דיני ספירת העומר

רבני בית ההוראה
כ"ח ניסן ה'תש"ע

פרק א

מצות ספירת העומר

מצות הספירה

א) בזמן שבית המקדש היה קיים והביאו קרבן מנחת העומר, מצות עשה מן התורה היה לספור ספירת העומר, ונצטוינו לספור מיום הקרבתו ועד חג השבועות, וכמאמר הכתוב ‘שבעה שבועות תספור לך’ ‘שבע שבתות תמימות תהיינה עד ממחרת השבת השביעית תספרו חמישים יום’ ((ראה ספר המנהגים (טירנא, הגה”מ חודש אייר אות מ”ח ד”ה טעם) “ולמה מונין ספירה מפסח ועד עצרת יותר מבשאר מועדים, משל למה הדבר דומה למלך אחד שרכב בדרך ומצא אדם אחד מושלך בבור שהיה אסור שם, אמר לו המלך אני אעלה אותך ואוציא אותך מבור הזה ולזמן פלוני אתן לך את בתי. ושמח אותו האדם שמחה גדולה, אמר (לו) לא די שמוציאני מבור זה אלא עוד רוצה ליתן לי בתו. וכן עשה המלך, הוציאו מהבור והלבישו בגדים נאים וכסף וזהב נתן לו. כשראה אותו האיש כך שהמלך קיים כבר מקצת דבריו התחיל למנות מיד כמה זמן יש למה שקבע המלך לתת לו בתו, וגם המלך אמר לו למנות כדי שידע שלא יפיל דבר. כך היו ישראל במצרים כמו בבור וכו’. ושמעתי משם הר”ר שמואל שלכך צוה הקב”ה למנות בין פסח לעצרת יותר מבשאר מועדים, לפי שארץ ישראל הוא ד’ מאות פרסה על ד’ מאות פרסה ובית המקדש באמצע, הרי שתי מאות לכל צד ובעשרים יום ילך לביתו, כי מהלך אדם בינוני ביום י’ פרסאות, ובעשרים יום יחזור לרגל שבועות, הרי ארבעים יום ושבע שבתות שאינו הולך הרי מ”ז נשארו עוד ב’ ימים, לכך צוה הקב”ה למנות שאל ישכח לעכב בביתו יותר משני ימים. ובחינוך כתב (מצוה שו) “משרשי המצוה על צד הפשט, לפי שכל עיקרן של ישראל אינו אלא התורה, ומפני התורה נבראו שמים וארץ וישראל, וכמו שכתוב [ירמיהו ל”ג, כ”ה] אם לא בריתי יומם ולילה וגו’. והיא העיקר והסיבה שנגאלו ויצאו ממצרים כדי שיקבלו התורה בסיני ויקיימוה, וכמו שאמר השם למשה [שמות ג’, י”ב] וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה, ופירוש הפסוק כלומר, הוציאך אותם ממצרים יהיה לך אות שתעבדון את האלהים על ההר הזה, כלומר שתקבלו התורה שהיא העיקר הגדול שבשביל זה הם נגאלים והיא תכלית הטובה שלהם. וענין גדול הוא להם, יותר מן החירות מעבדות, ולכן יעשה השם למשה אות צאתם מעבדות לקבלת התורה, כי התפל עושין אות לעולם אל העיקר, ומפני כן, כי היא כל עיקרן של ישראל ובעבורה נגאלו ועלו לכל הגדולה שעלו אליה, נצטוינו למנות ממחרת יום טוב של פסח עד יום נתינת התורה, להראות בנפשנו החפץ הגדול אל היום הנכבד הנכסף ללבנו, כעבד ישאף צל, וימנה תמיד מתי יבוא העת הנכסף אליו שיצא לחירות, כי המנין מראה לאדם כי כל ישעו וכל חפצו להגיע אל הזמן ההוא”.)).

ב) בזמן הזה שאין בית המקדש קיים, ואין מקיימים מצות הקרבת מנחת העומר, נחלקו רבותינו הראשונים האם מצוה זו הינה מן התורה, או שאינה אלא מדרבנן זכר למקדש ((האריכו בזה כל הראשונים והאחרונים ונסכם בקצרה, שיטת בעל המאור (סוף מס’ פסחים) הרא”ש (פסחים פ’ ערבי פסחים סי’ מ) והר”ן (שם דף כח:) החינוך (מצוה ש”ו) ועוד, שמצוה זו בזמן הזה אינה אלא מדרבנן, אולם הרמב”ם (פ”ז מתמידין ומוספין הכ”ב) והראבי”ה (סי’ תקכ”ו) ועוד שגם בזמן הזה היא מדאורייתא. ושיטה מחודשת מצינו להרמ”ה (אגרות רמ”ה עמ’ קנא), ורבינו ירוחם (נתיב ה’ ח”ד) שכתב שספירת הימים בזמן הזה היא מן התורה וספירת השבועות מדרבנן ע”ש) ובמש”כ לפרש דבריו באור שמח (תמו”מ פ”ז הכ”ב) ועי’ העמק שאלה (פ’ אמור סי’ ק”ז) שביאר השיטות בזה.)).

ג) להלכה נקטו רוב הפוסקים שאינה אלא מדרבנן. אולם להלכה יש לחוש לשיטות שמצוה זו היא מדאורייתא ((הרמ”א (סי’ תפט ס”ד) חשש לשיטה זו וכמבואר בחי’ רעק”א על סעי’ ט. ונפ”מ לחשוש לכתחילה לא לספור קודם צאת הכוכבים וכן לענין להפסיק באכילה כשהגיע זמן הספירה, וכן להקדים הבדלה לספירה או ספירה להבדלה וכפי שיתבאר להלן. ויש בזה כמה שיטות בראשונים אם המצוה כולה מדרבנן או דהימים דרבנן והשבועות דאורייתא או דגם הימים וגם השבועות דאורייתא, והאריכו בזה האחרונים.)).

ד) כמו כן נחלקו הראשונים אם מצות ספירת העומר היא מצוה בפני עצמה בכל יום, או שמא היא מצוה אחת המתחלקת למ”ט יום ((דעת הבה”ג שמכיון שכתוב במצוה זו “תמימות” אם לא ספר יום אחד אינו יכול לחזור ולספור שוב, והתוס’ במנחות (דף סו. ד”ה זכר) והרא”ש (ערבי פסחים סי’ מא) חלקו עליו, והרא”ש הוסיף להסביר “דכל לילה ולילה מצוה בפני עצמה”. ומבואר שהוא תלוי אם הוא מצוה אחת או מצוה מחולקת. ובס’ מקור חיים (לרבינו החוות יאיר סי’ תפט) תמה שלא מצינו כזאת לברך מ”ט פעמים על מצוה אחת (לשיטות שהוא מצוה אחת), ובשו”ת מהרלב”ח (סי’ ס”ב) כשמאריך לבאר סברת הר”ן אמאי לא מברכים שהחיינו שהאריך גם לבאר דבר זה ע”ש, ובפמ”ג (א”א סק”ב) ג”כ כתב שמזה שמברכים כל לילה מוכח שהם מ”ט מצוות, וראה שם בדבריו (מש”ז סק”ג) וצ”ע.)).

פרק ב

זמן ספירת העומר

תחילת זמן ספירת העומר

א) מתחילים לספור ספירת העומר מליל ט”ז בניסן עד ערב חג השבועות, ואין מברכים בלילה הראשון ‘שהחיינו’ ((ואע”ג דמצוה שקבוע לה זמן מברכים עליה שהחיינו מכל מקום כאן לא תקנו חכמים ברכת שהחיינו, וכפי שהאריכו בזה הראשונים והאחרונים, עי’ בבעל המאור סוף מס’ פסחים ושו”ת תמים דעים סי’ כ”ט ותשובות ופסקים (ראב”ד) סי’ קי”א, הרשב”א ח”א סי’ קכ”ו ובחי’ הר”ן (על הרי”ף סוף מס’ סוכה), ספר האשכול (אלבק) הלכות פסח דף קנט ע”א, ספר כלבו סימן קמה, רבינו ירוחם (תולדות אדם וחוה נ”ה ח”ד), אבודרהם (ברכת המצות) מהרי”ל (מנהגים) הלכות ספירת העומר ד”ה [טז], רדב”ז ח”ד סי’ רנ”ו (אלף שכ”ז), מהרלב”ח סי’ ס”ב, ברית אברהם (אשכנזי) סי’ ק”ד, שדה הארץ ח”ג או”ח סי’ י”א, שו”ת ר’ אליהו גוטמכר ח”א יו”ד סי’ קל”ה או”ה, תשובות מהרי”א (אסאד) או”ח סי’ קנ”ד-קנ”ה, ושו”ת צי”א חי”ט סי’ כ”ז או”א, ועוד רבים ותן לחכם ויחכם עוד.)).

ב) יש להקפיד לספור מיד עם תחילת הלילה, ואם לא ספר בתחילת הלילה סופר והולך בברכה כל הלילה ((שו”ע סי’ תפט ס”א.)).

ג) לכתחילה אין לספור בבין השמשות, אלא בלילה ממש, ואם טעה וספר בבין השמשות יחזור ויספור בלילה בלי ברכה ((משנ”ב סקי”ד וסקט”ו.)).

ד) ספר בבין השמשות, ולא ספר שוב עד למחרת בלילה, יכול להמשיך לספור בברכה ((שיטת תוס’ (הובא בר”ן פסחים כו. דבור הראשון) דלכתחילה יש לספור ביום הראשון בין השמשות כדי דלהוי תמימות, והרא”ש כתב דכיון דספירת העומר דרבנן יכול לכתחילה לספור בין השמשות, וכתב עוד “ועוד נראה דעדיף טפי סמוך לחשכה משום תמימות” וכן כתבו התוס’ במנחות (סו. ד”ה זכר) בשם א’ מבעלי התוס’ אלא דהם כתבו דאינו נראה, ומדברי הרא”ש מוכח דתלוי אם ספיה”ע דאורייתא צריך דווקא בלילה ואם ספיה”ע דרבנן יכול כבר בספק חשיכה, והשו”ע ס”ב כתב אינם סופרים עד צאת הכוכבים, וכן ראוי לעשות’ וכתב המג”א (סק”ו) דמ”מ אם טעה וספר ביהשמ”ש יצא, ומ”מ כתב הא”ר דיש לדקדק לחזור ולספור בלי ברכה בלילה. והביאו המשנ”ב סקט”ו, ממילא פשוט דאם לא עשה כן יכול להמשיך ולספור בברכה בשאר הימים.)).

ה) המתפלל במקום שהציבור מתפלל ערבית מוקדם, ומגיעים באמירת ספירת העומר בזמן בין השמשות, יספור עמהם, ויתנה (בליבו) שאם יזכור לספור לאחר שקיעת החמה, שאינו יוצא בספירה זו ויחזור ויספור בברכה בלילה ((שו”ע ס”ג.)). אם לא התנה כן צריך לחזור ולספור לאחר צאת הכוכבים, אך לא יברך במקרה זה על הספירה שאומר לאחר צאת הכוכבים ((משנ”ב סקי”ז.)).

ו) אם מתפלל בקביעות במנין שמתפללים שם ערבית מוקדם, ורגיל להתנות כך, ויום אחד שכח להתנות, יכול לברך מצאת הכוכבים כיון שיש בזה סתמא שלא לצאת ידי חובה שהרי כל יום עושה כן והיום לא עשה כן מחמת שכחה ((כעין זה כתב הביאור הלכה לגבי מי שרגיל לספור בצאה”כ ושאלו חבירו בביהשמ”ש ואמר לו בלא כוונה דמצדד שם דיכול לספור בברכה וכאן עדיף טפי וכמובן.)).

ז) הסופר קודם שקיעת החמה אפילו לאחר זמן פלג המנחה לא יצא ידי חובה, וצריך לחזור ולספור בלילה בברכה ((שו”ע ס”ב וביאור הלכה ד”ה מבעוד יום, ובשעת הדחק גדול כבמושב זקנים וכד’ המקיל שיספרו מבעוד יום מפלג המנחה אין מזניחין אותו (עי’ שו”ת שבה”ל ח”ט סי’ קכ”ג).)).

ח) המקבל שבת מבעוד יום, בין בתפילה ובין בקידוש היום, אינו יכול לספור ספירת העומר עד הלילה, ויש להקפיד על כך ולהודיע במנינים המתפללים בפלג המנחה לזכור לספור לאחר צאת הכוכבים ((משנ”ב סקי”ח.)), ומאחר ורבים מתפללים תפילת פלג המנחה רק בלילות שבת, יש שנהגו משום כך להניח בסידור או בזמירות שבת שרגילים לומר בהם את הקידוש של ליל שבת שמניחים שם את לוח ספירת העומר כדי לא לשכוח ומנהג יפה הוא.

סוף זמן הספירה כל יום

ט) סוף זמן הספירה הוא בעלות השחר, ואם שכח מלספור בלילה, סופר במשך היום בלא ברכה ((שו”ע ס”ז. ג’ שיטות נאמרו בזה בראשונים א’ שיטת הבה”ג דסופר ביום בברכה דסבר דקצירת העומר כשרה בדיעבד גם ביום, ב’ שיטת ר”ת דהקצירה פסולה ביום וכדתנן ‘כל הלילה כשר לקצירת העומר’ ושם מבואר דכל הדברים הכשרים בלילה היינו דווקא בלילה, והרא”ש כתב דכיון שכן יש לספור בלא ברכה ביום וכ”כ הסמ”ג (עשה קצט ור’) ושכן נהגו העם. ועי’ שו”ת אבן יקרה ח”ג סי’ קע”ו בארוכה לבאר הסיבה שסופרים ביום בלי ברכה וממשיכים לספור בברכה ובגדרי תמימות.)).

י) בארצות הצפוניות זמן עלות השחר הוא כבר מחצות הלילה ((סידור הרב בעל התניא בסדר ספירת העומר ע”ש, וכל מקום יש לברר לפי אופקו. ויש מי שכתב שאף במקום שעדין לא עלה השחר בחצות, יש להקפיד ולספור קודם חצות הלילה וכמ”ש בס’ שער הכולל להצמח צדק, ועי’ במש”כ לבאר בדבריו בס’ ויגד משה (עמ’ רפא – רפג) ועי’ בס’ ערכי יהושע (אות קמ) ועי’ שו”ת בצל החכמה ח”ג סי’ נב במה שהעיר בדברי הרב.)).

נזכר בבין השמשות

יא) מי ששכח לספור כל היום ונזכר בבין השמשות שלמחרת וספר, נחלקו הפוסקים אם יכול לספור בברכה מאותו יום ואילך, והמיקל יש לו על מי לסמוך ((שע”ת סק”ג בשם בית דוד שלא יברך, וכן הוא בשו”ת מהרי”א הלוי ח”א סי’ קנ”ה, אולם בשו”ת שואל ומשיב (מהדו”ד ח”ג סו”ס קכ”ז) העלה שיכול לספור למחרת בברכה משום חזקת יום, וכן בשו”ת בית שלמה או”ח סי’ ק”ב האריך לבאר הטעם שיכול לברך בימים הבאים והביאו בשו”ת מהר”ש ענגיל (ח”ה סי’ מ”ח) והעלה כדבריו ע”ש וכן הוא בשו”ת יד יצחק (למהר”י גליק) ח”ג סי’ ז’ וע”ע ובשו”ת מנח”י ח”ט סי’ נז שהאריך בזה וביבי”א ח”ד או”ח סי’ מ”ג.)).

נזכר שלא ספר וקיבל שבת

יב) אדם ששכח לספור בליל שישי ונזכר לאחר שקיבל שבת, וכן אשה שרגילה לספור בברכה ושכחה יום אחד ונזכרה לאחר שהדליקה נרות יכולים לספור (בלא ברכה), את ספירת יום שישי, ולספור בלילה בברכה ((כיון שעדין יום הוא לענין ספירת ה’ימים’, עי’ שו”ע יו”ד סי’ קצ”ו ס”א ובש”ך שם, ונתבאר בספר “כבוד השבת” מילואים סי’ ד’ וסי’ ה’ בארוכה, ושם בקונטרס נר ליוסף מילואים סי’ א’ וב’.)).

נזכר למחרת לאחר תפילת ערבית מבעוד יום

יג) גם מי שהתפלל ערבית מבעוד יום (פלג המנחה), ונזכר שאתמול עדיין לא ספר, ורגיל תמיד להקפיד לספור דווקא מבין השמשות או צאת הכוכבים יכול לספור קודם שתשקע החמה ((כמבואר בפוסקים שם לגבי הפס”ט וספירת העומר ע”ש.)).

שכח לספור עד למחרת בערב

יד) שכח לספור בכלל, ולא נזכר עד למחרת לאחר צאת הכוכבים, אינו יכול לברך שוב על ספירת העומר של שאר הימים שנשארו, ויש שכתבו שטוב לומר לפני ספירתו (בלא ברכה) ביום שלמחרת, שיאמר אתמול היה כך וכך לעומר והיום כך וכך לעומר ((שו”ע ס”ח וביה”ל ד”ה סופר.)).

תפילת ערבית והספירה

טו) יש להקדים ולהתפלל ערבית קודם שסופר ספירת העומר ((שו”ע ס”א. משום דתדיר ושאינו תדיר תדיר קודם (ח”י סקט”ז), ויש שכתב שהטעם משום דבזמנם היו מתפללים ערבית מבעו”י וא”א לספור קודם חשיכה (מו”ק הובא בביה”ל) ודבריו צ”ע ועי’ שו”ת אג”מ או”ח ח”ד סי’ צ”ט במה שהאריך בזה.)), והמתפלל במנין קבוע בשעה מאוחרת, אין צריך להקדים לספור בתחילת הלילה, (למעט בלילה הראשון כדלעיל), ויספור לאחר תפילת ערבית ((ואף עדיף בכך אף על פי שלכתחילה נתבאר שמצותה מיד עם תחילת הלילה שמאחר ואם יספור בלא שיתפלל תפילת ערבית מסתבר הדבר שיטעה וישכח באחד הימים מלספור וכמו שכתבו הפוסקים לגבי נשים.)).

טז) סופרים קודם אמירת ‘עלינו לשבח’ ((משנ”ב סק”ב.)), ויש נוהגים לספור לאחר ‘עלינו’ ((כן הוא דעת הגר”א כפי שהובא במעשה רב סעי’ ס”ט ובס’ שערי רחמים סנ”ז, והובא גם בליקוטי מהרי”ח (ח”ג ספיה”ע דף ל:) וכן נוהגין בכמה קהילות.)).

ויתן לך וספירת העומר

יז) במוצאי שבת, במקומות שנוהגים לומר ‘ויתן לך’ קודם עלינו, יספרו קודם אמירת ויתן לך לאחר קדיש תתקבל ((משנ”ב סקמ”א.)).

בא לביה”כ בשמונה עשרה או אחר תפילת ערבית

יח) הבא לבית הכנסת וגמרו להתפלל תפילת ערבית, יספור עמהם ויתפלל אחר כך ((שו”ת חלק לוי (ח”ב סי’ קפ”א) והסברא נותנת כן כיון שמתפלל ביחידות יש חשש של שמא ישכח. ועי’ שו”ת ישועות משה (ח”ב סי’ ע”ו) שהעיר מדברי השלה”ק (מס’ פסחים בתחלתו ד”ה כתב הרשב”א) שכתב בדרך אגב שספירת העומר היא בציבור, אולם לע”ד שיגרא דלישנא נקט, ואין להוכיח מזה דיש חיוב ספירה דווקא בציבור.)).

יט) כמו כן, המגיע לבית הכנסת והציבור עומד להתפלל כבר תפילת שמונה עשרה, שדינו שצריך להתפלל עמם תפילת העמידה, ואחרי כן לקרוא קריאת שמע בברכותיה ((כמבואר בסי’ רל”ו ס”ג.)), אם לא יהיה סיפק בידו לגמור קריאת שמע בברכותיה קודם שיגיעו הציבור לספירת העומר, יתפלל תפילת שמונה עשרה, ואחר כך יספור עם הציבור, ורק לאחר מכן רק יקרא קריאת שמע ((שו”ת מנחת יצחק ח”ט סי’ נ”ו אות ב’ ע”ש דיש להקדים זאת משום ברוב עם כמבואר בסידור הריעב”ץ בסדר הנהגת ליל פסח ע”ש.)).

מתפלל בביתו

כ) מי שאנוס ומתפלל בביתו, עליו לספור מיד בתחילת הלילה לאחר שיתפלל ערבית, אולם במקרה ואינו יכול להתפלל מיד בתחילת הלילה, יכול להמתין עם ספירת העומר אם מבקש מחבירו וכד’ להזכיר לו לספור בשעה שיתפלל ((ומועיל העמדת שומר בין לענין ק”ש ובין לענין תפילה והוא הדין לענין ספירת העומר בפרט למבואר בדעת רוב הפוסקים שחיוב הספירה הוא מדרבנן עי’ סי’ רל”ה במשנ”ב סקי”ז לגבי דין שומר בדינים דאורייתא ובדינים דרבנן.)).

בחוץ לארץ

כא) בחוץ לארץ שעושים שני ימים טובים של גלויות, ויום ראשון של ספירת העומר הוא בליל הסדר של היו”ט שני, יש נוהגים לספור מיד אחר תפילת ערבית, ויש הנוהגים לספור אחר עריכת הסדר, וכל מקום ינהג כמנהגו ((מנהג לספור אחר הסדר הוזכר לפני כמה מאות שנים (עי’ הגדש”פ משנת התפ”ה הודפס במהדו’ צילום ע”י בית ליתומים) וצוין בויגד משה (עמ’ רעט), וכן הוא בהגדה ש”פ מהדו’ פרנקפורט (שנת תע) עמ’ כח ובמהד’ פיורדא (תק”א) עמ’ טו) והחיד”א במחב”ר (אות ב) הביא שיש שכתבו שעל פי הקבלה יספור לאחר הסדר, ושהשאלת יעב”ץ והרש”ש כתבו שיברך אחר התפילה מיד. ובשו”ת חיים שאל (ח”ב סי’ י’ אות ב) ובטוב עין (סי’ ח) ובלב דוד (פרק ל’ אות י”א) העלה החיד”א כהרמ”ע והרמ”ז והנשי”א שיספור אחר הסדר. ושכ”כ בשו”ת בשמים ראש סי’ קכ”ב. ובישרי לב (חזן) דף ט’ ע”א כתב שכן המנהג. ועי’ ספר ויגד משה (סי’ ל”ד) שהאריך בזה טובא מפי סופרים וספרים במנהגי המקומות בזה ע”ש בכל דבריו וע”ש משו”ת מהרש”ג סי’ ל’ שבמקום שיש עמי ארצות עדיף לספור בבית הכנסת כדי שלא יטעו ולא יספרו אחרי הסדר, ובאמת הרבה פקפקו בדבר שהרי אסור לאכל קודם שיספור, ועי’ מנחת עומר (להגרפ”ז שוורץ) סק”א וסקכ”ד, ובויגד משה (שם) ובקובץ אור ישראל (מונסי, קובץ כז, ניסן תשסב עמ’ קעג ואילך) שהאריכו בזה מפי ספרים וסופרים.)).

נשים

כב) נשים פטורות מספירת העומר, ויש אומרים שהנשים קיבלו על עצמם לספור ((מג”א סק”ב ותמה הנזירות שמשון דלא מצינו שקיבלו עלייהו חובה במצות עשה שהז”ג ולשון זה אמרו חז”ל רק על תפילת ערבית ועי’ במנ”ח (מצוה ש”ו) שחלק ג”כ על המג”א ע”ש.)), אולם גם הנוהגות לספור עדיף שלא יברכו על הספירה ((משנ”ב סק”ג.)).

חולה וזקן

כג) חולה מסוכן יכול לספור בברכה כל ימי הספירה, ואין לו לחוש שמא ימות ((שו”ת מור ואהלות (להגר”א פוסק) אוהל ברכות והודאות סי’ מ’ (דף לח) וכן כתב בכה”ח ועי’ שו”ת תשובה שלמה ח”א או”ח סי’ ט”ז ויד יצחק ח”ב סי’ מ”ח אות ב’ ורב פעלים ח”ג או”ח סי’ ל”ב במה שביארו מדוע לא חששו חז”ל בברכת הספירה לכל אחד שיברך כל יום והרי יש לחוש שמא ישכח או ימות.)).

אונן

כד) אונן שמת לו מת קודם שספר בלילה, ימתין מלספור עד לאחר הקבורה, אם תהיה קודם שקיעת החמה של אותו היום ((ביה”ל ס”ט ד”ה בלא, בשם הנה”ש ונראה דגם הנו”ב (קמא או”ח סי’ כ”ז) שהביא שם לא פליג עי’ היטב בדבריו (דהגם דמלשון הביה”ל משמע דחולק על הנה”ש היינו דווקא במה דפשיט”ל לנה”ש דאונן פטור בזה מספקא ליה להנוב”י אם אונן חייב אבל לא פשיטא ליה להנו”ב דאונן חייב).)).

כה) במקרה ועלול להיות אונן כל הלילה וכל היום, יספור בלילה מיד בלי ברכה, ובימים הבאים יספור בברכה ((ביה”ל ס”ט ד”ה בלא בשם הנו”ב והנה”ש וכן הביא הברכ”י סקי”ח בשם המהרמ”א בשו”ת דבר משה ח”א א”ח סי’ ל”ב, [והוא דלא כהרב בית דוד סי’ רס”ו]. אולם בברכ”י שם הביא ד’ הפרי הארץ דלא כהנו”ב והכריע כדבריו וכן הובא בכמה פוסקים ועי’ בכה”ח (ס”ק פו) שהביא כן מכמה פוסקים, והסומך על הסוברים שיכול לספור שפיר דמי דהוי ספק ספיקא ספק אם אונן נחשב פטור ואם לא ספר יום אחד שיטת כמה מהראשונים שיכול להמשיך לספור, וכנ”ל מד’ התרוה”ד, ועיין בשו”ת ריח שדה סי’ ה’ ובספר צרור הכסף (סי’ ד).)), אך אם לא ספר כלל במשך כל היום, אינו יכול להמשיך לספור בברכה ((שבכה”ג מבואר להדיא בנו”ב שם שודאי אינו יכול לספור בברכה ע”ש.)).

קטנים

כו) קטנים שהגיעו לחינוך, יש לחנכם לספור ספירת העומר ((ככל מצות חינוך.)).

כז) קטן שהגדיל בימי הספירה, נהגו שממשיכים לספור בברכה גם בהמשך הימים ((שו”ת כתב סופר או”ח סי’ צ”ט ומהר”ם שיק או”ח סי’ רס”ט ובאבנ”ז או”ח ח”ב סי’ תקל”ט ומנחת אלעזר ח”ג סי’ ס’ ובציונים לתורה (למהר”י ענגיל סי’ י”ז) ובשו”ת הר צבי או”ח (ח”ב) סי’ ע”ו, ובדבר זה האריכו מאד בפוסקים עי’ ברכ”י סק”כ בשם כמה מהפוסקים ועי’ שו”ת צי”א (חי”ד סי’ נ”ה) והמנהג הפשוט שממשיכים לספור בברכה ואין בזה חשש של ברכה לבטלה ועי’ קובץ ‘הנאמן’ שנת תשכ”ד (חודש ניסן) אריכות גדולה בזה.)), ויש שכתבו שימשיכו לספור בלי ברכה ((עי’ שו”ת יבי”א (ח”ג או”ח סי’ ג) שהאריך בזה.)).

לא יוכל לספור כל הימים

כח) אדם שטבעו ששוכח לספור מחמת רוב טרדותיו, מותר לו להתחיל לספור בברכה, וידאג לכך שלא ישכח במשך הימים ((שו”ת בית אבי ח”ה סי’ לז.)).

כט) אדם שאמור לעבור ח”ו ניתוח שלא יוכל לספור במשך יממה שלימה, יכול להתחיל לספור בברכה, ואם אכן לא הצליח לספור יום אחד ממשיך לספור בלא ברכה.

ל) אדם שמחמת חוליו לא היה יכול לספור יום או כמה ימים אינו יכול להמשיך לספור בברכה אלא יספור בלי ברכה ((שו”ת אבן יקרה ח”ג סי’ קע”ו ע”ש שדחה דברי מי שרצה לומר שמאחר והיה אנוס ואנוס כמאן דעביד דמיא ויוכל לספור בברכה ע”ש בארוכה ועי’ עוד בזה בשו”ת לבושי מרדכי (או”ח סי’ צ”ג) ופרי השדה ח”ב סי’ ל”ז.)).

אכילה ומלאכה קודם ספירת העומר

לא) אדם שאין לו זמן קבוע לתפילת ערבית, חייב להתפלל ערבית ולספור ספירת העומר מיד כשהגיע זמן התפילה, ואסור לו לאכל או להתחיל במלאכה קודם שיתפלל ויספור ((שו”ע ס”ד ומשנ”ב סקכ”ד.)).

לב) גם במקרה והתפלל אך עדיין לא ספר ספירת העומר, כגון המתפללים לאחר פלג המנחה קודם צאת הכוכבים, אסור לאכל עד שיתפלל. ולכן יש להקפיד בפרט בליל שבת שנהגו רבים להקדים את תפילתם ולהתפלל בפלג המנחה, שיזהרו לקרוא קריאת שמע ולספור ספירת העומר מיד בצאת הכוכבים ואין להם לעשות קידוש קודם לכן, ויש שנהגו משום כך להניח בסידור או בזמירות שבת שרגילים לומר בהם את הקידוש של ליל שבת שמניחים שם את לוח ספירת העומר כדי לא לשכוח ומנהג יפה הוא..

לג) אדם שיש לו זמן קבוע שבו מתאספים אנשי המקום להתפלל תפילת ערבית, וכן במקומות ציבוריים כבתי מדרשות מקומות עבודה וכד’ שיש להם זמן קבוע לתפילת ערבית, שעה או שעתיים ואף יותר מאוחר אחרי צאת הכוכבים, מותרים באכילה עד זמן תפילתם ((שו”ת אג”מ או”ח ח”ד סי’ צ”ט באורך ע”ש.)).

לד) כמו כן גם במקרה ואין לו זמן קבוע, אם ביקש מחבירו שידאג להזכיר לו את התפילה והספירה, יכול בשעת הצורך לאכול ולשתות קודם תפילת ערבית וספירת העומר.

לה) אם שכח לספור בלילה ונזכר לאחר תפילת שחרית שעדיין לא ספר אסור לו לאכל קודם שיספור (אפילו שספירה זו נעשית בלי ברכה) ((דומה למש”כ הפוסקים גבי בדיקת חמץ עי’ סי’ תל”ג במשנ”ב סק”ה.)).

לו) אשה שרגילה להתפלל מעריב, ולספור לאחר מכן ספירת העומר, אסורה לאכול קודם שתתפלל ((שו”ת אז נדברו ח”ז סי’ ס’.)).

זמן איסור אכילה קודם הספירה

לז) הנוהג להתפלל בצאת הכוכבים לפי שיטת הגאונים (כשליש שעה אחרי שקיעת החמה הנראית לעין), יכול לאכל קודם שקיעת החמה.

לח) הנוהג להתפלל תפילת ערבית בצאת הכוכבים לפי שיטת ר”ת (72 דק’ אחר שקיעת החמה הנראית לעין), אסור לאכל מחצי שעה קודם לכן.

להפסיק אכילה

לט) מי שהתחיל לאכול קודם שקיעת החמה לכשתשקע החמה אינו צריך להפסיק באכילתו ולספור ספירת העומר ((רמ”א ס”ד.)), אולם אם התחיל לאכול לאחר שקיעת החמה צריך להפסיק ((רמ”א ס”ד ונחלקו הפוסקים אם הוא משום שסובר שחיוב ספירה בזמן הזה הוא מדאורייתא, וממילא לדידן שהוא מדרבנן אינו פוסק מלאכול או שאף הרמ”א סבר שחיוב ספירת העומר מדרבנן אך משום שספירה דבר קל הוא לפסוק בשבילה, לכן לכתחילה החמיר הרמ”א וכ”כ הח”י והגר”ז ודרה”ח ולכן ראוי להחמיר ולהפסיק ולספור.)), ובמקום שיש מי שמזכיר להתפלל כבישיבות וכד’, אין צריך להפסיק, ואפשר לסמוך על זמן התפילה הקבוע בישיבה ((רמ”א ס”ד ובמשנ”ב שם. וכ”ה בשו”ת אז נדברו ח”ו סי’ נ”ב.)).

ברכת המזון וספירת העומר

מ) אדם שגמר את אכילתו וצריך או לספור ספירת העומר או לברך ברכת המזון, אם אכל סעודת שבת ויו”ט קודם יברך ואחר כך יספור, ואם אכל סעודת חול יקדים איזה מהם שירצה ((שאג”א סי’ כ”ב.)).

קידוש לבנה וספירת העומר

מא) מעיקר הדין יש להקדים ספירת העומר לפני קידוש לבנה, אולם במקרה ויש חשש שמא יתכסו השמים בעננים, יקדשו הלבנה ויספרו לאחר מכן ((שו”ת להורות נתן ח”א סי’ כ”ז.)).

פרק ג

ברכת ואמירת הספירה

לשם יחוד

א) קודם הברכה נתפשט המנהג שאומרים נוסח “לשם יחוד”, ויש שכתבו שלא לאומרו ((עי’ בהגדה של פסח מנחת אשר סי’ י”א בארוכה.)).

ב) באמירת לשם יחוד יש שכתבו שלא לומר “לקיים מצות עשה וכו’ כמו שכתוב בתורה” ((ארחות חיים (ספינקא) בשם מאורי אור סי’ תפ”ט, ובשו”ת יחוו”ד ח”ו סי’ כ”ט ובשו”ת תשובות והנהגות ח”ב סי’ רמ”ז.)), והמנהג לומר זאת ((עי’ שו”ת דברי יציב (או”ח סי’ רי”ג) שהמליץ על המנהג.)).

ג) ביום אחרון של הספירה אין צריך לדלג הפסוק ‘וספרתם לכם וכו’ שבע שבתות תמימות וכו’ תספרו חמישים יום” [ויש מהמדקדקים ((עי’ טהרת המים דף מ”ו אות כ’ שכתב שהיה מחמיר על עצמו כן כדי שלא להכנס לספק בברכה. י)) שמדלגים] ((שו”ת יחו”ד שם.)).

הסופר בציבור

ד) יש מקומות שנהגו שהרב הוא המברך והסופר, ובמקומות שאין מנהג כזה, דבר זה שייך לשליח ציבור ((עי’ שו”ת זכר יהוסף (ח”ג סי’ קצ”ד דף לט: ד”ה ובענין), שתמה על המנהג שהרב הוא הסופר וכתב שם דמעיקר הדין הדבר שייך לש”ץ דומיא שאמרו בברכות (מב:) ‘והוא אומר על המוגמר’ אע”ג דאיכא דעדיף מיניה אולם עי’ במעשה ב סס”ט דבמנינו של הגר”א ז”ל היה המנהג שכל המנין היה סופר יחד.)).

ברכת הספירה

ה) קודם שסופר צריך לברך “בָּרוּךְ אַתָּה ה’ אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. אֲשֶׁר קִדְּשָׁנוּ בְּמִצְוֹתָיו וְצִוָּנוּ עַל סְפִירַת הָעוֹמֶר, ובדיעבד אם אמר ‘לספור העומר’ יצא.

לא בירך

ו) אם ספר בלא ברכה יצא ידי חובה ואינו חוזר ומברך ((רמב”ם תמידין ומוספין פ”ז הכ”ה. ועי’ רמב”ם פי”א מהל’ ברכות ה”ו. אולם באמת ידועה שיטת האו”ז (ח”א הל’ שחיטה סי’ שס”ז) והובא גם ברמ”א יו”ד סי’ י”ט ס”א דאם לא בירך על השחיטה קודם השחיטה יכול לברך לאחריה ואמנם שם האריכו בזה טובא האחרונים ע”ש בש”ך (סק”ג), וביותר יעו”ש בפר”ח שכתב דאף הרמב”ם מודה דתוכ”ד יכול לברך לאחר המצוה ובכו”פ שם (סקי”ג) ביטל דבריו ע”ש, וע”ע בתבו”ש דנקט למעשה כהש”ך אולם באחרונים כבר כתבו דאין מברכים על המצוה לאחריה אלא אם כן נמשכת עשייתה כציצית ותפילין וכיו”ב, וכן חוץ ממקרים מיוחדים כטבילה נט”י והדלקת הנר בשבת.)).

ספירה במעומד

ז) מתחילת הברכה יש לעמוד ככל ברכת המצוות, וכן את ספירת העומר יש לאומרה דווקא במעומד ((שו”ע ס”א ובמשנ”ב סק”ו.)). בדיעבד אם ספר במיושב, יצא ידי חובה ,ואין צריך לחזור ולספור שוב ((משנ”ב סק”ו.)).

ח) ולכן חולה וכד’ שקשה עליו העמידה יכול לכתחילה לספור מיושב, ואם יוכל לעמוד לפחות באמירת מספר הימים, יעמוד באמירתם ((כיון דבדיעבד יצא שעת הדחק כדיעבד דמי כמבואר במנהגי מהר”ש (סימן שמו) תשובת מהר”ש למהר”י ליבל.)).

אמירת הספירה בעצמו

ט) מצות הספירה היא שכל אחד ואחד מישראל יספור כל יום, ואין אדם יכול לצאת ידי חובה בספירת השליח ציבור, וכן נהגו כל ישראל לספור בעצמם ולא לסמוך על ספירת הש”ץ ((משנ”ב סק”ה.)).

ביקש מחבירו להוציאו

י) אם ביקש מחבירו שיוציאנו ידי חובה בספירה שסופר, ושמע ממנו הספירה נחלקו הפוסקים אם יוצא ידי חובה, ולכן לכתחילה אין לעשות כן. אלא יספור בעצמו ((ראה בביה”ל ד”ה ומצוה האריך להוכיח דהוא תלוי במחלוקת הראשונים ע”ש.)). אולם את הברכה על ספירת העומר יכול לשמוע מפי אחר ואפילו לכתחילה יכול לבקש שיוציאנו ((משנ”ב סק”ה. ועי’ הג’ רעק”א על גליון השו”ע שכתב דלפמ”ש השו”ע לעיל סי’ רח”צ סי”ד דא’ מברך לכולם ברכת מאורי האש משום ברוב עם הדרת מלך א”כ הו”ה בנדו”דעדיף שהש”ץ יברך ויוציא את הקהל ידי חובה הברכה, אולם בשו”ת הרשב”א שהובא בב”י לכא’ משמע דיכולים לכתחילה לכוין שלא לצאת ידי חובה הברכה מהש”ץ, ועי’ לעיל סי’ ח’ במשנ”ב סקי”ג דכתב כעין זה לגבי ברכת הטלית שכמה מתעטפים יחד דהגם דברוב עם הדרת מלך מ”מ לא נהגו כן וכן מבואר במג”א סי’ תרי”ט סק”ג לגבי ברכת שהחיינו בליל יוהכ”פ ע”ש, [וע”ש בשע”ת סק”ב במש”כ בזה ובדעת השו”ע אם ס”ל דברוב עם וכו’ הוא גם במקום שיכול לברך בעצמו ע”ש] ועי’ מג”א סי’ רי”ג סק”ז ומשנ”ב סי’ רצ”ז סקי”ג ובביה”ל סי’ קס”ז סי”א ד”ה אחד.)).

יא) שמע את הספירה מחבירו ונתכוין חבירו להוציאו, וכן נתכוין גם הוא לצאת בה ידי חובתו, יחזור ויספור בלי ברכה ((ביה”ל שם.)). לא ספר בעצמו יכול לספור ביום הבא ואילך בברכה ((כמבואר בפוסקים לגבי כל פעם שיש מחל’ הפוסקים אם יצא או לא בפרט כאן שדעת רוב הפוסקים שיצא ידי חובה ופשוט.)), ולכן חולה שאינו יכול לספור בעצמו ישמע הספירה מחבירו ויכוין לצאת בה ולאחר שיבריא יוכל לספור בברכה.

שליח ציבור ששכח לספור

יב) שליח ציבור שצריך לספור בקול לפני העמוד, ושכח יום אחד לספור לא יברך ברבים, אלא יבקש מחבירו שיברך, ויש שכתבו שיכול לספור ולהוציא אחר ידי חובה, ובמקום הדחק יש להקל ((הפר”ח (ס”ט) הביא שיש מי שהורה שמי שכששכח לספור יכול להוציא את חבירו בברכת ספירת העומר וכתב עליו ששגגה היא כיון שכבר הפסיד הברכה הו”ל אינו מחויב בדבר שאינו יכול להוציא את חבירו, ואפילו ש”ץ אינו יכול להיות, אולם המהר”ח אלפנדרי בספר מקראי קודש (דף קפא) החזיק ביד המתיר לברך להוציא אחר, וכן דעת הפמ”ג (תפ”ט מש”ז סק”ב) והמאמ”ר סק”י, וכן עשה מעשה בעצמו הבית הלוי שכששכח יום אחד והיה אח”כ ש”ץ ביקש מאחד שלא יברך ויוציאנו ידי חובה הברכה, ובשו”ת הר צבי (ח”ב סי’ ע”ה) הביא דבר זה והביא שם דהדבר תלוי בפלוגתא כמבואר בכנה”ג (סי’ כ”ט) שחכמי סלוניקי הורו שיכול לעשות כן, וע”ש במה שהאריך ליישב הוראת הבה”ל ע”ש, ועי’ שו”ת שבה”ל ח”ג סי’ צ”ד.)).

לשון הספירה

יג) צריך לספור דווקא בלשון שהוא מבין, ולכן מי שאינו מבין לשון הקודש חייב לספור דווקא בלשונו הוא, ואם ספר בלשון הקודש לא יצא ידי חובתו ((משנ”ב סק”ה ודלא כהמו”ק דס”ל דבלשון הקודש יצא דומיא דתפילה וק”ש, דבספירה צריך שיהיה משמעות של ‘ספירה’.)).

יד) אומרים ‘היום ((ולא ‘שהיום’ באה”ט סק”ז והביא שם כבר שהח”י (סק”ט) כתב דמי שאומר ‘שהיום’ נמי לא משתבש.)) יום אחד לעומר’ ויש אומרים ‘בעומר’ ((הרמ”א כתב לומר ‘בעומר’ וכן הוא במעשה רב להגר”א ז”ל, אולם דעת רוב הפוסקים שצריך לומר ‘לעומר’ וכמ”ש המשנ”ב סק”ח.)), ואיך שיאמר בין בעומר ובין לעומר יצא ידי חובה ((משנ”ב שם.)).

טו) מיום שביעי ואילך, אומרים ‘היום שבעה ימים שהם שבוע אחד לעומר’, וכן הלאה ((שו”ע ס”א ע”פ הגה’ הרמ”א.)), ויש נוהגים לומר ‘היום שבעה ימים לעומר שהם שבוע אחד’ וכן הלאה ((שו”ע הגר”ז סי”א וכה”ח סקל”ד ע”פ ד’ האריז”ל, וכן נהגו הספרדים.)).

טז) מיום אחד עשר אומרים היום אחד עשר יום (ולא י”א ‘ימים’).

לדעת הספירה קודם הברכה

יז) חייבים לדעת את מנין ימי הספירה שעומד בהם, קודם שיברך, ולכתחילה לא יברך על סמך שישמע מחבירו את הספירה, אולם אם בירך עם חבירו על דעת שיאמר את הספירה כפי מה שחבירו אומר, יצא ידי חובה, אפילו אם שהה (בשתיקה) יותר מכדי דיבור עד שחבירו גמר את ברכתו ((משנ”ב סקכ”ט ובשעה”צ סקל”ז.)).

הפסק ואמירת אמן באמצע הספירה

יח) אסור להפסיק באמצע אמירת ספירת העומר, ולאמירת אמירת דבר שבקדושה כ’אמן’ וכד’ כשעדיין לא אמר את הימים, כגון שעומד בשבוע הראשון או בשבועות האחרים ועדיין לא אמר ‘ששה עשר יום’ אין לו להפסיק.

יט) אבל אם כבר אמר ‘ששה עשר יום’, אלא שלא אמר עדיין ‘שהם שני שבועות ושני ימים’ יכול להפסיק לאמירת דבר שבקדושה, ולכתחילה יחזור ויאמר שוב את כל הספירה.

כ) בשבוע שנגמרת בו ספירת השבועות, כיום השביעי והארבע עשר יום וכ”א וכיוצא בזה, צ”ע אם יכול להפסיק קודם שיגמור הספירה.

ספירה ללא ברכה

כא) הסופר ולא בירך יצא ידי חובה, ולכן אדם ששואל את חבירו קודם שספר כמה ימים היום לעומר, לא יענה לו את מספר הימים ‘היום כך וכך’ אלא יאמר לו ‘אתמול היה כך וכך’ ((שו”ע ס”ד ועי’ להלן פרק ד אם בטעות ענה לו את המספר שתלוי בכמה דינים.)).

אחר הספירה

כב) אחר הספירה אומרים הרחמן הוא יבנה וכו’ כמובא בסידורים ויכווין מאד בזה ((משנ”ב סק”י ושעה”צ ס”ק טו, יסוד ושרש העבודה (שער תשיעי פ”ח).)).

כג) יש נוהגים לומר מזמור ‘יחננו’ ((משנ”ב סק”י והוא ע”פ ד’ האריז”ל בפע”ח (שער ספירת העומר) סוף פ”ו.)) וצריך לאומרו מעומד ((פע”ח שם.)), וכן נהגו לומר ‘אנא בכח’ ומכוונים כל יום בתיבה אחרת מהמ”ב אותיות וביום השביעי של כל שבוע מכוונים ר”ת של כל השבוע ((סידור הרב יעב”ץ, ליקוטי מהרי”ח (ספירת העומר) בשם סידור הר”ר שבתי, סידור הרב בעל התניא, החיד”א (כף אחת אות כ), ילקוט יוסף (מועדים הל’ ספירת העומר סעיף טו), [ובסידור הריעב”ץ כתב לכוין על תיבה אחת כל יום, אולם מדברי האריז”ל בשער הכוונות (דרוש יא) וסידור הר”ר שבתי משמע שהכוונה היא על האות המתחלת של כל יום שבצירוף כל ר”ת של האותיות יוצא הכוונה שמכוונים ביום השביעי], וראה עוד בזה בספר פתח עינים החדש (להר”ש דבלצקי) עמ’ קלד. )), וכן אומרים תפילה לטהרת הקודש, וכפי שנדפס בסידורים ואומרים ‘בזכות ספירת העומר שספרתי היום שהיא כנגד ספירת חסד שבחסד’ וכן כל יום ((והוא ע”פ הסוד (עי’ שעה”כ פסח דרוש י”א) והובא בשו”ע הגר”ז סי’ תפט סי”א.)).

ספירה בבית הכנסת בליל שבת ובמוצאי שבת

כד) מקומות שנוהגים לקדש ולהבדיל בבית הכנסת, מברכים וסופרים לאחר קידוש בבית הכנסת (ומי שלא ספר בבית הכנסת יספור קודם הקידוש בביתו ((משנ”ב סקל”ט כיון שאסור לאכל קודם שיספור.))). ובמוצאי שבת, סופרים קודם הבדלה ((שו”ע ס”ט והטעם דקידוש עדיף להקדים קודם הספירה דעיולי יומא עדיף והבדלה מאחרין דאפוקי יומא מאחרינן כמה שאפשר.)), חל יו”ט אחרון של פסח במוצאי שבת סופרים קודם הקידוש ((שם ובמשנ”ב סקמ”ג ועי’ ס’ יד הלוי (למהר”נ במברגר מנהגי פרנקפורט) עמ’ 14 הערה נב, שהאריך בדבר זה.)).

פרק ד’

ספיקות וטעויות בספירה

ספק אם ספר

א) אם נסתפק במהלך הלילה או היום אם ספר או לא, הרי זה יספור ((שו”ע ס”ח וביה”ל ד”ה שכח.)), בדיעבד אם לא שם ליבו שספק לו בזה, ולא ספר כלל עד למחרת בלילה, ונזכר רק למחרת, יכול להמשיך לספור בברכה ((שו”ע ומשנ”ב שם סקל”ו.)). ואף אם כמה פעמים ארע לו שנסתפק אם ספר או לא ולא נזכר עד לאחר אותו יום יכול להמשיך לספור בברכה.

מסתפק במספר הימים

ב) אדם שנמצא שלא במקום ישוב, או חולה המרותק למיטתו, ואין לפניו לוח שיוכל לדעת איזה יום בספירת העומר נמצא, ומסתפק באיזה יום נמצא אם ביום ד’ או ביום ה’ לספירה וכיו”ב, יש שהורה שיספור ב’ הימים המסופק בהם בלא ברכה, וכשיוודע לו באיזה יום הוא ימשיך מאותו יום והלאה לספור בברכה את הספירה האמיתי ((בדבר זה האריכו האחרונים עיין שו”ת דבר אברהם ח”א סי’ ל”ד ועי’ מה שהעיר עליו בשו”ת הר צבי (או”ח ח”א סי’ לו בסופו), וע”ע בשו”ת ערוגת הבושם (חאו”ח סי’ קסח אות ד) ועי’ שערי ישר (שער הספיקות פ”ה) שנשאר בזה בצ”ע ע”ש, וע”ע אורח משפט או”ח סי’ קכ”ו – קכ”ז ובשו”ת מנחת יצחק ח”ח סי’ מ”ח ויבי”א ח”ג סי’ כ”ה שהכריעו דבדיעבד יצא ועי’ שו”ת בית אבי ח”ד סי’ ס”ה במה שהאריך בזה.)).

לא אמר ‘היום’

ג) אם לא אמר ‘היום’, אלא אמר לאחר הברכה ‘על ספירת העומר שני ימים לעומר’ וכדו’, לא יצא ידי חובה, ויחזור ויספור ((משנ”ב סק”כ, ועי’ להלן במי ששאלו חבירו כמה ימים וענה לו במש”נ בזה ופשוט דאם נזכר תוך כדי דיבור ואמר ‘היום כך וכך’ דיצא ידי חובה דומיא דטעות בספירה להלן.)).

מנה הימים או השבועות

ד) מהיום השביעי צריך למנות גם את הימים וגם את השבועות, ומי שמנה את הימים ולא מנה את השבועות יחזור ויספור בלי ברכה, (טעה ולא מנה שוב את השבועות יכול לספור שאר הימים בברכה).

ה) מנה השבועות כגון שאמר היום ב’ שבועות וב’ ימים וכיו”ב לא יצא ויחזור ויספור בברכה ((משנ”ב שם.)) (אם עבר זמן לאחר שספר והסיח דעתו או שאמר הרחמן וכו’ ((ואפילו לא אמר אלא מילה אחת של הרחמן צריך לחזור ולספור בברכה.))).

ו) אמר ביום השמיני ‘היום שבעה ימים ויום אחד’ יצא ידי חובה ויחזור ויספור בלי ברכה ((שעה”צ סקי”א.)).

ספירה בלשון זכר

ז) הספירה היא בלשון זכר ‘היום שני (ולא ‘שתי’) ימים’ ‘היום ארבעה עשר (ולא ארבע עשרה) יום’, טעה והזכיר בלשון נקבה יצא ((ח”א ק”ל ס”י ומשנ”ב סק”ט.)), כמו כן אומרים ‘שהם’ ולא ‘שהן’ ובדיעבד יצא ((פמ”ג א”א סק”ה.)).

‘יום’ ו’ימים’

ח) מהיום האחד עשר אומרים ‘היום אחד עשר יום‘ (ולא אחד עשר ימים), טעה ואמר ‘ימים’ יצא ((משנ”ב שם.)).

ט) קודם אומרים המספר המועט ואחר כך המרובה, וכן קודם המספר ואחר כך הימים, ולכן אומרים אחד עשר יום, אחד ועשרים יום. וכל זה הוא לצחות הלשון, ומשום כך בדיעבד יצא בין הזכיר המועט קודם או מספר המרובה קודם ((שם.)).

י) ביום הראשון אומר ‘היום יום אחד לעומר’ ((שו”ע ס”א.)), ואם אמר ‘היום יום ראשון לעומר’ יצא ידי חובה ((ארח”ח (ספינקא) סק”ח.)).

ספירה בראשי תיבות ובחיסור

יא) הסופר (ביום ל”ט) היום מ’ ימים חסר אחד לעומר, יצא ידי חובה וכן בשאר הימים ((משנ”ב סקי”א.)), ולכן אם שואלו אדם כמה ימים לעומר, לא יאמר לו ‘היום כך וכך חסר כך וכך’ שאם יאמר כן, לא יוכל לספור שוב בברכה, וי”א שיכול לספור בברכה ((שו”ת באר משה ח”ג סי’ פ”ב כיון דכיון דענה בצורה מעוותת ע”כ כוונתו לא לצאת ידי חובה ואחר כוונת הלב הדברים הולכים.)).

יב) המונה בראשי תיבות כגון שאמר היום יום אל”ף לעומר, ואפילו אם מנה רק באופן שאמר ‘יַא’ או ‘מַד’ לעומר, נחלקו הפוסקים אם יצא ידי חובה, ולכן טוב שיחזור ויספור בלא ברכה, ואולם אף אם לא ספר שוב, יכול לברך על ספירת העומר בימים הבאים ((עי’ שע”ת סק”ב.)).

כתיבת ספירת העומר

יג) הכותב בלילה קודם שהתפלל תפילת ערבית וספר ספירת העומר, במכתב וכדומה את מנין הימים, כגון י”ב לעומר, וכל שכן אם כתב רק ‘מ”ב למנין בני ישראל’ (למנב”י) או ‘מ”ב לספירה’, לא יצא ידי חובה, ויכול באותו היום לספור בברכה ((ברכ”י סקי”ד ועי’ שו”ת רע”א קמא כט-ל, ועי’ עמק שאלה יו”ד סי’ ס”ז, ומהרי”א (אסאד) יו”ד סי’ שט”ז ובמנ”ח מצוה ש”ו/)). אולם אם כתב יו”ד בי”ת ימים לעומר לא יברך לפני שיספור באותו יום ((שדעת כמה פוסקים דבכה”ג יוצא ידי חובה הספירה.)).

יד) שכח לספור בלילה וביום כתב באגרת יום י’ למנב”י וכיו”ב אינו יכול לספור בימים הבאים ברכה ((שו”ת חת”ס ח”ו סי’ י”ט, נא’ דאינו יוצא בכתיבה ב’ אמר שלא בכוונה בכלל. ע”ש.)).

חזר בו מספירתו בטעות

טו) העומד ביום ששה עשר לעומר ולאחר הברכה התחיל לספור “היום ששה עשר יום”, וחבירו תיקנו ואמר לו ‘חמשה עשר’ ומשום כך חזר בו וספר חמשה עשר יום, מאחר ובתחילה ספר את הספירה הנכונה אפילו לא שם ליבו על כך שחזר בו בטעות עד למחרת בלילה יכול להמשיך לספור בברכה.

הרהור

טז) אין יוצאים בהרהור בין לקולא ובין לחומרא, ולכן מי שהרהר את הספירה בלילה יכול לספור עדיין בברכה, ואם לא ספר בפה אף על פי שספר בהרהור ולא ספר כל היום, אינו יכול לספור מלמחרת בברכה ((ברכ”י סקי”ד, וביה”ל ס”א ד”ה מונה וזה דלא כהרב אגורה באהלך (דף י”א ע”ב ד”ה אמנם).)).

שאלו חבירו וענה לו

יז) אדם ששאלו חבירו לאחר צאת הכוכבים, כמה ספירת היום, לא יענה לו ‘היום כך וכך’ אלא יאמר לו ‘אתמול היה כך וכך’ ((שו”ע ס”ד, ובשם החזו”א הביאו דאם)).

יח) ענה לו ‘כך וכך הספירה’ לא הפסיד את הברכה כיון שלא יוצאים ידי חובה כשאומרים כך [כיון שלא אמר ‘היום], אך אם ענה לו ‘היום כך וכך’ אם עומד בשבוע הראשון לספירה, אינו יכול לברך שוב לכשיספור ((שו”ע ס”ד ובמשנ”ב סק”כ.)), ואם עומד מהשבוע השני ואילך ואמר לו רק ‘היום שנים עשר’ ולא הזכיר את מנין השבועות יכול עדיין לספור בברכה ((משנ”ב סקכ”ב, ואע”ג דנתבאר לעיל דאם הזכיר הימים ולא השבועות יצא ידי חובה היינו דווקא כשמכוין לצאת בזה ידי חובה אבל כאן הרי באמת אינו מכוין אלא דחיישינן לשיטות דמצות אין צריכות כוונה, וממילא בנדו”ז דיש דיעות דאם לא הזכיר השבועות דלא יצא ידי חובה מצטרף לחיוב ומיושב הערת הזכור לאברהם (אלקלעי) על ס”ד ע”ש (דף סט.), וק”ל.)).

יט) ענה לחבירו אתמול היה עשרה ימים לעומר, ובאמת אתמול היה תשעה ימים והיום הוא יום העשירי לספירה, יכול לספור עדיין ביום זה בברכה ((פשוט, כיון דהוי ככוונה הפכית כמ”ש הרשב”א שהובא בב”י, ועי’ שו”ת באר משה ח”ג סי’ פ’ ובשו”ת באר שרים ח”ה סי’ נ”ה, ואולם יל”ע במקרה ותפס את עצמו ואמר לו ‘טעיתי וזוהי ספירת היום’ אם יוצא ואמנם פשוט דגם בזה לא יצא דהרי כשאומר זוהי ספירת היום לא אמר ספירה כל שהיא.)).

כ) שאלו חבירו האם היום עשרה ימים לעומר, וענה לו הן, שניהם יכולים לספור בברכה ((כה”ח סקס”א בשם זכור לאברהם, כיון דודאי לא נתכוין לצאת ידי חובה.)).

ספירה דרך לימוד

כא) היה עומד ביום ז’ לעומר ולומד בשולחן ערוך ואומר ‘עד שמגיע לשבעה ימים ואז יאמר היום שבעה ימים שהם שבוע אחד (בעומר)’ נחלקו הפוסקים אם יכול שוב לספור בברכה או לא ((עי’ כה”ח סקכ”ט שהביא דנחלקו בזה ההלק”ט והערך השולחן ע”ש ותליא בדין היה קורא בתורה והגיע זמן המקרא, ע”ש. ובשו”ת משפטיך ליעקב או”ח סי’ מ”ו בהערות.)).

ל”ג בעומר

כב) האומר היום ‘ל”ג בעומר’, וכוונתו על היום שמחה שיש בל”ג בעומר, יכול לספור בברכה ((דע”ת סק”ד.)).

טעות בספירה

ברכה על דעת ספירה אחרת

כג) המתחיל לברך על דעת לספור ד’ לעומר, ונזכר בסיום הברכה שהיום ה’ לעומר וספר ה’ ימים, יצא ידי חובה ואין צריך לחזור ולספור ((שו”ע ס”ו.)). ואף אם טעה וספר היום יום ד’ ונזכר תוך כדי דיבור שהיום יום ה’ יספור מיד היום חמשה ימים, ואינו צריך לחזור ולברך ((משנ”ב סקל”ב, דכיון דהברכה היא הודאה לה’ על עצם המצוה ותוכ”ד נזכר וסיים כהוגן שפיר דמי (שעה”צ שם סקמ”א).)). אולם אם נזכר לאחר תוך כדי דיבור או לאחר שהתחיל לומר ‘הרחמן’ יחזור ויברך ויספור כדין ((משנ”ב סקל”ב.)).

ספר ימים וטעה בשבועות ולהיפך

כד) אם טעה בימים כגון ששמע מהש”ץ היום ששה עשר יום שהם ב’ שבועות וב’ ימים וחשב שאמר שבעה עשר, ואמר היום שבעה עשר שהם ב’ שבועות וב’ ימים יחזור ויספור שוב ‘היום ששה עשר יום’ ואם נזכר רק למחרת בלילה שטעה ביום אתמול יש אומרים שיכול להמשיך לברך בספירת העומר של הימים הבאים ((משנ”ב סקל”ח, ובביה”ל שם ד”ה יספור נסתפק בטעה ביום הז’ וביום הי”ד וביום הכ”א וביום הכ”ח וביום הל”ה וביום המ”ב, וטעה בימים ולא בשבועות דאפשר דביומא דמישלם שבועי חמיר טפי ובעי להזכיר סכום הימים ג”כ ונשאר שם בצ”ע למעשה ע”ש. ועי’ שו”ת שו”מ הובא בארח”ח (ספינקא), ובשו”ת קנין תורה בהלכה (ח”ג סי’ ק”ה אות ג’) ע”ש, והחידוש בזה דאפילו שטעה בימים וכמי שאינם בכ”ז יצא ידי חובה.)).

כה) אולם אם טעות זו היתה ביום שנשלם בו השבוע כגון ביום י”ד לספירה אמר היום שלשה עשר יום שהם שני שבועות וכיו”ב לא יצא ידי חובה ((משנ”ב שם שבגמר השבוע ספירת הימים הם לעיכובא.)).

2 תגובות

    הוד מנחם אהרון:

    האם יש ענין לאדם שלא ספר יממה שלימה לשמוע את הברכה של הימים הבאים מהש”ץ? א”כ מה מועילה השמיעה אם הוא לא יכול להמשיך לספור? ממנ”פ.

    רבני בית ההוראה:

    הראשונים נחלקו אם כל יום ויום היא מצוה בפני עצמה וממילא ניתן להמשיך לקיים את המצוה בברכה כרגיל, או שכל הימים יחד הם מצוה אחת, העיקר כדעה הראשונה רק מחמת חשש ספק ברכות יש לספור בלי ברכה ולשמוע את הברכה מאדם אחר [לא מספיק חזן כי הוא לא תמיד יודע שהוא צריך לכוין להוציא ידי חובה].

כתיבת תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *