“אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי”

רבני בית ההוראה
י"ז אדר א' ה'תשע"א

א) במגילה ט”ז ע”א: “ויקח המן את הלבוש ואת הסוס, אזל אשכחיה דיתבי רבנן קמיה ומחוי להו הלכות קמיצה לרבנן. [ופרש”י: דורש בענינו של יום וששה עשר בניסן היה הוא יום תנופת העומר.] כו’ אמר להו אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרת אלפי ככרי כספא דידי”.

להבנת הדברים יש להקדים מ”ש במסכת מגילה י”ג ע”ב: “גלוי וידוע לפי מי שאמר והיה העולם שעתיד המן לשקול שקלים על ישראל, לפיכך הקדים שקליהם לשקליו, והיינו דתנן באחד באדר משמיעין על השקלים”.

הקשר בין שקלי המשכן והמקדש לביטול השפעתם של שקלי המן, הוא לפי קביעת חז”ל בילקוט שמעוני (שמואל א’ ח’ רמז ק”ו): “בשלושה דברים עתידין למאוס: במלכות שמים, במלכות בית דוד ובבנין בית המקדש. הדא הוא דכתיב: אין לנו חלק בדוד, זו מלכות שמים [דמשמע אין לנו חלק במי שיש לדוד חלק בו. פירוש מהר”י הכהן]. ולא נחלה בבן ישי, זו מלכות בית דוד. איש לאהליו ישראל, ולא לביהמ”ק. אל תקרי לאהליו אלא לאלהיו. [כ”ה גם במכילתא בשלח (ט”ו ז’) איש לאהליו ישראל, כינה הכתוב] – ואין ישראל רואין סימן גאולה עד שיחזרו ויבקשו שלשתם”.

בתוכיותה של המאיסה במלכות בית דוד ובביהמ”ק נמצאת מאיסה במלכות שמים, – וכפי שנרמז בפסוק שבספר שמואל – שכן הם מכוננים מלכות שמים לישראל.

על מלכות בית דוד נאמר בדה”י (א כ”ט כ”ג): “וישב שלמה על כסא ד’ למלך תחת דוד אביו”. “על ידי השלמה של מלכות בית דוד מקבלים ישראל השלמה על השלמה עד שהשכינה הוא מלכם שוכן ביניהם” (נתיבות עולם, נתיב העבודה, פי”ח) ועל כן לעת”ל לדוד נאה לברך על כוס של ברכה “כוס ישועות אשא ובשם ד’ אקרא” (פסחים קי”ח ע”ב). ועל ביהמ”ק נאמר (ישעיה ב’ ג’. מיכה ד’ ב’) “כי מציון תצא תורה ודבר ד’ מירושלים”. “לפי שהיה רואה קדושה גדולה וכהנים עוסקים בעבודה היה מכוון לבו יותר ליראת שמים וללמוד תורה” (תוס’ ב”ב כ”א ע”א).

ב) בתקופת מרדכי, עזרא ונחמיה, היה רפיון בדרישת המקדש “אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא נמשלתם ככסף שאין הרקב שולט בו”, “שלא עלו בימי עזרא ומנעו שכינה מלבוא ולשוב לשרות בבית שני” (יומא ט’ ע”ב ורש”י) ועזרא קנס את הלויים שלא עלו עמו (יבמות פ”ו ע”ב). ומשום ירידה זו התחייבו ברצועת המרדות של המן, והיה בכחו להשפיע על אחשורוש על ידי שקליו לגזור על ישראל, אולם על ידי השקלים שנתנו במדבר למשכן ובכל דור למקדש, דבר המראה שבתוך ישראל נטועים הקשר למקדש והשאיפה לשלמות גילוי מלכות שמים בעולם, ע”י כך התכפר להם ובטלה הגזירה.

זוהי אחת הסיבות שתקנו לקרוא בזמן הזה פרשת שקלים, כדי לחדש את הזיקה למקדש. טעם זה נכלל בדברי ספר החינוך (סוף מצוה ק”ה) שבזמן הזה קוראים פרשת שקלים זכר למקדש. המקור לעשיית זכר למקדש הריהו הכתוב “כי נדחה קראו לך, ציון היא, דורש אין לה, מכלל דבעיא דרישה” (ירמיה ל’ י”ז. סוכה מ”א ע”א). דרישת ציון ועשיית זכר למקדש הן בתורת הצבת ציונים, שלא תשתכחנה מצוות התלויות במקדש, וגם בתור העמקת הזיקה ובקשה פנימית לבנין הבית כבתחילה.

ג) וכך גם מתבאר מה שאמרו במגילה ט”ז ע”א, הנ”ל שהמן מצא את מרדכי מלמד הלכות קמיצת מנחת העומר, שקרב באותו יום, ט”ז בניסן, ואמר לו: בא קומץ שלכם ודחה עשרת אלפים כיכר כסף שלי. כלומר, ההתקרבות למקדש וקרבנותיו דוחים את בסיס גזירת המן.

העומר שהוא מנחת בכורים המתירה את החדש במדינה, מבטא את ראשית ההתקרבות לעבודת המקדש. ע”י הקרבת ראשית תבואות השעורים לגבוה, מפנים את המבט הפנימי כלפי מעלה ומשעבדים את הרצונות של עם ישראל לאביהם שבשמים. הדבר נרמז בתורת כהנים פרשת ויקרא (דבורא דנדבה פרק י”ד ה”ח-ט’): “כרמל, רך מל וכו’. בצקלונו בא ויצק לנו ואכלנו ונוי היה. וכן הוא אומר כנף רננים נעלסה כו’. וכה”א נתעלסה באהבים כו’. וכה”א כי ירט הדרך לנגדי. יראתה ראתה נטתה”. הרמז בדרשות פסוקים אלו הוא שע”י העומר ישנה התקרבות של נפשות ישראל לקב”ה באהבה וביראה עילאה, וזהו יסוד דרישת המקדש. וזמנה הוא ממחרת הפסח, ביציאה לחרות בא האות הזה לקבלת מלכות שמים, והוא שדחה את תוקף גזירת המן.

ד) המאבק של משפחת המן נגד גילוי מלכות שמים החל עוד קודם גזירת המן, וכפי שמובא ברש”י לאסתר (ט’ י’): “עשרת בני המן. ראיתי בסדר עולם אלו שכתבו שטנה על יהודה וירושלים כמו שכתוב בספר עזרא (ב’) במלכות אחשורוש בתחילת מלכותו כתבו שטנה על יושבי יהודה וירושלים, ומה היא השטנה, לבטל העולים מן הגולה בימי כורש, שהתחילו לבנות את הבית והלשינו עליהם הכותים והחדילום. וכשמת כורש ומלך אחשורוש והתנשא המן דאג שלא יעסקו אותן שבירושלים בבנין. ושלחו בשם אחשורוש לשרי עבר הנהר ולבטלן”.

תוכן עניינה של השטנה הזו מבני המן האגגי מתבאר מתוך דבריו המופלאים של בעל ספר חרדים רבי אלעזר אזכרי בספרו על התורה בפרשת כי תבוא: “טעם סמיכת עמלק לביכורי ארץ ישראל, רמז למה שאמרו (ברכות ה’ ע”א): ג’ מתנות טובות נתן הקב”ה לישראל ולא נתנם אלא על ידי יסורין, תורה וא”י ועוה”ב, וכי היכי דבביאה ראשונה בא עמלק, הכי נמי (בכיבוש) [בקיבוץ] גלויות, כשרוצים לבוא לא”י, עמלק מזדמן להם בדרך, וכאשר עינינו רואות היום תמיד, ירא ד’ וישפוט”, עכ”ל. הכניסה לא”י היא תחילת גילוי מלכות שמים. “תבאמו ותטעמו בהר נחלתך מכון לשבתך פעלת ד'” (שמות ט”ו י”ז). על כך אמרו בשמו”ר (כ”ו ג’): “ויאמר משה ליהושע בחר לנו אנשים, למה ליהושע, כו’, שהיה מבקש להדריכו למלחמה, לפי שהוא עתיד להכניס את ישראל לארץ”. מלחמת יהושע בעמלק היתה הכנה למלחמת כיבוש א”י, כי  החל להלחם כנגד מניעת גילוי מלכות שמים שזמם עמלק, והמשך מלחמה זו הוא בכיבוש וקידוש א”י שכולה “פלטרין של מלך”. ע”י כיבוש רבים, “לגיונו של מלך”, “מצא מין את מינו וניעור” (עי’ כפו”פ פ”י). נתגלתה מלכות שמים בפלטרין שלה.

מובן מאליו שככל שמתקרבים אל מקום המקדש גדלה ההתנגדות. וזו היתה סיבת מאבקם של העמלקים בני המן כנגד בניית המקדש. עבירת השטנה על בית המקדש גררה עבירה, עד שהגיעו משפחת המן והמלך אחשורוש לתכנית לאבד את היהודים.

ה) “וישמע הכנעני מלך ערד יֹשב הנגב כי בא ישראל דרך האתרים וילחם בישראל וגו'” (במדבר כ”א א’) וברש”י: “שמע שמת אהרן ונסתלקו ענני הכבוד וכסבור ניתנה לו רשות להלחם בישראל, ועמלק מעולם רצועת מרדות לישראל מזומן בכל עת לפורענות”. על ידי ענני הכבוד היה גילוי מלכות שמים. “ותרועת מלך בו” (במדבר כ”ג כ”א) “ושכינת מלכהון ביניהון” (תרגום אונקלוס) ישראל הם המרכבה. ענני הכבוד היו עדות גם כלפי אוה”ע.  וכשנסתלקו ענני כבוד היה עמלק סבור שנפגמו וירדו ממעלתם וניתן להלחם בהם. שכן דרכו של עמלק היא: “ויזנב בך כל הנחשלים אחריך” (דברים כ”ה י”ח), “מלמד שלא היה הורג בהם אלא בני אדם שנמשכו מדרכי המקום ונחשלו מתחת כנפי הענן” (ספרי), מגמתו של עמלק לבטל יותר ויותר גילוי מלכות שמים על ידי ישראל ועל ידי מלכות בית דוד וביהמ”ק.

ו) במכילתא פרשת שלח: “ר”א אומר: מה ת”ל וגבר ישראל או וגבר עמלק, אלא כל זמן שהיה משה מגביה ידיו כלפי מעלה, עתידין ישראל להגביר בדברי תורה שהם עתידין להנתן על ידיו, וכשהוא ממיך ידיו עתידין ישראל להמיך בדברי תורה שהיו עתידין להנתן על ידו”. בהגבהת ידים יש משום קבלת עול מלכות שמים בגילוי. [כעין דברי המכילתא שם לעיל: “בזמן שישראל מסתכלין כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים היו נוצחין”] ובזה גברו ישראל על עמלק שמתנגד לכך בשורשו. ובהגבהת ידים זו יש רמז ונתינת כח לדורות, שלימוד וקיום התורה יהיו מתוך גילוי קבלת עול מלכות שמים.

ובירור מדרגת ישראל בקבלת עול מלכות שמים התגלה עוד קודם לנתינת התורה, כי מאז יצי”מ התחילו ישראל להכין עצמם לקבלת עול מלכות שמים עד הגעתם למעמד הר סיני. “בהוציאך את העם ממצרים תעבדון הא’ על ההר הזה” (שמות ג’ י”ב). ובמלחמת עמלק ברפידים – החניה שקודם הגעתם לסיני – היה גילוי ובירור מדרגת ישראל בקבלת עול מלכות שמים.

אמנם מחמת שתחילה רפו ידיהם מן התורה, לא היה בכח משה להגביר ידיו בלא הפסק, והתגלה שיש צד ירידה ורפיון בישראל בקבלת עומ”ש בגלוי, וע”כ בא עמלק, ומשה רבינו תיקן מדרגתם לשעה ולדורות ככל האפשר.

ז) מצות התנופה בעומר היא “מוליך ומביא למי שהרוחות שלו, מעלה ומוריד למי שהשמים והארץ שלו” (מנחות ס”ב ע”א). בכך מראים ישראל בגלוי את הכרתם במלכות שמים. הנפת העומר הבא משעורים היא גילוי טהרת הרצון של ישראל, והנפת שתי הלחם הבאים מחטים היא גילוי טהרת הדעת של ישראל. כשמתגלה טהרת לבם של ישראל ביום הקרבת העומר מתבטלים הקטרוגים של עמלק. “אתא מלי קומצי קמחא דידכו ודחי עשרה אלפי ככרי כספא דידי”.

המאמר מתוך קובץ בית אהרן וישראל

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *