חיוב הערב באופן שהלווה כופר בחוב

הרב מאיר יצחק וינד
ד' שבט ה'תשע"א

נחלקו הפוסקים האם חיובו של הערב הוא רק באופן שמודה הלווה בחוב אלא שאין לו מה לשלם, או שמא הערב מתחייב בכל אופן שלא ניתן להוציא את החוב מהלווה, ואף באופן שהלה כופר בחוב. בעל התרומות (שער לה ח”א אות כו) הביא בשם תשובת ראב”י (סי’ קכג) שדן במעשה שאירע בישראל שעשה ערבות לגוי שלוה מישראל, וכפר הגוי עיקר המלוה ואמר לא היו דברים מעולם והערב מודה שהלוהו והוא היה ערב, דבר זה צריך עיון. והבית יוסף (חו”מ סי’ קכט) הביא דברי בעל התרומות וכתב עליו שאינו יודע מה יש להסתפק, ועל פי זה כתב הרמ”א (בשו”ע שם ס”ח) שאם אמר הלווה לא לויתי מעולם חייב הערב לפרוע. וכן כתב בספר העיטור (ח”ב אות ע’ ערב). אולם הב”ח (שם סק”ג) ביאר שבעל התרומות הסתפק שמא לא נעשה ערב אלא לענין פרעון שאם לא יפרע לו העכו”ם יפרע הוא אבל לא נעשה ערב אם יכפור העכו”ם, שסתם ערב אינו אלא על דעת זה שמודה שחייב אלא שאין לו לפרוע, או שמא נעשה ערב אף להיכא שיכפור ויאמר להד”ם. והוסיף הב”ח שספק זה שייך אף בלווה ישראל אלא שהשאלה נשאלה בלווה עכו”ם כמעשה שהיה.

והש”ך (שם ס”ק יט) כתב שדברי הב”ח נכונים דשמא לא נשתעבד אלא לענין שאם לא יפרע לו הגוי, שיפרע הוא לו. אבל אם יכפור הגוי שמא לא נעשה לו ערב,  ועוד כתב הש”ך שדברי הבית יוסף נאמרו בגוי, וביאר הקצות החושן (סי’ מט סק”ט) שמשמע מדברי הש”ך שבלווה ישראל שכופר בהלואה אף עם הערב מודה בקיום ההלואה נפטר הערב [וראה שם מה שתמה בזה על הש”ך].

נמצא שאם הלווה טוען להד”ם, לדעת בעל העיטור והרמ”א חייב, ולדעת הב”ח והש”ך אינו חייב, שעל דעת כן לא התחייב. ובזה אין חילוק בין ערב סתם לערב קבלן, כמבואר בש”ך (חו”מ סי’ קכט ס”ק לב) שאפילו מן הקבלן אין נפרעין אלא בראיה ברורה אא”כ נשא ונתן ביד. ובשו”ת בעי חיי לבעל הכנסת הגדולה (ח”א סי’ נב) הביא דברי בעל התרומות, וסיים שהמוחזק יכול לומר לתובע שהוא המוציא, הבא ראיה שבעל התרומות הסכים שאני חייב, ותיטול. וראה עוד בשו”ת ושב הכהן שהביא את דברי הרמ”א ותמה עליו.

ועל עצם הנידון אם יכול הערב לטעון על דעת זה לא שעבדתי עצמי להיות ערב, מצאנו ברמ”א בתשובה (סי’ לג) שדן בערב שטען שהטעו אותו ופסק שאף שהטעו אותו, כל זמן שאין אומדנא המוכיחה שזו היה דעתו, טענתו אינה מועילה לבטל הערבות, והוסיף שמה שראובן אמר אילו ידעתי שלא חייב לו ממש לא הייתי ערב, כל זה דברים שבלב ואינם דברים, שאל”כ כל ערב שבעולם יפטר באיזו טענה כל זמן שלא ביררו לפניו ענין הספק.  וכן כתב הכנסת הגדולה (סי’ קכט הגב”י אות ג) שאין הערב יכול ליפטר בטענות אילו הייתי יודע שאין לו נכסים ללווה לא הייתי חותם לו ערבות, שכל זמן שאין אומדנא המוכיחה כן, אין הערבות בטלה. וכעין זה מצינו ברמ”א שכתב (סי’ קכט סכ”ב) שאם הבטיחו לו שכר ולא מקובל לקבל ע”ז שכר אינו מקבל שכרו ואף על פי כן הוא ערב. והיינו שהערב משתעבד בכל אופן כל זמן שאינו אומר במפורש שלא הסכים להיות ערב רק על דעת לקבל שכר.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *