בישול וחימום בריאקציה כימית

ט"ו חשון ה'תשע"א

המציאו לאחרונה המצאה חדשה בתחום תעשיית המזון: כלי אכסון המכיל מנגנון חימום “פנימי”, כך שאין צורך להזדקק לאש, או לשום מקום חום חיצוני, בשביל לחמם את המזון. החימום נעשה על-ידי ריאקציה כימית של תערובת סיד עם מים (או, לחילופין: מגנזיום עם מי סודיום) – שכאשר סיד בא במגע עם מים, הסיד מתחיל לרתוח, ומגיע לדרגות חום גבוהות מאד. כלי האכסון כולל שני חללים, כשבפנימי יש סיד, ובחיצוני, מים. פתיחת הכלי גורמת למים להישפך לתוך החלל הפנימי (שבו הסיד), והאוכל, שנמצא במיכל נוסף (הפנימי ביותר), מתחמם באופן מיידי.

בישול בסיד

נשאלת השאלה: האם פעולת החום המופק מהסיד נקראת בישול לענין מלאכת שבת. ויש לעיין אם דין חום זה כדין תולדות אור, ואסור מה”ת, או שמא כתולדות חמה היא, ואינו אסור אלא מדרבנן, ושמא הוי כבישול בחמה, ומותר לכתחילה (שו”ע, סימן שי”ח, סעיף ג’).

בהסתכלות ראשונה היה נראה שמותר הדבר לכתחילה, דכמו שמותר לבשל בחמה דאין בישול אלא באש ותולדותיו, כך מותר לבשל בסיד זה, שהרי אין כאן שום כוח של אש. ולכאורה אין הדבר דומה לתולדות חמה, שגזרו אטו תולדות האור: חדא, דלא מצינו גזירה בחום הסיד (אלא בחום החמה), ושנית, שהרי הדבר ניכר, ולא יבוא אדם להחליף בישול בסיד בתולדות האור.

אולם באמת זה אינו, כי מה שגזרו חז”ל על תולדות החמה, אין הכוונה לתולדות החמה בלבד, אלא כללו באיסור זה כל דרכי הבישול מלבד בישול החמה עצמה. וכך מוכח מדברי הגמ’ בשבת ל”ט ע”א בדין בישול בחמי טבריה, אם חומן משום דחלפי אפיתחא דגיהנם חייב דהוי תולדת אור, ואם אין חומן חום אש הגיהנם הוי כתולדת חמה ואסירי מדרבנן, הרי דאף שאינם תולדות חמה ממש אלא חום טבעי הבוקע ממעמקי האדמה, מ”מ יש בזה בישול מדרבנן כדין תולדת חמה.

ומה שהדבר ניכר, ואין חשש להחליף בתולדות האור, הנה נחלקו בכך הפוסקים, שדעת המהרש”ל דמותר לגלגל ע”ג גג רותח דהכל יודעים שגג רותח אינו אלא תולדת חמה ולא תולדת האור, אך המג”א (סי’ שי”ח סק”י) דחה דבריו ונקט דלא פלוג רבנן בכך, ואסרו כל תולדת חמה, וכ”כ המשנ”ב (שם סק”כ). ולשיטתם גם בני”ד לכאורה יש לאסור משום דאסרו חכמים בישול בתולדת חמה.

חשש דאורייתא בבישול בסיד

אולם באמת נראה דיש לחוש לא רק לאיסור דרבנן, אלא אף לאיסור תורה. כי בשבת ל”ט ע”ב אמרו דאין מגלגלין ביצה ע”ג סיד רותח, וברש”י שם פירש דהוי תולדות אור, ומשמע בפשטות דמיירי בסיד שנרתח ע”ג האש, ולכן הוי תולדות האור ואסור לבשל בו.

אבל במאירי הביא שני פירושים בדבר: “סיד זה יש לפרשו בעוד שהוא רותח מכח האור, אבל אם נצטנן וחזר ונרתח במים שכבהו יש מקילין. ואינו כלום, שהרי אף משנצטנן מרתיח את מקומו, ולא זזה ממנו רתיחה שמכח האור, אלא שהיא מתוספת בשעת הכיבוי”.

הסיד עצמו, כפי שביאר המאירי, נעשה מכוח האש, ע”י שריפת אבני גיר (ראה רש”י בראשית יט, כח שכתב דסתם כבשן הוא כבשן שבו שורפין אבנים לעשות סיד). כאשר שופכים מים על הסיד, נגרם תהליך הקרוי “כיבוי סיד”, ומגיע הסיד לדרגת חום גבוהה. הפירוש הראשון במאירי סובר דרק כאשר הסיד עודנו חם כתוצאה משריפתו בכבשן הוי תולדות האור, ולאחר שהצטנן שוב אין בו איסור בישול. אך המאירי נוקט דאף לאחר שנצטנן הוי תולדות האור, כיון שע”י השריפה באש קיבל הסיד את התכונה שגורמת רתיחה במגע של מים.

ויש לציין שכבר נחלקו פוסקים בשאלת בישול בסיד. הגר”ח פלאג’י (שו”ת לב חיים, ח”ג סימן ע”ד), נקט לחומרא וכתב דלעולם נחשב סיד תולדות האור, כיון שתחילת תיקונו ע”י האור, ולעומתו בשו”ת אבן יקרה (ח”א סימן י”ב) נקט לקולה. אולם כעת שראינו את דברי המאירי האוסר, וסובר שכוח האש מונח בסיד ונחשב בישול בסיד כבישול בתולדות האור, ולא מצאנו ראשונים שיחלוקו עליו (ומה שהביא בשו”ת אבן יקרה הנ”ל מדברי התוספות בפסחים ע”ה ע”א, לענ”ד אינו ראיה, ואכ”מ), הרי שבודאי צריך להחמיר לדברי המאירי. והגם שדבריו לא הובאו בדברי גדולי הקדמונים והאחרונים, הסיבה לכך היא שדבריו עדיין לא פורסמו בימיהם, אך בכף החיים (סימן שי”ח ס”ק מ”ז) הביא את דבריו להלכה (וכך הביא מספר פתחי עולם), והואיל ולא מצאנו מן הראשונים שחילוקו עליו, בודאי צריכים לחוש לשיטתו ולאסור את הבישול בסיד.

דין חימום בסיד

אולם הנה כל הנ”ל עסק בדין בישול בסיד, אבל הערכאות של חימום מזון אינם פועלים דין של בישול, אלא דין של חימום בלבד, ועדיין שמא מותר להשתמש בהם בשבת. והשאלה היא אם המאירי אסר את בישול המזון (הביצה) בסיד, אבל לא אסר את בישול הסיד והמים עצמם, או שמא יש איסור בעצם בישול הסיד והמים בשעת “כיבוי הסיד”.

ונראה בכך שאין איסור בישול אלא במה שהוא מבשל בסיד הרותח, אבל עצם כיבוי הסיד אין בו משום מלאכת הבישול, שהרי הגדרת הבישול הוא תיקון הדבר בחום האש, ורק המשתמש במקור חום חיצוני יש בו בישול, אבל המערב קר בקר וע”י עצם תערובתם נוצר חום לכאורה אין בו בישול. וכך גם בני”ד, שהוא מערב מים קרים בחומר קר (סיד או מגנזיום), ולפי”ז יש להקל בני”ד שהרי מנת האוכל מבושלת כבר ואין בישול אחר בישול, ויתרה-מזו הרי שאין האוכל מגיע לחום שיד סודת בו, ומצד בישול הסיד אין כאן איסור בישול, כמבואר.

אך ראיתי במנחת שלמה (ח”א סימן י”ב הערה ו’) שכתב אודות מי שמרתיח מים ע”י מזלג חשמלי, דהיינו מתקן חשמלי שאין בו גוף חימום כלל אלא שתי שתי זרועות מקבילות (אלקטרודות), וכשטובלים את הזרועות במים נעשה סגירת מעגל ע”י המים, והמים מתחממים. לדעת המנח”ש היה פשוט שאין בכך שום מלאכה דאורייתא, שהרי אין כאן שום אש או כוח של אש, לא בתחילה ולא בסוף – והוא דומה לכאור’ לדין חימום בסיד (וכתב שם שיהיה איסור בישול דרבנן, כדין תולדות החמה). אבל הביא שם שמרן החזו”א אמר לו כדבר פשוט שאין בכך שום היתר, והוא איסור תורה ממש, כי לא רק שנאסר בישול באש, הוא הדין שנאסר “עיבור של אש”, אע”פ שלמעשה לא נוצר שום אש.

והרי שלדעת החזו”א יש איסור ב”עיבור של אש”, ויש להעתיק את דבריו גם בנידון של בישול בסיד, שנעשה “עיבור של אש” ע”י תערובת המים, המולידים בחזרה את כוח האש הטמון בסיד. ואע”פ שהמנח”ש תמה מאד על דברי החזו”א, לעולם קשה לן להקל מול דעתו הגדולה, ובפרט בשאלה של איסור דאורייתא.

2 תגובות

    אייל:

    האם תוכלו לומר לי איך להגיע להמצאה של הכלי לבישול עם סיד?
    תודות, ישועות,
    אייל

    רבני בית ההוראה:

    אינני יודע היכן מוכרים דבר כזה.

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *