דיני מתנות לאביונים

ט' אדר ב' ה'תשע"א

במגילת אסתר מפורשות תקנות ימי הפורים (אסתר ט, כב): “כימים אשר נחו בהם היהודים מאויביהם והחדש אשר נהפך להם מיגון לשמחה ומאבל ליום טוב לעשות אותם ימי משתה ושמחה ומשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים“.

ישנן ארבע מצוות לימי הפורים: מקרא מגילה, משתה ושמחה, משלוח מנות ומתנות לאביונים. הגמרא מדייקת מפסוקי המגילה את מהות חיובי המצוות. תקנת קריאת המגילה נדרשת במסכת מגילה (ב, ב) מדברי הכתוב “והימים האלה נזכרים ונעשים” (אסתר ט, כח). כיצד נזכרים? בקריאת המגילה. משלוח מנות ומתנות לאביונים מנין? “תני רב יוסף: ‘ומשלוח מנות איש לרעהו’ – שתי מנות לאיש אחד; ‘ומתנות לאביונים’ – שתי מתנות לשני בני אדם” (מגילה ז, א).

במאמר זה נתמקד באחת ממצוות היום: מתנות לאביונים.

מהות המצווה

הפסוק קובע שלרעהו שולחים “מנות”, ואילו לאביונים נותנים “מתנות”. “מנה” היא דבר מאכל, ואילו “מתנה” היא שם כללי לכל דבר שנותנים לעניים. מכאן, שכדי לקיים את מצות משלוח מנות יש לתת דבר מאכל כלשהו, ואילו מתנות לאביונים ניתן לצאת בכל דבר. וכבר דקדק את לשון הכתוב ב’תרומת הדשן’ (סימן קיא).

כך משמע מדברי הרמב”ם (הל’ מגילה פ”ב, הלכה טו-טז): “וכן חייב אדם לשלוח שתי מנות של בשר, או שני מיני תבשיל, או שני מיני אוכלין לחבירו… וחייב לחלק לעניים ביום הפורים. אין פוחתין משני עניים – נותן לכל אחד מתנה אחת או מעות או מיני תבשיל או מיני אוכלין”. לחבירו שולח מנות של בשר, מיני תבשיל או שאר מאכלים, ואילו לעניים אפשר לבחור בין מתנה, מעות או מיני תבשיל.

מכאן נראה שמתנות לאביונים אינן נגזרת של דיני הסעודה, אלא מצוה בפני עצמה: לשמח את העניים בפורים. כך גם עולה מדברי הריטב”א (מגילה ז, א), שכותב “שאין נתינה זו מדין צדקה גרידתא, אלא מדין שמחה”. וממשיך: “ולית הלכתא כוותיה בחד מהני, אלא רשאי העני לעשות מהם כל צרכו“. וכן פסק (בנוגע למעות פורים) ב’שולחן ערוך’ (סי’ תרצד, סעיף א-ב).

ואם כי יש מי שכתב ששיעור נתינת מתנות לאביונים הוא שיעור סעודה (ראה להלן בעניין זה), ולפי שיטה זו נראה כי עניין המתנות הוא לספק לעניים צורכי סעודתם, הרי שמדברי הראשונים (וכן מדקדוק לשון הכתוב) נראה שעיקר עניין מתנות לאביונים הוא לשמח את האביונים, ואין המצוה שייכת לסעודת פורים.

אולם מוסיף בעל ה’פרי מגדים’ (הו”ד במשנה ברורה סי’ תרצ”ד, ס”ק ב) שלכתחילה צריך ליתן מתנות מאכל או כסף, כדי שהעני יוכל ליהנות מהם ביום הפורים. אך בדיעבד, אפשר לתת גם בגדים ומוצרים שונים (גם אם אין הנאה ישירה מהמתנות בפורים), ויוצא בזה ידי חובתו.

זמן נתינת מתנות לאביונים

מבואר בגמרא (מגילה ד, ב) שבני הכפרים המקדימים ליום הכניסה [כלומר, מקדימים את קריאת המגילה לפני יום י”ד, וקוראים ביום שיש בו מושב בית דין], אוכלים סעודת פורים ושולחים מנות ביום י”ד, ונותנים מתנות לאביונים ביום הכניסה [ביום של מושב בית דין שבו נקראת המגילה], “מפני שעיניהן של עניים נשואות במקרא מגילה“.

לאור מהות המצוה כמוזכר לעיל, מובן היטב השינוי בין מתנות לאביונים לבין משלוח מנות. מצות משלוח מנות הרי היא מדיני הסעודה, ולכן זמנה ביום י”ד, כאשר מקיימים סעודת הפורים. ואילו מצות מתנות לאביונים אינה שייכת לסעודת פורים, אלא דין בפני עצמו הוא, וזמנו אינו תלוי בזמן סעודה.

במקום שקוראים את המגילה ביום י”ד, דעת כמה פוסקים שאין לקיים מצות מתנות לאביונים אלא ביום י”ד (וכן במקום שקוראים ביום ט”ו, אין מקיימים אלא ביום ט”ו), כמבואר ברמ”א (סימן תרצה, סעיף ד) וב’מגן אברהם’ (ס”ק יג, וכן ב’משנה ברורה’ ס”ק כב). בביאור הגר”א מפרש שלשון ‘ימים’ שבפסוק מייחסת את כל המצוות ליום י”ד, וזהו זמן הנתינה. הכוונה בכך היא שיש להעביר את המתנות לעניים ביום הפורים בלבד, אך בודאי מותר למסור את המתנות לגבאי לפני פורים, והוא ימסור לאביונים בו ביום.

ה’מגן אברהם’ (סימן תרצד, ס”ק א) הביא בשם בעל המאור שאין מקיימים מצות מתנת לאביונים קודם הפורים, מחשש שמא יאכל העני את המתנה קודם הפורים. מדבריו משמע, שמעיקר הדין אפשר לתת מתנות לאביונים קודם יום י”ד, אלא שקיים חשש שמא יאכל העני את המתנות קודם יום הפורים. כך גם כתבו כמה פוסקים (ראה פרי מגדים, סימן תרצד, אשל אברהם ס”ק א) שניתן לתת את המעות לעני קודם יום הפורים על מנת לאפשר לו להכין את צורכי היום. ואכן, ב’מחצית השקל’ כותב שהמנהג הוא לתת מתנות לאביונים קודם פורים (אבל מוסיף שסומכים על כך שגם בפורים ייתן שתי מתנות לאביונים).

אך כאמור, ישנם פוסקים שהקפידו שתהא הנתינה דווקא ביום הפורים, וכתב בערך ש”י (סימן תרצד) שאין להקדים ולתת מתנות לאביונים קודם יום הפורים, וכך כתבו פוסקים נוספים (ראה גם בברכי יוסף ובערוך השולחן). לכן, המנהג הוא שמוסרים הגבאים את מעות מתנות לאביונים ביום הפורים.

המחויבים במתנות לאביונים

מצות מתנות לאביונים מחייבת גברים ונשים כאחד (סימן תרצה, ס”ד, שלא כדעת הפרי חדש שאין נשים חייבות). מסתימת הדברים משמע, שחיוב זה נאמר אפילו על אשה נשואה. אולם כתב במגן אברהם (ס”ק יד, בנוגע למשלוח מנות): “לא ראיתי נזהרין בזה. ואפשר דדוקא באלמנה, אבל אשה שיש לה בעל, בעלה משלח בשבילה לכמה בני אדם“. אמנם סיים: “ומ”מ יש להחמיר” – כלומר, יש להחמיר שתשלח היא בעצמה משלוח מנות, ולא תסמוך על מה שבעלה נותן עבורה ללא שליחותה.

גם ה’ערוך השולחן’ (סימן תרצה, סעיף יח) כותב שאשה חייבת בכל מצוות הפורים. אפילו אם יש לה בעל, אינה נפטרת בנתינת בעלה. אבל בסימן תרצד (סעיף ב) סתר משנתו, וכתב (בנוגע למתנות לאביונים): “ויראה לי דאיש ואשתו שניהם יוצאים בשני מתנות, דכגוף אחד הם“. ואולי יש ליישב, שבסימן תרצד מדובר בבעל שאומר בפירוש שהוא נותן גם עבורה ומודיע לה על כך, ובזה מקיימת האשה את המצוה בנתינת הבעל, וצ”ע.

הפוסקים הוסיפו כי למרות שאשה נשואה חייבת במתנות לאביונים, יכול הבעל לתת את המתנות עבורה, ואין צורך שהיא תזכה בכסף. מוכיחים זאת מדיני הקרבנות, שיכול האיש להביא את קרבן אשתו משום שאשתו כגופו (ראה רמב”ם, הלכות שגגות פרק י, הלכה ו), וכן הדין במתנות לאביונים (אגרת הפורים, פרק ד, בשם הרב ניסים קרליץ שליט”א; שערי ימי הפורים, עמ’ קל).

בנוגע לבנים גדולים הסמוכים על שולחן אביהם, כותב ה’מגן אברהם’ (ס”ק יב) שפטורים מנתינה – משום שאין להם כסף משלהם – אך טוב להחמיר בדבר, ולהורות להם שיתנו. על דרך זה מבואר ב’לקט יושר’ (מנהגי תרומת הדשן): “וזכורני שהיה מחנך בניו לשלוח מנות לרעיהם בפורים, ולא ידוע לי בודאי ימי שנותם, וכמדומה לי שהיו לכל היותר בני ט”ו שנה“. בניגוד לאשה נשואה, כדי שיוכל הבן לקיים את מצות מתנות לאביונים מכספו, יש לזכות לו את המעות קודם קיום המצווה.

ה’פרי מגדים’ (סי’ תרצה, אשל אברהם סקי”ד) כותב שיש חובה לחנך את הקטנים למצות מתנות לאביונים, כבכל מצוות הפורים. אולם ב’אשל אברהם’ (מבוטשטש, סוף סי’ תרצה) כותב שאין חובת חינוך במתנות לאביונים. בתשובה לרב שמואל גנוט השיב הרב חיים קנייבסקי שליט”א ש”לא נהוג לחנך קטנים לזה”.

אפילו עני בישראל חייב בנתינת מתנות לאביונים (ב”ח וטו”ז, סימן תרצד, ס”א), משום שאין דין זה כשאר צדקה, אלא מצות פורים היא (וראה למטה בשם הריטב”א שאין זו מצות צדקה בלבד). עוד פוסקים נקטו כדבריהם (ראה מחזיק ברכה שם, ובשו”ת חוות יאיר סימן ט), וכן הורה ב’משנה ברורה’[1].

למי ראוי לתת מתנות לאביונים

התואר ‘אביון’ ניתן למי שמצבו הכלכלי פחות מעמיתו ה’עני’ (כמבואר ברש”י, שמות כג, ו). לכן, יש לדקדק לתת את כספי המתנות לעניים מרודים, וכלשון מקור חיים (סימן תרצד, ס”ג): “ידקדק לשלוח לעניים מרודים ומופלגים הנקראים אביונים“.

אולם, מקיים אדם את חובתו בנתינה למי שמוגדר כעני (ערוך השולחן סימן תרצד, ס”ג). ומיהו עני? עני הינו מי שאין לו כדי פרנסתו (תשובות הרשב”א סי’ תתעב). ובספר נטעי גבריאל (פורים, פרק סז, הערה ב) והביא שם בשם החזו”א ו’חכמי ארץ ישראל’ שכל שאינו מסודר בפרנסתו כדי חייו (לו ולבני ביתו) הוא בכלל אביון, ויש לתת לו מתנות לאביונים[2]. והוסיף בערוך השולחן (סימן תרצד, סעיף ד) שאין מקיימים מתנות לאביונים בנתינה מסורתית לרב, שמש, וכד’, והחמיר עוד שאפילו אם הם אביונים אין בכך קיום מצווה, כיון שנותנים בתור חובה ומנהג ולא בתור מתנות לאביונים.

בעל ואשה או הורים וילדים הסמוכים על שולחנם – כמה אביונים הם? האם ייחשבו לאביונים כמספר נפשותיהם, או שמא אינם אלא אביון אחד? ב’ערוך השולחן’ (סימן תרצד, ס”ב) מובא שכולם נחשבים לאביון אחד, וכן מבואר בשו”ת התעוררות תשובה (ח”ג, סימן מז). אבל יש שחולקים בדבר, וסוברים כי יש להחשיבם לשני (או כמה) אביונים (ראה שו”ת בנין עולם, או”ח סימן לו, הו”ד בכף החיים סימן תרצד, ס”ק י), וכן כתב המהרש”א (מגילה ז, א, בחידושי אגדות), ובדרשות חתם סופר (ח”א, עמ’ קמ).

מתנות לאביונים והלכות צדקה

בנוסף על ההלכות הפרטיות של מתנות לאביונים, נוהגות שאר הלכות צדקה, כך שיש לתת קדימה לאביונים תלמידי חכמים, לעניי העיר, לעניי ארץ ישראל, וכך הלאה, כפי שבארנו במקום אחר בעניין דיני קדימה של מצוות צדקה. עם זאת, קיים הבדל חשוב בין מתנות לאביונים לבין צדקה כללית בנוגע לבדיקת העני. בניגוד לחלוקת צדקה רגילה, על מעות פורים נאמר “כל הפושט יד, נותנים לו”, כלומר, אין אנו בודקים אם ראוי הוא אם לאו, אלא נותנים לכל הפושט יד.

ביערות דבש (ח”ב, דרוש ט) כתב שיש מעלה מיוחדת בנתינת מתנות לאביונים לאביוני תלמידי חכמים: “נא ונא ראו כי בעו”ה ארכה הגלות וישראל נדחו, התעוררו לתורה ולחדול הרע, וכי נשמח בפורים תהיה שמחתם שמחה של מצוה לחזק ידי דלים וברכיים כושלות, ובפרט תלמידי חכמים, כי עיקר התורה וליהודים היתה אורה זו תורה, מה יועיל אם נספר בשבח משה ומרדכי ואסתר זכאים, ולא נלמד ממעשיהם”.

אין לתת את עיקר שיעור מתנות לאביונים מכספי מעשר, כיון שחובה היא, אבל מה שמוסיפים על עיקר המצווה (כלומר, מה שנותן מעבר לשני עניים כשיעור המבואר למטה) ניתן לתת מכספי מעשר (מגן אברהם, סימן תרצד, ס”ק א).

שיעור מתנות לאביונים

לעתים קרובות נשאלת השאלה: מהו שיעור המתנה המחויבת? שיעור מתנות לאביונים לא נתפרש בגמרא, וכתב הריטב”א (מגילה ז, ב, ד”ה תני רב יוסף) ששיעור מתנה – פרוטה, ודי בנתינת שתי פרוטות, פרוטה לכל עני כדי לצאת ידי חובת מתנות לאביונים. כך נפסק בכמה פוסקים (מקור חיים סימן תרצה, סעיף ב; אשל אברהם תרצד; משנה ברורה שם, סק”ב, ועוד).

כיום, לאחר עליית ערך הכסף, עומד שיעור הפרוטה על כ-13 אגורות בלבד – ולכן יש שפקפקו באפשרות לקיים מצות מתנות לאביונים בשיעור כסף כה זעום. אולם, כך הוא עיקר הכרעת ההלכה, כמו שכתב בפקודת אלעזר (סימן תרצד) “שאין לנו אלא דברי הריטב”א, וכמו שבאמת היה המנהג פשוט בעירנו שנותנים פרוטה אחת לכל עני”. וכך מבואר גם בצפנת פענח על הרמב”ם (הל’ מגילה, פ”ב, הלכה טו).

אולם, ישנם כמה פוסקים שכתבו שיקפיד לתת לעני סכום כסף שיספיק לקנות שיעור פת של ג’ ביצים, שהוא שיעור כדי סעודה (כן מבואר בזרע יעקב, הובא בשע”ת סימן תרצד, ולומדים שיעור זה משיעור משלוח מנות; וכן כתב בשו”ת מי יהודה סימן פו, ובקיצור שו”ע (טולידאנו) סימן תקכה, ס”א). בספר פקודת אלעזר (שם) כתב שלאחר כמה שנים ראה את דברי ה’זרע יעקב’, והתחיל לנהוג כמנהג זה. ישנם פוסקים שהתאימו שיטה זו למציאות ימינו, ואמרו ששיעור מתנה הוא כדי סעודה פשוטה (כגון לחמנייה ומשקה)[3].

בנוסף לכך, יש שכתבו ששיעור הנתינה היא כשיעור “מתנה חשובה”, שיש בה בכדי לשמח את האביון (כן הובא בשם הגרי”ש אלישיב שליט”א), ושיעור זה הוזכר במהרש”א (מגילה, שם).

מעלת המצוה

נסיים בדברי הרמב”ם (הלכות מגילה, פרק ב, הלכה יז): “מוטב לאדם להרבות במתנות אביונים מלהרבות בסעודתו ובמשלוח מנות לרעיו, שאין שם שמחה גדולה ומפוארה אלא לשמח לב עניים ויתומים ואלמנות וגרים, שהמשמח לב האומללים האלו דומה לשכינה, שנאמר (ישעיהו נז), להחיות רוח שפלים ולהחיות לב נדכאים“.

ויה”ר שנזכה לקיים מצוה זו בהידור, עם כל מצוות הפורים, ונראה ימי שמחה וגאולה קרובה בב”א.


[1] אולם ה’פרי חדש’ חולק על דברי הב”ח, וכותב שאין טעם בכך, “אלא מסתברא ודאי דפטורי”. ודעת יחיד היא.

[2] והוסיף שם מדברי הגר”מ פיינשטיין זצ”ל שבעל פרנסה שיש לו בית, ואיבד את פרנסתו, ראוי לקבל מתנות, שכן אינו מחויב למכור את ביתו.

[3] וישנם שיטות נוספות בשיעור נתינה: צפנת פענח (הלכות מגילה, עמ’ לח) כתב ששיעורו כביצה, ע”פ דברי הר”ש (חלה פ”ב, מ”ו) ששיעור נתינה הוא שיעור כביצה. ובפתחי תשובה (סימן תרצה) כתב ששיעור מתנות לאביונים הוא שיעור גרוגרת לכל אביון, כי מבואר ברמ”א (יו”ד סימן רמט, ס”ד) שזהו שיעור צדקה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים