בס"ד

האם מותר למורה לדרוש מתלמיד לספר לו מי ביצע תעלול בכיתה? או שמא יש בכך איסור לשון הרע? האם די בכך שמי שדורש ומברר מתכוון לתועלת? או שמא אסור לו להכשיל אדם שאינו מתכוון לתועלת? האם לאחר הסבר לילד על כך שלשון הרע לתועלת מותר ניתן לסמוך על כך שהילד יספר לתועלת? אימתי הדבר אסור? מתי הוא רק דבר מכוער? ומתי הוא מותר לכתחילה? כיצד ניתן לנהל כיתה כך? האם העובדה שהכיתה מחפה על החוטא הוא נזק חינוכי יותר מאשר מורה המעודד את התלמיד לספר לשון הרע? איזה מקרים מצדיקים סיפור לשון הרע? האם לשון הרע לתועלת הותר למרות שהוא לשון הרע? או שהוא אינו נחשב כלל לשון הרע? האם מותר להקשיב ללשון הרע רק כדי להרגיע? האם יש הבדל בין רמז ללשון הרע בפירוש?

האם מותר למורה לבקש מהתלמידים להלשין?

בפרשת השבוע למדים אנו על חומרת איסור לשון הרע, כאשר מרים הנביאה דיברה עם אהרן על משה רבינו מיד נענשה בצרעת, אף שמש מה רבינו עצמו מיד התפלל עליה, והיא הוצרכה להיות מחוץ למחנה שבוע, ורק אחר כך נרפא הנגע ושבה למעלתה.

מהדבר למדים אנו אף שמרים הייתה האחות המסורה של משה רבינו, ובלידתו מסרה את נפשה לנסות להצילו. ובודאי חשבה שדבריה לתועלת, וחשבה כי משה רבינו טועה בנקודה מסוימת, ואין לנו כלים לדון גדולי עולם כמרים ואהרן הכהן, התורה בכל זאת מגלה כי לפי מדרגתם הייתה כאן חטא וטעות, ועל כך מרים נענשה למרות צדקותה הרבה, וזכויותיה.

התורה מצווה עלינו לזכור את מעשה מרים, וללמוד מכך את חומרת לשון הרע, ולמרות שהותר לשון הרע לתועלת, עלינו לזכור ולדקדק היטב היטב האם יש בכך היתר של לשון הרע לתועלת.

האם מותר למורה לברר פרטי עוול אצל התלמידים?

חובתו של המחנך הוא לרומם ולשבח ולעודד את תלמידיו על מעשיהם הטובים והצלחותיהם, ומאידך גם לכוון לדרך הנכונה ולהכחיד מהם התנהגויות ומעשים שאינם רעים, וכפי שאמר שלמה המלך החכם מכל אדם (משלי יג כד): 'חוֹשֵׂךְ שִׁבְטוֹ שׂוֹנֵא בְנוֹ וְאֹהֲבוֹ שִׁחֲרוֹ מוּסָר'.

אולם אחד המשימות המורכבות ביותר של מחנך הוא לדעת מי ראוי לעידוד, תוך שהוא חוקר ומחפש בזכוכית מגדלת את ההצלחות והמאמצים של תלמידים שבמבט ראשון נראים פחות מוצלחים, אולם גם לדעת בחכמה רבה, מי הם התלמידים שהשקעה בחינוכם תבוא דווקא ע"י גערה או עונש מסוים.

מטבע הדברים כאשר נעשה עוול או דבר שאינו ראוי, המחנך חוקר ומברר בין התלמידים מי עשה את הדבר, ובעצם דורש מתלמידיו להלשין מי ביצע את העוול, כדי שיוכל לטפל בחינוכו של אותו תלמיד שסרח. ובכך עומדת בפני המחנכים דילמה חינוכית ומוסרית קשה, כיצד להכריע בין החובה החינוכית של המורה, לבין איסור לשון הרע החמור הקבוע בהלכה.

הגדרת לשון הרע ורכילות

נשנן שוב מהו איסור לשון הרע ורכילות.

הרמב"ם (דעות פ"ז ה"א) והחפץ חיים (הלכות לשון הרע כלל א ה"א; כלל ו ה"א; רכילות כלל א ה"א) מבארים שגדרי האיסור של לשון הרע ורכילות, הוא כל סיפור שיגרום גנאי או צער ובזיון ליהודי אחר, או שיגרום לסכסוך בין שני יהודים, אף שהסיפור עצמו אינו גנאי. להבדיל מהמקובל בעולם הכללי, לשון הרע אינו הפצת שמועה שאינה נכונה, אלא היא דוקא כאשר אדם מפיץ סיפור של גנאי אמיתי על האדם, ובמידה והוא מפיץ עלילה כוזבת, יש בכך איסור חמור יותר הקרוי מוציא שם רע.

היתר סיפור לתועלת

אולם בכל זאת התורה מתירה לספר לשון הרע לתועלת, כלומר כאשר המטרה של המספר הוא רק לתועלת של תיקון העוול שנעשה, או דאגה שהחוטא יקבל הדרכה נכונה וישוב בתשובה, או שלא ילמדו מדרכיו.

אולם החפץ חיים (לשון הרע כלל י) מנה שישנם שבעה תנאים שצריך לברר היטב שכולם מתקיימים, ורק אז יש היתר לספר לשון הרע לתועלת:

א. המספר יודע את המידע בוודאות, לדוגמא הוא ראה את המקרה בעיניו ולא שמע זאת מאחרים.

ב. המספר חייב לשקול בכובד ראש ובמתינות שהפרשנות של המקרה בהכרח נוטים לכף חובה, ולא מסתבר לפרש אותו לכף זכות.

ג. ניתן להשתמש באופציה של לשון הרע לתועלת רק לאחר מיצוי כל האפשרויות האחרות. למשל המספר ניסה לדבר עם עושה העוולה בעדינות ובחכמה להניא אותו ממעשיו.

ד. אסור למספר להגדיל את החטא יותר ממה שהוא באמת.

ה. שהמספר יתכוון לתועלת, ולא לשם נקמה אישית, או הנאה לרכל על הזולת.

ו. קיים סיכוי ממשי סביר שהעברת המידע לגורם המתאים אכן יביא תועלת.

ז. ע"י סיפור לשון הרע לא יגרם לעושה העוול נזק גדול יותר מאשר מגיע לו ע"פ דין תורה.

דילמת המחנך

מעתה ניצבת בפני איש החינוך דילמה לא פשוטה, עליו לחנך את הכיתה, מוטלת על כתפיו האחריות לעתידו הרוחני של כל אחד ואחד, מטבעם של ילדים הם שובבים ועושים לא פעם עוולות שונות, כפי שנאמר בכתוב (איוב יא יב): 'וְעַיִר פֶּרֶא – אָדָם יִוָּלֵד'. כל ילד נולד עם יצרים שובבות וחוסר אחריות, וזה בדיוק תפקידו של המחנך להפוך את העיר פרא לאדם.

כאשר בוצע תעלול נעורים, בלתי מוסרי, בלתי יהודי, כמובן חובה על המחנך לטפל בתופעה, ולהעמיד את הנער על מקומו. אולם כדי להעמיד את הנער הנכון על מקומו עליו לכאורה לדעת מי ביצע את התעלול?

מטבע הדברים מחנכים רבים נוטים לדובב את הילדים, לצוות עליהם, או לאיים עליהם בעונש קבוצתי אם לא יסגירו את הנער שעשה את התעלול.

אולם כאן נשאלת השאלה האם הדבר אינו לשון הרע? האם הדבר מותר מצד הלכה? או שמא במקרה ואינו יכול לברר מי עשה את התעלול – הנזק – העוול, עליו להבליג שכאן למרות שיש עליו חובה חינוכית איסור לשון הרע ורכילות גובר על כך.

השאלות ההלכתיות בענין

רבי משה פיינשטיין (אגרות משה יו"ד ח"ב סי' קג ד"ה ובדבר; יו"ד ח"ד סי' ל ד"ה ראשית) עומד על 3 שאלות הלכתיות חמורות כאשר המחנך מצווה על תלמידיו לגלות מי עשה את הדבר.

א. ברור שההיתר הוא רק כאשר  מתקיימים כל התנאים של לתועלת, וזה בפירוש אינו מתקיים בכל אחד מהמקרים העומדים בפני המחנך.

אולם רבי משה פיינשטיין מעלה טענה נוספת, גם אם אכן הדבר הוא לתועלת, והמחנך בחן את עצמו היטב, וברור לו שהמקרה עומד בכל שבעת התנאים של הפץ חיים, עדיין הנער המסגירו את חברו אינו עושה זאת לתועלת, יתכן והוא כועס או מקנא בחבר, יתכן והוא רוצה להתחנף למורה, יתכן שהוא מפחד מהעונש הקבוצתי, או מפחדו של המורה, אולם בחלק ניכר אם לא ברוב המוחלט של הדברים, הכוונה שלו אינה לשם שמים, רק לתועלת המצוה של תיקון העוול.

ב. העובדה שהמחנך דורש מהתלמידים להלשין בפניו, גורם לנזק חינוכי, והתלמידים למדים ומתרגלים שמותר לדבר לשון הרע על הזולת.

ג. גם במקרה ואכן המחנך והנער מתכוונים לתועלת, עדיין הוא דבר מכוער שהמחנך דורש מהתלמידים להלשין על תלמיד אחר, והדבר גורם לזילות בהלכות לשון הרע. ורבי משה מביא לכך ראיה מדברי הגמרא (סנהדרין מג:) המספרת כי בעת שעכן מעל ונטל משלל העיר יריחו למרות האיסור והחרם, והדבר גרם קטרוג על עם ישראל ולכן הם נפלו במלחמה על העיר עי, ויהושע פנה לבורא עולם לדעת מדוע נפלו ישראל, והבורא השיבו כי אחד מעם ישראל מעל בחרם של יריחו, ועד שלא יענישו את החוטא יהיה קטרוג ועם ישראל לא יוכל לנצח במלחמה. אמר יהושע לפניו: רבונו של עולם מי חטא? השיבו הקדוש ברוך הוא: וכי דילטור [מלשין] אני! לך הפל גורלות! כדי לדעת מי מעל בחרם. ואכן יהושע הפיל גורלות ונודע לו שעכן הוא החוטא, והפסוק מתאר כיצד יהושע גם גרם לעכן לה ודות בחטאו ואף להביא את המעילה מאהלו. ולאחר שעכן נענש הוסר הקטרוג מעם ישראל, והם שבו לנצח במלחמות.

רבי משה אמנם מציין כי בכך ראיה מוכחת, משום שיתכן שרק במקרה שקיים דרך אחרת לדעת מי החוטא, כפי שהיה קיים במקרה זה ע"י גורל, אולם במקרים של אין ברירה יתכן שהדבר אפשרי. אולם בכל זאת רואים מכך שהדבר מכוער והוא אינו הצורה הראויה להתנהג גם במקרה שהבורא עצמו גילה ליהושע כי יהודים רבים נהרגו עקב חטאו של החוטא המסתורי.

האם אכן הדבר מכוער ולא ראוי?

מאידך רבי משה מביא מקרים רבים (כגון ערכין טז:) שבהם תנאים ואמוראים הלכו ביוזמתם לרבם והעירו כי תלמיד אחר נהג שלא כנדרש ממנו, והרב העניש את התלמיד האחר, וברור בכל המקרים שכך ראוי להתנהג, וגם רואים כי הרב קיבל את דברי התלמיד בהערכה, ולא נזף בו שהדבר מכוער. ולכאורה הדבר מהוה סתירה לאמור לעיל?

על כך מתרץ רבי משה שאכן כאשר הדבר ביוזמת התלמיד שמרגיש שהדבר הוא לתועלת, וכל מטרתו הוא רק לתועלת, והוא פונה אל הרב שאף הוא מרגיש את התועלת בדבר, אכן הדבר ראוי. אולם כאשר הדבר ביוזמת הרב, אף שהדבר לתועלת, ואף שיודע שהתלמיד יענה רק במידה והוא לתועלת הדבר מכוער, ולא ראוי.

שיטת האגרות משה

לאור הדברים רבי משה פיינשטיין (אגרות משה יו"ד ח"ב סי' קג ד"ה ובדבר) פסק שיש כמה 3 צורות שונות, שבהם נאמרו הלכות שונות:

א. במקרה המצוי בכיתה שבה המורה פונה אל התלמידים ומבקש מהם להלשין על הילד שעשה את הדבר הלא ראוי. במקרה זה יש לקוות שאכן המורה מתכוון אך ורק לתועלת ולשם שמים, אולם עדיין התלמיד בפרט כשמדובר בילד, ע"פ רוב אינו מתכוון באמת ובתמים לשם שמים, ולכן יש כאן איסור הרע, ואין כאן היתר של לשון הרע לתועלת, שהרי הוא מכשיל את תלמידו באיסור לשון הרע.

ב. במקרה ומדובר שהתלמיד הוא בוגר וירא שמים, וברור למורה שאם יאמר לו שיענה רק לתועלת, הוא יענה אך ורק לתועלת, יש באמת היתר של אמירת לשון הרע לתועלת, אולם בכל זאת הדבר מכוער, והדבר גורם לכך שיקילו ראש באיסור לשון הרע, ולכן לא ראוי לרב שיצווה על תלמידו לספר לו מה היה. ויש למצות כל אפשרות אחרת ולהמנע מצורה זו.

ג. במקרה והתלמיד עצמו אדם ירא שמים וכל כוונתו רק לתועלת הזולת, ולכן התלמיד מתעורר מעצמו לספר לרב, כדי שהרב יסייע לתלמיד אחר לשנות את דרכו, ולתקן את העוולה.. ובמקרה זה הדבר מצוה וכך ראוי לעשות.

כיצד ניתן לנהל כך כיתה?

לאור פסקו של האגרות משה, פנה אליו הרב מאיר מונק מנהל תלמוד תורה "תורת אמת" בבני ברק, בשאלה כיצד איש החינוך יוכל בפועל להתנהל? הרי הנסיון המעשי מוכיח שבלי שהמורה דורש מהתלמידים לספר מי ביצע את התעלול – במקרים רבים מאד המורה לא יוכל לדעת את מי להעניש, על תעלול הדורש עונש חינוכי?

רבי משה פיינשטיין (אגרות משה יו"ד ח"ד סי' ל ד"ה ראשית) השיב להרב מונק, שאכן במקרים אלו אין למחנך יכולת לחנך ע"י עונש חינוכי, ולכן עליו לדבר עם התלמידים על חומרת המעשה שנעשה, או להמחיש לכלל התלמידים את חומרת המעשה. או לפעול כמיטב כשרונו החינוכיים להחדיר בתלמידיו את המסר עד כמה אותו תעלול חמור, ומה השלכות של מעשה כזה, בעולם הזה ובעולם הבא. ובכך יעשה המחנך את מירב ההשתדלות שגם אותו תלמיד עלום שם שביצע את המעשה יקבל את המסר, ויזכה לשנות את התנהגותו.

אולם מוסיף רבי משה פיינשטיין כי גם במקרה שהמחנך יודע בוודאות כי במקרה זה בלי עונש התלמיד הסורר לא ישנה את אורחות חייו, עדיין אין שום היתר להתיר איסור לשון הרע, ואין אנחנו יכולים להכריע מה חמור יותר איסור לשון הרע, או אי חינוך אותו נער.

שיטת המתירים בתנאים מסוימים

נקדים כי מפי השמועה הובאו בספרים רבים מהרבה מאד גדולי ישראל שנחלקו על פסק זה של האגרות משה, או הגבילו אותו למקרים מסוימים. השתדלו שלא לצטט ממקורות אלו, משום שצריך לשמוע במדויק מה המקרה שעליו נשאל אותו פוסק. שהרי גם האגרות משה לא פירט האם דבריו נאמרו גם במקרה של גרימת נזק לאחרים, כאשר יש נער הפוגע באחרים, או כאשר קיימת סכנה לאותו תלמיד או לתלמיד אחר, והדבר ברור שיש מצבים למשל של פיקוח נפש הדוחים את איסור לשון הרע. כיון שקשה מאד לצטט שמועות, גם אם הם נכונות, שרב מסוים הורה אחרת או אמר כי לא בכל מקרה יש לנהוג כאגרות משה, משום שיש לדעת במדויק על איזה מקרה הוא דיבר.

כמובן שגבולות הדברים אינם מוחלטים, ולכן במקרה הצורך יש לעשות שאלת חכם.

לפיכך התמקדנו בכמה דעות שנדפסו בספרי פוסקים חשובים החולקים או מגבילים את דברי האגרות משה.

רבי שמואל וואזנר בתשובתו להרב ישראל גרינבוים מנהל בית יעקב ברחובות (שבט הלוי ח"ט סי' לד; וראה ח"י סי' קסב אות א) כותב כי בוודאי עצם תופעת ההלשנה היא תופעה מכוערת, והוא ציטט את הגמרא הנ"ל שהקב"ה אמר ליהושע וכי אני מלשין, ובנוסף הביא את דברי הגמרא (סנהדרין יא.) ששורה של תנאים ואמוראים למדו מסיפור זה כי במקרה שהיתה דרישה שמי שעשה מעשה מסוים יודה, אחד מהם לקח על עצמו את האשמה כדי שלא לבייש את החוטא. והוסיף בכך שרואים עד כמה חמור פגיעה וביוש התלמיד ברבים.

