מט”ו בשבט עד ט”ו באב

רבני בית ההוראה
י"א שבט ה'תשע"א

בשו”ע או”ח [סי’ קלא סעיף ו’] נאמר – נהגו שלא ליפול על פניהם בט”ו באב ולא בט”ו בשבט….

יתכן לבאר שיש קשר בין שני המועדים הללו אשר נסמכו בהלכות נפילת אפים זה לזה.

חודש אב הוא החודש החמישי מניסן – ואילו חודש שבט הוא החודש החמישי מתשרי – נמצא שהזמן שביניהם הוא בדיוק חצי שנה.

בסוף מסכת תענית מבואר – שאחד הטעמים להיו”ט של ט”ו באב הוא משום שמט”ו באב – נחלש כוחה של החמה ושוב אין כורתים עצים למערכה – שכן מעתה אין השמש מייבשת את העצים היטב ועלולים להכנס בהם תולעים – לפי זה יתכן לומר – שמט”ו בשבט – נחלש הקור ומתחיל כוחה של החמה להתחזק מחדש.

נמצא שמט”ו באב נחלש כוחה של החמה – ומט”ו בשבט מתחזק כוחה של החמה.

והנה כתב המהר”ל שהשמש היא מלך הנהגת הטבע – וכן כתב הגר”א – שהשמש היא מלך המזלות – דהיינו שדרכה יורד השפע של הנהגת הטבע – וביאר בזה ענינה של המצוה לשבת בצל הסוכה – רמז יש בכך שאין אנו תחת שלטון השמש – הנהגת הטבע – אלא חוסים בצילא דמהימנותא – תחת ההנהגה העל טבעית המיוחדת לעם ישראל – ההנהגה של “כי חלק ה’ עמו”.

על פי זה יש לומר – שהשנה מתחלקת לשני חלקים של חצי שנה – כאשר בכל אחד מהם יש מועדים המתאימים לעבודה השייכת לאותו זמן.

במועדים החלים בתקופה שמט”ו בשבט ואילך עד ט”ו באב, שאז הוא הזמן שהשמש מתחזקת – העבודה היא תחת השמש – בתוך הנהגת הטבע [אולי לכן ט”ו בשבט בגי’ חשך – רמז שאז מתחילה תקופת העבודה לגלות את כבוד השי”ת בתוך החשך של הטבע]

לעומת זאת במועדים החלים בתקופה שמט”ו באב ועד ט”ו בשבט – שאז השמש נחלשת – העבודה שייכת יותר למדרגת– מעל השמש – מעל הטבע.

המועדים שמט”ו בשבט עד ט”ו באב

כפי שנהגו כלל ישראל יש בט”ו בשבט דגש מיוחד על ענין הברכות שמברכים על פירות האילן – ובפשטות תכלית ברכות הנהנין היא כמו שכתב הרמב”ם בהלכות ברכות לזכור את ה’ וליראה אותו – דהיינו, להכיר שהוא הבורא את הכל – ולהכיר שהוא ית’ מנהיג הטבע.

המועד שאחרי ט”ו בשבט הוא ימי הפורים.

בגמ’ בחולין נאמר – אסתר מן התורה מנין שנאמר “ואנכי הסתר אסתיר” ומבאר הגר”א – שכונת הגמרא היא, היכן נרמז בפסוק שהתוכן של מגילת אסתר הוא – שהיא באה לגלות את השגחת השי”ת על עמו גם בתוך ההסתר – ועל כך מביאה הגמ’ את הפסוק – “ואנכי הסתר אסתיר” שבו נרמז ש”אנכי” – השי”ת – נמצא עם עם ישראל – גם בתוך ההסתר.

נמצא שהגילוי של ימי הפורים – שייך להארה בתוך החושך של הנהגת הטבע.

שלושים יום אחרי פורים מגיעים ימי הפסח.

אע”פ שהיום הראשון של פסח הוא יום של גילוי הניסים הגלויים של גאולת מצרים, אבל כבר כתב הרמב”ן בסוף פרשת בא:

…מן הניסים הגדולים המפורסמים – אדם מודה בניסים הנסתרים שהם יסוד התורה כולה – שאין לאדם חלק בתורת משה רבינו – עד שנאמין בכל דברינו ומקרינו שכולם ניסים – אין בהם טבע ומנהגו של עולם כלל – בין ברבים בין ביחיד – אלא אם יעשה המצוה יצליחנו שכרו – ואם יעבור עליהם יכריתנו ענשו – הכל בגזרת עליון…עכ”ל שם.

ועל כן ממחרת השבת מתחילים לספור ארבעים ותשע יום שהם שבע כפול שבע ימים – המספר שבע אומר המהר”ל – רומז להנהגת הטבע.

ובביאור הדבר יש לומר – שעבודת הימים האלו של ספירת העומר היא – ללמוד מהניסים הנגלים ביציאת מצרים – את הניסים הנסתרים בתוך הנהגת הטבע.

ועל כן ממחרת השבת מקריבים את קרבן העומר.

מובא בילקוט שמעוני …לעולם אל תהי מצות העומר קלה בעיניך – ר’ לוי אמר היא שעמדה להם בימי המן.

מבואר שתחילת הישועה בנס פורים בתלית המן היתה בט”ז בניסן – וכן שישועה זו קשורה לקרבן העומר שמקריבים באותו היום.

המהר”ל ב”אור חדש” על הפסוק “ויקח המן את הלבוש” מבאר את הקשר בין קרבן העומר והישועה בימי הפורים על פי דברי המדרש בענינו של קרבן העומר וז”ל.

…הנס הזה היה בזמן שלא היה ניסים ונפלאות בעולם – אלא עולם היה נהוג כמנהגו ולפיכך עמדה להם מצות העומר, כי העומר מביאים אל הקב”ה בשביל שהוא מנהג הטבע ואין הטבע מעצמו – אבל הוא ית’ מנהיג הטבע.

מבואר אם כן – שממחרת השבת – יו”ט ראשון של פסח – בה אנו מדגישים את הנסים העל טבעיים של יציאת מצרים – מביאים את קרבן העומר המבטא שהשי”ת הוא מנהיג הטבע – שעל כן נס תלית המן השייך למערכת הניסים שבתוך הטבע – התרחש באותו יום.

ומבואר אם כן שימי ספירת העומר הנמצאים בתקופה בין ט”ו בשבט לט”ו באב אכן שייכים לעבודה של גילוי אור ה’ בתוך הטבע.

על ידי עבודתנו בימי ספירת העומר זוכים לקבל תורה ביום החמישים. את התורה המדריכה אותנו – איך להשתמש בטבע כרצונו ית’.

ארבעים יום אחר כך מגיעים ימי בין המיצרים – ימי האבלות על הסתר החורבן והגלות – שהם של עבודת השי”ת בתוך ההסתר, עד סמוך לט”ו באב.

תשעה באב, למרות מהותו המיוחדת כיום של אבלות וצער, נקרא הוא “מועד” ואין אומרים בו תחנון משום כך.

וביאור הדבר כמו שכתב בספר “עלי שור” [ח”ב עמוד תיא] בשם המשגיח ר’ ירוחם זצ”ל שתשעה באב הוא מועד של ריחוק – דהיינו עצם ההכרה בכך שאנו רחוקים מהקב”ה היא מדרגה של התיחסות – הידיעה שאנחנו רחוקים.

מט”ו באב ואילך נחלש כח החמה, שהיא כאמור מלך הנהגת הטבע, והמועדים בחצי השנה שעד ט”ו בשבט שייכים לעבודה מעל הטבע – חודש אלול, ראש השנה, יום הכיפורים, ימים של עבודת התשובה שכולה ההתעלות מעל הטבע.

לאחריהם חג הסוכות שכל מהותו היציאה מתחת השמש מלך עולם הטבע אל צילא דמהימנותא וסוף התקופה – במועד החנוכה הזמן המיועד לפרסומי ניסא – פרסום ההנהגה העל טבעית של השי”ת.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *