בעניין ברכת שהחיינו על מצוות כיסוי הדם

י"ט אדר א' ה'תשע"א

כתב הרמ”א (בסימן כ”ח סעיף ב’) “מי ששחט פעם הראשון מברך שהחיינו על הכיסוי ולא על השחיטה דמזיק לבריה”. ומקור הדין מבואר בדרכי משה בשם הגהת מנהגים “דכיסוי הוי מצווה כדאמרינן  (בסוטה י”ז וחולין פ”ח:) בזכות שאמר אברהם ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצוות והוי כמו ציצית וסוכה דמברך שהחיינו” עכ”ל.

והש”ך תמה מאוד על דין זה דהא לגבי ציצית קי”ל שאינו מברך שהחיינו על עצם המצווה אלא רק אם קנה בגד חדש, ומברך שהחיינו מדין קונה כלים חדשים וכפי שבארו תוס’ בסוכה (מ”ו ד”ה העושה סוכה) דלא מברכים שהחיינו על מצוות ציצית ותפילין דלא תיקנו ברכה זו אלא על מצווה שיש בה שמחה כגון פדיון הבן, וכן דעת הכל בו דאין מברכין שהחיינו על ביעור חמץ כיון שיתכן אדם המפסיד אלפי ככרות ואין לו שמחה וכן מבואר ברז”ה (הובא בר”ן סוף פסחים) דאין מברכין שהחיינו על ספירת העומר שיש בו הזכרת החורבן ואין בו שמחה. ואפילו לשיטת הרמב”ם בפי”א מהלכ’ ברכות דמברכין שהחיינו על מצוות ציצית ותפילין היינו מטעמא דכתב שם מפני שהן מצוות שהן קניין לו משא”כ כיסוי הדם.

ומה שהביא הדרכ”מ מהגמ’ בסוטה ובחולין שבזכות אברהם אבינו זכו בניו לשתי מצוות, אדרבא משם לכאורה מוכח להיפך שאין ראוי לברך דלשון הגמ’ כך הוא: “אמר רבא בשכר שאמר אברהם אבינו ואנכי עפר ואפר זכו בניו לשתי מצוות אפר פרה ועפר סוטה, וליחשיב נמי עפר כיסוי הדם, התם הכשר מצווה איכא, הנאה ליכא”. וא”כ מבואר שזו מצווה דליכא בה הנאה וכדפי’ רש”י שם דבלאו כיסוי נמי הוה משתרי הבשר. ואם תמצי לומר שבגלל שזכו למצווה זו בזכות אברהם אבינו איכא בה שמחה ואתי שפיר דמברכין שהחיינו לפי שיטת התוס’, זה אינו – שכן בהמשך הגמ’ שם “אמר רבא בשכר שאמר אברהם אבינו אם מחוט ועד שרוך נעל זכו בניו לב’ מצות לחוט של תכלת ורצועה של תפילין”. ומבואר דאף שזכו למצוות אלו בזכות א”א ע”ה הן לא נחשבות למצוות דאיכא בהן שמחה ולא מברכים עליהן שהחיינו.

על כן ניסה הש”ך לומר דמה שסמכו לברך שהחיינו על כיסוי הדם היינו ע”פ דברי הרוקח (סי’ שע”א) שכתב בשם ריב”ק משפירא שכל מצווה שמוטל על האדם לעשות ולא עשאה ומתחנך לכתחילה צריך לברך שהחיינו, וראייתו ממנחות (דף ע”ה) היה עומד ומקריב מנחות בירושלים אומר שהחיינו שנתחנך לעבודת הזמן. אלא שהקשה ע”ז הש”ך דלפ”ז אמאי לא מברכין בציצית ותפילין ושאר מצוות כשמתחנכים בהם – כמו קידושי אשה או נשואיה וכן על מצוות מזוזה בפעם הראשונה, אלא ע”כ צ”ל שסובר הרוקח דאפילו מצווה שמתחנכים בה אין מברכין שהחיינו אלא א”כ זו מצווה שיש לה זמן קבוע. ובאמת בר”ן (בסוכה לדף מ”ו) מבואר דאין מברכין שהחיינו אלא על מצוות שהן מזמן לזמן וע”כ אין מברכין שהחיינו על מצוות ציצית ותפילין.

ומה שהוכיח הרוקח מהגמ’ במנחות יש לדחות ולפרש כדברי התוס’ והרשב”א בברכות שכ”ד משמרות היו וכל משמר אינו משמר אלא ב’ פעמים בשנה וכיון שיש להם זמן קבוע מברכין שהחיינו.

מכח טענות אלו גם הפר”ח פסק שלא לברך שהחיינו והוסיף דספק ברכות להקל.

וא”כ צ”ע מה הטעם בפסקו של הרמ”א שיש לברך שהחיינו בפעם הראשונה שמכסה את הדם דאם מטעמם של התוס’ דאין מברכין אלא במצווה שיש בה שמחה א”כ בכיסוי הדם אין שום שמחה, ואם מטעמו של הר”ן דאין מברכין אלא על מצוות שמזמן לזמן לכיסוי אין זמן קבוע.

והנה בשמלה חדשה פסק דיש לברך וכדברי הרמ”א, ובתבואות שור (סק”ד) באר דיש שמחה בכיסוי, דאף דקי”ל שהשחיטה כשרה גם בלי שכיסה את הדם, מ”מ נפסק בסי’ כ”ח בסעיף כ”א דמי שאין לו עפר לכסות לא ישחט, ונמצא דאף שאין בכיסוי בפני עצמו שמחה, מ”מ יש הנאה שיכול לשחוט ולאכול. ועיין בדרכי תשובה (סק”כ) שביאר שלפ”ז מה שהמשיך הרמ”א שאין מברכין שהחיינו על השחיטה משום דמזיק לבריה היינו במקום דליכא מצות כיסוי אחר השחיטה כגון בשחיטת בהמה דאז א”א לברך רק בשעת שחיטה וזה א”א כיון דמזיק לבריה לכן לא יברך, אבל בחיה ועוף שיש כיסוי שפיר מברך שהחיינו בשעת הכיסוי וזה קאי גם על השחיטה דסוף סוף איכא הנאה.

אמנם עיין בדעת קדושים (סק”ב) שלפי דברי התבו”ש שיש לברך היינו דוקא בשוחט לצורך עצמו או שמקבל שכר על השחיטה שנמצא נהנה מהשחיטה, ברם כששוחט לצורך אחרים בחינם לכו”ע אין לברך.

ברם, אם כנים הדברים היה צריך הרמ”א לחלק להדיא בין היכא דהשוחט נהנה מהשחיטה לבין היכא דשוחט בחינם לאחרים, והרמ”א סתם שכל מי ששחט פעם ראשונה מברך שהחיינו על הכיסוי.

ע”כ צ”ל שלדעת הרמ”א על מצוות הכיסוי בפני עצמה יש לברך שהחיינו בפעם הראשונה ולא בגלל השתייכותה לשחיטה ובביאור שיטתו עיין בט”ז (באו”ח סי’ כ”ב) שכתב שהרמ”א פסק כהתוספתא בברכות (פרק אחרון הלכ’ ט”ו): “העושה ציצית לעצמו אומר ברוך שהגיענו וכן העושה תפלין לעצמו אומר ברוך שהגיענו”. והב”י שם תמה שהטור הביא דין זה רק בהלכות ציצית ולא בהלכות תפילין ומכח זה הביא הב”י את דברי המהר”י אבוהב שכתב שהטור פליג על תוספתא זו ולמד מהבבלי שלא מברכין שהחיינו אלא על מצוות שהן מזמן לזמן ולכן בתפילין לא הביא כלל הלכה זו, ומה שכתב הטור שיש לברך שהחיינו על ציצית היינו רק אם קנה טלית חדשה ומברך מדין הקונה כלים חדשים דאית בהו שמחה ומברך עליהם שהחיינו. והט”ז פליג על הב”י וסובר שהרמ”א פסק כתוספתא זו ולשיטתו מברכים שהחיינו על כל מצווה שאדם עושה בפעם הראשונה ולפ”ז גם בתפילין יש לברך ולכן גם על כיסוי הדם בפעם הראשונה מברך.

ולכאורה יש להוכיח כדברי הט”ז מדברי הדרכ”מ עצמו שכתב שמברכים שהחיינו על כיסוי הדם “דהוי כמו ציצית וסוכה שמברך שהחיינו” ומבואר שלשיטתו מברכים על ציצית שהחיינו מדין המצווה ולא מדין קונה כלים חדשים, דאם לא כן מה הראיה מציצית.

ובשיטה זו יש לבאר מילתא בטעמא שהרמ”א למד מדברי התוספתא שכל מצווה שעושים אותה בפעם הראשונה יש בה שמחה גדולה לאדם ולכן מברכין שהחיינו וכפי שקבעו תוס’ (בסוכה מ”ו) שכל מצווה שיש בה שמחה מברכין עליה שהחיינו אלא שלשיטתם סברת הבבלי היא שרק במצוות מסוימות איכא שמחה (פדיון הבן וכדו’) ואילו לשיטת הרמ”א וכפי שלמד מהתוספתא סגי בעצם השמחה של עשיית כל מצווה בפעם הראשונה. ובזה יתפרשו דברי הדרכ”מ דמברכין שהחיינו כיוון “דכיסוי הוי מצוה” ובא להוכיח שמצות הכיסוי זו מצוה בפנ”ע שזכו בה ישראל וכדמוכח מהגמ’ ודין מצוה שעושה אותה בפעם הראשונה שווה לדין מצוה הבאה מזמן לזמן דאיכא בה שמחה ומודה לקב”ה שזיכהו להגיע לזמן זה ולקיים המצוה, וה”ה מצוה שמקיים בפעם הראשונה איכא בה שמחה ומברך שהחיינו ולכן כיסוי הוי דומיא דציצית שמברך בפעם הראשונה וסוכה שמברך מזמן לזמן.

אולם המג”א (סי’ כ”ב סק”א) ביאר שהטעם שלפי הרמ”א מברך שהחיינו על כיסוי הדם וכן על פדיון הבן משום דהנהו לא שכיחי. ובבאור כוונתו יש לפרש ע”פ מה שפסק הרמב”ם (בפי”א מהלכ’ ברכות ה”ט) דאיכא ג’ אופנים שבהם מברכים שהחיינו על מצוות – א. כל מצווה שהיא מזמן לזמן כגון שופר וסוכה ולולב ומגילה ונר חנוכה. ב. וכן כל מצווה שהיא קניין לו כגון ציצית ותפילין ומזוזה ומעקה. ג. וכן מצווה שאינה תדירה ואינה מצויה בכל עת שהרי היא דומה למצוה שהיא מזמן לזמן כגון מילת בנו ופדיון הבן, ונראה שלמד המג”א שגם כיסוי הדם זו מצוה שאינה מצויה בכל עת ולכן היא דומה למצוות שהן מזמן לזמן שמברכין עליה שהחיינו. אלא שיש להדגיש דיש חילוק בין מצות מילה שאינה תדירה ומברך עליה שהחיינו בכל פעם שמקיימה משא”כ בכיסוי הדם מפורש ברמ”א שרק בפעם הראשונה מברך שהחיינו ותו לא. גם בכרתי (סי’ כ”ח סק”ג) באר שמצות כיסוי הדם נתייחדה משאר מצוות, דהנה “במצות גברא שחובה על האדם לעשות כמו ציצית ותפילין בזו אין לברך שהחיינו ואע”פ שציצית לא מחויב אם אין לו בגד של ד’ כנפות מ”מ בעידן ריתחא נענש עליו ואילו במצות כיסוי הדם אין מחוייב להמציא עצמו לשחוט ולכסות ורובן של ישראל אינם שוחטים ומכסים ולכן אם באה מצוה כזו לידו יברך עליה בשמחה” עכ”ל.

תמצית השיטות

מצאנו כמה שיטות בראשונים בהגדרת המצוות שעליהן מברכין שהחיינו:

א) לדעת הרמב”ם (פי”א מברכות ה”ט) בג’ אופנים מברכים שהחיינו: או במצווה שהיא מזמן לזמן או מצווה שהיא קניין לו או מצווה שאינה תדירה דחשיבא כמצוה שמזמן לזמן.

ב) לדעת הר”ן (בסוכה דף מ”ו) מברכין על מצוות שהן מזמן לזמן.

ג) לדעת התוס’ (סוכה שם) מברכין על מצוות שיש בהם שמחה. וכן מבואר בכל בו לעניין ביעור חמץ, וברז”ה לעניין ספירת העומר.

ד) לדעת הרוקח (סי’ שע”א שהובא בש”ג) דוקא במצוות שמתחנך בהם ויש להם זמן קבוע.

ולעניין כיסוי הדם: דעת הרמ”א שיברך בפעם הראשונה שהחיינו. ודעת הש”ך והפר”ח לא לברך. ומצאנו ד’ באורים באחרונים בסברת הרמ”א לברך:

א) דעת המג”א דהוי מצווה שאינה תדירה.

ב) דעת הט”ז דעל כל מצווה שעושה האדם בפעם הראשונה בחייו מברך שהחיינו.

ג) דעת התבואות שור דהוי מצוה שיש בה שמחה שיכול לשחוט ולהנות.

ד) דעת הכו”פ דזו מצוה מיוחדת שאינה חובת גברא ולא מצויה ושייך בה שמחה.

להלכה:

כתבו הפר”ח והפמ”ג דספק ברכות להקל ולא יכניס עצמו בספק ברכה, וכך ענה לי הגר”ח קנייבסקי שליט”א שכמדומה שלא נהוג לברך. ומ”מ כתב בבית דוד דלהוציא עצמו מפלוגתא יש להדר אחר כלי או פרי חדש ולברך עליו ולכוון גם על הכיסוי. וכך משמע שהכריע גם הביאור הלכה (או”ח סי’ כ”ב) שמהנכון שיכניס עצמו להתחייב שהחיינו מצד אחר ויכון לפטור גם את זה- לחשוש לפוסקים שסוברים דעל כל מצווה שאדם עושה פעם ראשונה בימי חייו יברך שהחיינו. וכ”כ גם בכף החיים (ס”ק ט”ו), אמנם הוסיף שם שאם יש מקום שנהגו מ”מ לברך אין מזניחים אותם.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *