מצות ישוב ארץ ישראל

הרב שמואל ברוך גנוט
כ"ג אדר א' ה'תשע"א

א. גדר מצות ישוב ארץ ישראל

א] כתב הרמב”ם (מלכים ה, ט): “אסור לצאת מארץ ישראל לחוצה לארץ לעולם, אלא ללמוד תורה או לישא אשה או להציל מיד הגויים, ויחזור לארץ, וכן יוצא הוא לסחורה. אבל לשכון בחוצה לארץ אסור וכו’. גדולי החכמים היו מנשקין על תחומי ארץ ישראל ומנשקין אבניה ומתגלגלין על עפרה וכו’. לעולם ידור אדם בארץ ישראל אפילו בעיר שרובה גויים ואל ידור בחו”ל ואפילו בעיר שרובה ישראל וכו’. כשם שאסור לצאת מהארץ לחו”ל, כך אסור לצאת מבבל לשאר ארצות וכו'”. ואמנם הר”מ לא מנה את מצות ישוב א”י כמצוה בפנ”ע במנין המצוות.

ואמנם הרמב”ן מנה מצוה זו (בשכחת העשין ששכח הר”מ לדעתו) וכתב: “שנצטווינו לרשת הארץ אשר נתן האל יתברך ויתעלה לאבותינו לאברהם ליצחק וליעקב, ולא נעזבה ביד זולתינו מן האומות או לשממה. והוא אמרו להם (במדבר לג) “והורשתם את הארץ וישבתם בה כי לכם נתתי את הארץ לרשת אותה והתנחלתם את הארץ”. ונכפל בזה הענין במצוה זו במקומות אחרים, כאמרו (דברים א) “באו ורשו את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם”, ופרט אותה להם במצוה זו כולה בגבוליה ומצריה וכו’. אבל הארץ לא נניח אותה בידם ולא ביד זולתם מן האומות בדור מן הדורות. וכן אם ברחו האומות ההם מפנינו והלכו להם וכו’, נצטווינו אנחנו לבוא בארץ ולכבוש המדינות ולהושיב בה שבטנו. וכן אחרי הכריתנו את העממים הנזכרים, אם רצו אח”כ שבטינו לעזוב את הארץ ולכבוש להם את ארץ שנער או את ארץ אשור וזולתם מן המקומות, אינם רשאין, שנצטוינו בכיבושה ובישיבתה. וממאמרם מלחמת יהושע לכבוש, תבין כי המצוה הזאת היא בכיבוש וכו’ וכו’. ואומר אני כי המצוה שהחכמים מפליגין בה והיא דירת ארץ ישראל וכו’ וזולת זה הפלגות גדולות שאמרו בה, הכל הוא ממ”ע הזה שנצטוינו לרשת הארץ ולשבת בה. א”כ היא מ”ע לדורות מתחייב בה כל יחיד ממנו ואפילו בזמן גלות. כידוע בתלמוד במקומות הרבה. ולשון ספרי (ראה יב, כט) מעשה ברבי יהודה בן בתירה ור’ מתיה בן חרש ור’ חנניה בן אחי ר’ יהושע ור’ נתן שהיו יוצאין חוצה לארץ והגיעו לפלטיא וזכרו את ארץ ישראל וזקפו את עיניהם וזלגו דמעותיהן וקרעו בגדיהם וקראו המקרא הזה “וירשתה וישבת בה ושמרת לעשות”, אמרו ישיבת ארץ ישראל שקולה כנגד כל המצוות שבתורה”, עכ”ל.

ורבנו היעב”ץ ז”ל במור וקציעה (סי’ ש”ו) כ’ ע”ד הרמב”ן הללו כך: “אך מצות ישוב א”י מ”ע של תורה היא “וישבתם בה”, כמש”כ רמב”ן, גזרת מלך היא עלינו ואינה צריכה טעם, מה גם הטעם גלוי כי נחלת ה’ היא אשר בחר לשכנו ולשבת בניו עליה ולא להגלות מעל שולחנו וכו’. והגע בעצמך, הלא כל העולה לה בזה”ז סתמו אין לו קרקע בארץ ואין דעתו בשביל לקיים מצוות התלויות בארץ, שא”א לו לקיימן שמה כמו בחו”ל. האם בעבור זה בטלה ישיבת הארץ עתה, חס ליה למר למימר הכי ולהניא לב בנ”י ממצוה זו החביבה לפניו ית’ מאד, וכו’. אלא ודאי לעולם מצות ישיבתה במקומה עומדת, מצות מלך היא עלינו ליישב ארצו, שמו נקרא עליה ביחוד, אין מלך בלא עם, וברוב עם הדרת מלך. מה גם עתה שהיא שוממה מבלי בניה החיוב היותר גדול הוא על המוצא עצמו יכול עליה לקיימה”, עכ”ל. ואף דכתב דהוי גזירת מלך, מ”מ הלא מעצם ד’ הרמב”ן אנו למדים דמשום כיבוש הארץ הצטווינו לישב בה, דע”י שיושבים בארץ הרי מוסיפים בישיבתה, וכנראה דגם היעב”ץ ז”ל נחית לזה, רק נקיט דגזירת מלך הוא מפני דהוקשה לו אמאי צריכים לכבשה, לולי ארווחנא לקיים המצוות התלויות בה, וע”ז י”ל דגזירת מלך היא לכבוש פלטרין של מלך מלכי המלכים ית’. (וא”צ להבנת המחברים בדבריו, ואכמ”ל). וכן צ”ת במש”כ היעב”ץ דאלו שאינם להם קרקע בא”י אינם מקיימים מצוותיה, ופוק חזי אנן דאע”פ שאין לנו קרקע, אנו מקיימים בשופי מצוות תרו”מ ושביעית ויתר המצוות הנוהגות בא”י, וצ”ע.

והתשב”ץ (ח”ג סי’ ר’) כ’ דעיקר מצות ישוב א”י “אינה בשביל מצות דירה, אלא בשביל מצוות התלויות בארץ הנוהגות שם”. וכ”נ דעת הרשב”ם בב”ב (צא, א) שכ’ ע”ד הש”ס דאין יוצאין מא”י לחו”ל מפני שמפקיע עצמו מן המצוות. ומוכח דס”ל כהתשב”ץ דמצות הישיבה בא”י נועדה לקיום מצוותיה ולא מפני דאיכא חיוב בעצם הישיבה גופא, וכד’ הרמב”ן ז”ל.

ובדעת המהרי”ט מצינו סתירה לכאו’, דבח”א סי’ מ”ז כ’ דכופין לעלות לא”י לצורך קיום מצוותיה התלויות בה ואילו בח”ב סי’ כ”ח נקיט שכופין לעלות לא”י מצד קדושת הארץ ועצם מצות ישיבתה שכ’ הרמב”ן דנילף מקרא ד”וישבתם בה”. שהרי א”נ שהחיוב מצד המצוות התלויות בארץ, א”כ אמאי האיש כופה את האשה לעלות לארץ, וכבכתובות ק”י ב’. והרי אין סיפק ביד אשה לקיים מצוות אלו כיון שכל מה שקנתה אשה קנה בעלה. וכבר עמדו המפרשים ע”ד המהרי”ט, עי’ במור וקציעה שם ובס’ ויואל משה (למהרי”י ט”ב זצ”ל מסאטמר) בארוכה רבתא. (וכן יל”ע במש”כ בענין האם קניני האשה מונעים ממנה לקיים המצוות התלויות בארץ. וצ”ת שהרי גם בלא קנינים מחוייבת בזהירות מאכילת טבל ושביעית ושאר איסורים שבא”י. ואפשר דכוונתו לעצם מצוות ההפרשה הנוהגות רק בבעלים).

ולולי דמסתפינא הייתי אומר גדר חדש במצוה חביבה זו, שעל פיה יתיישבו כו”כ מדברי הראשונים והפוסקים, והוא דמכיון וא”י היא ארצו של הקב”ה וסגולותיה ומידת קדושתה מסולאות מפז, אזי היא המקום המועיל והמשובח ביותר בתבל לקיום כל מצוות התורה (ולאו דוקא לקיום המצוות התלויות בה), ונמצא דהיושב בה הוי כהכשר לקיום כל יתר המצוות ביתר מעלה והידור, ודו”ק והבן.

והנה מרן החזו”א זצ”ל כ’ באגרותיו (קוב”א ח”א ע”ה) כך: “מצב הארץ נפרז מרחוק כידוע, ואינו גרוע מהגלות בחו”ל חלילה, ומצות א”י הוכרעה ע”י הרמב”ם והרמב”ן ושאר פוסקים, וידוע עד כמה שאף ה”חפץ חיים” זללה”ה לעלות”. וחזי’ דס”ל להחזו”א ז”ל שהרמב”ם והרמב”ן אזלי בחד שיטה וגם להר”מ היא מצוה, וא”כ צ”ע אמאי לא מנאה הר”מ במנין מצוותיו.

