בענין שכירות קניא בחמץ ובמזוזה , ובגדרי קבלת אחריות בחמץ לעבור בב”י ובב”י

רבני בית ההוראה
כ' אדר ב' ה'תשע"א

כותב : הרב גימפל ליפשיץ – אנטווערפן

ע”ד השאלה  א}, האם חברות בבעלות יהודי , מותרין להשכיר לפסח ליהודי שאינו שומר תו”מ , או לעכו”ם , מחסנים או חדרים להניח שם כל מיני חפצים כולל מוצרי חמץ , ולקבל עליהם אחריות של  גניבה ואבידה , דכיון דקיי”ל שכירות לא קניא , א”כ הוי  כמקבל אחריות על חמצו של גוי או של ישראל  ברשות ישראל .

ב} חברת נסיעות בבעלות ישראל  {כגון חברת אוטובוסים השייכת לישראל} , המסיעה נוסעים בחוה”מ , ומקבלת אחריות על המזוודות  של הנוסעים , ובין הנוסעים יש עכו”ם או יהודי שאינו שומר תו”מ , ויש חמץ בהמזוודות , האם הבעה”ב של החברה עובר בבל יראה כיון שקיבל עליו אחריות על המזודות , והוי כקיבל אחריות על חמצו של גוי או של  ישראל ברשות ישראל כיון דשכירות לא קניא .

ג} המחבר באו”ח סי’ ת”מ סעיף ב’ כתב , שחמץ של גוי המונח בבית ישראל אינו עובר עליו בב”י כל זמן שאינו חייב באחריותו . ובסי’ תמ”ג סעיף ב’ כתב , ישראל שהיה בידו חמצו של ישראל אחר בפקדון יעכבנו עד שעה ה’ , ואם לא בא בעליו ימכרנו לא”י , ואם לא מכרו חייב לבערו בזמן איסורו אפילו אינו חייב באחריותו  , וכתב המ”ב {ס”ק י”ד}, ואפילו אם לא קיבל עליו שמירה כלל , ואע”ג דהוא אינו עובר  עליו , מ”מ צריך לבערו כדי שלא יעבור עליו המפקיד דכל ישראל ערבים זה בזה  {ב”ח ומג”א}, ודעת הגר”א דיש עליו חיוב מן התורה לבער אף שהחמץ אינו שלו כיון שהחמץ בביתו והוא של ישראל , וכן דעת הצל”ח והבית מאיר , עכ”ל .

ויש להסתפק , לפי דעת הגר”א והצל”ח והבית מאיר דס”ל , דהנפקד עובר בב”י אע”פ שלא קיבל עליו שום אחריות , בבעה”ב המשכיר דירות ובתוכם יש שוכרים יהודים שאינם שומרים תו”מ שיש להם חמץ בדירתם בפסח , האם יעבור המשכיר בב”י דשכירות לא קניא .

ד} השוכר בית מעכו”ם בחו”ל בזה”ז , האם חייב  להניח מזוזה מיד כשנכנס   לדירה , או דיכול  להניח לאחר ל’ יום , כמבואר בשו”ע יור”ד סי’ רפ”ו .

א

ואשר יראה  לבאר בזה להתיר בכמה אופנים , דאיתא בפסחים דף ו’ ע”א , ת”ר נכרי שנכנס לחצירו של ישראל ובציקו בידו אין זקוק לבער , הפקידו אצלו זקוק לבער , יחד לו בית אין זקוק לבער שנאמר לא ימצא , מאי קאמר אמר רב פפא ארישא קאי , והכי קאמר הפקידו אצלו זקוק לבער שנאמר לא ימצא , רב אשי אמר לעולם אסיפא קאי , והכי קאמר יחד לו בית אין זקוק לבער שנאמר לא ימצא בבתיכם והא לאו דידיה הוא דנכרי כי קא מעייל לביתא דנפשיה קא מעייל , למימרא דשכירות קניא , והתנן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית   דירה אמרו מפני שמכניסין לתוכו ע”ז , ואי ס”ד דשכירות קניא כי קא מעייל לביתיה דנפשיה קא מעייל , שאני הכא דאפקיה רחמנא בלשון לא ימצא מי שמצוי בידך יצא זה שאינו מצוי בידך .

ונחלקו  הראשונים  בביאור דברי הגמ’ , דרש”י בד”ה  יחד לו בית כתב , כלומר לא קיבלו עליו אלא אמר לי’ הרי הבית לפניך הנח באחת מן הזויות אין זקוק לבער , והתוס’ בד”ה יחד לו וכו’ הקשו על רש”י , דמאי איריא  יחד אפילו לא יחד נמי וכו’ , ופי’ ר”ת דאפילו באחריות מיירי ומשום הכי מפיק מלא ימצא דלא חשיב מצוי   כיון שיחד לו בית , ורב פפא  אית לי’ מסברא כיון שיחד לו בית הוי כאילו קיבל  עליו אחריות על חמצו של נכרי בביתו של נכרי , עכ”ל . וכן פירשו הרא”ש והרמב”ן והראב”ד .

והנה  הפנ”י ביאר שיטת רש”י , והשעה”צ בסי’ ת”מ {סק”ב} כתב , דכן הוא משמעות הבה”ג והשאלתות והרי”ף  והרמב”ם , דכיון דייחד לו ביתו והבית של ישראל למאי דמסקינן דשכירות לא קניא  אלא דפטור משום שאין מצוי בידו , וסובר רש”י דהיינו דוקא  בלא קיבל אחריות , משא”כ בקיבל אחריות מיקרי מצוי בידו כיון שהוא ג”כ בביתו עיי”ש . מבואר מהפנ”י דלפי  רש”י דוקא אם ייחד לו בביתו לכן אם קיבל אחריות  נחשב למצוי , אבל אם ישכיר לו בית  אחר שאין המשכיר דר בו , גם רש”י יסבור , שאינו נחשב מצוי ואינו עובר      עליו אפילו שקיבל אחריות .

וכן מבואר בשו”ת האלף לך שלמה  סי’ רמ”ו  בשיטת רש”י  {ויבואר עוד להלן דבריו} וז”ל  , ועוד אני אומר , דלכא’ קשה מה פריך הש”ס למימרא דשכירות קניא וכו’ , ומה פריך הרי אמרינן בב”ק דף צ”ז גזל ולא נתייאשו הבעלים שניהם אין יכולין להקדישו דכתיב איש כי יקדיש את ביתו קודש מה ביתו ברשותו אף כל שהוא ברשותו יצא זה שהוא ברשותו ואינו שלו , וא”כ ה”נ הרי כתיב בבתיכם וגו’ , וא”כ בעינן שיהיה ביתו שלו וברשותו , וא”כ נהי נמי דשכירות לא קניא , עכ”פ  אינו ברשותו רק ברשות הנכרי , והרי גזילה נמי  לא קניא , ומ”מ נחשב להנגזל כאינו ברשותו , א”כ ה”נ נהי דשכירות לא קניא עכ”פ אינו ברשותו ומה פריך , אך א”ש , כיון דהתם מיירי בייחד לו בית מרצון הישראל ובידו ללקחו כל פעם מן הנכרי , א”כ שפיר הוי ברשותו ואינו דומה לגזלן דאינו ברשות הנגזל שהגזלן לא יחזיר לו , אבל בזה הרי בידו לחזור  בו , מיהו אם שכירות קניא מה בכך דבידו לחזור בו השתא לאו דידי’ , אבל אם שכירות לא קניא ובידו לחזור בו הוי דומיא דביתו שלו וברשותו , לכך הוצרך לטעם הש”ס דאינו מצוי בידו , אבל בשכירות דאין בידו לחזור בו תוך הזמן מה בכך דלא קניא אינו ברשותו עכ”פ , ולא הוי דומיא דבתיכם , והוי כמקבל אחריות על חמצו של עכו”ם בביתו של נכרי דמותר עיי”ש . מבואר מדבריו דבייחד לו בביתו אפילו שזה באופן של שכירות , מ”מ מיירי באופן שיכול לחזור מתי שרוצה  ובכה”ג שכירות לא קניא , ובזה יש היתר שאינו מצוי , וסובר רש”י שרק באופן שאינו מקבל אחריות נחשב לאינו מצוי בכה”ג שיכול לחזור , אבל בשכירות שאינו יכול לחזור  וכגון שמשכיר לו דירה  בבית אחר גם באופן שמקבל אחריות , אינו עובר לפי רש”י המשכיר בב”י . ולהלן יבואר  דכ”כ בשו”ת דברי מלכיאל .

והנה  הרמב”ן הביא  שיטת ר”ת והוסיף וז”ל , וכמדומים היינו שלא נאמרו דברים אלו אלא בחמצו של א”י , עד שמצאתי במכילתא בבתיכם למה נאמר , לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כמשמעו , ת”ל בבתיכם , מה ביתך ברשותך וכו’ , יצא חמצו של ישראל שהוא ברשות א”י אע”פ שהוא יכול לבערו אבל אינו ברשותו , יצא חמצו של א”י שהוא ברשותו של ישראל וכו’ , למדנו מכאן , שדין חמצו של ישראל עצמו כדין חמץ של א”י שקיבל עליו אחריות , ותרווייהו ברשות ישראל עובר ברשות הא”י אינו עובר דבתיכם כתיב וכו’ עיי”ש . מבואר מהרמב”ן דבין חמץ של א”י שקיבל  עליו אחריות , ובין חמץ של ישראל עצמו , אם הם מונחים בבית ישראל שהשכיר לעכו”ם  אפילו דשכירות לא קניא , מ”מ אינו עובר דאינו נחשב למצוי .

וכן מבאר המאירי שיטת התוס’ וז”ל , אלא כך פירושו , ייחד לו בית בחצירו אע”פ שקיבל עליו אחריות שמירה אין זקוק לבער שהרי מכל מקום אין זה חמץ שלו , וכן אין זה ביתו שהרי השאילו לו או השכירו , ושאלה  ושכירות אע”פ שאינם קונים באיסורים להפקיע את המשכיר ואת המשאיל מן האיסור כמו שביררנו בראשון של ע”ז , קונים הם בענין זה , שהרי איסור אחריות בחמץ של גוי מלא ימצא אנו למדין אותו שמאחר שקיבל עליו אחריות כדידיה דמי ומצוי אצלו קרינא בי’ , והרי כתיב  בו בבתיכם כלומר שאעפ”י שחמץ שלו אסור אף בביתו של נכרי כשהוא  של גוי מיהא אלא שהוא קיבל עליו אחריות אין אחריות עושהו כשלו אלא ברשותו של ישראל עיי”ש . מבואר מדבריו ג”כ דסובר כשיטת התוס’ ודעימי’ , דלענין שלא יהא נחשב כמצוי אמרינן דשכירות קניא . אולם המאירי חולק על הרמב”ן ומחלק , בין חמץ של עכו”ם שקיבל עליו אחריות דבזה  מהני כשיחד לו בית ואמרינן דאינו נחשב למצוי , אבל חמץ של ישראל הנמצא ברשות גוי עובר בב”י .

והנה  הרא”ש  פ”ק דפסחים {אות ד’} הביא מהגאונים שכתבו , ישראל שהפקיד חמצו אצל נכרי או אצל ישראל  חבירו , וקיבל הנפקד עליו אחריות , הנפקד חייב בביעורו ולא המפקיד אע”פ שהוא שלו כיון שאינו ברשותו , והביא ראי’ מהמכילתא דתני התם , בבתיכם למה נאמר לפי שנאמר בכל גבולך שומע אני כפשוטו , ת”ל בבתיכם מה ביתך ברשותך אף   גבולך ברשותך , יצא חמצו של נכרי  ברשות ישראל שהוא בביתו ואינו יכול לבערו , יצא חמצו של ישראל ברשות הנכרי שהוא שלו ואין ברשותו . וה”ר יונה היה אומר , דלעולם ברשות המפקיד הוא וחייב לבערו מן התורה וכו’ . ונ”ל דדבר פשוט הוא , דאע”פ שהנפקד קיבל עליו אחריות מ”מ עיקר הממון של הבעלים הוא , וכיון שהשאילו הנפקד ביתו לשמירת ממונו קרינא  בי’ ביתו , וההיא דמכילתא מיירי בנכרי שהלוה לישראל על חמצו כדתנן בפרק כל שעה ע”כ  .

והשאג”א  בסי’ פ”ג הקשה על הרא”ש מגמ’ דידן דמבואר דשכירות לא קניא , וא”כ האיך כתב הרא”ש כיון שהשאילו הנפקד בית לשמירת ממונו קרינן בי’ ביתו והא שכירות לא קניא עיי”ש . אולם לפי המבואר דלגבי לעבור על ב”ב וב”י אינו תלוי בגדרי שכירות דעלמא , רק תלוי אם זה מצוי , ולגבי הדין שיהא נחשב למצוי אמרינן שכירות קניא , א”כ א”ש הרא”ש לשיטתו דס”ל גבי ייחד ביתו כתוס’ , דאפילו שכירות לא קניא אינו עובר בב”י דאינו נחשב למצוי , ה”ה אפש”ל  להיפך , דאפילו שכירות לא קניא מ”מ נחשב למצוי אצל המפקיד דלגבי זה אמרינן שכירות קניא שיהא נחשב למצוי . שו”ר בקובץ שיעורים פסחים {אות כ’} שתי’ כן קושית השאג”א על הרא”ש . ויעויין בשו”ת עמודי אור סי’ י”ח שתי’ באו”א  .

ב

והנה הקהלות  יעקב בשביעית סי’ א’ ובע”ז סי’ ט’ מסתפק , האם שכירות הוא קנין פירות  לשוכר או אינו אלא שיעבוד לפירות , ובזה נחלקו לכא’ אם שכירות קניא או לא , דאם  שכירות קניא היינו שקנוי להשוכר קנין גוף לפירות , ואם שכירות לא קניא אין לו אלא שיעבוד בעלמא כשכירות פועל שאינו מכירת גופו רק שיעבוד הוא שנשתעבד לעבודתו , ולפי”ז דמסקינן דשכירות לא קניא מתבאר , דשכירות אינו הקנאת גוף לפירות אלא שיעבודא הוי  .

אולם מצינו שנחלקו הראשונים  בהדין דשכירות לא קניא , האם זה קנין גוף לפירות , או אינו אלא שיעבוד לפירות , דאיתא בב”מ  דף נ”ו בעי ר’ זירא , שכירות יש לו אונאה  או אין לו אונאה , ממכר אמר רחמנא ולא שכירות , או דלמא ל”ש , א”ל אביי מי כתיב ממכר לעולם ממכר סתמא כתיב , והאי נמי ביומי’ מכירה הוא . ובתוס’ ד”ה והאי וכו’ הקשו , תימא דבפ”ק דע”ז מוכח דשכירות לא קני מישראל ששכר פרה מכהן ומלא לבית דירה אמרו , וי”ל דהכא גבי אונאה כתיב ממכר מיותר לרבות שכירות , עכ”ל . משמע דדעת התוס’ דשכירות אינו ענין מכירה לפירות , רק הקנאת שיעבוד בעלמא , ומשו”ה לכל מילי אינו מכירה אפילו ליומי’ , רק לענין אונאה ריבתה תורה דדין זה איכא גם בשכירות .

אולם  הרמב”ן בכתובות בקונטרס אחרון שבסוף המסכת  לדף נ”ט האריך בענין שכירות , ומבואר בכל דבריו דשכירות הוא קנין הגוף לפירות , ומשו”ה יכול למוכרו ובכור נוטל בו פ”ש כמבואר בב”מ דף ס”ז , דהאי משכנתא באתרא דלא מסלקי בכור נוטל בו פי שנים , ובע”ח נוטלן בחובו , ובהא דאמרינן שכירות לא קניא כתב הרמב”ן שם וז”ל , והא דמסקינן בפסחים ובע”ז דשכירות לא קניא , לומר דאע”ג דהיא שכורה בביתו {צ”ל ביתו} דמשכיר הוא וקרינן בי’ ולא תביא תועבה אל ביתך , ומיהו שוכר נמי כיון דקני לי’ גוף לפירותיו יש לו  בקרקע זו עכ”ל . ושם לעיל ביאר דקרינן בי’ נמי ביתו  של שוכר ויכול להקדישו אע”פ דבעינן מה ביתו שלו עיי”ש . הכלל דלהרמב”ן נחשב  ביתו דתרווייהו דהוי ביתו של משכיר שהגוף שלו , ומחשבא נמי ביתו של שוכר לגבי פירות לפי שיש לו קנין פירות באותו בית עיי”ש . וכן מבואר בנ”י , ובריטב”א ב”מ דף נ”ו , ובתוס’ ר’ אלחנן ע”ז דף ט”ו , עיי”ש .