אולם הוא מוסיף כי במקרה שאין ברירה ואין שום דרך אחרת לגלות מי עשה זאת יש מקרים שבהם מותר וחובה ללחוץ על התלמידים לגלות מי עשה את הדבר. והוא מביא את האגרות משה שסובר שכל הדין של לתועלת הוא רק כאשר התלמיד מגיע מעצמו, אך לא כאשר המחנך דורש זאת. אמנם הוא עצמו נחלק עליו בשני נקודות:

א. במקרה שיש מעשה רע בתחילת המעשה, והמחנך יודע לאור נסיונו כי בשלב הזה עדיין ניתן לטפל ולמנוע באמצעים חינוכיים שונים התדרדרות. ובכך ניתן להציל נשמה קדושה מלרדת לבאר שחת.

ב. כאשר עצם החיפוי של כל הכיתה למעשה הרע יש בזה נזק חינוכי חמור, ובמקרה כזה על המחנך לשקול מה הנזק החמור יותר.

ובמקרים אלו מתיר רבי שמואל ואזנר, גם ללחוץ על התלמידים שמי שיודע יספר, בכמה תנאים: א. המחנך צריך לעשות כל מאמץ שלא לגרום בושה ברבים, אלא לדרוש מהתלמידים לספר לו זאת בצנעה. ב. לאיים על הילד שבא לספר שיזהר מאד שלא להגזים ולא להוסיף מילה אחת מעבר הנצרך. ג. להדגיש לתלמידים שאין כאן לשון הרע כיון שהוא רק לתועלת. וכאשר יתקיימו התנאים הללו אין חשש שהתלמידים יקילו בלשון הרע במקום אחר, משום שיראו כמה המחנך נזהר ומדקדק שלא יהיה שום דבר מעבר למה שההלכה מתירה.

רבי משה שטרנבוך (תשובות והנהגות ח"א סי' תתלט) מקדים את דברי הסבא מקלם בשם רבי ישראל סלנט, שלשון הרע לתועלת אינו נחשב כלל לשון הרע, ולא שהוא לשון הרע אלא שהדבר מותר. ולכן הוא סבור שאם מסביר לילדים שכעת הוא לתועלת ואינו לשון הרע, הדבר מותר לכתחילה, והוא מביא את דברי האגרות משה, אך מציין שלדעתו אין הדבר מכוער כל עוד שהדבר נצרך.

לצורך הרגעת הנפגע

רבי ניסים קרליץ (חוט שני שמירת הלשון עמ' שנה) מעלה נקודה נוספת, כי לעיתים פגעו בתלמיד, ולעיתים הילד מדמיין שפגעו בו, או בבן, והמחנך מבין שלתועלת הגידול הבריא הנכון של הילדים יש צורך שהאב או המחנך ידובבו את הילד, ויגרמו לו לספר את הדברים המעיקים על ליבו, אולם על האב והמחנך מוטל החינוך שרק יקשיבו לילד. במקרים שבו די רק בהרגעת הילד ע"י ההקשבה וההשתתפות, ואדרבא ניתן לעודדו להתגבר ולסלוח אסור גם לאב ולמחנך להאמין שאכן הדברים היו כך, משום שלעיתים הילד אינו מדייק או לא רואה את התמונה במבט של הבוגר. ובמקרים שלצורך הענין נחוץ לפעול, חובה לעשות בירור מקיף ואמין קודם.

רמז

לסיום נביא את דעתו של רבי יצחק זילברשטיין (חשוקי חמד סנהדרין יא.) שכתב כי במידה וניתן לגרום שהילדים יגלו לו ע"י רמז במי מדובר, עדיף לעשות כך, ויתכן בזה מודה רבי משה פיינשטיין שהרי מרגילם שאסור לספר לשון הרע, ורק מחמת התועלת מעביר את הדברים ברמז.

וכתב שאומרים בשם הגאון מוילנא שיהונתן עשה סימן עם דוד שלפי יריית החצים ידע האם שאול רוצה להורגו. ובאמת כשנפגשו ירה יהונתן את החצים לפי הסימן. ונשאלת השאלה הרי לאחר מכן נפגשו יהונתן ודוד, ולמה היה צריך לעשות את הסימן, והיה יכול לומר לו זאת בעצמו. ואלם רואים מכך שגם כאשר יהונתן צריך לספר לדוד לשון הרע שאביו שאול רוצה להורגו, מחמת פיקוח נפש שדוד ידע לברוח משאול, בכל זאת במדת האפשר עדיף לעשות זאת ברמז.