יציאת מצרים – תחית המתים

רבני בית ההוראה
י"ב ניסן ה'תשע"א

המפרשים מבארים שעשר מכות מצרים אשר באו להראות את יכולת השי”ת ושליטתו בטבע – מתחלקות לכמה מערכות, אשר כל אחת באה לגלות את יכולת השי”ת – בחלק אחר של הבריאה.

שלש המכות הראשונות דם – צפרדע – כינים שייכות לחלק הבריאה שבגובה הקרקע – הדם – במי הנילוס, הצפרדע – יצאה מהנילוס, והכינים נהיו – מעפר הארץ.

שלשת המכות הנוספות ערוב – דבר – שחין באו להראות את יכולת השי”ת ושליטתו במה שהולך על גבי הקרקע – ערוב – על ידי הבהמות והחיות, הדבר – בבהמות והשחין – באדם.

מכות – ברד – ארבה – חשך באו להראות את שליטת הבורא ית’ באויר, הברד – יורד מהשמים, הארבה – עף באויר, ומכת חשך היא – ביטול המאורות אשר בשמים.

המכה העשירית – מכת בכורות, באה ללמד את שליטת השי”ת בחיים עצמם – בחיים אשר מקורם הוא מעל השמים ומעל הטבע.

הגמ’ בריש תענית אומרת – שלש מפתחות לא נמסרו לידי שליח, מפתח של גשמים – פרנסה, מפתח של יולדת ומפתח של תחית המתים.

ומבאר ה”מסילת – ישרים” בסוף הפרק האחרון, ששלשת מפתחות אלו הם ענינים של חיים, וענין החיים הוא הדבר המסור להשי”ת יותר מכל – ועל כן לא נמסרו לידי שליח.

על פי זה יש לבאר – מדוע נאמר במכת בכורות “ועברתי בלילה הזה” ופירשו חז”ל, כמובא בהגדה של פסח, אני ולא מלאך, אני ולא שרף, אני ולא השליח, אני ולא אחר.

מאחר ומכת בכורות היתה גילוי של יכולת הש”ית ושליטתו בחיים עצמם, וכיון שענין החיים לא ניתן לידי שליח, על כן מכת בכורות בליל יציאת מצרים נעשתה על ידי הקב”ה בעצמו בעברו בארץ מצרים להכות את הבכורות.

ולכאורא יש לשאול על זה, אמנם נתינת החיים לא נמסרה לידי שליח – אבל נטילת החיים הרי נמסרה למלאך הממונה על כך. וכאן במכת בכורות מדובר בנטילת חיים?

הענין יבואר על פי דברי ה”אור החיים הקדוש” – המבאר שמיתת הבכורות בליל פסח לא היתה באופן הרגיל.

האוה”ח הקדוש מבאר – שלכל בכור גם אם הוא בכור מצרי, יש בו ניצוץ קדוש המחיה אותו וכאשר השי”ת עבר בליל פסח בארץ מצרים, הקדושה הנוראה משכה אליה את הניצוץ הזה ועל ידי זה מת – ובזה ביאר את הלשון “ועברתי בארץ מצרים – ומת כל בכור” שלא נאמר והרגתי או והכיתי. כי באופן הזה שמתו היה זה כאילו מתו מעצמם – על ידי זה שהשי”ת עבר בארץ מצרים.

ויש לבאר, שהואיל ותכלית מכת בכורות היתה, להראות שהשי”ת הוא מקור החיים, על כן מיתתם היתה באופן זה שהשי”ת עבר בארץ מצרים – וההתגלות של השי”ת שהוא מקור החיים – גרמה לכך שהניצוץ הקדוש המחיה כל בכור כאמור, נמשך אל מקורו – אל השי”ת ועזב את גופו של הבכור – ואופן זה של מיתת הבכורים היתה יכולה להעשות דוקא על ידי השי”ת ולא על ידי מלאך – ובזה התגלה שהשי”ת הוא מקור החיים.

ויתכן להרחיב את דברי ה”אור החיים” הקדוש ולומר, שבאמת התגלות זו עצמה, היא אשר הוציאה את ישראל מגלות טומאת מצרים.

כאשר השי”ת עבר בארץ מצרים, אזי מכל בכור מבכורי מצרים נמשך אליו רק ניצוץ קטן מן הקדושה אשר הוא זה שהחיה אותם, וכל חלקי נפשם הנותרים מתו כי לא היו ראויים להתדבק בקדושה – אבל נפשות ישראל זרע האבות הקדושים – שעברו עליהם שנות שעבוד וזיכוך אזי כאשר עבר השי”ת בארץ מצרים, נמשכו עם כל חלקי נפשם אליו ית’ – וכך יצאו מתחת רשות טומאת מצרים.

ובזה יבואר מה שהביא בהגהות רע”א [או”ח סי’ ס”ז] לשון המדרש – שנו רבותינו הקורא את שמע צריך להזכיר קריעת ים סוף ומכת בכורות באמת ויציב – ואם לא אמר מכת בכורות לא יצא.

וצ”ב מדוע דוקא הזכרת מכת בכורות מעכבת בסיפור יציאת מצרים?

וכן בלשון ההגדה …”אילו עשה בהם שפטים – ולא הרג את בכוריהם דיינו” – הקשה מרן הגרי”ז – הרי בשפטים נכללו כל עשרת המכות ומכת בכורות בכללם – ולמה נזכרה מכת בכורות בפני עצמה.

וראיתי עוד בהגדת “כנסת ישראל – חברון” [עמוד רנ”ט] במאמר מהגר”ד כהן שליט”א שהוסיף עוד – שבהגדה של פסח למדו שהקב”ה בכבודו ובעצמו הוציא את בני ישראל ממצרים מהפסוק “ועברתי בארץ מצרים” – אף שהפסוק הזה מדבר על מכת בכורות.

לפי מה שהתבאר אכן מכת בכורות איננה רק אחת מהמכות אלא חלק בלתי נפרד מהיציאה עצמה בליל ט”ו בניסן.

מכת בכורות ויציאת מצרים אינם ענינים נפרדים – מפני שהיציאה הרוחנית ממצרים היתה בלילה כאשר עבר ה’ בארץ מצרים ונפשות ישראל דבקו בשכינה – ועל ידי כך נגאלו מטומאת מצרים – המצב הזה עצמו הוא שגרם לכך שתצא נשמתם של בכורות המצרים – נמצא שהיציאה ומכות בכורות היו ענין אחד ממש.

על כן יש חיוב מיוחד להזכיר את מכת בכורות מפני שהיא לא רק חלק מהמכות – אלא גם חלק מהיציאה עצמה.

והנה מבואר בספה”ק, שמכות מצרים היו במהלך של נגוף ורפוא, דהיינו בכל דבר שהוכו המצרים, בדבר זה עצמו היתה רפואה לישראל.

[וכמו שמוצאים במכת חשך שנאמר “ולכל בני ישראל היה אור במושבותם” – שאין הכונה רק – שלבני ישראל לא היה חשך, אלא כשם שלמצרים היה חשך שבא מהעליונים, כמבואר במאמר הקודם בדברי המדרש שנחלקו רבי יהודה ורבי נחמיה – אם חשך מצרים בא מהאור הגנוז או מהגיהינום – כך האור שהיה לבני ישראל במושבותם היה מהאור הגנוז.]

ואם כן הוא הדין במכת בכורות, מאחר והנגף למצרים היה בנטילת החיים, על כן גם ה”רפוא לישראל” היה, שעם ישראל קיבל מציאות חדשה של חיים.

באותו הלילה התחבר כל יהודי עם חי החיים, וקיבל את מציאות החיים המיוחדת של יהודי, המציאות של “ואתם הדבקים בה’ אלקיכם – חיים כולכם היום”.

ואם כן בליל יציאת מצרים עבר עם ישראל מצב כעין תחית המתים – וכיון שנתינת החיים הזו אי אפשר שתהיה אלא על ידי השי”ת בעצמו – לכן נאמר ביציאת מצרים אני ולא אחר, אני ולא השליח.

על פי זה יובן מה שכתב הטור – שתחית המתים תהיה בניסן ועל כן קוראים בפסח את חזון העצמות היבשות – המדבר בתחיית המתים שנעשתה על ידי יחזקאל הנביא.

יציאת מצרים שהיתה בחודש ניסן היתה בחינה של תחית המתים – וממנה אנו למדים שיש קשר בין חודש ניסן לתחית המתים.

[גם מצד הטבע – הפריחה של חודש ניסן אחרי השלכת של החורף – היא בדוגמא של תחית המתים].

על פי זה יש לבאר הטעם שיצחק אבינו נולד ביו”ט ראשון של פסח.

מוצאים בכמה ענינים שיצחק אבינו הוא שייך בפרט לענין תחית המתים.

בספר “שבלי הלקט” מסדר כל ברכות השמונה עשרה מתי נתקנה כל ברכה – וכתב שברכת מחיה המתים אמרו מלאכי השרת בעת שנעקד יצחק על גבי המזבח בהר המוריה והביא עליו הקב”ה טל והחיה אותו – וכן איתא בזוה”ק – שבהיותו עקוד על המזבח פרחה נשמתו וקיבל נשמה חדשה – ובפרקי דר”א מובא שיצחק בירך אז ברכת מחיה המתים.

גם מפתיחת ברכת מחיה המתים –”אתה גבור לעולם ה'” – משמע ששייכת למידת הגבורה שהיא מידתו של יצחק אבינו. [וכן אותיות שמו רומזות על תחית המתים – כי יצחק אותיות קץ – חי]

לפיכך נולד יצחק ביו”ט ראשון של פסח שבו יצאו בני ישראל מטומאת מצרים להיות דבקים באלוקים חיים – מפני שזו היתה בחינה של תחית המתים.

[ויתכן שמשום כך ביום זה אנו מתחילים לבקש על ירידת הטל – אשר על ידו תהיה תחית המתים]

על פי הדברים הללו יש לבאר דברי חז”ל – שבנית המשכן הסתיימה בכ”ה כסליו והתעכבה חנוכתו עד חודש ניסן, לפי שבו נולד יצחק – וצריך להבין מהו הקשר בין חנוכת המשכן ובין לידת יצחק – שלכך נתעכבה חנוכת המשכן עד חודש ניסן?

ברש”י בתהילים נ”ג על הפסוק “אמר נבל בלבו – אין אלקים” – הביא את דברי חז”ל שהכונה היא על טיטוס שגידר את הפרוכת וחרבו טפטפה דם ואמר כביכול הרג את עצמו.

ובביאור דברי חז”ל אלו כתב המהר”ל – שבית המקדש הוא מקום חיבור השכינה בתחתונים כדרך שהנשמה מחוברת לגוף – ועל כן כאשר חילל טיטוס את בית המקדש יצאה טיפת דם – וכסבור טיטוס שבמעשהו זה הפריד את המקדש מהשכינה הקדושה שהיא החיות הפנימית שלו.

ולכן נקרא טיטוס בפסוק זה “נבל” – כי השורש של נבל בכל מקום – הוא דבר שנפרדה ממנו החיות כמו פרח נובל וכמו נבלה – מבואר אם כן שמקום המשכן והמקדש הוא כביכול מקום החיבור של גוף העולם עם נשמתו – ולפי זה יש לומר שחנוכת המשכן היא כעין תחית המתים – מציאות חדשה של חיים לעולם, לפי שעל ידי המשכן יש חיבור של השכינה עם התחתונים – ולכן נקרא בית המקדש “בית חיינו”.

לפי זה יש לבאר מה שאמרו חז”ל – שהקמת המשכן נדחתה לחודש ניסן מפני שבו נולד יצחק.

תחית המתים תהיה בחודש ניסן כמו שכתב הטור – ומפני שחודש ניסן קשור עם תחית המתים – על כן בו היתה יציאת מצרים שהיא בחינה של תחית המתים כמו שהתבאר.

מאותה סיבה – נולד בו יצחק אבינו שהוא שורש לתחית המתים – ועל כן הקמת המשכן נדחתה לחודש ניסן שבו נולד יצחק – מפני שגם בהקמת המשכן ישנה בחינה של תחית המתים – נתינת חיים לעולם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *