אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלקיכם… הנסתרות לה' אלקינו והנגלות לנו ולבנינו עד עולם (דברים כט, ט; כח)
על דברי הפסוק (דברים כט, כח), "הנסתרות לה' אלקינו, והנגלות לנו ולבנינו עד עולם" המופיע בפרשתנו, פרשת ניצבים, ביאר רש"י שהכוונה לכלול את כל ישראל יחד במצוות ה'. הנגלות, לפי דברי רש"י, הם "לנו ולבנינו, לבער הרע מקרבנו – ואם לא נעשה דין בהם יענשו את הרבים". ואילו הנסתרות, הרי הם לה' אלקינו, שאין הקב"ה מעניש את הרבים על דברים שנעשים בסתר, "שהן לה' אלהינו והוא יפרע מאותו יחיד".
המקור לדברי רש"י הוא מדברי הגמרא (סנהדרין מג ע"ב), שם נחלקו תנאים אימתי קיבלו עם ישראל ערבות זה על זה (אם רק לאחר שעברו את הירדן, או גם קודם לכן), ונוסף על כך גם האם יש דין ערבות גם ב"נסתרות". בנוסף ללימוד מפרשתנו, מצאנו גם שנלמד דין ערבות מהפסוק בפרשת בחוקותי (ויקרא כו), שנאמר "וכשלו איש באחיו", ודרשו בתורת כהנים: "איש בעוון אחיו, מלמד שכל ישראל ערבים זה בזה".
נתבונן קצת בדין ערבות הנוהגת בקרב עם ישראל, ובהשלכותיו ההלכתיות.
חובת תוכחה ודין ערבות
מצאנו שתי מצוות חלוקות בגדרי אחריות ישראל זה לזה. מצווה אחת היא מצוות "תוכחה", בה נצטווינו להוכיח את החוטא, וכדברי הכתוב (ויקרא יט, יז) "הוכח תוכח את עמיתך, ולא תשא עליו חטא", ומצווה שניה היא מצוות "ערבות".
ונראה שיש קשר הדוק בין השנים.
כי הנה מצוות תוכחה נפסקה בדברי הרמב"ם (((הלכות דעות פ"ו, ה"ז).)): "הרואה חבירו שחטא או שהלך בדרך לא טובה, מצוה להחזירו למוטב ולהודיעו שהוא חוטא על עצמו במעשיו הרעים, שנאמר 'הוכח תוכיח את עמיתך'". בסיום דבריו הוסיף הרמב"ם שכל שלא הוכיח את חברו, נתפס אף הוא בחטאו: "וכל שאפשר בידו למחות ואינו מוחה, הוא נתפש בעון אלו, כיון שאפשר לו למחות בהם" ((וכן מבואר בדברי התרגום אונקולוס על המשך הפסוק, "ולא תשא עליו חטא", וראה במה שכתב הרמב"ן (שם).)).
דבר זה טעון בירור: אמת, מי שלא הוכיח את חברו ביטל מצוות עשה של תוכחה, אבל האם משום כך ראוי הוא להיענש בנטילת חלק בעבירות חמורות שביצע חברו?
התשובה לשאלה נעוצה בדין ערבות, שהינה גדר נוסף של האחריות ההדדית, לפיה "כל ישראל ערבים זה לזה". לאור היסוד שכל ישראל ערבים זה לזה, נחשב כל כלל ישראל לגוף אחד, "כאיש אחד, בלב אחד". במדרש (תנא דבי אליהו רבה, פרק יא) מצאנו שמשום כן מי שאינו מוכיח את חברו על מעשיו הרעים נכלל בעונשו: "כל מי שסיפק בידו למחות ולא מוחה, להחזיר את ישראל למוטב ואינו מחזיר, כל הדמים הנשפכין בישראל אינם אלא על ידו… לפי שכל ישראל ערבים זה לזה". המדרש מסיים במשל על גוף אחד של עם ישראל: "ולמה הן דומים? לספינה שנקרע בה בית א', אין אומרים נקרע בה בית א', אלא כל הספינה נקרעה כולה".
מצאנו דוגמה לענישת הכלל, ובפרט הצדיקים שבו, בגלל עוונות אחרים, בדברי הגמרא (שבת נה ע"א). הגמרא מספרת הראשונה שנענשו בעת חורבן הבית היו הצדיקים – לא משום שחטאו, אלא משום שהיו יכולים להוכיח את החוטאים, ולא עשו כן. אולם, מצאנו עוד בגמרא (שבועות לט ע"ב) שעונשו של מי שלא הוכיח את חברו אינו חמור כעונש החוטא בעצמו.
עם ישראל הרי הוא כאיש אחד, וחטא האחד נחשב, במידה מסוימת, כחטא הכלל כולו. במקום שאין אפשרות למחות, דהיינו, על ה"נסתרות", אין הכלל נענש, משום שאנוס היה. אבל על ה"נגלות", על חטאים שהיה אפשר למחות עליהם ולקיים מצוות "הוכח תוכיח את עמיתך", בצדק נתפס הכלל (מי שהיה סיפק בידו להוכיח) בחטא חברו.
