי המצוות מכונים “טעמים” מלשון “טעם” שאין זה אלא לתת לנו הרגשת “טעם” בקיום המצווה אך עלינו לדעת שאין זו הסיבה היחידה שבגללה נצטווינו על מצווה זו.

משה רבנו שהתורה כינתה אותו “עבד נאמן” לקב”ה, כבר לא נצרך לחינוכם של החוקים כי כל מהותו היתה עבדות לקב”ה, לכן הוא היחיד שנודעו לו כל טעמי המצוות.

הגמרא דורשת “אדם ובהמה תושיע ה’ – אלו בני אדם הערומים בדעת ומשימים עצמם כבהמה לעול תורה”. מה כוונת הגמרא?

החיה פראית חופשית ועצמאית, אולם בזכות עצמאותה יש לה תכונה מיוחדת שנותנת לה את יופיה. לכן חלק משבטי ישראל נדמו לחיות מסוימות ועד היום נקראים אנשים בשמות אלו המרמזים לתכונות טבע מיוחדות. לעומתה, לבהמה אין שום חן ויופי, כולה כנועה ומשועבדת לרשות בעליה. לכן אין אנשים שנקראים בשמות של בהמות, אולם על המזבח אין מקריבים אלא בהמות, כי מהות הקרבן להכניע עצמנו לפני הקב”ה.

על האדם להיות בעל דעה והיא הנותנת לו את יופיו, אלא שעדיין חסרה לו שלימותו אם מתגאה הוא בדעתו ואינו מכופף עצמו להיות עבד ה’. זוהי כוונת הגמרא “בני אדם הערומים בדעת – שיודעים לכלכל את צעדיהם בדעת, מחד. ולאידך גיסא משימים עצמם כבהמה ומתנהגים בענווה.

מעתה מובן גם, שאף שבתחילה הגויים לועגים לישראל על שעושים את המצוות ללא הבנה, אולם בסופו של דבר כשרואים את סגולתם של עם ישראל, את חכמתם, בינתם ועם כל זה, נעימות הליכותיהם הם עומדים מוקסמים “כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים”. רק כשעם ישראל  מקיימים גם את חוקי התורה (המצוות שטעמם נסתר) וגם את משפטיה (המצוות שטעמם נגלה), חכמתם ובינתם מתקיימת ונעשים פאר לשאר העמים.

טעות זו של אומות העולם חזרה על עצמה במקום נוסף. הגמרא במסכת שבת (דף פ”ט) אומרת מדוע נקרא שמו של הר סיני בשם זה? משום שעליו ירדה שנאה לגויים. וביאר רש”י “שלא קיבלו בו תורה”. והלא ידועים דברי המדרש (המובאים ברש”י בתחילת פרשת וזאת הברכה) שהקב”ה בא לכל העמים והציע להם לקבל את התורה וכולם שאלו מה כתוב בה וסירבו לקבלה, רק עם ישראל ענו ללא שאלות נעשה ונשמע. א”כ על מה השנאה של הגויים שלא קיבלו את התורה?

התשובה היא שזו שנאה עצמית, אחר שראו את גדולת עם ישראל, הלקו אומות העולם את עצמם ואמרו: “איך היינו כה טפשים ושאלנו שאלות ולא קיבלנו את התורה”

רק עם ישראל שהיו מסוגלים להשתמש ברָז שמלאכי השרת משתמשים בו וענו “נעשה ונשמע” הם המסוגלים לקיים את חקי התורה ומשפטיה ולהיות עם סגולה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *