בגמ' סוטה ב. אמר רבה בר בר חנה – וקשין לזווגן כקריעת ים סוף שנא' "אלקים מושיב יחידים ביתה – מוציא אסירים בכושרות".
רש"י מפרש – כקריעת ים סוף – שנשתנו סדרי בראשית.
בכושרות – הוציא את ישראל ממצרים בחודש כשר – לא חמה ולא צינה, מקיש זיווג יחידים ליציאת מצרים.
לפי דברי רש"י שהדימוי של מציאת הזיווג לקריעת ים סוף הוא בזה ששם השתנו סדרי בראשית – קשה מדוע אומרת הגמ' כקריעת ים סוף בדוקא ולא כיציאת מצרים, הרי יציאת מצרים כוללת בתוכה גם את קריעת ים סוף שהיתה גמר היציאה – ובפרט שלפי פירוש רש"י אין רמז מהפסוק – לקריעת ים סוף בדוקא.
ויתכן לבאר את הדברים.
רבינו בחיי בפרשת ויקרא מביא את דברי המדרש – מים התחתונים נקראו מים בוכים …כי בשעה שחלק הקב"ה את המים נתן אלו למעלה למטה התחילו המים התחתונים בוכים… אמר רבי אבא – בבכי נתפרשו המים התחתונים מן העליונים, אמרו אוי לנו שלא זכינו להיות למעלה להיות קרובים ליוצרנו, מה עשו העיזו פניהם ובקעו תהומות ובקשו לעלות עד שגער בהן הקב"ה… אמר להם הקב"ה הואיל ולכבודי עשיתן כל כך – אין להם רשות למים העליונים לומר שירה עד שיטלו רשות מכם שנא' "מקולות מים רבים אדירים – משברי ים אדיר במרום ה'" ולא עוד אלא שעתידין אתם ליקרב על גבי מזבח במלח וניסוך המים.
וראיתי במאמר "באר מרים" מהרב הגאון ר' אורי יונגרייז שליט"א שמבאר שההבדלה בין המים העליונים למים התחתונים היא ההבדלה שבין העולם הרוחני של אור עליון – לבין העולם הגשמי ועל כן בכו המים התחתונים – על הפרידה מהאור הרוחני העליון.
ופיוסם הוא בזה – שעיקר השלמות של העליונים ומילוי תכליתם שזה נכלל במה שהם אומרים שירה – הוא על ידי שנוטלים רשות מן התחתונים – דהיינו על ידי העלאת המים התחתונים וחיבורם למעלה. עכ"ד שם
ויתכן לומר שהמצב של מים בוכים מתייחס ליום שני, שאז נוצרה ההפרדה בין המים העליונים ובין המים התחתונים – ואילו הפיוס שלהם מתיחס ליום שלישי.
וביאור הדבר – הבכי של המים התחתונים, הוא על פרידתן מקרבת אלקים, והפיוס הוא על ידי האפשרות להתעלות ולהתחבר לעליונים למרות ההפרדה.
ביום שני – כאשר המים כיסו את היבשה, פירוש הדבר שהמים מתפרצים ללא גבול וללא שום התאמה לתכלית הבריאה ועבודת ה' – במצב כזה הם נקראים מים בוכים.
לעומת זאת ביום השלישי כאשר נראתה היבשה, פירוש הדבר שהמים מצטמצמים בגבולם – לצורך השימוש בהם ככלי לעבודתו ית' – במצב כזה הם המאפשרים לעליונים לומר שירה, על ידי העלאת כבוד ה' דוקא מתוך המים התחתונים.
והנה בילקוט שמעוני [תהילים סח] על הפסוק "מוציא אסירים בכושרות" מובא – רבי נתן אומר בכושרות – אלו בוכים ואלו משוררים – מצרים בוכים שנאמר "ומצרים מקברים" – וישראל משוררים שנאמר "קול רינה וישועה באהלי צדיקים"
ביציאת מצרים נעשתה הפרדה בין מצרים השייכים למים הבוכים – המים התחתונים המנותקים מן המים העליונים – לבין ישראל השייכים לשירה – מים המחוברים לעליונים.
ובילקוט שם – זבדי בן לוי פתח – "אלקים מושיב יחידים ביתה" – אתה מוצא עד שלא נגאלו ישראל, היו ישראל יוצאין בפני עצמן והשכינה בפני עצמה כיון שנגאלו, נעשו כולן המוניא אחת ושרתה שכינה ביניהן.
הוי אומר שבגאולת מצרים התאחדו המים הבוכים עם המים השרים – "מוציא אסירים בכו- שרות" – בכי ושירות התאחדו.
בילק"ש על קריעת ים סוף נאמר – לאדם יחידי עשיתי ים יבשה – לעדת קדושים איני עושה ים יבשה? – מבואר בדברי הילקוט – שבקריעת ים סוף היתה חזרה על הבריאה של היום השלישי.
איתא בחז"ל שבקריעת ים סוף נבקעו כל מימות שבעולם – ומבאר המהר"ל שהכונה היא שיסוד המים שבבריאה נבקע. [ראה במאמר "קריעת ים סוף והתומים" ביאור הדבר].
ויש לבאר שבקריעת ים סוף בדומה ליום השלישי – יסוד המים קיבל את תיקונו, שוב אינו עומד לעצמו, אלא הופך להיות כלי לגילוי כבוד ה'.
לפי זה "בכושרות" – בכי – ושירות, רומז על קריעת ים סוף בדוקא, ששם המים הבוכים הצטרפו אל השירה של המים העליונים. אולי לכן למדו חז"ל מהפסוק הזה, שקשה לזווגן כקריעת ים סוף דוקא.
לפי זה יש לבאר את הדמיון שבין הזיווג של איש ואשה – לקריעת ים סוף.
יתכן לומר שהאשה יש בה דמיון לבחינת המים התחתונים, עיסוק תמידי בעניני החומר, שללא החיבור לעליונים יש כאן בחינה של המים הבוכים על הניתוק מהשכינה. על ידי הצירוף שלה עם התורה של בעלה, על ידי שלמות הבית, ששם גם עניני החומר משמשים כלי לעבודתו ית' – מתאחדים הבכי והשירות.
וזהו פירוש הפסוק – כדוגמת "מוציא אסירים בכושרות" – החיבור של הבכי והשירות – בקריעת ים סוף – כך "מושיב יחידים ביתה" – כך הם חיי הבית היהודי.