ולדברינו יומתקו הדברים היטב, דאה”נ ומצוה היא, אך אינה כמצוה בפנ”ע אלא הינה מצוה שמטרתה כללית, לסייע לקיום כל מצוות התורה ע”י ישיבתה, ומצוה כללית שכזו לא נמנית במנין מצוות הרמב”ם.

ב] וארשום בזאת הערה בנדו”ד. דהנה התוס’ (שבת לב,ב ופסחים קיג,ב) כ’ וז”ל: “אך טוב לקנות טלית ולברך עליו בכל יום, כדאמר בסופ”ק דסוטה (יד,א) וכי לאכול מפריה היה רוצה משה. אלא אמר משה מצוה שאוכל לקיים, יתקיים על ידי”. והקשה הגאון מסאטמר ז”ל בויואל משה, דלדעת הרמב”ן דאיכא מ”ע לישב בארץ א”כ כבר נתחייבו ישראל לעלות לארץ בשביל קיום מצוה זו, ומשה הרי רצה להיות ככל ישראל ולהתחייב במצות ישוב א”י, א”כ אי”ז דומה לקניית טלית, שאין חיוב כלל במצות ציצית כשאין לו טלית. אלא דצ”ל דהתוס’ לא ס”ל כהרמב”ן, עכ”ד.

ונתבוננתי בהערה מעניינת, שאפשר ותפתח לנו פתח בישוב שאלת מהר”י ט”ב הנזכרת. דהנה יל”ע דהא אם נקצב שמשה יחיה ק”כ שנים ושנות חייו תמו קודם כניסתו לארץ. א”כ גם אם הקב”ה ית’ היה מורה לו להיכנס לא”י, לכאו’ כמה זמן משה היה חי, והרי קצבת חייו נסתיימה לה? ודודי ידידי הגרא”ש מאיר שליט”א השבני שנודעו ד’ חז”ל שחשבון השנים בא”י חשבון אחר הוא ונפרד לכשעצמו. וכדמצינו גבי אשה קטלנית שיכולה להינשא שוב בא”י. וא”כ אפשר דאם משה היה נכנס לא”י היה חי עוד שנים רבות, ולק”מ.

אולם א”נ דלא כן, אזי נמצא דמשרע”ה לא יוכל לחיות בארץ טפי. והנה רבים מהפוסקים כ’ שמצות ישוב א”י מתקיימת רק בדיורין ובמגורים בה, וכפי שהו”ד בס’ שלהי דקייטא, עי”ש. ונמצא דאם משה היה נכנס רק ליום א’ ונלב”ע שם, א”כ לא היה מקיים בלא”ה מצות ישוב א”י, ומפני שמסתבר שדיור ליום אחד ל”ח כדיור לענין זה. וע”כ כ’ התוס’ דמשה רצה להיכנס לא”י כדי להתחייב במצוות התלויות בה ולא משום קיום מצות ישוב א”י. ואם כנים הדברים אזי נפ”מ להילכתא, שחולה הנוטה למות ובא לדור סמוך למיתתו בא”י ע”מ לגור בה, לא יקיים מצות ישוב א”י, כיון שדירה ליום או יומיים ל”ח לדיורין. ומ”מ י”ל דלא כן, דכיון דמיתתו לא תליא ביה אלא ע”פ ה’, שפיר נחשב לדיורין. (ומש”כ בשלהי כתובות בענין מגורים קודם המיתה והקבורה בא”י, נלענ”ד דמדין אחר הוא, מדין חשיבות ההסתלקות והקבורה בא”י, ולא משום ישוב הארץ). וגיסי אהובי הרב יצחק צבי שוגרמן שליט”א הראני לסוגיה בב”ב ח’ א’, עי”ש ויל”פ.

ואמנם מרן הגר”ח קניבסקי שליט”א לא הסכים עימדי כלל וכלל, וכדלהלן: – על עצם שאלת הויואל משה יישב רבנו שליט”א בזה”ל: “המצוה היא רק כשהגיעו”. [ואמנם בס’ ויואל משה שם נחית לזה וסתר לזה לפום ראיותיו, עי”ש]. – ובמה ששאלתי דלו יצוייר שנתבטלה גזירת אי הכניסה לא”י, כמה שנים יחיה משה והרי נסתיימה קצבת שנות חייו, כ’ רבנו שליט”א: “יעויין יבמות נ’ א'”, ושם מבואר דהזוכים לזה מאריך להם הקב”ה את שנותיהם הקצובות. – ובדבר שמספק”ל בחולה היודע שימות היום, ובא לא”י לדור בה, האם מקיים מ”ע דישוב א”י, השיב רבנו שליט”א: “ודאי שמקיים”.

ב. ישוב א”י בזמן הזה

א] כתובות קי, ב. הכל מעלין לארץ ישראל, היא אומרת לעלות והוא אומר שלא לעלות, כופין אותו לעלות. וכתבו התוס’ (ד”ה הוא): “אינו נוהג בזמן הזה דאיכא סכנת דרכים. והיה אומר רבנו חיים דעכשו אינו מצוה לדור בא”י, כי יש כמה מצוות התלויות בארץ וכמה עונשין דאין אנו יכולין ליזהר בהם ולעמוד אליהם”. ובשו”ת מהרי”ט (חיו”ד סי’ כ”ח) כ’ דדברי הר”ח כהן, תלמיד טועה כתבם. ועי’ בתרומה”ד (פסקים סי’ פ”ח) ובס’ הכוזרי ובשו”ת מעיל צדקה (סי’ כ”ו) שהאריכו בגודל המצוה גם בזה”ז. והמעיל צדקה שם האריך לחלוק ע”ד הר”ח כהן וכ’ דמצוה רבתא לעלות גם השתא הכא, ואפי’ ליקח עימו ילדים רכים וקטנים. ומ”מ כתב וז”ל: “אמנם כן צריך בתחילה תנאי אחד, שיש לו מקום מוכן ומזומן להיות מצוי לו שם פרנסה ברווח, כמש”כ התרומה”ד בפסקים שלו סי’ פ”ח, וגם בכל בו ראיתיו. ועי’ בתשב”ץ סי’ תקס”ב דכל שאין לו שם פרנסה מוכנה, מעבירו על דעתו ועל דעת קונו ח”ו ואין אדם שליט בנפשו. ואפשר אם שיהיה לו פרנסה מוכנת בקלות כ”כ בחו”ל עד שלא יחסר לו בדרך הטבע, מותר. כי עינינו ראו ולא זר שהרוב הבאים שמה לגודל עניותם צריכין לשוב חוצה ומתבלבלין מעבודת השם ומלימוד התורה וכו’. והכלל בזה – אשרי הזוכה לכך ואינו נצרך לבריות ומתפרנס שם אפילו חיי צער ויעבוד ה’. אבל אין כל אדם זוכה לכך. וכבר נהגו העם שאינם נוסעים עם בנים קטנים, והכל בשביל קושי השגת הפרנסה שם שאינה מצויה בקלות, וחוב הוא לקטנים, וח”ו יש לחוש שיצאו לתרבות רעה עד שלא יחזק שכלם עליהם לסבול חיי צער, וכמה נשתקעו בזה, וד”ל”, עכ”ל ועיש”ע.

ב] דברי המעיל צדקה יוסברו לכאו’ בב’ אופנים: האחד, דפשוט דאל לו לאדם לקיים מ”ע אחת אשר על ידי קיומה יתרשל ביתר קיום מ”ע. ועי’ רמ”א או”ח תרנ”ו וביה”ל שם דדינא דאל יבזבז יותר מחומש הוא לכל מ”ע, ועי’ ביאה”ל שם. וכן מצינו מש”כ הפוסקים שאדם א”צ לקיים מ”ע באופן שגופו ינזק, וא”כ כ”ש בחיי רוחו ורוחניותו ורוחניות בניו. ועוד אפ”ל דא”נ דמ”ע דישיבת א”י אינה מצוה בפנ”ע אלא כ”הכשר מצוה” כללי, שבא”י מקיימים יותר באיכות כל תרי”ג מצוות, א”כ פשוט שבאופן שע”י ישיבת א”י יתרשל מקיום המצוות מפני דוחק הפרנסה ושאור שבעיסה, אזי א”צ לבוא ארצה.

ובדברי הר”ח כהן ז”ל צ”ל דס”ל דתכלית מצות ישוב א”י היא לקיום מצוות התלויות בארץ וכשא”א לקיימם היטב, שוב עדיף שלא לעלות אליה. א”ד כמשנ”ת דמצוה זו עניינה כהכשר לקיום כה”ת וממילא באופן שע”י ישיבתה לא יקיים כמה מהמצוות התלויות בה, אזי יצא שכרו בהפסדו. ואולם א”נ דמצוה זו הינה מ”ע בפנ”ע, וכדעת הרמב”ן דמשום כיבוש הארץ הוא, אזי קשה לומר דמצוה זו דכיבוש הארץ נדחית מפני שאר מצוות שקשה לקיימם.

ג] והנה הרמב”ם השמיט למ”ע דישוב א”י שמנה הרמב”ן, ועי’ לעיל. והמגילת אסתר כ’ דנראה דס”ל להרמב”ם שמצות ירושת הארץ וישיבתה לא נוהגת אלא רק בימי משה ויהושע ודוד וכל זמן שלא גלו מארצם, אבל אחר שגלו מעל אדמתם אין מצוה זו נוהגת לדורות עד בוא המשיח. כי אדרבה נצטוינו לפי”מ שאמרו בכתובות דף קי”א שלא נמרוד באומות ללכת לכבוש את הארץ בחזקה, והוכיחו מפסוק “השבעתי אתכם בנות ירושלים וגו'”, ודרשו בו שלא יעלה ישראל בחומה. ובמש”כ הרמב”ן שהחכמים אמרו כי כיבוש הארץ היא מלחמת מצוה, זהו כאשר לא נהיה משועבדים לאומות. ומש”כ הרמב”ן שהחכמים הפליגו בשבח דירת הארץ, זהו דוקא בזמן שביהמ”ק קיים, אבל עכשו אין מצוה לדור בה. וכן פי’ התוס’ הנ”ל. ועוד ראיה שאין בו מצוה ממש”כ בכתובות שם דכל העולה מבבל לא”י עובר בעשה, שנאמר “בבלה יבואו ושמה יהיו”, ואם היתה מ”ע בדירת א”י בכל הזמנים, איך יבוא נביא אחר משה לסתור את דבריו והא אין נביא רשאי לחדש דבר מעתה וכ”ש לסתור, וכו’. לכך נאמר שבודאי מצוה זו אינה נוהגת אחר חורבן הבית שיבנה במהרה בימינו אמן, עכתו”ד, ועיש”ע.

וקשה דהר”מ נקיט דאסור לצאת מא”י לחו”ל. והנה א”נ דס”ל כדעה קמייתא בתוס’ בכתובות שמצוה זו אינה נוהגת משום סכנת הדרכים, אזי יובן שבן א”י שכבר דר בא”י אסור לו לצאת לחו”ל, אך אין מצוה לבן חו”ל לעלות לא”י, דסכנת הדרכים מונעתו מקיום המצוה. אך א”נ שהר”מ סבר כד’ ר”ח כהן דא”צ לקיים מצוה זו מפני קושי קיום המצוות התלויות בארץ, א”כ מהו ההבדל בין בן א”י לבן חו”ל. וכי מפני שהאדם התגורר כבר בא”י, קלים עליו יותר קיום מצוות אלו? וצ”ע. ואמנם א”נ דעיקר טעמו של המגילת אסתר הוא דאין לעלות לא”י מפני השבועה שהשביע הקב”ה שלא לעלות בחומה, י”ל דזהו דוקא לבן חו”ל שאסור לו לעלות לא”י מפני השבועה, אך בן א”י שכבר שרוי באדמת ישראל ול”ח כעולה בחומה, דשם הוא מקום מגוריו הנוכחי, ייאסר לו לצאת לחו”ל.

ואכן הריטב”א ביומא (לח, א) התקשה טובא האיך הרמב”ם ועוד גדולי עולם ישבו בארץ מצרים, חרף איסור התורה לשוב ולגור במצרים. וכתב וז”ל: “והנכון יותר שאין האיסור ההוא אלא בזמן שישראל שרויין על אדמתם, אבל בזמן הזה שנגזר עלינו להיות נדחים בכל קצוי הארץ, כל חוצה לארץ חד הוא, ואין איסור אלא לצאת מדעת מן הארץ לחוצה לארץ”. הרי דביאר לן שאחר פקודת הגלות שנגזר עלינו להיות בגלות חו”ל, אזי אין חובה לעלות לא”י ורק המתגורר כבר בא”י אסור לו לצאת לחו”ל, ולדעתו ז”ל לאחר שהוקלשה מצות ישוב א”י, גם ליכא איסורא לישב במצרים, ומפני דנאמרה הלכה לישב בא”י ושלא לישב במצרים, וכשהוקלש חיוב ישיבת א”י ממילא בטל האיסור לישב במצרים.

וי”ל שחלוק דין הגר בא”י שאסור לו לצאת מא”י לחו”ל מדין המתגורר בחו”ל, עפ”ד הרשב”ם בב”ב צ’ דאיסור היציאה הוא משום שמפקיע עצמו מהמצוות התלויות בארץ. ונראה דאדם שכבר נתחייב בהמצוה ומפקיע אותה מעצמו, חמור טפי מאדם שכלל לא נתחייב בה מעולם, וכמש”כ בתוס’ בערכין ב’ ב’ דהא דהקב”ה מעניש בעידנא דריתחא מי שאינו לובש בגד ד’ כנפות, היינו דוקא בהמעגל את בגד ד’ כנפות שלו כדי להיפטר מהמצוה, אך כשאינו לובש בגד ד’ כנפות לכתחילה לית לן בה.

ועוד צ”ע לכאו’ דהר”מ פסק (אישות יג, יט-כ) דמחו”ל לא”י כופין לעלות אפי’ מנוה היפה לנוה הרעה ואפי’ ממקום שרובו ישראל למקום שרובו גויים מעלין. ואין מוציאין מא”י לחו”ל ואפילו מנוה הרע שרובו גויים לנוה היפה שרובו ישראל, ואם אמר האיש לעלות לא”י והיא אינה רוצה תצא בלא כתובה, אמרה היא לעלות והוא אינו רוצה, יוציא ויתן כתובה. והוא הדין לכל מקום מארץ ישראל עם ירושלים, שהכל מעלין לא”י ואין הכל מוציאין משם. ועי’ שו”ת שואל ומשיב א’ ח”א סי’ קנ”א שהוכיח בארוכה דדין זה נוהג גם בזה”ז. וצ”ע דא”נ דלהר”מ ליכא מצוה א”כ אמאי כייפינן לעלות לא”י.

ורבנו גאון ישראל האדר”ת ז”ל בספרו חשבונות של מצוה (מצוה ת”ו) הקשה ע”ד הרמב”ן וז”ל הזהב: “ויל”ע לפיה”מ דמעיקרי המצוה להוריש את יושבי הארץ ולרשת אותם, ותכליתם לשבת בה. א”כ לכאורה מנין בא החיוב גם לנשים, והרי לאו בנות כיבוש הן, כביבמות ס”ה ב’. ומ”ט דנו כמורדת אם לא תרצה לעלות עם בעלה לארץ ישראל. והא קמן שלדעת רש”י ז”ל בברכות כ’ ב’ מבע”ל לגמ’ אם נשים חייבות בברכת המזון משום די”ל שפטורות שאינן יכולות לומר “על הארץ שהנחלת”, משום שלא ניתנה לנקבות. וא”כ מאין יהא החובה לנשים במצות ישיבת א”י, שתלוי בכיבוש”, ע”כ קושיית האדר”ת זי”ע. וכוונתו ז”ל דהרמב”ן ביאר גדר המצוה מדין כיבוש, ובזה אשה אינה שייכת, וגם מדין נחלה (וכמש”כ דנילף מקרא דו”התנחלתם את הארץ אשר נשבעתי לאבותיכם”) וגם בזה אשה אינה שייכת, וצ”ע. ובפשטות י”ל דאשה רק אינה בת כיבוש מלחמה, אך בהכיבוש שבעצם הישיבה, שאינה נעשית ע”י מלחמה אלא בעצם הישיבה, אשה שייכא. ואמנם אכתי מהיכ”ת שתתחייב להחזיק נחלתנו כאשר אינה בת נחלה, ודברי רבנו ז”ל, שלשמע דברי תורתו תאוות נפש, צודקים בשאלתם.

ואולם הריטב”א ז”ל כ’ בכתובות שם כך: “הכל מעלין כו’, פי’ ואפילו לאחר החורבן, דאכתי איכא חיבת הארץ”. ולדבריו ז”ל ניחא, דאה”נ ולאו משום מ”ע קאתי עלה, דהא הריטב”א לשיטתו ביומא ל”ח דבזה”ז ליכא מצוה לעלות לא”י. אלא דשייך לכפות משום חיבת הארץ, וממילא מחוורים דברי הרמב”ם דכ’ דכופין גם בזה”ז לעלות לא”י, ומתורצת קושית רבנו האדר”ת נ”ע, דאע”פ דאשה לאו בת כיבוש ונחלה, מ”מ משום חיבת הארץ כופין עליה לעלות אליה.

והנה כ’ הרמב”ם (מלכים ה, ט) דשרי לצאת מא”י לחו”ל לסחורה. וכ’ הכס”מ: נתבאר בסמוך ה”ח, עכ”ל. ובהלכה ח’ כ’ הכס”מ: כ’ סמ”ג דגרסינן בירושלמי (ס”פ חלק) לישיבה אי אתה חוזר, אבל אתה חוזר לסחורה ולפרקמטיא ולכבש הארץ. וכבר הקשו בזה המפרשים דמהיכ”ת דדין שיבה למצרים דמיא לדין יציאה מא”י. אולם לפי”ד הריטב”א הדברים קשורים זב”ז בקשר הדוק, וכנ”ל, וד’ הכס”מ מבוררים ונהירים.

ד] והשו”ע הזכיר ג’ פעמים מדיני ישוב א”י. באו”ח סי’ ש”ו י”א דשרי לקנות בית בא”י מנכרי בשבת משום ישוב א”י ובאו”ח סי’ תקל”א ד’ שהיוצא לטייל מא”י לחו”ל אסור לו להתגלח במועד, כיון דאסור לצאת בכה”ג מא”י לחו”ל. וכן ביו”ד סי’ רפ”ו כ”ב פסק שהשוכר בית בא”י חייב במזוזה מיד משום ישוב א”י. ומכל זה נשמע שודאי שהמגיע לגור בא”י מקיים מ”ע, ואמנם עדיין אפ”ל שבן חו”ל שאינו בא לדור בא”י ל”ח כמבטל עשה, ואין חיוב לעזוב את מגוריו בחו”ל ולבוא לא”י וכד’ הריטב”א. ואמנם להרמב”ן ישנה מצוה בכל עת לבוא מכל מקום שהוא כדי לקיים מ”ע זו ככל מ”ע שבתורה, ואפשר דכן סבר השו”ע.

ג. ג’ השבועות

א] כתובות קי”א א, השבעתי אתכם בנות ירושלים בצבאות או באילות השדה אם תעירו ואם תעוררו את האהבה עד שתחפוץ, וכו’, ג’ שבועות הללו למה. אחת שלא יעלו ישראל בחומה ואחת שהשביע הקב”ה את העובדי כוכבים שלא ימרדו באומות העולם ואחת שהשביע הקב”ה את העובדי כוכבים שלא ישתעבדו בהן בישראל יותר מידי וכו’, אמר ר’ אלעזר אמר להם הקב”ה לישראל אם אתן מקיימים את השבועה מוטב, ואם לאו אני מותיר את בשרכם כצבאות וכאיילות השדה. ופרש”י: “שלא יעלו בחומה, יחד ביד חזקה”.

והמהרש”א כתב: “ר”ל דודאי דרשות לכ”א מישראל לעלות לא”י. אלא שלא יעלו ביחד ביד חזקה ולבנות להם חומות ירושלים. ונחמיה שאמר “ונבנה חומות העיר”, ברשות המלך היה, עכ”ל. נמצא שאיסור השבועה אינו שייך על כל יחיד ויחיד העולה מעצמו לא”י, וכן שרי באופן שהמלכות מאפשרת לישראל לעלות לארץ.

ב] והנה הרמב”ם והטור והשו”ע השמיטו כליל את איסור ג’ השבועות ולא הזכירום בספריהם, וצ”ע אמאי. ומו”ר מרן הגר”ח קניבסקי שליט”א כתב לי בזה דאולי ס”ל שהם דברי אגדה. ואמנם המגילת אסתר הנ”ל כ’ בתוכ”ד דגם מטעמא דג’ שבועות לא מנה הר”מ את ישוב א”י כמ”ע.

ויעויין בשו”ת אבני נזר (יו”ד תנ”ד) בארוכה בדין מצות ישוב א”י ובתוכ”ד כ’ לתמוה טובא על דברי השבועות הללו [וכתב ש”בדברי אגדה העלימו הדברים, כי באגדה גנוזים רוב הסודות כמש”כ האריז”ל”] דצ”ע עיקר שבועה זו מה טיבה, דהרי שבועה הוא שהאדם נשבע, ובשבועותיו של משה רבנו ע”ה מצינו שקיבלו ישראל עליהן את השבועה כדפרש”י (דברים כ”ז וכ”ח). ואם שבועה זו היתה ע”י שלמה המלך ע”ה שאמר “השבעתי” ברוח הקודש, היה מן הראוי שיאסוף שלמה את כל ישראל שיקבלו עליהם השבועה ולא מצינו כזאת. ועוד שבועה שהשביע אוה”ע שלא ישתעבדו בישראל יותר מדאי, מה טיבה והא הם לא ידעו כלל מהשבועה. וע”כ פי’ האבנ”ז שהשבועה היא לשורש נשמות ישראל ולא לגופיהם, עי”ש בארוכה ע”ד הדרש והסוד. ובסו”ד כתב: “ובהכי ניחא שהרמב”ם וכל הפוסקים לא הביאו דין החמש שבועות שנשבעו ישראל, דזה אין עסק בהלכה, דבאמת האדם עצמו כמו שהוא בגוף לא נצטווה רק שורש הנשמה למעלה. ואם האדם הולך בדרך טוב הולך בדרך שמלמדתו הנשמה ואי”ז לימוד התורה, רק לימוד הנשמה. ע”כ לא הביאוהו הפוסקים”.

ואמנם הרמב”ם באגרת תימן האריך להזהיר שאין לעבור על ג’ השבועות, וכן המהר”ל נ”ע בס’ נצח ישראל כ’ דאין לעבור על ג’ שבועות הללו גם במחיר רציחות ושחיטות ומסרקות ברזל. ועי’ בארוכה בס’ ויואל משה ובקונטרס על הגאולה ועל התמורה להגה”צ מסאטמר זצ”ל שלדעתו ז”ל עצם הקמת מדינת ישראל כמוה כמרידה באומות העולם וכעליה בחומה ביד חזקה וע”כ הותר בשרם של ישראל כבשר צבאות ואיילות השדה רח”ל, ולכן התרחשה השואה הנוראה ומשו”ה אשמים ראשי המדינה שר”י בכל הרציחות והאסונות התוכפים את כלל ישראל.

ואמנם הלא ראה ראינו ד’ המהרש”א שהאיסור לעלות בחומה הוא דוקא כשהמלכות אינה מסכמת לזה, והסכימו לזה הפוסקים. וכבר נודע מכתב מרן הגרח”ע זצ”ל שכשהאומות נאותו להקים מדינה בא”י, ממילא ליכא איסור בזה. וכן טענו רבים וטובים דאחר שכבר הראשונים עלו בחומה בשעת הקמת המדינה, ממילא כיום אין איסור לעלות לא”י.

ג] ולענ”ד איכא גדר אחר בג’ שבועות אלו, וכדלהלן:

דהנה בשיר השירים רבה (פ”ב) הובא לג’ השבועות הללו וכתיב: “ונשבע למלכויות שלא יקשו עול על ישראל, שאם מקשים עול על ישראל הן גורמין לקץ שיבוא שלא בעונתו”. וכ’ המפרשים דהיינו שהקב”ה ית’ חפץ להביא את משיח גוא”צ בזמן שעלה במחשבתו אך כשישראל ישתעבדו יותר מידי בידי הנכרים ותעלה צעקתם אל הקב”ה, ממילא יתעלה הקב”ה ויקדים עת הקץ, כדי להצילם מיד עושקיהם.

ולזה י”ל דגדר ג’ השבועות הוא שישראל לא יגרמו במעשיהם לשיעבוד יתר של הגויים. ומאחר שעליה בחומה והתגרות באומות תביא להגברת השיעבוד והכבדת העול על ישראל, לכן הזהיר הית”ש את ישראל שלא לעורר מדון ומהומת מוות, ונמצא לפי”ז שעיקר האיסור הוא שלא לעורר כעס האומות הרוצים להרגנו וממילא גם אם רוב אומות העולם מסכימים להקמת ישוב יהודי בא”י, מ”מ מאחר שהאומות הסובבות אותנו מתנגדים לזה בעוז ורוצים להרגנו על כך, ממילא יש בהקמת המדינה משום מרידה באומות ועליה בחומה, ומה שרוב המלכויות הסכימו להקמת המדינה אין זה נוגע לעניינינו, כיון דסו”ס האומות העלולות להציק לנו, אלו הגרים סביבות א”י, מתנגדים בתוקף למדינה וריבונותה. ואם כנים דברינו נמצא דהקמת המדינה היא ממש עליה בחומה ומרידה באומות.

ומנגד, כשנצא למלחמה על אויבים שפשוט וברור בדרך הטבע שנוכל לנצחם ולהכריעם תחתינו, מבלי שיוכבד עול ישראל עי”כ, אזי מותר למרוד בהם או לעלות בחומה כנגד רצונם. מפני דאין איסור המרידה איסור בפנ”ע, אלא טעמא רבתא איכא ביה, דע”י המרידה יוכבד עולנו וממילא יוחש הקץ, וא”כ באופן שהמרידה לא תפגע בעם היושב בציון, משום שהאומה שנלחמים בה היא אומה חלשה ורפת כח וכדו’, אין איסור למרוד בה.

וכמו”כ ראיתי שיש שכתבו בזה דהאיסור הוא רק למרוד באומה ולא באספסוף נכרי, דזה אינו בכלל השבועה. אולם לפימשנ”ת גם בכה”ג אסור, דאם אותו אספסוף נכרי יכול להקשות את עולו על ישראל, ממילא הוא בכלל איסור המרידה, והמעיין יבחר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. (*) שדות חובה מסומנים