שאלה:
לכבוד הרבנים שלום. כיוונתי את השעון שבת להדליק את המזגן מהשעה 12 עד 13. בשעה 11, המזגן טרם התחיל לפעול, האם אני יכול להזיז את הזיזים שהמזגן יעבוד שעה נוספת, עד השעה 14 ? לתשובתכם אודה.
תשובה:
שלום וברכה
לכתחילה יש להמנע לגמרי משינוי מצב בשעון שבת, והמיקל לצורך חולה באופן שיתבאר, יש לו על מה לסמוך.
באופן כללי לגבי שעון שבת: שעון שבת שעתיד להידלק בשעה ארבע, אסור להקדים אותו שידלק בשעה שלוש. אבל אם הוא מכוון לשעה ארבע, במקום צורך יש מקילים וסוברים שמותר לאחר את ההדלקה שלו לשעה חמש, כמו כן בשעה שמזגן דולק והוא עתיד להיכבות בשעה ארבע, במקום צורך יש מקילים שמותר לאחר את הכבוי לשעה חמש, אבל אסור להקדים את הכבוי לשעה שלוש. וראוי בערב שבת או יום טוב לכוון את השעון בדיוק לשעות שצריכים כדי שלא יצטרכו לשנות את השעון באמצע שבת ויום טוב, שלדעת הרבה פוסקים אסור בשום מקרה לשנות, ואף לדעת המקילים במקרים הנ”ל, זהו רק בשעת הדחק.
כאשר המטרה היא שלא ידלק בערב יש בעיה של הכנה משבת ליום טוב שאסורה, אבל אם המטרה חסכון בחשמל או שזה מפריע בשבת מחמת החום במטבח, אין איסור הכנה.
מקורות
דעת האג”מ ביו”ד ח”ג סי’ מ”ז אות ד’ שאסור לערוך שום שנוי בשעון השבת, ולא ביאר את טעמו, וכן דעת הגרי”ש אלישיב, ועוד כמה פוסקים.
אמנם דעת הגרש”ז אוירבך שבמקרים הנ”ל אפשר להקל מעיקר הדין, וכפי שמבואר במנחת שלמה ח”ב סי’ כ”ג, ועיין בספר שמירת שבת כהלכתו פרק י”ג סעיף כ”ה – כ”ו שכתב שמותר לערוך שנויים במקרים הנ”ל, והוא מתיר בכל מקרה ולא הגביל את ההיתר רק למקום צורך, אמנם עיין בספר אורחות שבת ח”ג סי’ כ”ט ס”ק כ”ו שכתב שעל אף שהגרש”ז סבר שמעיקר הדין מותר, כשהיו שואלים אותו אנשים אם לעשות כך, היה מורה להם לא לערוך שינויים כאילו רק במקום צורך גדול כגון לצורך חולה.
תודה.
שאלתי היתה, כאשר כיוונתי את השעון שבת להדליק את המזגן מהשעה 12 עד 13. בשעה 11, המזגן טרם התחיל לפעול, האם אני יכול להזיז את הזיזים שהמזגן יעבוד שעה נוספת, עד השעה 14 ?
על זה לא קיבלתי תשובה ברורה.
לתשובתכם אודה.
קיבלת תשובה ברורה, רק במקום לאחר מ13 ל14 כתבתי מ4 ל5, אבל תקרא את התשובה ואת החילוק בין לאחר לבין להקדים.
מחילה. הרב כתב "בשעה שמזגן דולק והוא עתיד להיכבות בשעה ארבע, במקום צורך יש מקילים שמותר לאחר את הכבוי לשעה חמש", זה הבנתי.
אני שואל האם מותר לאחר את הכיבוי רק כשהמזגן דולק, או גם כשהמזגן לא דולק, כגון ב 10 בבוקר, כשהמזגן לא דולק, האם מותר לי להזיז את הזיזים כך שהמזגן יכבה בשעה חמש?
ושוב בקשת מחילה.
המשכת מצב קיים מותרת בתנאים האמורים ולשיטות האמורות, זה לא משנה אם כרגע זה דולק ואתה עושה שימשיך לדלוק או שאתה הולך לזמן שיהיה כבוי וממשיך את כיבויו. העיקר אתה ממשיך את המצב שאמור להיות דקה קודם.
דעת מרן הגר"ש משאש להתיר גם גרם הדלקה, משום גרמא, ואין הבדל לשיטתו בין גרם כיבוי לגרם הדלקה, וכן כתב בשו"ת תבואות שמש או"ח סימנים ד-ה.
ודעת הגר"ע יוסף להקל בזה לצורך חולה או מצוה. ובנקל אפשר למצוא מצוה ולהפוך זאת לצורך מצוה…
לא חילקנו כאן בין גרם כיסוי לגרם הדלקה, אסרנו בשני האופנים, התרנו [לחלק מהדעות ובחלק מהמקרים] רק המשכת מצב קיים, בין כיבוי בין הדלקה.
אנסח זאת אחרת: מרן הגר"ש משאש התיר לא רק להאריך מצב קיים אלא גם לקצר מצב קיים או לגרום להתחלת מצב אחר, ואפילו להעביר ממצב רגיל למצב שבת (אם עצם ההעברה לא פועלת שינוי לרגע).
ואת זה התיר הגר"ע יוסף לצורך מצוה או חולה.
להאריך מצב קיים – התיר בשופי.
נשמח למקורות, מה שלנו ידוע מדברי הפוסקים כתבנו.
מרן הגר"ש משאש בשו"ת שמ"ש ומגן חלק ג אורח חיים סימן ה:
ענין גרם כיבוי והדלקה בשבת עצמו
"הנה בענין זה כתבתי שם בספרי תבואות שמ"ש חאו"ח סי' ג' ד' דגם בשבת ויו"ט גרם כיבוי מותר. כמ"ש בש"ס דשבת ק"כ. לא תעשה מלאכה עשיה הוא דאסור גרמא שרי. ומוכח להדיא דגם בשבת עצמו שרי. גם ידוע פסק מר"ן בסי' של"ד טלית שאחז בה האור נותנים עליה מים מצד אחר. ושם בסעיף כ"ב עושים מחיצה בכל הכלים וכו' מלאים מים, להפסיק בין הדליקה אף על פי שודאי יתבקעו וכו' דגרם כיבוי מותר ע"כ. וכן מוכח מתוס' דביצה כב' ע"א. דהא דאמרי' המסתפק מן השמן שבנר חייב משום מכבה. אין ר"ל מפני שממהר כיבויו. דלא הוי אלא גרם כיבוי. וגרם כיבוי מותר ביום טוב. ובשבת נמי אינו חייב. אלא היינו טעמא דבשעה שהוא מסתפק ממנה מכבה קצת ומכהה אורה וכו'. ומכאן יש להתיר קנדילא של שעוה, גדולה לחתוך ממנה למטה כיון דאינו מכחיש אורה אף על פי שהוא גורם לגרום כיבויה שרי וכו' עכ"ל. והביא דבריו הב"י וכתב שכ"כ המרדכי והגמי"י והגא"ש משם א"ז.
ובספרי שם תמהתי על דברי התוס' שכתבו ובשבת נמי אינו חייב דמשמע אבל איסורא איכא. דמאין הוציאו זה. שהרי שבת ויו"ט שוין הם לענין כיבוי. והרי בההיא דטלית, וההיא דמחיצת כלים, שניהם איירי בשבת עצמו. ומותר לכתחילה ע"ש. גם הרא"ש ז"ל הביא דברי התוס' והשמיט מהם תיבות "ובשבת נמי אינו חייב". נר' שלא היתה בגירסתו. אך כעת חפשתי ומצאתי תירוץ לזה. בספר חזון איש הלכות שבת סי' לח' אות ו'. וז"ל ומ"ש שבשבת אינו חייב. אבל איסורא איכא. נר' כוונתם על שמן שבנר שאסור משום מוקצה. כמ"ש שבת מ"ה ע"א. הואיל והוקצה למצותו הוקצה לאיסורו ע"ש. וכן מצאתי להראש"ל שליט"א בס' יביע אומר ח"א סי' כ"א אות יט' שכתב בין סוגרים וז"ל ומ"ש ובשבת אינו חייב ולא כתבו דשרי. היינו טעמא דאסור בלא"ה משום מוקצה. והביא ראיה מדברי הסמ"ק סי' רפ"א שכתב להדיא כדברי התוס' מפני שמכהה אורו ולא מפני שגורם כיבוי דקי"ל שמותר. ולכן אם יש ב' חתיכות חלב או שעוה על הנר מותר ליטול א' מהם. ודוקא ביום טוב. דאי בשבת הם מוקצים בלא נר עכ"ל. מוכח מזה דגם בשבת גרם כיבוי מותר. ורק משום מוקצה אסור. ומינה דהיכא שאין מקום לאיסור מוקצה. מותר גם בשבת. ועי' בב"י סי' של"ד שכתב משם סמ"ג והפוס' דאסור לטלטל דבר המוקצה מפני הדליקה ע"ש. מכל זה משמע דגם בשבת עצמו גרם כיבוי מותר. ויכול לתקן בשבת מחוגי ההדלקה והכיבוי כרצונו. להוסיף או לגרוע לעת הצורך. כגון שבאו אצלו אורחים ליל שבת בהפתעה. וצריך להתאחר. ואם יכבה בזמנו ישארו בחשך. או שרוצה לישן מוקדם ולא יכול מפני האור. בכל זה מותר גם בשבת.
גם המרדכי בשם רבי' קלונימוס בר עובדיה משם הר' יום טוב. התיר ביום טוב לתת סכין או כלי או דבר הניטל על נר שעוה, שלא במקום הדלקה שאינו אלא גרם כיבוי עכל"ה, ואין לדקדק מזה דבשבת אסור גרם כיבוי, אלא כוונתו דבשבת אסור משום מוקצה ליגע בנר הדולק. ולכן א"א לעשות כן בשבת. אבל באופן דאין משום איסור מוקצה גרם כיבוי מותר גם בשבת וכדברי סמ"ק. וא"כ כל מה שכתבו האחרונים ראיה לאסור גרם כיבוי בשבת. מדברי התוס' שכתבו, ובשבת נמי אינו חייב. אין זה מוכרח כלל וכמ"ש. דלא אסרו אלא משום מוקצה ולא משום גרם כיבוי.
גם הרא"ש ז"ל אף על פי שחלק על התוס' וסובר דכל שנוגע בגוף דבר הדולק השמן או הפתילה הוי כיבוי ממש. עכ"ז התיר לתת שום דבר סביב הנר וכשיגיע שמה יכבה. דהוי גרם כיבוי. וממילא דגם בשבת דאיירי בו הרא"ש מותר, וזה ברור.
ודברי הב"י סי' תקי"ד ס"ג. שהבין בדברי הרא"ש דדוקא קודם שידליקנו מותר לתת דבר סביבו. כבר כתבתי בספרי שם סי' ג', שדבריו תמוהים וסותרים זה את זה, והעיקר כדבריו בשאר מקומות שהתיר גם בשבת לגרום כיבוי, וכ"ש ביום טוב. ועי' ביאור הגר"א סי' תקי"ד ס"ג שדחה דברי הב"י והש"ע שכתבו קודם שידליקנו ע"ש. וגם יש פוסקים שיישבו דלאו דוקא קודם שידליקנו. אלא אורחא דמילתא נקט. אבל ודאי דה"ה אחר שידליקנו וכמו שמשמע להדיא מדברי הרא"ש ז"ל. ע"ש בספרי שביארתי יותר. ועי' ג"כ מה שכתבתי בזה ביחוד בספרי שמ"ש ומגן ח"ב סי' כ"ו באורך מזה.
וראיתי להראש"ל בספרו יביע אומר ח"ג סי' י"ח אות ו'. שפסק כדעת מור"ם סי' של"ד. דדוקא במקום פסידא גדולה כדליקה וכיוצא. אז חשיב פסידא. ויש להתיר גרמא בשבת. אבל מה שמשלם יותר בעד החשמל בעוד שעות נוספות לכדי צרכו. בכה"ג לא חשיב פסידא לנד"ד עש"ב. והנה מלבד דאין זה מוסבר. דודאי להניח האור דלוק יומם ולילה, כמה נרות בבית. ובפרט ב' ימים או ג"י שלמים כגון בחו"ל ודאי איכא פסידא. ולאו כ"ע שוין בזה. דיש אנשים דחוקים. ואפי' בינונים. דגם זה נחשב פסידא גדולה לגבייהו. וכדעת הרב עולת נח חאה"ע סי' ה'. וקרית חנה דוד ח"ב בסי' נ"ו שכתבו כן. הבי"ד בס' יביע אומר שם. עוד זאת רבים וגדולים סוברים להתיר גם שלא במקום פסידא לגמרי. והם המ"א סי' תקי"ב סק"ז. לדעת הרא"ש והטור שפסק מר"ן כמותם. והתוס' שהתירו לחתוך קנדילא אף על פי שאין בה הפסד כ"כ. וכבר כתבתי דבשבת דאינו חייב אבל איסורא איכא. היינו משום מוקצה דוקא. וכן היא דעת קרבן נתנאל אות נ"ג בביצה דף כ"ב ע"א. ובספרו נתיב חיים בגליון הש"ע הגדול. שהכריח כדברי המ"א לדעת הרא"ש ע"ש. וכן היא דעת הט"ז בסוף דבריו סק"ה שהתיר לתחוב שעוה במים אפי' לצורך קצת. אף דאין בהם פסידא כ"כ. הבאתי דבריהם בספרי תבואות שמ"ש ח"א סי' ג'. וכן היא דעת ערה"ש למהר"י טייב סי' של"ד אות ה' ע"ש. וכן היא דעת רבי' קלונימוס שהביא המרדכי בפ' כל כתבי שהתיר גרמא ביום טוב גם שלא במקום פסידא. וכבר כתבתי למעלה דגם בשבת יתיר לולי טעמא דמוקצה. וכן היא דעת קרית חנה דוד ח"ב סי' נ"ו שכתב דלא קאמר המרדכי להצריך מקום פסידא אלא לגבי דליקה דאדם בהול וכו'. אבל בעלמא מותר גם בלא פסידא. ושכן דעת הגאון רעק"א בתוס' למשניות אות קמ"ו ע"ש. [הבי"ד ביבי"א סי' כא' אות טו']. וכן היא דעת הקרן אורה שבת ק"ך דכל גרמא מותר בשבת. ולאו דוקא בדליקה. אלא אפי' שלא במקום הפסד [הבי"ד יבי"א שם אות יד']. וכן דעת המש"ב סי' תקי"ד סקכ"ה. ושם בשער הציון ציין שכ"כ הגר"א ע"ש. וכ"כ הסמ"ק סי' רפ"א הבאתי דבריו לעיל. דמוכח מדבריו דאי לאו משום איסור מוקצה. היה מתיר מטעם גרם כיבוי בנדונו. אף על גב דליכא פסידא ע"ש. וכן מוכח מדברי החזון איש הנז"ל. דפי' דברי התוס' "ובשבת אינו חייב" מטעם מוקצה. אבל לא משום גרם כיבוי.
עוד ציין הראש"ל ביבי"א ח"א סי' כ"א אות י"ט לדברי המרדכי בביצה ע"ש. ופתחתי וראיתי שגם הוא כתב כדברי סמ"ק שיכול ליטול חתי' מן הנר או פתילה של שעוה לחותכה באור כיון שאין כאן אלא גרם כיבוי אין כאן איסור עכל"ה, מוכח דאפי' שלא במקום פסידא מותר ע"ש. גם הביא הראש"ל שליט"א מדברי הר' גרשום בס' השלחן הובא בכל בו סי' נח'. דמותר להסיר מנר של שעוה אף על פי שהוא דולק ע"ש [וזה כדברי התוס'] וסיים וכ"כ הרמב"ן הובא בשיטה מקובצת ע"ש. מוכח מדברי הרמב"ן והכל בו משם הר' גרשום דאפי' אין פסידא מותר גרם כיבוי. אלא דקשיא לי טובא על הרמ"א ז"ל. שבסי' של"ד גבי שבת הוסיף דדוקא במקום פסידא הוא דמותר גרם כיבוי, והוא מדברי המרדכי בפ' כל כתבי בשם רבי' יואל דאסר אפי' ביום טוב אם לא יהיה היזק ע"ש. וחלק על רבי' קלונימוס ע"ש. והוא סותר דברי עצמו בהל' יום טוב סי' תקי"ד ס"ג. שכתב ויש מתירין לחתוך נר של שעוה. וכו' כדי לקצרה. וכן נוהגין. ע"כ. ובבאה"ט שם פי' דברי רמ"א דאפי' לקצרה שרי. ולדעתו פשיטא דשרי לתחוב נר בחול אפי' הוא דולק ע"כ. וכ"כ במש"ב סקכ"ב. דאיירי אחר הדלקה. דדוקא מסתפק משמן שבנר שמכהה אורה, לא כן בנר של שעוה שאינו נוגע להאור כלל. רק אח"כ ימהר לכבות וזה בכלל גרם כיבוי ושרי. עכל"ה. והוא ממש כדעת התוס' וכמצויין בהג"ה. הרי דאפי' אין פסידא התיר דלא כרבי' יואל שהביא המרדכי שאסר גם ביום טוב ע"ש.
והנראה לענ"ד. דרמ"א פסק כרבי' יואל רק לגבי שבת. שכתב שם במרדכי בסיום דברי רבי' יואל וז"ל וכן רב יהודה לא שרי הכא [בשבת] אלא במקום היזק וכו' ע"ש. אבל לגבי יום טוב מתיר כדברי התוס' שהתירו בגרם כיבוי גם בלא פסידא.
ושו"ר להחזו"א הל' שבת סי' ל"ח אות ז'. שעמד על זה. ותירץ וז"ל. ונראה דרבי' יואל תרתי אית ליה, חדא. דאין גרם כיבוי מותר אלא במקום הפסד, ואידך דחתי' נר מיקרי גרם כיבוי. והרמ"א ס"ל כוותיה בחדא. דגרם כיבוי לא הותר אלא במקום הפסד. ופליג עליו בחדא וסבר דחיתוך נר אף גרם כיבוי אינו וכו' ע"כ. והחזו"א אזיל לשיטתיה באות ו' שכתב דגם הרא"ש מודה בנר של שעוה דמותר לחתכו דלא גזרו אלא בשפופרת שע"פ הנר דאתי לאיחלופי בשמן שבנר עצמו עכל"ה.
ואחהמ"ר לפקוצ"ד נר' דמוכרח לאסור לחתוך מן השעוה לדעת הרא"ש. שהרי הוא בא לחלוק ע"ד התוס' שכתבו דהמסתפק מן השמן חייב. אינו משום שממהר כיבויו. אלא משום דמכהה אורו בשעה שנוטל מן השמן. וממילא בנוטל מן השעוה למטה דלא מכהה אורו מותר. והרא"ש חולק ואומר דאיסור המסתפק משום שממהר כיבויו. וגרם כזה לכ"ע אסור כיון שנוטל מגוף הנר שהוא השמן. והממעט ממנו וממהר כיבויו חייב משום מכבה. ודוקא בנותן חוצה לו הוא דמותר. כמפורש כל זה בדברי הרא"ש. מוכח דכל שאינו נותן חוצה לו. אלא נוגע בגוף הדולק שהוא השמן או השעוה אף דאינו מכחיש אורה הרי זה אסור מדינא דהוי מכבה ממש. רבינו יואל סובר כהרא"ש דחיתוך נר הוי מכבה ממש. דא"א לעשות מחלוקת מן הקצה אל הקצה. דלהרא"ש חיתוך נר חייב משום מכבה משום שנוגע בגוף הנר. ולדעת רמ"א גם גרם כיבוי אינו. ולא נמצא מקור לזה. ובפרט שבהגהה ציינו מקור הדברים מהגמי"י והג"א ותוס' ומרדכי [ר"ל דעת רבי' קלונימוס] וכל פוסקים אלו סוברים דהוי גרם כיבוי. ולכן נ"ל נכון מה שאמרתי דלא הכריע רמ"א כרבי' יואל להצריך פסידא אלא בשבת ולא ביום טוב. וכן ראיתי להראש"ל ח"ג סי' י"ח אות ו' שתירץ כן מדידיה בלשון ספק וז"ל ואולי שמחלק בין יום טוב לשבת. ושוב הביא תי' חזון איש הנ"ל. וכפי האמת מ"ש מתחילה בלשון ואולי הוא הנכון. וגם החזו"א גופיה שם באות ז', חזר וכתב זה רק בל' אפשר. וז"ל ומיהו בנר של שעוה אפשר דמודה הרא"ש וכמ"ש לעיל.
וכל זה אליבא דרמ"א והאשכנזים ההולכים לאורו. אבל לדעת מר"ן כבר כתבתי דגם בשבת אין צריך למקום פסידא. וכמ"ש המ"א וכל הפוס' הנז' למעלה. ואף שיש חולקים על זה ומחלקים בין שבת ויו"ט. ומביאים ראיה מדברי התוס'. מלבד מה שדחינו זה. דאין זה אלא משום מוקצה. והרבה פוס' סוברים כן כנז"ל. עוד זאת. בכל אופן כיון שיש מחלוקת הפוס' במידי דרבנן, אם צריך פסידא או לא. הרי זה ספק בדרבנן ולקולא. וכן מצאתי להרב זרע אמת ח"א סי' מד' דף נ"ד ע"ב וז"ל. ואף על גב דכתב הרמ"א בסי' של"ד בהג"ה דגרם כיבוי דוקא במקום פסידא, משם המרדכי. הרי המרדכי גופיה שם בפ' כל כתבי, הביא מחלוקת בזה ע"ש. [ואני מוסיף דגם המרדכי בביצה סובר להקל וכמש"ל]. וגם מדברי הרא"ש ביצה דכ"ב מוכח דס"ל דאף שלא במקום פסידא מותר. וכ"כ המ"א בסי' תקי"ד סק"ז ע"ש, ובאמת כן נר' מפשט הסוגיא סו"פ כירה וכו' וגם מדברי התוס' דסו"פ כירה מוכח דלא שנא מקום פסידא לשאינו מקום פסידא.
והתימא על האחרונים שלא העירו על הרמ"א כלום מכל זה. וצ"ע. ועכ"פ לא יהיה אלא פלוגתא במידי דרבנן דאזלי' לקולא עכ"ל. והם דברים שכליים ואמתיים. וכסתמיות דברי הש"ס שבת ק"ך. לא תעשה כל מלאכה. עשיה הוא דאסור, גרמא שרי. ולא חילקו שום חילוק.
אחרי כותבי כל זה. ראיתי להב"י בסי' של"ד שכתב בענין טלית שאחז בה האור מותר לנענע וכו'. וז"ל. ונר' דטעמא משום דלאו פסיק רישיה הוא. שהרי אינו בודאי שיכבה ע"י כך, ועוד דהוי כיבוי כלאחר יד. הלכך לא גזרו בו רבנן במקום פסידא עכ"ל. אין להוכיח מזה, שמר"ן סובר גם הוא שצריך מקום פסידא בגרם כיבוי. דזה אינו דהמעיין היטב שם בב"י יראה דלא הצריך מקום פסידא, אלא בזה שהוא מכוין לכבותה. כמ"ש שם הב"י דאפי' מתכוין לכבות האש וכו' ע"י שמתנענע מצד כיסויו בטלית וכו' וגם הוי כיבוי כלאחר יד. הוא דהתיר ע"י מקום פסידא דוקא. אבל כל שהוא רק גרם ממש שאין מתכוין לכבות ממש אלא שלא תתפשט ואינו עושה מעשה בגוף הדליקה. ודאי דגרם כיבוי כזה מותר אף שלא במקום פסידא ע"ש. וזה מוכרח לו' לדעת כל הפוס' הנ"ל המתירים גרם כיבוי לדעת מר"ן אף שלא במקום פסידא, ורק מור"ם סובר כדברי המרדכי דגרם כיבוי לא שרי אלא במקום פסידא.
קנצי למלין, דגרם כיבוי או גרם הדלקה מותר בין בשבת בין ביום טוב, גם במקום דליכא פסידא. ויכולים להרים המחוגים או להשפילם, כדי לגרום הדלקה או כיבוי בזמן מאוחר. כי באותה שעה אינו עושה שום מעשה בגוף החימום. רק אחר כמה שעות כשיגיע הזמן אז יעשה פעולתו להדליק או לכבות, והוי רק גרמא בעלמא. ואין בזה לומר שכיון שהוקצה לביה"ש הוקצה לכולי יומא. שהרי גם בביה"ש לא הוקצה, ודעתו עליו לכל השבת או יום טוב שאם יצטרך לעשות זה שיוכל לעשות. שאין זה כפתור המדליק או המכבה. וגם בכפתור עצמו התירו הפוס' ליגע בו בזמן שהוא כבוי, לאחר או להקדים ההדלקה. עי' בספרי חאו"ח סי' נ' מה שכתבתי בזה. וכל זה מחזק ומאשר מה שכתבתי בימי חורפי בש' תרפ"ט. בספרי תבואות שמ"ש חאו"ח סי' ג' ד' עש"ב. ואשרי ילדותינו וכו'. וצויי"מ וימ"ן".
השאר תגובה