ולפי”ז ביאר שם דאפש”ל , דבהא נחלקו הרא”ש והגאונים , דהרא”ש ס”ל דבית המושאל לו קרוי ביתו כיון שיש לו קנין הגוף לגבי פירות , והגאונים ס”ל דאינו נחשב ביתו כיון שיש  לו רק שיעבוד ואינו קרוי בבתיכם , אבל באמת אינו ראי’ כלל , דכבר ביאר הברוך טעם בסימן  של המפקיד חמצו {בסוף הספר}, דדעת הגאונים הוא , דכיון שהשומר קיבל אחריות  ממילא לא השאיל  כלל רשותו למפקיד דהא לטובת עצמו הוא מחזיקו בביתו למען לא יתחייב בתשלומיו , ולהמפקיד אין שום צורך בביתו שלא איכפת לו אם לא יהיה מקום לחפצו כיון שאחריותו על השומר עיי”ש . ועכ”פ מדברי הרא”ש מוכח דגם בית השכור או שאול מקרי ביתו דשוכר , אך קצת י”ל , דאין לשוכר  קנין פירות רק שיעבוד להשתמשות , אלא דסובר הרא”ש דגם זה מחשבא ביתו ורשותו כיון שענין הדירה מיוחד לו , עיי”ש בקהלות יעקב  .

מבואר שנקיט כמו שבארנו , דאפילו שאין להשוכר רק שיעבוד להשתמשות נחשב ביתו , ולכא’ למה זה נחשב לביתו הא אין לו בכלל קנין בבית , אולם לפי המבואר א”ש , שלגבי ב”י וב”י העיקר תלוי אם זה מצוי או לא , וא”כ אפילו שאין לו רק שיעבוד להשתמשות סגי שיהא נחשב למצוי ועובר בב”י וב”י . ומה שנסתפק הקה”י האם הרא”ש סובר דשוכר יש לו רק שיעבוד להשתמשות , או קנין הגוף לפירות להלן יבואר , שמוכרח מהרא”ש דסובר שיש לו קנין הגוף לפירות .

והקהלות יעקב  מקשה שם לשיטות הראשונים בב”מ דף נ”ו דס”ל , דבית השכור  לא נקרא בית של שוכר , א”כ כל הדר בבית שכור לא משכח”ל  אצלו כלל  שיעבור בב”י ובב”י , לשיטות הגאונים דס”ל , דאינו עובר אא”כ הוא בבתיכם , וא”כ כל  הדר  בבית שכור  לא יצטרך לבער חמצו ויהא רשאי לשהותו  עיי”ש שנשאר בצ”ע . ואיני מבין קושיתו , דהא בודאי הדר בבית  שכור אם יש לו חמץ אצלו זה מחשב מצוי , רק הגאונים ס”ל דאם החמץ מונח בבית אחר אינו עובר  דאין זה נחשב מצוי  .

והנה  השו”ע הרב בסי’ ת”מ סעיף א’ הביא דינו של הרא”ש וז”ל , כתוב בתורה לא יראה לך חמץ , יכול אם טמן  אותו בבור עד שאינו נראה או שהפקיד אותו ביד נכרי לא יהיה עובר עליו שהרי אינו נראה לו כל ימי הפסח , ת”ל שבעת ימים שאור לא ימצא בבתיכם , אפילו הטמינו או הפקידו , בין ביד נכרי בין ביד ישראל , אפילו אם הנפקד קיבל עליו אחריות שאם יגנב או יאבד ממנו יתחייב לשלם לו דמי חמצו , ונמצא  שהנפקד עובר עליו בבל יראה  כמו שיתבאר , אעפ”כ עובר  עליו גם המפקיד בב”י ובב”י כיון שגוף החמץ הוא שלו , ואע”פ שנאמר לא ימצא בבתיכם וחמץ זה אינו בביתו , מ”מ כיון שהנפקד קיבל הפקדון  מדעתו ונותן לו רשות להניחו בתוך ביתו ,  הרי השאיל המפקיד את המקום שהחמץ מונח עליו והרי מקום זה קנוי להמפקיד , לפיכך עובר הוא על החמץ המונח שם כאילו היה  מונח בביתו שהוא דר בו , שהרי אמרה תורה לא יראה לך שאור בכל גבולך כל מקום שהוא גבולו אע”פ שאינו ביתו שהוא דר בו וכו’ עכ”ל . מבואר מהרב , דהא דחייב לפי הרא”ש  כיון שנחשב גבולו של המפקיד , וע”ז קשה קושית השאג”א דשכירות לא קניא ואינו נחשב לגבולו , וצ”ע .

ג

והנה בשטרי  מכירות חמץ שמוכרין החמץ להגוי כתב , שצריך גם להקנות או להשכיר מקום החמץ כמבואר בפוסקים . וכתב הב”ח בסי’ תמ”ח וז”ל , והא ודאי דאין להשכיר החדר לעכו”ם ולומר דשכירות קונה בכסף בלא שטר וכו’ , ועוד דמסיק בגמ’ פ”ק דפסחים דשכירות לא קניא , אלא צריך למכור לעכו”ם  גם החדר עיי”ש . והפר”ח הקשה עליו , הא מ”מ גבי חמץ מהני וכדאמרינן בפסחים דף ו’ שאני חמץ דכתיב לא ימצא והרי זה אינו מצוי , ומסיק שם הפר”ח , ולפיכך נ”ל , דימכור היין שרף בדבר מועט וישכור  הבית לעכו”ם  עיי”ש . ובדעת  הב”ח נ”ל , דהגמ’ מיירי בחמץ שקיבל עליו אחריות , ובזה אמרינן דמהני שכירות ולא הוי מצוי , אבל בחמץ של ישראל לא מהני כשמשכיר ונחשב למצוי וכן מבואר במאירי שהבאנו לעיל  .

ד

והנה המחבר  בסי’ ת”מ סעיף א’ כתב , וי”א שאפילו אינו עליו אלא  שומר חינם  שחייב בפשיעה חייב לבערו , ואפילו אם אינו חייב באחריותו בדין אלא שיודע שהאינו יהודי אלם ויכפהו לשלם אם יאבד חייב לבערו , ויש חולקים   והמ”ב {סק”ט} כתב , דהעיקר כדעה ראשונה .

והמקור חיים בסי’ ת”מ {סק”ג}, ובסי’ תמ”ח {סק”ט} כתב וז”ל , ולפי”ז במכירת חמץ שלנו שמקבל מעות דבר מועט והמותר זוקף במלוה , והדבר ידוע בבירור שכשיאבד החמץ לא ישלם אף בדיניהם שאף הן אין מחזיקין אותו רק להערמה בעלמא , א”כ הוי כאחריות אנס עליו , ולכן צריך דוקא למכור לו החדר שהחמץ בתוכו דאז הוי כקיבל אחריות על חמצו של עכו”ם בביתו של עכו”ם דשרי , ולא מהני כשמשכיר לו המקום דלא קיי”ל כר”ת שסובר דמהני ייחד לו בית , אלא קיי”ל כרש”י כמ”ש המג”א בסי’ ת”מ {סק”א}, דשכירות לא קניא  והוי ביתו , עיי”ש  .

ובשו”ת האלף לך שלמה סי’ רמ”ו העיר על המקו”ח , דמה שחשש דשכירות לא קניא והוי חמץ של עכו”ם באחריות בבית ישראל , אינו נראה כלל , חדא דלמה יחשב באחריות ישראל הרי לא קיבל עליו אחריות , ומדין שומרין או  דתפיס לי’ אזוזי הרי בנכרי  לא שייך דין שמירה בסתמא ואף אם יאבד לא ישלם לו הנכרי , הרי זה אינו מדינא , כי מדינא יתחייב לשלם , רק דהעכו”ם יגזול ממנו או בדיניהם הנה זה הוי דעה דחוי’ לומר דאם הנכרי אלם נחשב אחריות ולא קיי”ל כן , ועוד אף אם הוי באחריות מה בכך דשכירות לא קניא , הרי כן פריך הש”ס בריש פ”ק דפסחים גבי ייחד לו בית , ולדעת קצת מיירי אפילו באחריות ומשני לא ימצא אמר רחמנא פרט לזה שאינו מצוי בידו , א”כ מוכח דאף אם שכירות לא קניא מ”מ מהני בחמץ שכירות דאינו מצוי בידו , עיי”ש שמסיק , דטוב גם להשכיר לעכו”ם המקום , והנה קושיתו הראשונה שהקשה דלא קיי”ל כדעה זו הבאנו דהמ”ב הביא מהחק יעקב וא”ר ועוד , כן פסקינן כדעה ראשונה , וקושיתו השני’ הוא דפסקינן כר”ת , והמקור חיים נקיט דפסקינן כרש”י .

ובשו”ת דברי מלכיאל ח”ד סי’ כ”ב בנוסח שטר מכירת חמץ שלו כתב ג”כ , וכן להשכיר כל המקומות שנמצא בהם החמץ , {ובהערות סק”ט} מיישב שם קושית המקור חיים , דלמה זה לא נחשב חמצו של ישראל בבית ישראל דהא שכירות לא קניא ועכו”ם הוא אלם והוי אחריות על ישראל , וביאר הדברי מלכיאל , דהא דלא מהני ייחד בית הוא כיון דלא ייחד לו חדר שיהיה של העכו”ם רק שייחד לו זויות שיכול להניח שם חמצו וכמבואר ברש”י , ואפילו שהשכיר לו הזויות מ”מ יכול הישראל לשנות המקום בכל רגע , וא”כ המקום שייך גם לשניהם , ולכן זה נחשב לחמצו של ישראל ברשות ישראל ולא מהני השכירות באחריות ישראל , אבל מנהגינו שאנו משכירים להעכו”ם המקום שמונח בו דבר הנמכר לו ואין רשות להמשכירים להחליף את המקום ולתת לו מקום אחר עד כלות זמן השכירות , ואין לך יחוד מקום גדול מזה והוי חמצו של עכו”ם ברשות עכו”ם , עיי”ש שהאריך בזה  . ותי’ הוא כמו שהבאנו לעיל מהפנ”י והאלף לך שלמה .

והנה ברוב שטרי מכירות חמץ מגדולי הדור הקודמים {הו”ד בספר מכירת חמץ} כתבו , שמשכירין מקום החמץ , כ”ה בשו”ת שיבת ציון סי’ י’ העתק מכתב ידו של הנו”ב , וכ”כ בנוסח שטר מכירת חמץ של החת”ס  {נדפס ע”י החת”ס בהגדה של פסח ווין תקפ”ו} , וכ”כ בליקוטי שו”ת חת”ס {לונדון  תשכ”ה} סי’ ע”ו העתק כתב ידו של החת”ס , וכ”כ בנוסח שטר מכירת חמץ  של  בעל שו”ע הרב  הנדפס בסוף השו”ע , וכ”ה בנוסח של הבית אפרים  והישמח משה ועוד , ולא חששו להערתו של  הב”ח והמקו”ח , וצ”ל או דנקטו להלכה כר”ת , או שנקטו כמו שבארו הפנ”י והאלף לך שלמה והדברי מלכיאל .

ה

והנה בשו”ע הרב סי’ ת”מ סעיף י”א כתב , אבל אם בשעה  שהפקיד אצלו ייחד לו זויות  מיוחדת שיהיה חמצו מונח שם עד שיבוא הנכרי ליטול משם , והניחו הנכרי בעצמו באותה זויות שייחד לו הישראל , או שהניחו שם הישראל במעמד הנכרי והבטיח לו שזויות זו תהא מיוחדת לחמצו עד שיבא הנכרי ויטלנה משם , כיון שאין החמץ מסור ביד הישראל לטלטלו ולפנותו מזויות זו למקום אחר שהרי כבר מסר אותה זויות להנכרי , א”צ לבערו אף שקיבל אחריות מגניבה ואבידה , שנאמר לא ימצא מי שמצוי בידך יצא זה שאינו מצוי בידך , שהרי הוא מונח בזויות המיוחדת לנכרי , והרי זה דומה למקבל עליו אחריות חמצו של נכרי המונח ברשות הנכרי שאינו עובר עליו , אע”פ שהחמץ של ישראל ממש המונח ברשות נכרי הרי זה עובר עליו כמו שנתבאר למעלה , מ”מ חמץ זה הוא של הנכרי אלא שאחריותו הוא על הישראל , לפיכך אין לו דין חמצו של ישראל ממש ואינו עובר עליו , אלא א”כ הוא מסור בידו לטלטלו ולפנותו לכל מקום שירצה כמו חמץ שלו ממש , עכ”ל . מבואר שהרב פוסק כר”ת . וצ”ב בכונתו שכתב , שהבטיח לו שזויות זו וכו’ , אם כונתו הוא כמו שהבאנו מהאחרונים הנ”ל , דאפילו שהבטיח מ”מ יכול לחזור , ואפ”ה לר”ת מהני ייחד באופן כזה דגם זה נחשב לאינו מצוי , או דכונתו הוא דכיון שהבטיח אינו יכול לחזור ורק בכה”ג פוסק כר”ת , אבל עכ”פ מבואר דפוסק כר”ת , וכן נקטו להלכה הא”ר והחק יעקב .

והנה המחבר בסי’ ת”מ סעיף א’ כתב , שאם אינו יהודי הפקיד חמצו אצל ישראל אם הוא חייב באחריותו מגניבה ואבידה בין שהוא בביתו בין שהוא בכל מקום ברשותו חייב לבערו . וכתב המ”ב {סק”ג}, ואפילו השכיר או השאיל לו מקום בפנ”ע לחמצו בביתו או בחצירו נמי לא מהני אם קיבל עליו אחריות דקיי”ל שכירות לא קניא , וא”כ הרי מונח החמץ  בביתו של   ישראל  , {שעה”צ סק”ב  רש”י ומשמעות בה”ג ושאלתות ורי”ף כמו שכתב הרמב”ן בחידושיו וכ”ה גם משמעות הרמב”ם וכ”כ המג”א והגר”א בדעת המחבר}, מ”מ בדיעבד אם השהה אצלו החמץ עד לאחר הפסח , יש לסמוך על הפוסקים דס”ל , דהיכא שמייחד לו מקום לחמצו אינו עובר בב”י אף שקיבל עליו אחריות דבעינן שיהא החמץ מצוי תחת ידו של ישראל , כפקדון בעלמא שהוא תחת רשותו לטלטל ולהניח בכל פנה שרוצה , ובייחד לו מקום בפנ”ע לא מקרי מצוי ומותר החמץ לאכול וליהנות ממנו .{שעה”צ סק”ה ר”ת ועיטור ובעה”מ וראב”ד וריא”ז וכן נוטה דעת הרמב”ן והרא”ש} .

ולאור כל הנ”ל נראה בנ”ד לפי שיטות הפוסקים דס”ל כר”ת , בודאי אין המשכיר עובר בב”י ונחשב שהחמץ  הוא ברשות השוכר , אולם אפילו לשיטות הפוסקים דס”ל כרש”י , הבאנו מהאחרונים שרש”י סובר , שרק ייחד בביתו לא מהני דזה נחשב למצוי , אבל היכא שייחד לו בית אחר , או היכא שאינו יכול לחזור מהשכירות ואינו יכול לשנות מקום החמץ , גם רש”י סובר  דאפילו שקיבל אחריות מהני ונחשב לאינו מצוי ואין המשכיר עובר בב”י . ולכן בנ”ד אליבא דכל הפוסקים מותר להשכיר דירה או מחסן , או חברת נסיעות מותר להשכיר אוטובוסים  ליהודי שאינו שומר תו”מ או לעכו”ם שיניחו שם חמץ , אפילו שהאחריות  הוא על המשכיר .

ו

עוד נראה  לבאר היתר באו”א , דאיתא בפסחים דף ה’ ע”ב , דאמר להו רבא לבני מחוזא בעירו חמירא דבני חילא מבתייכו ,{הר”ח פירש הנכרים בני החיילות היו מפקידין את החמץ שלהן בבתי ישראל והיו נותנין להם קמח ואומרים להם עשו לנו לחם}, כיון דאילו מיגנב ואילו מיתביד ברשותייכו קאי ובעיתו לשלומי כדילכון דמי ואסור , הניחא למ”ד  דבר הגורם לממון כממון דמי , אלא למ”ד לאו כממון דמי מאי איכא למימר , שאני הכא דאמר לא ימצא , איכא דאמרי הניחא למ”ד דבר הגורם לממון לאו כממון דמי היינו דאיצטריך לא ימצא , אלא למ”ד כממון דמי לא ימצא למה לי איצטריך , סלקא דעתך אמינא הואיל וכי איתיה הדר בעיניה לאו ברשותיה קאי קמ”ל .

ובחי’ מו”ר ר’ שמואל פסחים סי’ ה ‘ מסתפק בביאור דברי הגמ’ במסקנא , האם למסקנא דילפינן דבקיבל עליו אחריות  עובר בב”י מקרא דלא ימצא , שוב אין דין ב”י תלוי במה שהחמץ חשיב גורם לממון , ותלוי רק בדין חיוב אחריות דהיינו במה שאבידת החמץ מחייבתו בדמיו , או דנימא דבזה אין נפ”מ בין הסלקא דעתך להמסקנא , וגם להמסקנא הא דעובר בב”י הוא משום דהחמץ גורם לממון , ורק דלהס”ד הא דהיה עובר על מה שגורם לממון הוא משום דכממון דמי , ולמסקנא עובר עליו אף אי לאו כממון דמי , ומשום דילפינן מקרא דלא ימצא דגם מה שגורם לממון חשיב מצוי אצלו לעבור עליו בב”י , עיי”ש .

והנה מצינו דנחלקו האחרונים בזה דהצל”ח בסוגין בד”ה ואומר וכו’ כתב וז”ל , ואומר אני דלמ”ד דבר הגורם לממון כממון דמי , א”כ מה שחייב כאן בקיבל אחריות הוא משום גורם לממון , ולא מבעיא למה שאמר בתחילה בסוף הסוגיא הניחא למ”ד דבר הגורם וכו’ , אלא אפילו לאיכא דאמרי דאמר להיפך הניחא וכו’ , אלא למ”ד כממון לא ימצא  למה לי ומשני סד”א הואיל וכי איתא בעיני’ וכו’ , נלענ”ד שהכוונה שלא תטעה לחלק בהכי , קמ”ל קרא לא ימצא שגם זה גורם לממון מקרי , אבל לעולם שהטעם משום גורם לממון עיי”ש . וכ”כ  בברוך טעם בסימן הגורם לממון שמסקנת הגמ’ הוא דמצד חיוב אחריות נחשב לגורם לממון אפילו איתי’ בעיני’ , וזה הלכה דוקא בחמץ שהחמירה התורה  ביותר שישנו בב”י , אבל א”א למילף מחמץ לשאר איסורי תורה לר”ש שדבר הגורם לממון כממון דמי באיתי’ בעיני’ , דאי הוי מצינן למילף מחמץ לשאר איסורי תורה , מ”ט דרבנן החולקים על רש”י וסוברים דגורם לממון לאו כממון דמי , והרי גבי חמץ גלי     רחמנא דכממון דמי , אלא צ”ל שזה ילפותא רק בחמץ , עיי”ש .

אולם הקצוה”ח בסי’ שפ”ו {סק”ז} כתב , דמבואר מהגמ’ , דהיכא דאיתי’ בעיני’ לא קאמר ר’ שמעון דדבר הגורם לממון כממון דמי , וגבי חמץ רבי קרא לעבור בב”י , דהא אפילו לדידן דלית לן דבר הגורם לממון שאני חמץ שכתיב לא ימצא , אבל אי נימא דלר’ שמעון ה”ל כממון אפילו היכא דאיתי’ בעיני’ א”כ תקשי לא ימצא ל”ל , עיי”ש  .

וכן ביאר באבן האזל פרק ד’ מהל’ חמץ ומצה הל’ ב’- ג’  דהמסקנא של הגמ’ הוא , שמשום גורם לממון אינו חייב , כיון דאם לא נאבד צריך להחזירו לבעלים כמו שהוא , אלא החיוב הוא משום האחריות דכיון שקיבל האחריות חדשה התורה שזה נכלל בדין לא ימצא , והיינו משום דכל דבר הנמסר לשומר הרי השומר נחשב לבעל הדבר דכן יש בכחו של בעלים להעמיד בעלים אחרים במקומו , ולכן כל שהדבר נמצא ברשות השומר הריהו חייב על עניני הדבר ושמירתו , וענין האחריות הוא רק תנאי וראיה לדבר , דכיון שהשומר קיבל אחריות הרי זה אומר דמקבל את הדבר בתורת בעלות , אבל היכי דלא קיבל אחריות אין זה מוכח שרוצה  לקבל את הדבר בתורת בעלות , אולם הרי צריכין קבלתו המפורשת לזה וזה מוכיח ענין קבלת אחריות של השומר .

ולפי”ז הוא ביאר מש”כ הרמב”ם , דעכו”ם אנס שהפקיד חמצו  אצל ישראל  אם יודע הישראל שאם אבד או נגנב מחייבו לשלמו וכופהו ואונסו לשלם , אע”פ שלא קיבל  אחריות הרי זה חייב לבערו שהרי נחשב כאילו הוא שלו מפני שמחייבו האנס באחריותו. והראב”ד השיג ע”ז , דתשלומים מן האונס אינן כדין האחריות . ומבאר  האבהא”ז דבאמת דברי הרמב”ם קשים , דלמה יעבור   הרי מדין  התורה  אין החמץ שלו ואינו בעלים , דדין בעלים אינו רק מצד דין התורה אבל מה שמחויב מצד סיבות של אונס אמאי יתחייב בדין הביעור , אבל לפי מה שבארנו דדין בעלים הוא משום שהדבר ברשותו דשומר  נקרא בעלים אלא דהאחריות הוא רק ראי’ שרוצה לקבל עליו את הבעלות , א”כ גם גבי עכו”ם אנס דכיון דיתחייב בסוף באחריות הרי ישנה הסכמתו לקבל את הבעלות , עיי”ש  .

והאבן האזל בהל’ נזקי ממון פרק א’ ה”א {אות ח’} הוסיף  בהא דצריך לקבל אחריות וז”ל , דהרמב”ם סובר דלמסקנא , באמת כל חיוב בל יראה בחמץ שקיבל אחריות אינו משום גורם לממון כיון דאי איתי’ הדר בעיני’ רק משום דין בעלים , ולפי”ז כיון דהרמב”ם ס”ל , דשומר יש לו דין בעלים על הדבר הנפקד ומשו”ה חייב בביעורו , אלא דצריך שיהיה לו גם איזה נפקותא בממון שמחזיק אותו בתורת בעלים  בשביל זה  , לכן ס”ל  דאף שיש לו נפקותא שלא מן הדין כגון בעכו”ם אנס חייב לבער כיון דהוא שומר יש לו דין בעלים על החמץ הנפקד , וגם יש לו איזה נפקותא בממון שבשבילה מחזיק הדבר ברשותו ברצונו חשיב מצוי בידו וחייב לבערו , אבל הראב”ד דס”ל דאין  לשום שומר דין בעלים על הדבר הנפקד , והא דחייב לבער החמץ שחייב באחריותו הוא משום חיוב אחריות לחוד דבשביל זה חשיב גורם לממון , היינו דחיוב אחריותו לחוד מחייבו בביעור משום דין גורם לממון , וקרא דלא ימצא אשמעינן דאף דכי איתי’ הדר בעיני’ מ”מ חשיב גורם לממון לענין ב”י .

מבואר מהאבן האזל שנקיט דאפילו בעכו”ם שאין דין שמירה כמבואר בסמ”ע סי’ ש”א {ס”ק י”ב}, ובקצוה”ח סוף סי’ ע”ב דנכרי נתמעט מדין שמירה , מ”מ  יש מה”ת בכחו של בעלים להעמיד בעלים אחרים במקומו  לשמור החפץ שלא מצד חיוב שמירה , רק כיון שקיבל אחריות עליו זה נעשה שלו ונחשב שהוא במקום הבעלים .

וכן  נראה להביא ראי’ מהתוס’ בשבועות דף  מ”ד ע”א ד”ה שומר אבידה וכו’  שכתבו , דדוקא  כשקיבל עליו אחריות  אונסין  חייב לבער , והוכיחו כן ממה דקיי”ל כשמואל דהמלוה על המשכון ואבד המשכון אבדו מעותיו ואפילו בדלא פירש שאם יאבד  המשכון יאבדו מעותיו אך החוב  שכנגד דמי המשכון כמפורש דמי , וא”כ כל  משכון אחריותו עליו לגבי גניבה ואבידה ואפ”ה סברי רבנן בפסחים דף ל”א דישראל שהלוה לעכו”ם על חמצו אין עובר עליו , וז”ל התוס’ שם , והשתא הא דאמרינן בפסחים דף ה’ ע”ב גבי חמץ כיון דאילו מיגניב או מיתביד ברשותייכו קאי כדידכו דמי , היינו מיגנב או מיתביד באונס , דאי לא מחייב באונסין אפילו מיחייב באחריות גניבה ואבידה  אין זקוק לבער , דאי  לאו הכי ישראל שהלוה לעכו”ם על חמצו יאסר בהנאה בלא דר’ יצחק , ורבנן נמי אמאי פליגי , שהרי חייב באחריות גניבה ואבידה מדשמואל דקיי”ל כותיה כיון דקיי”ל כרבה , אלא ודאי כיון דלא מיחייב באונסים לא מיקרי חמצו , מיהו מדר’ יצחק אע”ג דלא מיחייב באונסים כדפרישית לעיל אסור בהנאה כיון דקני לה והוי שלו , אבל שומר לא מיחייב לבער אם לא מקבל אחריות אונסים , מיהו אי הוה פסקינן כרב יוסף  לא הייינו צריכין לומר שצריך אחריות אונסים לענין חמץ דאיצטריך דרבי יצחק לאסור חמצו של עכו”ם הממושכן ביד ישראל , דפרוטה דרב יוסף לא שייך בעכו”ם דליכא מצוה , ועוד דאפילו שומר שכר גמור לעכו”ם לא מחייב דגבי שומרים כתיב רעהו ואיכא למעוטי עכו”ם כמו הקדש , עכ”ל .

והנה  הקובץ שיעורים בפסחים {אות י”ז} ביאר  שיטת התוס’ והראשונים דס”ל דאינו עובר בב”י כשקיבל עליו אחריות דפשיעה  או גניבה ואבידה ,  דחיוב פשיעה אינו מטעם שקיבל אחריות על החפץ ואין הוא גורם לממון , רק הפשיעה בעצמה  היא המעשה המחייבתו שהיה חייב לשמור ולא שמר , וזה כונת הרמב”ם שהפושע כמזיק , היינו דכמו דבמזיק  מעשה ההיזק היא המחייבתו כן הוא בפשיעה , ולכן ס”ל להראשונים  דלא סגי בחיוב פשיעה  לענין בל   יראה , דלא רבי רחמנא לבל יראה אלא היכא דאחריות החפץ עליו , ולא שייך לומר  שהחפץ באחריותו אם יפשע כמו דלא שייך לומר דהוי באחריותו אם יזיק את החפץ , וזה הטעם ג”כ דאינו חייב בב”י כשקיבל עליו אחריות דגניבה ואבידה , דגם חיוב גניבה אינו מטעם אחריות , אלא מפני שלא שמר מגניבה כמו  שומר חינם בפשיעה , אולם כשקיבל עליו חיובי אונסין עובר בב”י , דהא דשואל חייב באונסין , נראה פשוט דאין הכונה שהאונס היא המעשה המחייבתו דהא אנוס רחמנא  פטרי’ , אלא דבלקיחת החפץ נתחייב באחריותו כמו גזלן והאונס אינו פוטרו כמו בשאר שומרין דהאונס פוטר , עיי”ש  .

אולם מלשון התוס’ שכתבו , אלא ודאי כיון דלא מחייב באונסין לא מקרי חמצו וכו’ , מיהו מדר’ יצחק וכו’ כיון  דקני ליה  והוי שלו וכו’ , משמע לכא’ דהא דאינו  עובר בב”י כשקיבל עליו אחריות דגניבה ואבידה , אינו מטעם שאין כאן קבלת אחריות , או דלא הוי גורם לממון , אלא החסרון דאינו שלו , וכפי שביאר האבהא”ז , ומשמע דאפילו חיובי גניבה  הוי כמו חיובי אונסין שזה קבלת אחריות , ג”כ לא היה עובר , דרק  כשקיבל עליו אחריות אונסין אז  נחשב שלו , דכיון שקיבל עליו אחריות אונסין זה סימן שרוצה עליו לקבל שמירה בתורת בעלים , משא”כ כשקיבל עליו אחריות דגניבה אין זה הוכחה גמורה שמקבל עליו שמירה   בתורת בעלות  , וכן מבואר בתוס’ יבמות דף ס”ו ע”ב ד”ה אבל , דכהן ששאל פרה מישראל כיון דמחויב באונסיה הוי כקבלת אחריות ואוכלת שפיר בתרומה , עיי”ש . מבואר דדוקא היכא ששאל פרה וחייב באונסים נחשב הוא לבעלים על הפרה ואוכלת בתרומה  .

עוד מבואר בתוס’ שכתב ועוד  דאפילו שומר שכר וכו’ , דאפילו בעכו”ם שאין בו דין שמירה , מ”מ אם הישראל קיבל עליו אחריות עובר בב”י , מבואר דשייך קבלת אחריות שיהא נחשב שלו  אפילו בלי דיני שמירה . וכן הוכיח מהתוס’  בשו”ת בית יצחק או”ח סי’ נ”ב .

ולפי”ז  תמוה לי  מה שהכריח מו”ר בחי’ ר’ שמואל לומר , דלמסקנת הגמ’ החיוב הוא מצד גורם לממון , דהא מבואר בסוגיין דאם קיבל פקדונות מן הנכרים באחריות  עובר עליו בב”י , וקשה דהא כלפי עכו”ם אין דין שמירה כלל ואינו מתחייב באחריות אלא בקנו מידו כמבואר בחו”מ סימן ש”א , ולכא’ אין כאן אלא התחייבות של ממון בתנאי  שאם יאבד החמץ הרי הוא מתחייב  לו דמים כפי שוויו , ולפי זה נמצא דאם יאבד החפץ שקיבל עליו אחריות אין כאן חיוב תשלומין בעד החפץ האבוד , וכל חיובו הוא רק מפני שהתחייב לו דמים בקנין , והאבידה אינה אלא קיום התנאי של הקנין , ואי נימא דבכדי שיעבור  עליו בב”י צריך שיהא עליו חיוב אחריות לשלם בעד אבידת החמץ , א”כ היכא משכחת לה כלל הא דחמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות שעובר עליו בב”י , הא בחמץ של נכרי אין  אופן  שיהא מחוייב לשלם בעד החמץ אם יאבד גם אם קנו מידו ,עיי”ש  .

וצ”ע שלא הזכיר דבתוס’ בשבועות  מבואר להדיא דאפילו בעכו”ם שאין בו דין שומרים נעשה שלו מצד קבלת אחריות  ,  ולבסוף מביא שם הגר”ש ששאל  את הגרי”ז , דלכא’ קבלת אחריות על חמצו של עכו”ם לא הוי חיוב אחריות לשלם בעד הדבר אם יאבד ואינו אלא התחייבות בתנאי , והשיב לו הגרי”ז דיש להסתפק אי שייך להתחייב בקנין להיות חייב בתשלומין בעד אבידת החפץ בלא שיהיה לו דין שומר עליו ,עיי”ש . ולפי המבואר כתבו כן התוס’ להדיא בשבועות . וכן נקיט האבהא”ז  נקיט כן בפשיטות , דאם הוא מקבל  אחריות הוא נחשב לבעלים  במקום הבעלים  של החפץ .

וכן ביאר שיטת הרמב”ם  מו”ר בספרו אבי עזרי  פ”ד ה”ד מהל’ חמץ ומצה , דיש להסתפק בפירוש הדין שמרבינן דאם קיבל אחריות שעובר בב”י ובב”י , אי  משום הדין מאחר שגורם לממון הוא , אף שבעלמא גורם לממון לאו כממון דמי , ואפילו לר”ש הסובר גורם לממון כממון דמי זה רק בליתנייהו בעין , אבל באיתא בעינייהו  גם ר”ש מודה  כמבואר בגמ’    שהבאנו  , אבל בחמץ גילתה התורה מאחר שגרם לממון כממון דמי לענין לעבור בב”י ובב”י , או שחידוש הכתוב אף שלאו כממון דמי , מ”מ כיון שמחזיקו ושומרו בשביל  האחריות ברשותו הוא וקרינן בי’ לא ימצא וע”כ עובר עליהן , והנה בעכו”ם אנס שכופהו לשלם אם יאבד מאחר שהתשלומין הן שלא כדין אין זה כלל גורם לממון  שאין התשלומין בשביל החמץ והן דמי גזל בעלמא , ודינו של הרמב”ם הוא רק , אי אמרינן שמה שעובר בקבלת אחריות הוא לאו משום דין גורם לממון אלא משום שע”י חיוב אחריותו מחזיק החפץ אצלו ושומרו וזה לא ימצא , בזה סובר הרמב”ם שאף אם ע”י אונס הוא אבל סוף סווף מחזיקו אצלו ושומרו כדי שלא יכופו אותם לשלם כבר עובר בב”י ובב”י , וזה  הטעם ג”כ הא דכתב  ר”ת דייחד לו בית מהני אף היכי דקיבל אחריות , ורב פפא אית לי’ מסברא , כיון שייחד לו בית הוי כאילו קיבל עליו אחריות על חמצו של עכו”ם בביתו של עכו”ם , וצ”ב למה שלא יעבור בב”י הא קיבל עליו אחריות , אולם לפי המבואר א”ש , דמאחר שאין החמץ ברשותו ואינו שומרו אלא חיוב בעלמא  קיבל עליו אם יאבד לשלם זה אין בכלל לא ימצא שאסרה תורה , עיי”ש שהאריך  .

והנה  רש”י  בדף ו’ ע”א בד”ה לעולם אסיפא כתב וז”ל , ולא ימצא משמע המצוי בידך לכל חפצך היינו דקביל עליה אחריות דהוי כדידיה עכ”ל . וכ”כ התוס’ להלן בדף כ”ט ע”א ד”ה בדין וז”ל , ואם גזל מנכרי הרי חייב באחריותו ולא גרע מחמץ שחייב באחריותו דהוי כשלו עכ”ל  , מבואר בפשטות מלשון רש”י ותוס’ , דהא דחייב  בב”י ובב”י  כשקיבל אחריות הוא מפני דנחשב כשלו , ולא  מצד גורם לממון .

ז

והנה  המחבר באו”ח סי’ רמ”ו סעיף ד’ כתב , ישראל שהשכיר שוורים לא”י לחרוש בהם  וחורש בהם , יש מתירים אם קיבל עליו הא”י אחריות מיתה וגזילה וגניבה  ויוקרא וזולא , וי”א דכיון שאין  הא”י יכול למכרה אם ירצה נקראת בהמת ישראל . ובסעיף ה’ סתם המחבר כדעת היש מתירין , וצ”ב דמבואר במחבר , דלא סגי שהשוכר  עכו”ם יקבל עליו אחריות גניבה שיהא נחשב שלו , ומ”ש גבי חמץ דסגי באחריות של גניבה ואבידה שיהא נחשב שלו , אולם לפי המבואר א”ש , דרק גבי פקדון דאמרינן דהנפקד קיבל עליו אחריות בתורת בעלות במקום המפקיד ולכן אמרינן דסגי באחריות דגניבה , אבל בשכירות שהאחריות הוא התחייבות גרידא , בהכי לא סגי שיקבל עליו אחריות דגניבה שיהא נחשב כשלו, ובעינן שיקבל עליו גם אחריות דאונסין  .

והנה בשו”ע הרב סי’ ת”מ סעיף י’ כתב , אבל אם לא קיבל עליו הישראל אחריות גניבה ואבידה  באונס , ואפילו אם הנכרי הוא אלם ויכפהו לשלם לו  אף אם יגנב או יאבד ממנו באונס , מ”מ כיון שהישראל לא קיבל עליו אחריות האונס והוא פטור מדין תורה  ומדין המלך , אין החמץ נחשב כשלו עד שמתחייב באחריותו בגזילת הנכרי . וכתב שם בהג”ה , אע”פ שקיבל עליו לשמרו שמירה מעולה כדרך השומרים ואם יפשע בשמירתו ולא ישמרנו כדרך  השומרים יתחייב לשלם לו , אין זה נקרא קבלת אחריות להיות הפקדון נחשב כשלו  על ידי כן כיון שקיבל עליו אחריותו , אלא זה נקרא  קבלת השמירה בלבד שקיבל עליו שישמור חמצו של נכרי , ואם יפשע ולא ישמרנו יפה חייב לשלם לו , שהפושע הוא כמזיק בידים כיון שקיבל עליו  לשמור כדרך השומרים והמפקיד סמך עליו ולא שמרו בעצמו , עכ”ל .

והנה  במה שהרב מחלק , דהיכא שקיבל עליו אחריות גניבה ואבידה  נחשב שהפקדון הוא שלו ועובר בב”י , להיכא  שקיבל עליו אחריות  של פשיעה דאינו נחשב שלו אפילו  שמקבל עליו  שמירה של פשיעה והוא נעשה שומר כמוש”כ , רק הא דאינו עובר הוא כיון  דאין הפקדון נחשב שלו , מוכרח דהוא סובר  דהא דעובר בב”י כשקיבל אחריות אין זה מצד גורם לממון , דאל”כ אין לחלק  כמוש”כ בין כשקיבל עליו אחריות של פשיעה , לאחריות של     גניבה ואבידה  , אלא מבואר מהרב דסובר , דמצד חיוב אחריות נעשה  הפקדון שלו שקיבל עליו תורת בעלות , ולכן רק כשקיבל עליו אחריות דגניבה ואבידה אמרינן דהפקדון נעשה שלו, אבל כשקיבל עליו שמירה  לשלם רק כשפשע אין הוא נחשב לבעלים עי”ז , ורק  קיבל שמירה לשמור חפץ של אחר ולכן אינו עובר בב”י ובב”י .

והביאור בדבריו הוא דיש ב’ סוגי שומרים , א} שומר שמקבל פקדון  הוא שומר של הבעלים  , ב} שומר שמקבל פקדון באחריות  גניבה ואבידה הרי מחזיק החפץ  גם עבור עצמו שהרי אם יפסיד החפץ צריך לשלם ולהכי מחזיקו גם עבור עצמו כדי לשומרו שלא  יפסד   ויתחייב לשלמו , ובזה אמרינן דכיון שקיבל עליו אחריות על החפץ הרי הוא שומרו לעצמו בתורת בעלות וכפי שביאר האבהא”ז , שזה היסוד של קבלת אחריות שזה הוכחה שמקבל השמירה בתורת בעלות , אבל אם קיבל אחריות רק על פשיעה  סובר הרב , דאין הוכחה מזה שקיבל השמירה בתורת בעלות , רק הוא שומר בעבור המפקיד ואין החפץ נחשב שלו ואינו עובר בב”י ובב”י .

וראיתי בקובץ שיעורים פסחים {אות י”ז} שביאר , הא דלא מהני כשקיבל עליו לשמור רק מפשיעה  הוא , דבשואל דחייב באונסין   הגדר הוא דבלקיחת החפץ נתחייב באחריותו כמו גזלן והאונס אינו פוטרו דהמעשה המחייבתו לכו”ע היא לקיחת החפץ , אמנם בחיוב פשיעה אפש”ל דהפשיעה בעצמה היא המעשה המחייבתו שהיה חייב לשמור ולא שמר , ואינו מטעם חיוב אחריות על החפץ , וזה טעם הסוברין דלא סגי בחיוב פשיעה לענין בל יראה , דלא רבי רחמנא לבל יראה אלא היכא דאחריות החפץ עליו , ולא שייך שהחפץ באחריותו אם יפשע , כמו דלא שייך לומר דהוי באחריותו אם יזיק את החפץ , ועיי”ש שמסתפק בחיוב   גניבה ואבידה  , ולפי”ד א”ש  טעמו גם להסוברים דמסקנת הגמ’ הוא דחיוב בל יראה הוא מצד גורם לממון  , דכיון שלא חל עליו שום חיוב אחריות אין זה נחשב לגורם לממון .

והנה  האבן העוזר בסי’ תמ”ג הקשה , דאיתא בפסחים דף ו’ , אמר רב חמץ של הקדש בפסח א”צ לעשות מחיצה דמבדל בדילי מיני’ ע”כ . מוכח דעל חמץ של הקדש אינו עובר בב”י ובב”י ואינו מחויב לבערו , ואע”פ דכל שומר שחייב באחריות צריך לבער , מ”מ הקדש נתמעט משמירה בפרק הזהב , וקשה לכא’ לדעת רש”י שם , וכ”ה דעת הרמב”ם פ”ב משכירות , וכ”ה שיטות עוד פוסקים הו”ד בש”ך חו”מ סי’ ס”ו {ס”ק קכ”ו}, דכל הני דנתמעטו משמירה כגון עבדים שטרות וקרקעות , מ”מ בפשיעה חייב עליהן , וא”כ  גם בהקדשות  חייב עכ”פ    בפשיעה  , וכ”כ הש”ך שם , וא”כ לשיטת הבה”ג ורש”י ודעימי’ , דגם כשהוא רק באחריות פשיעה קעבר בב”י ובב”י אמאי אינו חייב לבער ההקדש שברשותו , וכן הקשה שם על המג”א דהמחבר או”ח סי’ תמ”ג סעיף ב’ כתב , ישראל שהיה בידו חמצו של ישראל אחר בפקדון יעכבנו עד שעה חמישית ואם לא בא בעליו ימכרנו לעכו”ם . ומבואר שם במג”א {סק”ה}, דהא דחייב למוכרו אינו רק כדי שלא יעבור הוא או המפקיד בב”י , אלא גם  מפני ששמירת החמץ עליו ואם לא ימכרנו יפסידוהו הבעלים לגמרי דהרי יאסר בהנאה מדין חמץ שעבר עליו הפסח ולכן מחויב למוכרו כדי להציל את דמיו , ומן הטעם הזה כתב המג”א שם , דאם לא מכרו חייב לשלם דמי הפקדון למפקיד , דהא שומר חנם שהיה יכול להציל ברועים ובמקלות ולא הציל חייב , והוסיף המג”א , דכל זה כשנאבד החמץ ואינו בעין , אבל כל זמן שהוא בעין אומר לו הרי שלך לפניך ופוטר עצמו בחמץ שנאסר וכדאמרינן בב”ק דף מ”ה דאם נעשה שור הנסקל בבית שומר אומר לו הרי שלך לפניך אף דחשיב פושע על מה שנאסר בהנאה , עיי”ש . והנה  אם נימא דלפי המג”א חשיב פושע , א”כ גם בחמץ של הקדש אם לא מכרו יתחייב לשלם להקדש , דנהי דהקדש אימעט משומרין , מ”מ הא כתב הרמב”ם דפושע חייב כמזיק ,  ונקיט האבן העוזר דה”ה בהקדשות דאימעטו משמירה , מ”מ הפושע בשמירתן הרי הוא כמזיק , וכיון שכן נמצא דחמץ זה המופקד אצלו הוי לי’ כקיבל אחריות , דכיון שנתחייב עליו מטעם מזיק ואם יאבד יתחייב לשלם וכשהוא בעין יכול לפטור עצמו בחמץ זה ולומר להקדש הרי שלך לפניך שוב צריך לעבור עליו כדין חמץ שקיבל עליו אחריות , והאיך אמר רב דאם של הקדש הוא א”צ , ויעויין בקהלות יעקב פסחים סי’ ו’ שהאריך בזה  .

אולם לפי המבואר  נראה לומר   דהרש”ש בפסחים דף ו’ חידש וז”ל , ונלענ”ד דשל גבוה  לעולם אינו עובר אף בקיבל עליו אחריות דכל היכא דאיתא בי’ גזא דרחמנא איתא עיין חולין דף קל”ט , והוי כקיבל אחריות על חמצו של גבוה ברשות גבוה , וסמוכין לזה מב”ק דף ע”ו הגונב הקדש מבית בעלים פטור וגונב מבית האיש ולא מבית הקדש , הרי דאף שעומד בבית הבעלים מ”מ נקרא בית הקדש עיי”ש . ולפי”ז אם נימא דהא דקיבל עליו אחריות עובר בב”י ובב”י הוא מכיון שמקבל עליו אחריות זה הוכחה  שמקבל עליו השמירה בתורת בעלות וזה המחייבו בביעור , ואף שהחמץ ימצא ברשותו של אחר דכיון דהוא בעל החמץ הרי חייבה תורה בביעור בכל מקום שהוא נמצא , וא”כ  בהקדש  דשם האחריות לא הוי מדין בעלים וכל היכא דאיתא ברשותא דרחמנא הוא , לכן א”ש דבחמץ של הקדש אינו עובר בב”י ובב”י , שו”ר באחיעזר ח”ג סי’ א’ תירץ כן קושית האבן העוזר עיי”ש  .

ח

אמנם יש לדון  דהש”ך בסי’ ס”ו {ס”ק קכ”ו} מיישב קושית הראב”ד שהקשה על הרמב”ם בפ”ב מהל’ שכירות שסובר דשומר שפשע בשמירת שטרות ועבדים וקרקעות חייב דפושע הוא כמזיק , והקשה הראב”ד דאם פושע הוא כמזיק למה פשיעה בבעלים פטור , ומבאר הש”ך דהא דבעשו”ק חייב אפשיעה ובבעלים מיעט רחמנא גם מפשיעה , משום דבעשו”ק לא נתמעטו מתורת שומר רק מחיובים האמורים בפרשה איתמעטו , אבל שומר מיהא הוי , אבל בשמירה בבעלים נתמעטו  מתורת שומר ואינו שומר כלל והו”ל כאינש  בעלמא שאינו שומר דפשיטא דפטור אפילו אפשיעה , דרק מי שמוטל עליו לשמור מחשב מזיק כשמונע השמירה דרמי’ עלי’ עיי”ש . אכן  הנתיבות בסוף סי’ רצ”א חולק וסובר , דבעשטו”ק         אינו בתורת  שומר כלל עיי”ש  .

וכדברי הש”ך מבואר בשו”ת הרי”ף  מובא בב”י חו”מ סוף סי’ ס”ו  שכתב שפושע פטור וז”ל , דכיון שהוציא את אלו מכלל פרשת שומרים אין לחייבו אלא מטעם אדם המזיק , ופושע בדבר ונאבד לא חשיב אדם המזיק , שהרי פשיעה בבעלים פטור , ואילו חשיב כאדם המזיק אמאי פטור בבעלים , אלא ודאי לא מקרי אדם המזיק , כיון דלא אפסדי’ בידים , אלא  שבפשיעתו שלא שמרו כראוי נפסד , אלא על שמירת שומרים חייבתה תורה , הלכך בבעלים פטור , דכיון שהוציאה תורה את אלו מדין שומרים פטורים אף בפשיעה , עכ”ל . וכ”כ הריטב”א בתשובה הו”ד שם וז”ל , דעת הרמב”ם שלא מיעט הכתוב שטרות אלא מדברים האמורים  בפרשה דהיינו אונסין וגניבה , אבל בפשיעה חייבין מדין מזיק וכו’ , ודעת הרי”ף שאפילו יש עדים שפשע בהם פטור , ונראין דבריו וכן דעת כל רבותי האחרונים , וכ”כ הרמב”ן , ודקי”ל פושע מזיק הוא וחייב שלא מדין שומר , הא ליתא דפשיעה  גרמא בנזקין הוא שהוא פטור מדיני אדם , אלא שהתורה חייבה שומרים בפשיעה מפני שסמך עליהם בעל הפקדון  והבטיחו שומר לשומרו , מעתה המפקיד שטרות אצל חבירו אפילו בשטר ולא קיבל עליו אחריות בפירוש וטען שנאנסו או נגנבו ואפילו בפשיעה הרי הוא נאמן בלא שבועה וכו’ .

מבואר מדבריהם , דאפילו אם נאמר דפושע הוי מזיק , מ”מ  גרמא הוא , ובע”כ צ”ל לפי הרמב”ם שמחייב פושע כמו שמבואר בש”ך דיש לו עוד שם שומר , וא”כ   הדר צ”ע כיון דיש לו דין שומר מחמת אחריות של פשיעה יעבור על ב”י וב”י דנחשב שלו , אולם לפי מה שבארנו מהשו”ע הרב או לפי מה שהבאנו מהקו”ש א”ש , דאפילו שיש לו דין שומר אין אחריות של פושע מחייבו לעבור בב”י .

ולפי המבואר באחרונים הנ”ל  יש ליישב קושית הברוך טעם הו”ד בקובץ שיעורים פסחים {אות י”ט} , דמבואר בירושלמי פסחים פרק כל שעה דף ל”א , בנכרי שהלוה לישראל על חמצו מותר לאחר הפסח למ”ד למפרע הוא גובה  אפילו היה מונח בפסח בבית ישראל . והקשה הברוך טעם והא כיון דאילו מיגנב או מיתאביד היה צריך לפרוע חובו ממקום , א”כ באחריות  קאי ועובר בב”י משום חיוב אחריות  עיי”ש , אולם לפי המבואר בהאחרונים הנ”ל ,  דבקבלת חיוב אין הוא עובר בב”י , רק  כשקיבל אחריות בתורת בעלות הוא עובר בב”י א”ש , דבנכרי שהלוה לישראל על חמצו זה סתם התחייבות שצריך לשלם אם נגנב ובזה אינו עובר בב”י , רק בסוגיין דמיירי בפקדון שהנפקד שומר בתורת בעלות בכה”ג עובר בב”י ובב”י , אולם הברוך טעם הקשה לשיטתו שהבאנו לעיל דסובר , דלמסקנת הגמ’ הא  דהנפקד עובר בב”י הוא מצד גורם  לממון , א”כ ה”ה בנכרי שהלוה לישראל על חמצו הוי ג”כ גורם לממון , אולם לפי המבואר באחרונים הנ”ל א”ש .

ט

ולפי המבואר  מהאחרונים הנ”ל , יש לדון בחידושו של המקור חיים  שהבאנו לעיל , שהכריח שצריך למכור  מקום החמץ , מהא דפסק הרמב”ם והמחבר שעכו”ם אנס שהפקיד חמץ הנפקד עובר בב”י כיון שהאנס כופהו לשלם כשנגנב או נאבד , וא”כ ה”ה במכירת חמץ העכו”ם לא ישלם אחר הפסח , וא”כ הוי החמץ באחריות ישראל ברשות ישראל דשכירות לא קניא ולפיכך צריך למכור מקום החמץ עכתו”ד . אולם לפי המבואר יש לדון בהוכחתו , דשאני עכו”ם אנס  שהפקיד פקדון  מנידון דידן  , דבפקדון  אפילו שהעכו”ם הוא אנס הנפקד קיבל עליו שמירה בתורת בעלות על החמץ ולכן עובר בב”י ובב”י דנחשב שלו , משא”כ בנ”ד שמכר החמץ ואפילו שהעכו”ם  לא ישלם מ”מ אין המוכר בעלים על החמץ , וא”כ אין הוא עובר   בב”י ובב”י  , וא”ש שיטות הפוסקים דס”ל דמשכירין מקום החמץ .

שו”ר בשו”ת דבר משה תנינא סי’ צ”ח שהעיר כעי”ז על המקור חיים וז”ל , ובאמת כי עדיין יש מקום בראש לחלק , דשאני אחריות דפקדון דחייב לשלם אילו מיגנב או מיתבד ולהכי ברשותי’  קאי לעבור בב”י , אבל כאן הרי מכרו ויצא מרשותו לגמרי רק דאם יאבד יפסיד התשלומין , אבל כל זמן שהיה בעין הוי דבר שאינו שלו לגמרי , ועיין בפנ”י פסחים דף ל”א עכ”ל . אולם המקור חיים יסבור שחיוב אחריות שמחייבו בביעור הוא מצד גורם לממון , לכן מדמי שפיר עכו”ם אנס למכירת חמץ , אולם לפי האחרונים הנ”ל יש לחלק  .

י

והנה  המחבר באו”ח סי’ תקפ”ו סעיף ג’ כתב , תקע בשופר של ע”ז של ישראל לא יצא שאינה בטלה עולמית וכתותי מיכתת שעוריה , אבל בשל ע”ז של עכו”ם וכן משמשי ע”ז של ע”ז לא יתקע ואם תקע בו יצא , והוא שלא נתכוון לזכות בו , אבל אם נתכוון לזכות בו לא יצא דהוי לי’ ע”ז של ישראל . וכתב הב”ח , דדוקא בשופר של הפקר הוא דאמרינן דאם נתכון לזכות הוי כמו ע”ז של ישראל , אבל שופר של עכו”ם שיש לו בעלים לא מהני הא דנתכוין לזכות , והמג”א  {סק”ה} השיג עליו , וסובר דאפילו כשגזל שופר מעכו”ם כיון דהישראל חייב באחריותו מקרי שלו , וכן מצינו גבי חמץ ע”כ . ובהגהות יד אפרים הקשה על המג”א , דמה מביא ראי’ מחמץ הא התם מרבינן מלא ימצא דקבלת  אחריות בחמץ הוי שלו , אבל בעלמא קבלת אחריות לא חשיב כשלו . וכן הקשה בשו”ת חת”ס או”ח סי’ ס”ב – ק”פ . וכן מבואר בברוך טעם שהבאנו לעיל דא”א למילף מחמץ לשאר דיני תורה  .

והנראה לבאר בזה  דתנן במתני’ ב”ק  דף נ”ה ע”ב , הוציאוה לסטים לסטים חייבין , והקשה בגמ’ דף נ”ו ע”ב פשיטא כיון דאפקוה קיימא לה ברשותייהו לכל מילי וכו’ . וכתבו התוס’ בד”ה פשיטא וכו’ , בהוציאוה לגוזלה איירי מתני’ , והקשו התוס’ ומנלי’ דקיימא ברשותייהו אפילו להתחייב על מה שהיא מזקת דאדהכי קאי דקתני ויצאה והזיקה , דליכא למימר דכי היכי דמסרה לשומר חנם והשואל נכנסו  תחת בעלים ה”ה גזלן , דדלמא שומר הוא דמחייב אבל גזלן לא , דמצינו דברים שהשומר חייב והגזלן פטור , שהרי בכחשה בהמה הכחשה דהדרא ובפירות שהרקיבו מקצת מוכח בהגוזל קמא לקמן דף צ”ח ע”ב , דגזלן אומר לו הרי שלך לפניך משום דלא חשיב שינוי  וכו’ , אבל שומר אינו יכול לומר הרי שלך לפניך ומתחייב בכחשה דלא הדרא ובהרקיבו קצת כיון דקיבל עליו שמירה וכו’ ,  וי”ל  וכו’ , ועוד  כיון דגזלן קמה לי’ ברשותי’ גם לענין אונסין  יש לחשב בעלים יותר משותף והכי משמע לישנא דקמה ברשותייהו לכל מילי דמה שהוא ברשותו לכל מילי יש לו להועיל כאן  .

הקצוה”ח בסי’ שנ”ד  {אות ב’} הוכיח ממש”כ התוס’ בקושיתם דמצינו דברים שהשומר חייב והגזלן פטור וכו’ , דגזלן אינו שומר ואפילו שומר  לא הוי . וכ”כ הרא”ש להדיא בפרק מרובה סי’ ב’ , אלא כי קאמר רב כגון דמעיקרא שויא ארבע  והשתא  שויא זוזי קרן כעין שגנב מלתא דפשיטא הוא דאלו איתבר ממילא ע”כ משלם ארבעה דבשעת שבירה לאו מידי עביד  ואפילו אתבר בפשיעה , דגזלן לא מקבל עליו שמירתה ואשעת גזילה קא מחייבת לי’ והאי שעתא שויא ארבעה , עכ”ל . ויע”ש בקרבן נתנאל .

מבואר  מהקצוה”ח שנקיט בדעת התוס’ שגזלן לא הוי שומר , ולפי”ז צ”ל דמה שתי התוס’ בתי’ הב’  כונתם , דאפילו גזלן לא הוי שומר מ”מ כיון דגזלן חייב באונסין נחשב לבעלים לענין  נזקין , ובארו בדברי יחזקאל סי’ נ”ב ובאבן האזל פ”א מהל’ נזקי ממון ה”א דכונת התוס’ הוא , דאחשבה רחמנא כבעלים מחמת חיוב אונסין ויש לו קניני גזילה ומטעם זה חשיב קצת בעלים להתחייב בנזקיה ג”כ , ומשו”ה בגונב ע”מ לאבדה דאע”פ שמחויב באונסין מ”מ כיון  דאין לו שום קנין גזילה ל”ח אפילו מקצת בעלים לחיייב בנזקין , עיי”ש  .

והאו”ש  פ”ב מגניבה ה”א כתב דרש”י בסנהדרין דף ע”ב ע”ב סובר , דגנב חייב משום שומר , דיש הו”א בגמ’ שם שבגזלן נעשה החפץ שלו לגמרי ודוחה הגמ’ ולא היא  כי אוקימנא רחמנא ברשותי’ לענין אונסין , אבל לענין מקנא ברשותי’ דמרייהו קיימי מידי דהוי אשואל  ע”כ . מבואר דהגמ’ מדמה שואל לגזלן , ורש”י בד”ה אבל לענין כתב  וז”ל , דלא גרע גזלן משואל דמשום דכל הנאה שלו אוקמינהו רחמנא ברשותו לשלומי אם נאנס דכל כמה דקיימא הדרא בעינא  הא נמי כל  הנאה שלו ומחייב לשלומי עכ”ל . מבואר מרש”י שגזלן ושואל    גדר אחד הם , וכיון שהגזלן כל ההנאה שלו נתנה לו התורה דין בעלים בחפץ גם לגבי החיובים אם מפסיד החפץ , וכן מבואר ברמב”ן ורשב”א הו”ד בשטמ”ק ב”מ דף מ”ג ד”ה איתבר ממילא משלם כדמעיקרא  שחקרו , אמאי לא משלם כדמעכשיו כדין שואל עיי”ש שאם נאמר שאינו נחשב כשומר אין זו קושיא , עיי”ש באו”ש .

ולפי”ז נראה ליישב דברי המג”א  שסובר , דהא דעובר בב”י כשקיבל אחריות הוא לאו משום גורם לממון , דאם החיוב הוא מצד גורם לממון זה דין מיוחד בחמץ וכמו שבארנו , וכן ביאר בישועות יעקב סי’ תקפ”ה דעת הב”ח שסובר , דבשופר שיש לו בעלים עכו”ם אפילו נתכון לזכות אינו יכול לזכות  ולא הוי שלו ואפילו שזה באחריות ישראל  אינו חשוב כשלו ולא עדיף משאר גורם לממון דלאו כממון דמי , ודוקא בחמץ דגלי קרא דבקבלת אחריות עובר בב”י ולא בשאר דברים עיי”ש . אולם המג”א סובר , דגדר של קבלת אחריות הוא דנחשב לבעלים והוי שלו , והחידוש בחמץ הוא דקבלת אחריות אע”פ שבאמת אין לו שום זכות בגוף הדבר וזה לא ממש שלו דהא אינו יכול למכור ורק הוא דומה בחד צד לבעלים בזה שהוא מפסיד אם הדבר נפסד מן העולם , א”כ היה אפש”ל דאינו נחשב מצוי קמ”ל הגמ’ דנחשב מצוי , דגם לגבי דין מצוי נחשב שלו , אבל  הא דנחשב שלו כשקיבל אחריות אין זה חידוש בחמץ רק זה דין כללי בקבלת אחריות , וכמו שביאר האבהא”ז , וכן מבואר בתוס’ יבמות דף ס”ו ע”ב ד”ה אבל שכתבו , דכהן ששאל פרה מישראל כיון דמחויב באונסיה הוי כקבלת אחריות ואוכלת שפיר בתרומה עיי”ש , מבואר דמחמת קבלת אחריות נחשב הוא לבעלים . ולפי”ז בגזלן יסבור המג”א או כהראשונים , שגזלן חייב משום שומר , או  אפילו יסבור כהתוס’ דגזלן אינו חיייב משום שומר , מ”מ כיון דיש לו קניני גזילה נחשב כשלו לענין חמץ ותקיעת שופר , כמו דנחשב שלו לענין נזקין .

שו”ר בחי’ חת”ס סוכה דף ל”ב שמבאר כעי”ז דברי המג”א וז”ל , אבל נלענ”ד לפמ”ש במקום אחר {כונתו בשו”ת או”ח סי’ ס”ב},  לכא’ ראיתו של המג”א מחמץ הוא ראי’ לסתור , דהרי בחמץ איצטריך קרא לא ימצא במצוי לך לרבות אפילו קבלת אחריות אבל אי לאו קרא לא היה חמצו ע”י קבלת אחריות עיין פסחים דף ה’ ע”ב , וא”כ בע”ז דליכא קרא מנ”ל להמג”א שע”י קבלת אחריות יהיה ע”ז של ישראל , ושם תירצתי דמדפשיטא לש”ס , דמפקיד חמצו הנפקד חייב משום קבלת אחריות נעשה כשלו מקרא לא ימצא  אע”ג כל היכא דאיתי’ ברשותא דמפקיד איתי’ והמפקיד יכול להקדישו ולא הנפקד מנ”ל הא , דלמא קרא לא ימצא מרבה גזלן חמצו של חבירו שעכ”פ יצא מרשות הנגזל שאינו יכול להקדישו וגם יכנס לרשות הגזלן להתחייב באחריות האי הוא דמרבינן קרא ולא נפקד , אע”כ פשיטא לש”ס מסברת חוץ בגזלן אפילו בלא קרא  קם ברשותי’ להחזיר כגון ביטול ע”ז , וא”ש דברי המג”א עיי”ש .

והנה  האו”ש בפ”ג מהל’ חמץ ומצה מביא  בשם הר”מ מסרקסטה הו”ד בשטמ”ק ב”ק דף צ”ו ע”ב , שבגזל חמץ ועבר עליו הפסח אינו עובר בב”י עיי”ש , והנה אם נימא דהא דעובר בב”י  כשקיבל אחריות הוא מצד גורם לממון , א”כ למה גזלן אינו עובר בב”י  הא הוי גורם לממון , אולם אם נימא דהא דעובר בב”י כשקיבל אחריות הוא  מכיון דנחשב שלו , א”כ סובר הר”מ מסקרסטה דגזלן לא הוי שומר , ואפילו שיש לו קניני גזילה זה מהני רק לגבי חיובי נזקין אבל לא דיהא נחשב שלו לעבור בב”י וב”י .

ובדרוש וחידוש להגרעק”א  {בהשמטות לדף ח’ הנדפס בסוף הספר} כתב וז”ל , יש לדון בראובן שהיה שומר של נכרי וקיבל עליו אחריות שמירה ונאבד ממנו החפץ , היה נראה לענ”ד שיש על המוצאו חיוב השבה , אף דגוף החפץ של נכרי , מ”מ הוא מציל הישראל מן ההפסד שלא יצטרך לשלם , לא מיבעיא לר”ש דאמר דבר הגורם לממון כממון דמי הוי החפץ ממון ישראל , אלא אפילו לרבנן היינו שאין זה החפץ של השומר , אבל מ”מ הוא מציל הנכסים של ראובן שלא יתחייבו לשלם כך היה נראה לענ”ד בפשיטות גמור , אמנם חבירי הרב מו”ה ישראל נ”י מפקפק בדבר , דמ”מ י”ל לרבנן דר”ש הך חפץ לא מקרי אבידת אחיך  וכו’ וצ”ע לדינא  עכ”ל . והנה לפי המבואר ספיקתו של רעק”א תלוי בביאור דברי הגמ’ למסקנא , אם החיוב הוא מצד גורם לממון , או החיוב הוא דכיון שקיבל אחריות נחשב שלו  וא”כ הוי אבידת אחיך , רק תלוי לפי שיטות הראשונים  הנ”ל שנחלקו , באיזה אחריות החפץ נחשב שלו , אולם הבאנו מתוס’ יבמות דף ס”ו דהיכא שקיבל אחריות אונסין יכול להאכיל הבהמה תרומה דנחשב שלו וא”כ הוי אבידת אחיך , ולכא’ צ”ע שרעק”א לא העיר מכל הנ”ל .

יא

ולפי”ז בנ”ד  להני פוסקים דס”ל דהא דעובר בב”י וב”י כשקיבל אחריות הוא מפני שקיבל עליו לשמור בתורת בעלים והקבלת אחריות הוא ראי’ שקיבל עליו השמירה בתורת  בעלות ונחשב הפקדון כשלו , אבל בסתם התחייבות לשלם  אין הפקדון נחשב כשלו ואינו עובר בב”י ובב”י , ואפילו להני פוסקים דס”ל דהא דעובר בב”י כשקיבל אחריות הוא מצד גורם לממון כממון   דמי , אולם ביאר  האחיעזר  ח”ג סי’ ד’ וביתר הרחבה בחי’ ר’ שמואל פסחים סי’ ה’ , דהקשה שם דהאיך אפש”ל   דהא דעובר בב”י כשקיבל אחריות הוא מצד גורם לממון , דלכא’ חמץ של עכו”ם שקנו מידו של הישראל שיתחייב באחריות לא חשיב אפילו גורם לממון ומשום דלא סגי במה שבפועל החפץ מרויח לו ממון ומונעו מהפסד , דלא חשיב גורם לממון אלא במקום דהחפץ עצמו גורם לפוטרו מהממון שהיה מתחייב אם יאבד החפץ , וכמו בקדשים שחייב באחריותם שיכול לפטור עצמו מחובת הקרבן דרמיא עליה בקדשים שהופרשו לחובתו , וכן בשומר חשיב הפקדון גורם לממון משום דמה שאינו נתבע לשלם דמים הוא מפני שיש לו את הדבר עצמו והחפץ משמש  כמו הממון שהיה מתחייב אם היה נאבד , ולהכי חשיב גורם לממון אבל בחמץ של נכרי שקיבל עליו אחריות כיון דחיוב האחריות אינו אלא התחייבות של ממון אם יאבד החפץ , אבל אבידת החמץ או מציאותו מצד עצמו אינם ענין לחיוב הממון שלו  , ובכה”ג לא שייך לומר שהחמץ משמש כמו הממון שהיה מתחייב אם היה נאבד שיהא נחשב משום זה גורם לממון , והגע עצמך מי שהיה לו חפץ האסור בהנאה ונתחייב  לחבירו ממון בקנין אם יאבד החפץ הזה , אטו מי נימא דהאיסור הנאה הזה חשיב גורם לממון אצלו מפני שאם יאבד יתברר שיש עליו חיוב ממון מחמת ההתחייבות שלו והכי נמי דכוותה  .

ומביא שהקשה  זה להגרי”ז , והשיב לו הגרי”ז דיש לחקור , אי שייך להתחייב בקנין להיות חייב בתשלומין בעד אבידת החפץ בלא שיהיה לו דין שומר עליו  עיי”ש . מבואר דרק  היכא שהתחייב בתשלומין בעד אבידת החפץ אז אמרינן  דזה נחשב לגורם לממון ועובר בב”י , וא”כ בנ”ד שזה  התחייבות גרידא לשלם אין זה נחשב לגורם לממון .

העולה מהנ”ל , דמותר להשכיר  מחסנים או חדרים  ליהורי שאינו שומר תו”מ או לעכו”ם  ולקבל אחריות על החפצים שלהם ואפילו שיש שם חמץ , וכן מותר להשכיר אוטובוסים ולקבל אחריות על  מה שמונח  בתוך המזוודות אפילו שיש שם חמץ  ואין המשכיר עובר בב”י ובב”י

יב

עוד  נראה לבאר היתר באו”א , דבמתני’ בע”ז דף י”ד ע”ב תנן , ובכל מקום אין מוכרין להם בהמה גסה עגלים וסייחים שלמין ושבורין וכו’ , ובגמ’ שם דף ט”ו ע”א מ”ט נהי דלרביעה לא חיישינן מעביד בי’ מלאכה חיישינן וניעביד כיון דזבנה קנייה , גזירה משום שאלה  ומשום שכירות שאלה קנייה ואגרא קנייה וכו’ , מתקיף לה רב שישא ברי’ דרב אידי ושכירות מי קניא , והתנן אף במקום שאמרו להשכיר לא לבית דירה אמרו מפני שמכניס לתוכו עבודת כוכבים ואי ס”ד שכירות קניא האי כי קא מעייל לביתי’ קא מעייל , שאני עבודת כוכבים דחמירא דכתיב ולא תביא תועבה אל ביתך , מתקיף לה רב יצחק ברי’ דרב משרשיא ושכירות מי קניא , והא תנן ישראל ששכר פרה מכהן יאכילנה כרשיני תרומה וכהן ששכר פרה מישראל אע”פ שמזונותיה  עליו לא יאכילנה  כרשיני תרומה , ואי ס”ד שכירות קניא אמאי לא יאכילנה פרה דידיה הוא אלא ש”מ שכירות לא קניא ע”כ . מבואר דהגמ’ מסיק דשכירות לא קניא , וכן נקט שם התוס’ בד”ה והשתא , והתוס’ בב”מ דף נ”ו ע”ב בד”ה והאי והנ”י שם .

אולם ההגהות  אשרי סוף פ”ק דע”ז מביא מרבינו אפרים ברבי יצחק שכתב , שאם שכר ישראל בית מעובד כוכבים אסור לישראל להניח עבודת כוכבים בתוכו , וכן אם שכר בהמה וחמר אחרי’ בשבת חייב חטאת דשכירות קניא קצת , ואין נראה ומ”מ הואיל ונפק מפומי’ דגאון טוב ליזהר עכ”ל , מבואר דר’ אפרים סובר דשכירות קניא מה”ת  .

והנה התוס’ בע”ז  דף כ”א ע”א ד”ה אף במקום וכו’ כתבו , יש לדקדק על מה היו סומכים בני אדם למכור ולהשכיר בתים לעובדי כוכבים ואף לבית דירה הא מכניסים שם עבודת כוכבים עיי”ש . והרא”ש  סוף פ”ק דע”ז כתב וז”ל , ועוד נהי דלדידן שכירות לא קניא , כיון שיד אומות תקיפה ובדיניהם שכירות ליומא כמכר ואף אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו הוי כמכר , עכ”ל .

והנה המחבר  ביור”ד סי’ קנ”א סעיף י’ כתב , אף במקום שהתירו להשכיר לא התירו אלא לאוצר וכיוצא בו אבל לא לדירה מפני שמכניס לתוכו אלילים בקבע , הג”ה והאידנא נהגו להשכיר אף לדירה כיון שאין נוהגים להכניס עבודת כוכבים בבתיהם {טור} . השוכר  בית מעובד כוכבים יש להחמיר שלא להניח שם עבודת כוכבים של עובד כוכבים . {הגהות אשרי  סוף פ”ק דע”ז}

והש”ך {ס”ק י”ז} כתב קשה , דהא  חזינן דמכניסים עבודת כוכבים בבתיהן אפילו בקבע וכו’ , אבל לענ”ד דסמכינן אאידך שינויא שכתב הרא”ש  וז”ל , ועוד נהי דלדידן שכירות לא קניא כיון שיד האומות תקיפא ובדיניהם שכירות אלימא כמכר ואף אם נפל ביתו של משכיר אינו יכול להוציאו הוי כמכר , עכ”ל  .

והגר”א {ס”ק י”ח} כתב על דינו של הגהות אשרי  שהובא ברמ”א וז”ל , דשכירות קניא במקצת ר”ל דמש”ש דשכירות לא קניא היינו לחומרא , ודחקו ההוא דב”מ דף נ”ו , אבל התוס’ כבר תירצו שם ובע”ז דף ט”ו דדוקא באונאה וכו’ עכ”ל , הרי שמהאי טעמא דשכירות קניא יש בשכירות אונאה והוא ודאי דין תורה . ובאבי עזרי פ”ו הי”ב מהל’ מזוזה  בסופו ביאר דברי הגר”א , דאף שמסקינן בע”ז דף ט”ו דשכירות ושאלה  לא קניא  הוא רק לענין מה שרצה הגמ’ לומר דכששכר בהמה עכו”ם מישראל לא יהיה בזה איסור שביתת בהמתו , בזה דחי הגמ’ דשכירות לא קניא לגמרי שלא יהא חשיב שוב כבהמה של ישראל , ומה”ט ישראל השוכר פרה מכהן  יאכילנה  כרשיני תרומה שעדיין הוא של הכהן הקנין הגוף , אבל עכ”פ מה ששכר שהוא קנין פירות קניא לי’ ושלו , ולכן ישראל השוכר בית מעכו”ם אסור להניח  להכניס בתוכה ע”ז אף שעדיין הוא של העכו”ם , אבל גם לישראל יש קנין ולכן איתא  בשכירות דין אונאה זה ביאור דברי הג”א . ונמצא שגוף הדבר הוא עדיין של המשכיר , אבל גם להשוכר מכור הקנין פירות עיי”ש .

עוד כתב הגר”א אבל יש להחמיר ע”פ מש”כ הרא”ש להתיר  שכירות לעובד כוכבים האידנא , נהי דלדידן שכירות לא קניא כיון שיד אומות תקיפה  ובדיניהם שכירות ליומא כממכר  וכו’ , ומ”ש שיד אומות תקיפא ל”ד , דבלא”ה עבדינן כדיניהם כמ”ש בעובדא דרמי בר רחל ב”מ דף ע”ג ע”ב בדיניהם עבדינן וכו’ , וכש”כ בישראל מעובד כוכבים דקניא עכ”ל  .

יג

והנה במנחות דף מ”ד ע”א איתא , אמר רב יהודה טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מן הציצית מיכן ואילך חייבת , תניא נמי הכי הדר בפונדקי בא”י והשוכר בית בחו”ל כל שלשים  יום פטור מן המזוזה מיכן ואילך חייב , אבל השוכר בית בא”י עושה מזוזה לאלתר משום יישוב א”י .

והנה  נחלקו הראשונים , האם שוכר בית חייב במזוזה מה”ת או מדרבנן , דאיתא בחולין דף קל”ה ע”ב מזוזה אע”ג דכתיב ביתך דידך אין שותפות לא כתב רחמנא למען ירבו ימיכם וימי בניכם , אלא ביתך למאי אתא לכדרבה דאמר רבה דרך ביאתך מן הימין ע”כ , והריטב”א בחולין שם כתב וז”ל , ואלא ביתך למאי אתא לכדרבה , אבל ליכא למימר דאתי למעוטי שותפות דאפילו היה הבית כולה של אינה ישראל וישראל דר בו חייב במזוזה דקיי”ל מזוזה חובת הדר הוא וישראל בכל מקום צריך שימור עכ”ל . מבואר דסובר דמה”ת שותפות נכרי עם ישראל או אם ישראל שוכר בית מנכרי חייב במזוזה  דאם מדרבנן הוא א”כ אכתי נשאר הקושיא למה להגמ’ לתרץ דרך ביאתך בימין , ולא משני דקרא קאי למעט שותפות או אם שוכר בית , אלא פשיטא דהריטב”א סובר דמזוזה חובת הדר מטעם שמירה מדאורייתא הוא , וכן מבואר בחי’ הר”ן והרשב”א שם דשוכר חייב מן התורה במזוזה .

אולם בהגהות מיימונית פ”ה מהל’ מזוזה {אות ז’} כתב וז”ל , אבל הני בתים ששוכרים ישראל מגוים פסק ר”י דפטור ממזוזה דכתיב ביתך ולא בית אחרים , כדאמרינן גבי טלית שאולה כל שלשים יום פטורה מציצית דכתיב כסותך ולא כסות אחרים , ואף לאחר שלשים יום אינו חייב אלא מדרבנן , שלא יאמרו שלו הוא , אבל בית גוי לא אתי למטעי דקלא אית לי’ , והא דאמרינן מזוזה חובת הדר הוא היינו לפטור ישראל כשגוי שכרו ממנו , אבל לחייב ישראל כשדר בבית גוי לא עיי”ש . והמרדכי בסוף הל’ ציצית כתב וז”ל , השוכר בית בחו”ל כל ל’ יום פטור ממזוזה נראה דבין במזוזה ובין בציצית בדלאו דידי’ פטור לעולם מדאורייתא , דבציצית  כתיב כסותך ובמזוזה כתיב ביתך , אבל מדרבנן מחויב לאחר ל’ שהעולם סבורים לאחר ל’ יום שהוא שלו עכ”ל . וכ”כ התוס’ בע”ז דף כ”א ע”א בד”ה הא וז”ל , אבל בית ודאי אפילו לא ימכרנה  לנכרי אלא שלא ידור  בו ישראל אין כאן חיוב מזוזה מה”ת ואפילו אם שכרה לישראל אחר ודר בו דהכי קיי”ל עיי”ש. וכ”כ עוד שם בשם ר’ אלחנן , וכן הביא השטמ”ק בב”מ דף ק”א ע”א בד”ה בשם הרא”ש והריטב”א  עיי”ש , {וצ”ע שהריטב”א סותר א”ע למה שכתב בחולין}, והתוס’ במנחות דף מ”ד ע”א בד”ה טלית ס”ל בתי’ הראשון דשוכר חייב במזוזה מה”ת , ובתי’ הב’ כתבו ומיהו י”ל דמזוזה נמי מדרבנן דתרי ביתך כתיבי עיי”ש . ובשו”ת רעק”א סי’ ס”ו כתב דהעיקר כתי’ הב’ של התוס’ דהכי קיי”ל  .

הרי מבואר דנחלקו הראשונים , אם שוכר חייב במזוזה מה”ת או מדרבנן , והנה צ”ב לפי דקיי”ל דשכירות לא קניא למה שיהא חייב מה”ת , ודוחק לומר דס”ל כהג”א דלחומרא שכירות קניא , וצ”ל דנחלקו דאפילו אם  שכירות לא קניא , אם המחייב במזוזה הוא גוף הבית ולכן כיון דשכירות לא קניא אפילו שיש לו קנין הגוף לפירות או שיעבוד פטור מה”ת , והראשונים דס”ל דחייב מה”ת ס”ל , דסגי בקנין הגוף לפירות  או אפילו אפשר דסגי בשיעבוד גרידא לחייב במזוזה כיון דמזוזה חובת הדר הוא .

והנה  המחבר ביור”ד סי’ רפ”ו סעיף כ”ג כתב , השוכר בית מאינו יהודי חייב במזוזה , וכתב הש”ך {ס”ק כ”ט} לאחר ל’ יום בחו”ל ובא”י מיד וכו’ ע”כ . והא דחייב רק לאחר ל’ יום , מבואר שם במפרשי השו”ע הוא , מכיון דשוכר חייב רק מדרבנן דמיחזי כשלו לכן חייבוהו חכמים רק לאחר ל’ יום , וכן מבואר בתוס’ מנחות דף מ”ד . וכן פסקו בדרך החיים ובחיי”א הל’ מזוזה כהש”ך .

ובאבי  עזרי על הרמב”ם פ”ו מהל’ מזוזה  הי”ב הקשה על הש”ך יור”ד סי’ קנ”א {שהבאנו לעיל} שהביא דברי הרא”ש  סוף פ”ק דע”ז  שכתב , דהטעם מה שנוהגין עתה להשכיר  בית לעכו”ם אף שמכניסין לתוכה ע”ז משום דנהי לדידן שכירות לא קניא אבל כיון שיד האומות תקיפה  ובדיניהם שכירות קניא וליומא ממכר הוא , וכן נקטו שם הש”ך  והגר”א להלכה  כהרא”ש , והקשה האבי עזרי  דכיון שמהני  טעם זה להתיר איסור דלא תביא  תועבה אל ביתך ולהשכיר לעכו”ם בית דירה , מדוע לא יהני לחייב השוכר בית מעכו”ם במזוזה שכדיניהם עבדינן דשכירות קניא ומקרי ביתך , ובהל’ מזוזה פסק המחבר כתוס’ והרא”ש שהשוכר בית מדאורייתא פטור ממזוזה , ורק מדרבנן חייב ומה”ט פטור תוך ל’ יום שלא חייבוהו חכמים עיין בשו”ת רעק”א סי’ ס”ו , וא”כ  קשה לפי המבואר בש”ך יור”ד סי’ קנ”א דשכירות  בזה”ז כמכר דכדיניהם עבדינן , וא”כ בשוכר  בית מעכו”ם  שכדיניהם עבדינן ומקרי ביתך מנ”ל שפטור תוך ל’ , וצע”ג על הש”ך שכתב שפטור תוך ל’ . ובאמת מסתימת לשון המחבר הנ”ל , היה אפשר לומר שחייב מיד , אבל על הש”ך שם שפירש דבריו דרק לאחר ל’ יום חייב קשה כנ”ל  .

גם על המג”א בסי’ רמ”ו {סק”ח} שכתב , דהשוכר פרה מעכו”ם מחוייב על שביתתה משום דשכירות קניא קצת כהג”א הנ”ל , קשה תיפוק לי’ כיון שכדיניהם עבדינן בדין שיתחייב משום שביתת בהמתו  וצ”ע , ונראה שנכון להחמיר להתחייב במזוזה מיד     בשוכר בית מעכו”ם עכתו”ד  .

והנה  לכא’ אפשר ליישב קושית האבי עזרי , דהמחבר באו”ח סי’ רמ”ו סעיף ג’ כתב , אסור להשכיר או להשאיל בהמתו לעכו”ם כדי שיעשה בה מלאכה בשבת שאדם מצווה על שביתת בהמתו , וכתב המג”א {סק”ח} , וזה אסור מדאורייתא דקיי”ל דשכירות לא קניא  כ”א לענין  אונאה וכו’ , ואם ישראל שכר מעכו”ם בהמה מצווה על שביתתה דשכירות קניא לחומרא   עכ”ל הג”א . וצ”ע דהא אמרינן בגמ’ ישראל ששכר פרה מכהן מאכילה כרשיני תרומה משום דלא קני לה משמע דאפילו לקולא אמרינן שכירות לא קניא , עיי”ש . והפמ”ג בא”א {סק”ח} העיר , הא לפי הרא”ש סוף פ”ק דע”ז הו”ד בש”ך יור”ד , שכירות בזה”ז דינו כמכר , וא”כ למה כתב המחבר שאסור להשכיר בהמתו לעכו”ם וכו’ , והמג”א ביאר דהטעם הוא דשכירות לא קניא והא בזה”ז שכירות קניא , ומתרץ הפמ”ג דהא דהרא”ש סובר דבזה”ז שכירות דינו כמכר זה מהני רק להתיר איסור דרבנן דעכו”ם המכניס  ע”ז לבית ישראל אבל לאיסור תורה כשביתת בהמתו לא עיי”ש . ולפי”ז מיושב קושית האבי עזרי על הש”ך , דלהכי אינו חייב  להניח תיכף מזוזה בשוכר דירה מעכו”ם כיון דזה מצוה מה”ת ולזה לא מהני דינו של הרא”ש , ולכן סתמו הפוסקים כהש”ך וקושיתו על המג”א הוא קושית הפמ”ג .

אולם במעדני ארץ שביעית סי’ ט”ז {אות ז’} העיר על הפמ”ג , דבראשונים מבואר שלא  כדבריו , דבאור זרוע בפסקי ע”ז {אות קל”ז}  תי’ ג”כ כהרא”ש הנ”ל וז”ל , ויש לפרש טעמא דירושלמי לפי שסתם שכירות  הגוי בדיניהם עד זמן הקבוע לו הוי כמו מכר כיון שיד אומות העולם תקיפא על עצמן כיון דבדינהם אינו יכול להוציא ממנו, א”נ כמו שפי’ הרב ר’ אלחנן זצ”ל , דהיינו טעמא של ירושלמי דלא תביא תועבה אל ביתך לא הוי מן התורה אלא בית שדר בו הישראל עצמו כדמשמע בהתכלת כמו גבי מזוזה , ומה”ט מחלק התוספתא אפילו מדרבנן בין בית דירה לשאינו בית דירה והואיל והוי מדרבנן אפילו היכא דלא דייר בי’ הקילו בחו”ל , וע”ז יש לנו  לסמוך ולקיים  המנהג  הואיל שאנו רואים שהירושלמי מתיר בפירוש יש לנו לומר שזה הטעם של הירושלמי  ע”כ .

מבואר  דלתי’ קמא  של האו”ז , הרא”ש  מתיר להכניס ע”ז מכיון ששכירות קניא ודינו כמכר אפילו היכא שזה איסור תורה , ורק לתי’  הב’ חידש שזה אסור רק מדרבנן  .

וכן משמע בשו”ת בנימין זאב סי’ קס”ד שתי’ , הא דמותר להשכיר בית לעכו”ם שמכניסין בו ע”ז וז”ל , ועוי”ל דהא דמתיר הירושלמי להשכיר לגוי היינו בת”ח שיודע שאסור להשכיר לגוי וגומר ומקני לי’ לההוא גוי כל זמן השכירות ולפי”ז נפיק  מרשותי’ דההוא ישראל ולא חשיב תו ביתו של ישראל , וכיון דאיסורו הוא מדברי סופרים שמכניס לתוכה ע”ז כההוא תוספתא דלעיל הקילו בחו”ל  , ועוד נהי דלדידן שכירות לא קניא מכל מקום כיון שיד האומות תקפה עלינו ודנין בדיניהם ובדיניהם שכירות ליומי’ כמכר  ע”כ  .

מבואר מהתשובות  בנימין זאב  שרק בתי’ קמא שבא לסמוך על סברא דנפשי’ דת”ח גמר ומקני טפי מאחריני צירף הטעם שאין בזה איסור תורה , משא”כ בתי’ הב’ שכתב דסמכינן אדיניהם לא הזכיר בכלל שזה רק מדרבנן , ומשמע להדיא שמועיל גם בדאורייתא עיי”ש שמסיק דסברת הרא”ש מהני גם לדיני תורה  .

וכן מבואר בביאור הגר”א שם , שהביא לדינו של הרא”ש על דינו של הג”א שיש לאסור  גם מצד דינו של הרא”ש , ודינו של הג”א  הוא מדאורייתא כמבואר שם בדבריו , וא”כ מבואר דהגר”א נקיט שגם דינו של הרא”ש  מהני לדיני תורה  וא”כ הדר קשה קושית האבי עזרי  .

יד

והנה הנחל אשכול בסוף ה’ מזוזה {אות ח’} הו”ד במנחת פתים יור”ד סי’ רפ”ו , מביא מהתוס’ והגה”מ בשם ר”י , דשוכר בית מנכרי אפילו מדרבנן פטור דכתיב ביתך  ולא של אחרים  ולאחר ל’ יום חייב מדרבנן  שיאמרו שלו הוא , ולפי”ז השוכר לא קיים מצ”ע דאורייתא , מיהו נראה האידנא דשכירות כקנין הוא כמ”ש הרא”ש פ”ק דע”ז {אות כ”ב}, נהי דלדידן שכירות לא קניא כיון  שיד האומות תקפה ובדיניהם שכירות ליומא ממכר ואף אי נפל ביתו של משכיר אין יכול להוציא את השוכר הוי כמכר , ועיין חו”מ  סי’ שי”ב שכתב בשם הרא”ש , השוכר לזמן קצוב כמכר דמי ומדין אינו יכול להוציאו, ומה”ט גופא אני אומר  השוכר בית בזה”ז  תיכף ומיד כשבא לדור יעשה מזוזה ויברך עיי”ש . ומשמע שם שהמנחת פתים הסכים לדבריו , מבואר ג”כ דנקיט דדינו של הרא”ש מהני לדיני תורה  .

וכ”כ בשו”ת הרי בשמים מ”ת סי’ רי”ט , שישראל ששכר מעכו”ם כיון דבדיניהם שכירות דינו כמכר חייב במזוזה מיד מה”ת , דהרי בשכר מישראל לזמן קצוב כיון שאפילו אם נפל אינו יכול להוציאו הו”ל כמכר וחייב מדאורייתא במזוזה א”כ בשכירות מנכרי אפילו בסתם הרי כיון דבדיניהם אם נפל אינו יכול להוציאו כמ”ש הרא”ש סוף פ”ק דע”ז , וא”כ הלא איתא בב”ק דף קי”ג ישראל ועכו”ם שבאו לדון וכו’ בדיניהם דיינינן לי’ וממילא  שכירות מעכו”ם אלימא כמכר וחייב מדינא במזוזה ,עיי”ש  .

ובשו”ת שואל ומשיב מהדורא תליתאה  ח”ב סי’ קל”ד ד”ה והנה הביא דינו של הרא”ש וכתב , ולדברי הרא”ש נשמע דין חדש , דבזה”ז דידם תקיפה ושכירות קניא בדיניהם אף לדידן שכירות קניא אף לקולא , ולפי”ז גם בחמץ כה”ג ניזל לקולא , ואולי רק שם דהעכו”ם מכניס ע”ז רק שהישראל אסור לו להשכיר לו להכניס ע”ז בביתו א”כ כל ששכירות קניא בדיניהם גוי בדנפשי’ קא עביד , וצ”ע בזה עיי”ש . מבואר שמסתפק בדינו של הרא”ש , אם מהני רק בדרבנן או גם לדאורייתא , ולפלא שלא העיר מכל הנ”ל .עכ”פ מהראשונים ומרוב הפוסקים מבואר דדינו של הרא”ש מהני גם  לדאורייתא  , והדר צ”ע קושית האבי עזרי על הש”ך  .

טו

ובשו”ת מהרש”ם ח”ז  סוף סי’ ר”ה  ביאר , דדינו של הרא”ש והש”ך הוא מצד דינא דמלכותא דינא , והאם דינו של הרא”ש  מהני גם לדאורייתא , תלוי במחלוקת הפוסקים אם דינא דמלכותא דינא הוא מדרבנן או מדאורייתא , דהפמ”ג שכתב דדינו של הרא”ש מהני רק לדרבנן , סובר דדינא דמלכותא דינא הוא  מדרבנן , וכמבואר בב”ש אבהע”ז סי’ כ”ח  {סק”ב}, וכ”כ בשו”ת בנין ציון החדשות סי’ ט”ו, אבל באבנ”מ סי’ כ”ח {סק”ב} כתב , דדינא מלכותא הוא מה”ת , וכ”כ בשו”ת חת”ס יור”ד סי’ שי”ד , ובדבר אברהם ח”א סי’ א’ האריך להוכיח מהראשונים דס”ל שדינא דמלכותא הוא מדאורייתא , ולפי”ד דינו של הרא”ש והש”ך מהני גם לדאורייתא  , ולפי”ד מיושב מה שהקשה המעדני ארץ על הפמ”ג , דבראשונים מבואר דדינו של הרא”ש מהני גם לדאורייתא , אולם לפי המבואר א”ש דתלוי אם דינא דמלכותא דינא הוא מדרבנן או מדאורייתא  .

אמנם נראה דיש לדון בדבריו , ולכא’ בפשטות דינו של הרא”ש , והדין של דינא דמלכותא דינא זה ב’ דינים נפרדים , דהנה בשו”ת בנין ציון שם הביא חבל של פוסקים , שו”ת מהר”ם מינץ סי’ ה’ , ובשו”ת נחלת שבעה סי’ ל’ , שו”ת רמ”א סי’ פ”ז , שו”ת כנסת יחזקאל סי’ י”ד , שו”ת חת”ס יור”ד סי’ שי”ד ועוד , שדנו במכירת בהמה  מבכרת לגוי , או במכירת חמץ היכא שהמכירה היה בקנין , שמהני רק מצד דינא דמלכותא ולא מצד דיני התורה , וכגון סיטומתא או האנדשלאג וכדומה , אם קנין כזה  מפקיע קדושת בכורה , או מהני למכירת חמץ והאריכו שם אם דינא דמלכותא הוא מה”ת , או מדרבנן , דאם זה מה”ת זה מהני לדאורייתא , ואם זה מדרבנן זה מהני רק לדרבנן , עיי”ש באריכות . ולא אישתמיט לחד מהני פוסקים שיזכירו שברא”ש סוף פ”ק דע”ז מבואר שדינא מלכותא מהני לדין תורה להלאו של לא תביא תועבה וכו’ , ושכן פסק הש”ך ביור”ד סי’ קנ”א ,  ובע”כ נראה דדינו של הרא”ש הוא לאו מטעמא דינא דמלכותא  .

דהנה הא  שדנו הפוסקים , בדינא דמלכותא אם הוא מה”ת אומדרבנן , מיירי בקנין שמה”ת זה לא קנין רק המלכות תיקנו קנין חדש , או שיש קנין בין הסוחרים והמלכות קבעו שזה קנין טוב , ובזה דנו הפוסקים אם קנין כזה  שהוא מדינא דמלכותא , הוא מה”ת או מדרבנן , אולם הרא”ש מיירי בשכירות שזה קנין מה”ת , דאפילו למ”ד שכירות לא קניא , אבל עכ”פ יש קנין שכירות בתורה , רק שנחלקו אם שכירות קניא או לא קניא , והבאנו לעיל שנחלקו אם שכירות זה קנין הגוף לפירות או שזה שיעבוד , {ובסוף הסי’ יבואר מהאבי עזרי ביאור אחר בהמחלוקת}, אבל עכ”פ עצם קנין שכירות כו”ע ס”ל שזה מה”ת , רק הרא”ש חידש שבזה”ז שידם תקיפה כו”ע ס”ל דשכירות תקיפה  דדנין בדיניהם  וכמו למ”ד שכירות קניא , ואין הרא”ש מחדש שיש קנין מחודש , ובכה”ג כו”ע יסברו דמהני מה”ת , דכיון בשעה ששכר הדירה או הבהמה , המשכיר השכיר לו באופן שדנין בדיניהם  דשכירות הוא כמכר , ולכן א”ש דכל הפוסקים שדנו לענין מבכרת או מכירת חמץ לא הביאו דינו של הרא”ש , שאין דינו של הרא”ש שייכות למה שדנו הפוסקים שזה ב’ דינים נפרדים לגמרי .

אבל עכ”פ צע”ג קושית האבי עזרי על הש”ך , והנראה לבאר בזה , דהמחבר שם ביור”ד סעיף כ”ב כתב , השוכר  בית  בחו”ל והדר בפונדק בא”י פטור ממזוזה שלשים יום , וכתב ע”ז הש”ך {ס”ק כ”ח} פטור ממזוזה שאינו נקרא עדיין דירה .  ובשו”ת רעק”א סי’ ס”ו , ובשו”ת הרי בשמים  מ”ת סי’ י”ח  הקשו על הש”ך , דטעם זה כתבו התוס’ רק לתי’ קמא , דמדאורייתא  שוכר חייב במזוזה  דלא בעינן ביתך ואזי צריך לטעם זה דתוך ל’ יום פטור לפי שעדיין לא נקרא דירה , אבל לתי’ בתרא והכי קיי”ל דשוכר פטור מדאורייתא דילפינן מביתך ולא בית אחר  , ולאחר ל’ יום מדרבנן הוא דמחייב משום דמיחזי כשלו , ממילא הא דתוך ל’ יום פטור הוא משום דאוקמי אדינא דאורייתא וא”צ לטעם שאינו נקרא דירה  .

עוד  הקשה רעק”א  שם על הג”א שכתב , דאם שכר  בית מנכרי אסור להניח להביא ע”ז לתוכו דשכירות קניא קצת , והובא לדינא בשו”ע יור”ד סי’ קנ”א סעיף י’ בשם י”א , א”כ מהראוי דשוכר בית יתחייב  מדינא במזוזה דמקרי ביתך ולומר אף דקניא קצת מ”מ מקרי ג”כ דמשכיר והוו שותפים , מ”מ בשוכר בית מישראל יתחייב דהא פשיטא דשותפים   ישראל חייבים במזוזה עיי”ש .

ונראה  לבאר , דאפילו לפי תי’ הב’ של התוס’ דסוברים , דשוכר פטור מה”ת ממזוזה דכתיב ביתך , מ”מ צ”ב , דהא אפילו אם שכירות לא קניא יש לו קנין הגוף לפירות  או שיעבוד , ומזוזה הוא חובת הדר , וא”כ צ”ב כיון דיש לו זכות לדור בדירה אפילו שהוא לא בעלים על גוף הבית , אבל מ”מ שיהא חייב במזוזה מחמת קנין הגוף לפירות או השיעבוד שיש לו זכות לדור בדירה בדירה , וע”ז חידש הש”ך , דגם לתי’ הב’ של התוס’ גדר הפטור של ביתך הוא שאפילו שיש לו זכות לדור ומחמת זה היה חייב במזוזה , מ”מ כיון שאין דירתו בבית משום שהוא ביתו אלא דר בשל חבירו ומעלה לו שכר זה נחשב לדירת ארעי  ופטור מה”ת , דכל שנוטל משל אחר אפילו שיש לו קנין הגוף לפירות לא הוי דירת קבע וחשוב לעולם דירת ארעי , כן ס”ל להש”ך בביאור תי’ הב’ של התוס’ .

ולפי”ז מיושב גם קושית רעק”א על הג”א , דהג”א ס”ל , דאפילו שכירות קניא מ”מ במזוזה ילפינן מביתך דצריך שדירתו בבית תהא משום ביתו , ושוכר אע”ג דיש לו קנין בבית דשכירות קניא מ”מ נחשב זה לדירת ארעי , דכל שנוטל משל אחר לא הוי דירת קבע וחשוב לעולם דירת ארעי , ולא לכל מילי סובר הג”א דשכירות קניא  .

עוד אפש”ל ליישב דברי הש”ך , שכונת הש”ך היה ליישב קושית האבי עזרי , דהא בזה”ז שכירות כמכר וחייב מה”ת , לכן כתב דפטור משום דירת ארעי .

וכן מוכח בלבוש שכתב בסי’ רפ”ו סעיף כ”ג , השוכר בית מן הגוי לאחר שלשים יום חייב במזוזה דביתך מקרי  דשכירות ממכר הוא עכ”ל . וצ”ב הא קיי”ל שכירות לא קניא , ורק לגבי אונאה כתבו הראשונים דשכירות ממכר , והאיך כתב הלבוש לגבי חיוב מזוזה דשכירות ממכר  , ולכא’ מבואר דנקיט כהרא”ש דשכירות מעכו”ם הוי כמכר , וא”כ צ”ע למה לא חייב מיד במזוזה , אולם לפי המבואר א”ש , דבסעיף כ”ב כתב הלבוש , השוכר בית בחו”ל והדר בפונדק בארץ ישראל פטור ממזוזה  ל’ יום שאינו נקרא לו עדיין דירה ואינו חשוב ביתך תוך ל’ יום כמו שיתבאר בע”ה דמזוזה חובת הדר הוא , ופחות משלושים יום אינו אלא דירת ארעי כיון שאינו שלו אלא מושכר הוא בידו עיי”ש . וא”כ לפי”ז א”ש , דאפילו שכירות ממכר הוא מ”מ הוי דירת ארעי ופטור ממזוזה תוך ל’ יום , וא”ש מה דפסק הש”ך ודעימי’ שאפילו שכירות בזה”ז מכר מ”מ תוך ל’ יום פטור ממזוזה מה”ת  .

והנה  לעיל הבאנו קושית הפמ”ג והאבי עזרי על המג”א , שישראל ששכר פרה מעכו”ם יהא חייב בזה”ז מצד שביתת בהמתו , והנראה בזה דהאמרי בינה בדיני שבת סי’ ג’ מחדש , דדינו של הרא”ש הוא דוקא בשכירות בית דאלים , משא”כ בשוכר בהמה י”ל דלא אלים ואף בדיניהם לא חשיב כמכר עיי”ש .

טז

והנה המחבר באו”ח סי’ י”ד סעיף ג’ כתב , השואל מחבירו טלית שאינה  מצוייצת פטור מלהטיל בה ציצית כל ל’ יום דכתיב כסותך ולא של אחרים , אבל אחר ל’ יום חייב מדרבנן מפני שנראית כשלו.  והמ”ב {סק”י} כתב , דשוכר דינו כשואל , וצ”ב למה האחרונים הנ”ל שהעירו דשוכר בית מעכו”ם לפי הרא”ש והש”ך חייב במזוזה מה”ת וצריך להניח מיד , א”כ ה”ה בשוכר טלית מעכו”ם יהא חייב מה”ת להניח מיד , ואפש”ל דאה”נ , דהמחבר מיירי רק בשואל מישראל , אבל באמת כששוכר טלית מעכו”ם צריך להניח ציצית מיד , אולם לפי המבואר דחלוק מטלטלין מקרקע א”כ כששוכר טלית אינו חייב מה”ת להניח ציצית מיד , וצ”ע .

והנה  בשו”ת אמרי יושר ח”ב סי’ קנ”ד  נשאל , בהשכיר בהמה מבכרת לגוי ובתוך זמן השכירות ילדה אם הוא קדוש בבכורה , ומסיק שם בפשיטות דשכירות לא קניא וקדוש בבכורה מה”ת , עיי”ש . וצ”ע דבמנחת פתים הוא נקיט , דשוכר בית מגוי חייב במזוזה מיד מה”ת דשכירות דינו כמכר בזה”ז , וא”כ לפי”ז ה”ה  בהשכיר בהמה  מבכרת לגוי  צריך שיהא פטור מבכורה , ולמה לא הזכיר בכלל האמרי יושר מהרא”ש והש”ך דשכירות בזה”ז דינו כמכר , אולם לפי המבואר באמרי בינה דחלוק קרקע ממטלטלין א”ש , ולפי”ז מיושב קושית הפמ”ג על המג”א , דלהכי בשכר בהמה מעכו”ם לא אמרינן דשכירות דינו כמכר דחלוק מטלטלין מקרקע .

שוב הראיני בני הרב משה נ”י , דבשו”ת מהרש”ם ח”ז סי’ ר”ה  נשאל המהרש”ם , באיש אחד שהיה לו פרה מבכרת  וסמוך לזמן הלידה השכיר  הישראל את הפרה לעכו”ם על חודש א’ , האם השכירות פוטר מבכורה , והאריך שם המהרש”ם , ובסוף התשובה כתב  וז”ל , והנה עוד יש לדון בזה מדברי הרא”ש סופ”ק דע”ז , וש”ך יור”ד סי’ קנ”א , דיש להקל מכח דד”מ , דלפי דיניהם שכירות קונה , אבל כבר כתב הפמ”ג באו”ח סי’ רמ”ו דכל זה לא מהני אלא לגבי איסור דרבנן ולא באיסור תורה , ויש לדון בזה דתליא אם הא דדמ”ד הוא מה”ת או רק מדרבנן שנחלקו בזה , דהב”ש בא”ע סי’ כ”ח {סק”ב} כתב בפשיטות דהוי רק מדרבנן , ונמשך אחריו בשו”ת בנין ציון החדשות סי’ ט”ו , אבל באבנ”מ שם סק”ב ס”ל דהוי מה”ת , ואף שהניחו בצ”ע , מ”מ בשו”ת חת”ס יור”ד סי’ שי”ד כתב בפשיטות דהוי מה”ת , א”כ י”ל דמהני  גם לגבי בכור , ועיין מג”א סי’ תמ”ח {סק”ד}  במה שנחלק עם המ”ב , ובתשובת חת”ס יור”ד סי’ קי”ד וסי’ שי”א וסי’ שט”ז , וספר יהושע  סי’ י”ג ומשיבת נפש סי’ ט’ , וגם בלא”ה צ”ע דנהי דקנה בדד”מ מ”מ אינו אלא ק”פ ולא הוי כקנין הגוף  .

והנה מה שכתב דדינא של  הרא”ש הוא מצד דינא דמלכותא דינא כבר הערנו  לעיל דאינו מוכרח , וגם יש לדון במש”כ  דמ”מ אינו אלא ק”פ ולא הוי כקה”ג .

יז

דהנה הטור בחו”מ סוף סי’ קע”ה כתב וז”ל , שכירות כתב הרמב”ם שאין בו דינא  דבר מצרא , וא”א הרא”ש ז”ל כתב בתשובה , שיש בו דינא דבר מצרא דשכירות ליומי’ ממכר הוא , ומטעם זה יש בו אונאה , וה”ה לענין מצרנות שייך בי’ הטוב והישר כמו גבי מכר , ויעו”ש במפרשי הטור  מה שבארו , במחלוקת  הרמב”ם והרא”ש , עכ”פ משמע דהרא”ש סובר דשכירות אין זה שיעבוד גרידא רק יש לו קנין הגוף לפירות

והנה  הרמב”ם  בפרק ו’ מהל’ שכירות ה”ה פסק , במשכיר חצירו לחבירו דאם יש בתוכו בהמה של אחרים הזבל של בעל החצר שחצירו של אדם קונה  לו שלא מדעתו אע”פ שהיא שכורה ביד אחרים , והראב”ד משיג  וז”ל בסו”ד , דאי אגירא לי’ כדידי’ דמי וקניא לי’ מידי  דהוי  אשוכר את מקומו .

וכן פסק הרא”ש כהראב”ד , דהטור בחו”מ סי’ ר”ס כתב שאלה לא”א הרא”ש ז”ל , ששאלת ראובן הדר עם שמעון בביתו ומעלה לו שכר וקנה ראובן מציאה בתוך הבית של מי הוא , של שמעון או של ראובן , נראה לי כיון דמעלה לו שכר שכירות ליומי’ ממכר הוא , והוי דמי חצר השותפין ע”כ . מבואר דהרא”ש פסק דזוכה השוכר כיון דשכירות הוי כממכר , וכמוש”כ הראב”ד כיון דאגרי’ דידי’ הוא  .

וכן ביאר  הנתיבות סי’ קצ”ב {סק”ו} הגדר דחצר קונה  מציאה וכדומה וז”ל , אבל  לענין שיהיה כחצירו שיקנה לו ע”י החצר זה מציאה או מקח הבא לתוכו אינו קונה כשאין לו בחצר רק שיעבוד הגוף להתשלומין וכו’ , ולכן כשירצה שיהיה  חצר שלו אפילו לענין שיקנה  לו מה שבתוכו צריך שיהיה לו קנין הגוף ממש לפירות , עיי”ש . וכ”כ עוד הנתיבות בפתיחה סי’ ר’ וז”ל , וחצר המושכר הוא לאו דוקא , וה”ה אם שאל לו החצר דשאלה ושכירות קונין דתרווייהו יש בהן קנין פירות וכדמוכח בעירובין תוד”ה ולא ידענא עיי”ש . מבואר דלפי הרא”ש שסובר שחצר של השוכר קונה צ”ל דיש לו קנין הגוף לפירות  .

והנה המג”א או”ח סי’ רמ”ו {סק”ח}  {הבאנו לעיל } כתב בתו”ד , ואף דבחו”מ סי’ ר”ס כתב דמקרי חצירו של השוכר לענין קנייה , ונ”ל כמ”ש הריב”ש דדוקא לענין הנאה של השכירות מקרי חצירו זה ג”כ הנאה היא , אבל הגוף של המשכיר עיי”ש במחצה”ש . ובביאור דברי הריב”ש כתב בשו”ת בית מאיר סי’ ל”ה , דהא דאמרינן שכירות כממכר היינו לענין הנאת שימוש , דלהנאת שימוש הוא מכור להשוכר , אבל גוף החפץ הוא של המשכיר  עיי”ש , והנה להקנות תשמישין גרידא א”א  דהוי דבר שלב”ל  , וכמפורש בב”ב דף קמ”ז ע”ב ידור פלוני בבית זה לא אמר כלום עד שיאמר הבית לדירה , וא”כ צ”ל כשמוכר תשמישין היינו שמוכר גוף לפירות , מבואר ג”כ כמו שבארנו דאם חצר  המושכר זוכה לשוכר , צ”ל שיש לו קנין הגוף לפירות , וכן ביאר הגר”א בסי’ שי”ג {אות ה’} שיטות הראשונים דס”ל , דחצר המושכר  זוכה להשוכר דשכירות ליומי’ ממכר הוא עיי”ש  .

והנה  המחבר בחו”מ סי’ שי”ג סעיף ג’ פסק כהרמב”ם , דחצר המושכר זוכה להמשכיר , והב”י בסי’ שי”ג תמה על הרמב”ם , דכיון דקיי”ל דשכירות ליומי’ ממכר הוא חצירו של שוכר הוא וזוכה לו ולא היה לו לקנות למשכיר ,עיי”ש .  והש”ך בסי’ שי”ג {סק”א} כתב , לענין דינא  נראה דהעיקר כהרמב”ם , ונראה להביא ראי’ ממאי דאמרינן בפ”ק דע”ז דף ט”ו ע”א דשכירות לא קניא , ומה שתמה הב”י דהא שכירות ליומי’ ממכר הוא לק”מ , ואשתמוטתי’ תוס’ דפרק הזהב דף נ”ו ע”ב ותוס’ דע”ז שכתבו להדיא , דלא אמרינן שכירות ליומי’ ממכר רק באונאה ולא בשאר דוכתי עכתו”ד .

והנה  מש”כ הש”ך דאישתמיטתי’ מהב”י תוס’ בב”מ ובע”ז , נראה  דכוונת הב”י  הוא לשאר הראשונים שהבאנו לעיל שתי’ קושית התוס’  באו”א , ולפי”ד מבואר דאפילו אם שכירות לא קניא , מ”מ יש להשוכר קנין הגוף לפירות , וא”כ הקשה הב”י  דבחצר המושכר צריך השוכר לזכות , אבל הש”ך נקיט לעיקר דדינא כהתוס’ , דהא דשכירות הוי כממכר זה רק לגבי אונאה  ושכירות הוי רק שיעבוד וכדבארנו לעיל , ולכן ס”ל דהחצר קונה למשכיר , עכ”פ מבואר ג”כ מהש”ך , דאם חצר המושכר קונה להשוכר צ”ל שיש לו קנין הגוף לפירות , וכן מבואר בשו”ת הרא”ש כלל א’ סי’ ו’ , שאפילו אם שכירות לא קניא יש להשוכר קנין הגוף לפירות עיי”ש  .

והנה  בספר אבי עזרי פ”ו מהל’ שכירות ה”ה העיר לפי הראשונים דס”ל , דלמ”ד שכירות לא קניא יש להשוכר קנין הגוף לפירות , וא”כ צ”ב מה סובר המ”ד שכירות קניא הלא יותר מפירות אין לו , והאיך מותר למ”ד שכירות קניא להכניס בתוכה ע”ז הלא הגוף היא של ישראל , וכן מה שאמרו בע”ז דף ט”ו ע”א , בכהן ששכר פרה מישראל דאי שכירות קניא מותר להאכילה בתרומה והלא הגוף הוא של הישראל ואין זה קנין כספו של כהן , ועוד יותר צ”ע הלא בשכירות אינו מביא בכורים כמפורש במשנה פ”ק דביכורים משנה ב’ , האריסין והחכירות אינן מביאין ביכורים , ולא מוכיח מזה הגמ’ ששכירות לא קניא , ומ”ש שלענין להאכיל בתרומה אי שכירות קניא מקריא קנין כספו , ואילו קנין פירות אפילו לר’ יוחנן דאמר כקנין הגוף דמי אינו מאכיל בתרומה כמבואר בתוס’ ר”פ אלמנה לכה”ג , וביכורים מביא לר’ יוחנן , וצ”ב דמדוע באמת אין השוכר מביא ביכורים למ”ד קנין פירות כקנין הגוף דמי , ומ”ש ממוכר שדהו לפירות שמביא וקורא לר’ יוחנן , אולם זה פשוט וברור שודאי בשהקנה גוף לפירות גם לר’ יוחנן  אינו מביא וקורא , ורק בשהקנה השדה לזמן שגוף השדה מכר לו לזמן ולא בשהקנה שדה לפירותיה , וראי’ לזה , ממה שהדין דהקונה שני אילנות אינו מביא ביכורים אף שעכ”פ יש לו בהקרקע הזכות כמו דקל  לפירותיה , שהרי אינו יכול לומר לו עקוץ אילנך , ובהכרח מאחר שאין לו בהקרקע  כלום אינו מביא , וזה ביאור דברי התוס’ בפרק לא יחפור דף כ”ז ע”א  ד”ה לא  {ויעויין בקה”י שביעית סי’ א’ שהביא  גם מהחזו”א שהוכיח כן מהתוס’ בב”ב עיי”ש} , ומה שאיתא בגיטין דף מ”ז ע”ב , המוכר שדהו לפירות ר’ יוחנן אמר מביא ןקורא , הכוונה שמכר לי’ הקרקע לזמן כפרש”י שם , ולא כשהמכירה היתה שדה לפירותי’ , ומאחר שאפילו אי שכירות לא קניא היא ג”כ גוף לפירותי’ , ובהכרח שאי אמרינן שכירות קניא הוא שקונה  הגוף לזמן  , וא”כ קשה מדוע אינו מביא בכורים לר’ יוחנן ,עיי”ש שהאריך שזה הלכה הלכה מיוחדת לגבי הבאת בכורים שאינו יכול להביא , אבל    לשאר דיני תורה  כגון שכהן שכר פרה מישראל מותר  להאכילה תרומה  , וכן יכול להשכיר לעכו”ם שיכניס לתוכה ע”ז  מאחר שיש לו עצם הגוף  על זמן קבוע עכתו”ד . וכן האריך בזה בספר מעדני ארץ שביעית סי’ ט”ז שהביא מראשונים דס”ל כהרא”ש , דשכירות בזה”ז דינו כמכר , ומבואר מדבריהם דהוי כמכר גמור לזמן דעדיף טפי מקנין פירות  , עיי”ש שהאריך בזה .

ומעתה לפי שמוכרח מהרא”ש דס”ל כהני  ראשונים דלמ”ד שכירות לא קניא  יש לו קנין הגוף לפירות , ובע”כ צ”ל דהא דהרא”ש חידש דבזה”ז שכירות דינו כמכר  ומה”ט מותר להעכו”ם להכניס ע”ז להבית , היינו שיש לו עצם הגוף לזמן , וכמו למ”ד שכירות קניא , ורק לגבי הבאת בכורים אמרינן שקנין פירות לאו כקנין הגוף שאינו יכול לומר האדמה אשר נתת  לי , אבל לגבי קדושת בכורה כיון שהגוף שלו לזמן  דשכירות דינו כמכר מסתבר שנפקע קדושת בכורה , וכמו שמותר לכהן להאכיל תרומה לבהמת  ישראל , או שמותר להשכיר לעכו”ם שיכניס  לתוכה ע”ז כיון שהגוף הוא להשוכר לזמן , א”כ ה”ה שנפקע קדושת בכורה , וצ”ע על המהרש”ם שכתב דלפי הרא”ש כיון שק”פ לאו כקה”ג אינו נפקע קדושת בכורה , ולפי המבואר לפי הרא”ש מוכרח דשוכר נחשב ללוקח עצם הגוף לזמן ולכן צריך להפקע קדושת בכורה  .

וראיתי בשו”ת בית שלמה חו”מ סי’ נ”א שכתב בתו”ד וז”ל , ואף לר”י דסובר דקה”ג דמי דוקא במוכר שדהו לפירות , אבל שוכר ודאי דאין לו קה”ג דשכירות לא קניא והגוף לעולם הוא של משכיר , כמבואר בש”ס בפ”ק דפסחים , ופ”ק דע”ז , ועיין במג”א סי’ רמ”ו {סק”ח} וכו’ , ובסוף התשובה  כתב עוד וז”ל , ואף שבאמת אין לשוכר שום קנין  בהגוף דשכירות לא קניא , רק דשיעבוד אית לי’ בגוף לענין קניית הפירות , עיי”ש . וצ”ע שכ”כ בפשיטות ולא הזכיר דמבואר בראשונים , דאפילו למ”ד שכירות לא קניא יש להשוכר קנין הגוף לפירות , ויעויין  שכן מבואר במקור חיים סי’ ת”מ  {סק”ה},  ויעויין עוד בישעות יעקב סי’ רמ”ו , ובשו”ת בית יצחק או”ח סי’ ל”ג .

עוד צ”ע  על הש”ך שכתב , דעיקר  דדינא הוא כהרמב”ם , דחצר המושכר זוכה להמשכיר כיון דפסקינן שכירות לא קניא , הא הש”ך ביור”ד סובר דשכירות בזה”ז דינו כמכר א”כ צריך השוכר לזכות במה שנפל לחצר ,וצ”ע .

יח

ולאור כל הנ”ל מבואר , דרוב הפוסקים נקטו דשכירות בזה”ז דינו כמכר גם  היכי שנוגע לדיני תורה , וא”כ בנידון שאלתינו  אם השכיר מחסן וכדומה ליהודי שאינו שומר תו”מ דינו כמכר ואין המשכיר  עובר בב”י ובב”י אפילו היכא שהאחריות חמץ הוא על המשכיר

וראיתי בספר פסקי תשובה  סי’ ת”מ {אות ב’} שכתב , שנתפשט המנהג שבעלי חברת ביטוח חברת שמירה  וחברות אחסנה , מוכרים במכירת חמץ  לנכרי את החמץ שבאחריותם , {ובאות   13} ציין דנראה דנתפשט כן המנהג , כיון שבדרך כלל לבעלי חברות ביטוח יהודים יש לקוחות יהודים שמבטחים נכסיהם , ואולי הלקוח אינו מוכר חמצו לגוי , ובזה חייב המבטח מצד כל ישראל ערבים זה לזה למכור לנכרי את חמצו של המפקיד  שיש לו אחריות עליו כמבואר במ”ב סי’ תמ”ג {ס”ק י”ד}, דישראל שהיה לו פקדון מישראל אחר ואפילו שלא קיבל עליו אחריות ולא שמירה ואינו עובר עליו , מ”מ צריך לבערו כדי שלא יעבור עליו המפקיד דכל ישראל ערבים זה בזה , עיי”ש  .

ולאור כל הנ”ל , אין לכל  החברות שמירה ואחסנה וביטוח שייכות לפקדון , רק שמשכיר להם מקום  ואין זה מונח ברשותו , ושכירות  דינו כמכר , ואפילו שיש להמשכיר  אחריות  זה חיוב גרידא לשלם , ואינו נחשב לשלו מחמת זה , וא”כ אין עליו חיוב מכירה מיוחד למכור החמץ יותר משיש לישראל אחר , דאין להמשכיר  או להבעלים שום שייכות להחמץ , ואינו דומה לפקדון שמבואר במ”ב שחייב למכור הפקדון .

העולה מכל הנ”ל , א} דמותר להשכיר לעכו”ם  או ליהודי שאינו שומר תו”מ , מחסן  או אוטובוסים , ולקבל אחריות על החפיצים שמונחים בתוכו , ואפילו שיש בתוך החפיצים חמץ , ואין עליו חיוב מיוחד לבער החמץ יותר משיש   לישראל אחר , ולטעם הג’ מותר , רק כשמשכיר לעכו”ם שאז דינו כמכר , ואפילו דנימא דהוי קנין פירות , מ”מ בארנו שזה נחשב ללוקח עצם הדירה לזמן  ואינו נחשב לבתיכם ונחשב לביתו של השוכר , וכן מבואר בשו”ת בית שלמה או”ח סי’ צ”א וז”ל , ועלה בדעתי לכתוב , שמוכר המקום לזמן שאף שגוף החמץ אסור למכור לזמן  וכו’ , מכירת החדר ודאי מועיל לזמן  וכו’ , דאף דשכירות לא קניא , אבל מכירה כזו על זמן ודאי דקניא , ולא מקרי ביתו של המוכר תוך הזמן אף דמכירה זו לא הוי רק  קנין פירות ואנן קיי”ל קנין פירות לאו כקנין הגוף דמי , מ”מ כל מכירות קרקעות בזמן שהיובל נוהג הוי רק מכירה לזמן והוי רק קנין פירות כדאיתא בש”ס סוף פרק השולח , ואעפ”כ ודאי דלא הוי כשכירות ומקרי תוך הזמן ביתו של לוקח  וז”ב  , ב} נכון להחמיר  כששוכר דירה בחו”ל מעכו”ם להניח מזוזה תיכף

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *