בס"ד

מאמר השבוע עוסק בחיוב לראות את בעצמו כאילו הוא יצא ממצרים, כיצד נקיים את החיוב חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים? האם ניתן לדרוש מאדם חסר מעוף ודמיון, לראות את עצמו במצרים? האם חובת הגדה מחייבת גם מי שנולד מבלי יכולת דרמה והמחשה? בלי יכולת רטורית? מה קורה בכל שנה מחדש בליל הסדר? האם באמת לא היינו נגאלים לולי יציאת מצרים? האם לא יתכן כי בתהפוכות העולם במשך 3500 שנה היינו יוצאים משם? הרי האימפריה המצרית ופרעה כבר נעלמו מהעולם? איזה הלכות נלמדות מכח ההלכה של חייב אדם לראות את עצמו? מה ההבדל בין הלל בליל הסדר להלל בכל השנה? מתי חובה לומר את ההלל בשירה? בשאלות אלו ועוד עוסק מאמרנו השבוע.

האם כל אחד מסוגל להרגיש שהוא יצא ממצרים?

במשנה (פסחים פ"י מ"ה קטז:) מובא הקטע המוכר לנו מהגדה, לאחר שאנחנו מבארים משמעות פסח מצה ומרור, נוסף: 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות יג) והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו, הוציאנו מעבדות לחירות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפילה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה, ונאמר לפניו הללויה'.

ענין זה מופיע גם מיד בתחילת ההגדה שבה אנחנו אומרים: 'ואלו לא הוציא הקב"ה את אבותינו ממצרים. עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו לפרעה במצרים'.

החיד"א (בתי הנפש פסח מצה ומרור פסקא ז) כתב שהפירוש שלא מספיק שבמחשבתו ובליבו שידע שהוא אישית נגאל, והשמחה ממלאה את ליבו, אלא צריך לקיים זאת בצורה של 'והגדת לבנך' כלומר שכל בני הבית ירגישו את ההתלהבות ותנועות השמחה עד שהם יבינו שניצב מולם יהודי שיצא הרגע מעבדות לחירות. והם יבינו כי חרותנו האישית 3500 שנה לאחר מכך נובעת אך ורק מכח אותה יציאה פלאית וניסית.

הרב משה שטרנבוך (מועדים וזמנים פסח עמ' תשעח) כותב ששמע מאחד מגדולי הדור כי זהו המצוה הקשה ביותר לקיים בפסח, להרגיש כאילו אנחנו יצאנו ממצרים. ומסיים את דבריו: 'ואשרי הזוכה לקיים בליל הסדר מצוה זו בהתלהבות כתיקונה'.

הסבא מקלעם (חכמה ומוסר ח"א מאמר כז; עמ' נה) כי במשך שנים רבות היה תמה כיצד ניתן לקיים מצוה זו, כיצד ניתן לומר שהוא חובה על כל יהודי, והרי רק יחידי סגולה יכולים באמת לחוש כאילו הרגע הם יצאו ממצרים?

במסגרת מאמר זה נענה על השאלה כיצד נוכל לקיים זאת, לצד הסבר מהו החיוב, מדוע באמת אנחנו בעצמנו יצאנו ממצרים.

ונפתח בהרחבה מעט על מהות החיוב, וענינו, ולאחר מכן נעבור לשאלה כיצד כל אחד ואחד יכול לקיים הלכה זו טכנית, גם אם אינו בעל מעוף ודמיון ויכולת רטורית משובחת.

ענין קיום המצוה

במדרש (ילקוט שמעוני תהילים רמז תשמו) אנמר: 'שכשנגאלו ישראל ממצרים, אמר להם משה, לא במעשיכם אתם נגאלים, אלא למען תספר באזני בנך, וליתן שבח להקדוש ברוך הוא לספר גדולתו ותהילתו בין האומות'. כלומר ביציאת מצרים היינו שקועים ב49 שערי טומאה, במצב רוחני ירוד, אולם הגאולה היתה מכח העתיד, מכח סיפור יציאת מצרים בכל שנה ושנה. כלומר ניתן לנו אשראי ובכל שנה ושנה אנחנו מצדיקים את יציאת מצרים ופורעים את החוב, ע"י סיפור יציאת מצרים.

הרמב"ם (סה"מ עשה קנז) כתב שיש חיוב לספר ביציאת מצרים כפי צחות לשון המספר, וכל מה שיוסיף במאמר ויאריך הדברים בהגדלת מה שעשה לנו השם, ומה שעשו עמנו המצרים מעוול וחמס, ואיך לקח השם נקמתנו מהם, ובהודות לו יתברך על מה שגמלנו מחסדיו הרי זה יותר משובח.

החינוך (מצוה כא) ביאר, ענין המצוה, שיזכור הניסים והענינים שאירעו לאבותינו ביציאת מצרים, ואיך לקח האל יתברך נקמתינו מהן. ואפילו בינו לבין עצמו, אם אין שם אחרים, חייב להוציא הדברים בפיו, כדי שיתעורר לבו בדבר, כי בדיבור יתעורר הלב. ועמד על כך כי יסוד האמונה תלויה ביציאת מצרים, ובכך שהבורא המחיש לנו כי הוא יכול לשנות את כל חוקי הטבע, והוא שולט על הבריאה שליטה מוחלטת, ולכן התורה כה דרשה שנמחיש זאת היטב.

האם באמת לא היינו נגאלים

השל"ה (פסחים מצה עשירה – דרוש א אות רפג) עומד על השאלה מנין לנו שבמהלך 3500 השנה לא היינו משתחררים משעבדו מצרים, ובכלל האימפריה המצרית הייתה קורסת מזמן. והוא מתרץ משום שהגאולה היה ברגע האחרון לפני שעם ישראל שקעו ב50 שערי טומאה, ואילו עם ישראל היו שוהים עוד רגע מיותר ונטמאים בטומאת מצרים עם ישראל היה מגיע לנקודה של אל חזור, והם היו בחינת חמץ שאינו לו תקנה אלא ביעור ושריפה.

מאידך העובדה שאנחנו מתקדשים בכל יום נובעת מכח אותה יציאה מופלאה.

בכל דור מתחדש הענין

האברבנאל (שמות יב) ביאר שהחיוב של כל אדם בכל דור לראות את עצמו כאלו הוא יצא ממצרים נובע מכך שיציאת מצרים היא השורש לכל היהדות, לכל החגים ולכן המצוות.

המהר"ל מפראג (גור אריה שמות יג יא) מוסיף כי ככל שדבר רוחני יותר אין עליו מגבלות מכל סוג שהוא, הוא יותר מופשט, וככל שדבר גשמי יותר הוא מוגבל יותר, הגבלות יכולות להיות במקום כלומר אורך רוחב גובה, יכולות להיות במהות הדבר הפיזי, וכן בזמן – ככל שדבר גשמי הוא נתון למגבלות של זמן מסוים, אולם דבר רוחני הוא נצחי, בלי הגבלת הזמן. וכיון שהנס של יציאת מצרים הוא הרוחני ביותר, לכן אין עליו מגבלות של זמן,  הנס גבוה מהזמן, והזמן אינו מגבילו ושוחקו, ללא מגבלות החושים.

האור החיים (במדבר כג כב) כותב על הפסוק 'אל מוציאם ממצרים', כי הפסוק מדבר בלשון הווה, לא הוציאם בעבר אלא מוציאם בפועל, משום שיציאת מצרים לא היה בנקודת זמן ספציפית, אלא התחילה בנקודת זמן ספציפית, אך היא מתמשכת עד לגאולה השלמה, ובכל שנה אנחנו יוצאים עוד מעט מטומאת מצרים, מתרבות מצרים. וע"פ הקבלה כל ליל פסח עוד חלקים של הקליפות עוברים מכוחות הטומאה לכוחות הקדושה, עד לגאולה השלמה.

החיד"א (חומת אנך שמות ג ב) מבאר ע"פ זה שזהו מה שנאמר 'בניסן נגאלו ובניסן עתידים ליגאל' שהרי בכל שנה יש נופך נוסף של גאולה לנשמתו היהודי, והוא קדוש יותר ממה שהיה לפני ליל הסדר.

כיצד זוכים לקיים את ההלכה בפועל?

לאחר שעמדו על כמה נקודות במהות החיוב, נשוב ונעסוק בשאלה העיקרית כיצד ניתן לקיים זאת בפועל.

מנהגי ליל הסדר

הרשב"ץ (הגדה של פסח ד"ה חייב) כתב שכוונת ההלכה לומר בפה שאדם חייב לראות את עצמו, ואנחנו מקיימים זאת במה שמיד בפתיחת ההגדה אנחנו אומרים שאילולי יציאת מצרים עדיין היינו עבדי פרעה. כלומר שלפחות האדם יציב לעצמו יעד, ועצם האמירה היא מחדירה לתוכנו את ההכרה הזו.

הרמב"ם (חמץ ומצה פ"ז ה"ו) אמנם פסק הלכה זו הלכה למעשה. אולם השלחן ערוך לא כתב הלכה זו, למרות שהוא משנה מפורשת ואין מי שחולק על כך.

ונראה שהשלחן ערוך סובר כי כל מנהגי ליל הסדר נועדו להמחיש לנו שאנחנו יצאנו בעצמנו, בכך שהדברים אינם בצורת סיפור יבש של הדברים, אלא בצורת עשיית דברים משונים כדי ליצור שאלה ותשובה, פסח מצה ומרור, כולל ביאור ההמחשות מדוע אנחנו עושים זאת, הטיבול של כרפס ושל המרור בחרסות, יחד עם הסיבה שתיית 4 כוסות, ושאר ההלכות שאנחנו עושים כדי להזכיר את כל פרטי יציאת מצרים. יחד עם העובדה שבסדר ההגדה אנחנו מדגישים שאילולי יציאת מצרים היינו אנחנו ובאנו משועבדים למצרים.

כך הפוסקים מציינים על הלכות רבות שנפסקו בשולחן ערוך שהם נובעים מכח הדין של חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא בעצמו יצא ממצרים, נציין שנים מהם:

א. הב"ח (או"ח סי' תעב אות ב) כתב שהחיוב לסדר את שולחן ליל הסדר בכלים היפים ביותר שיש לו, נובע מכח דין זה. ב. הפרי חדש (או"ח סי' תעב סעיף ב) ביאר שהחיוב לשתות את 4 הכוסות ולאכול את הפסח מצה וראוי גם את הסעודה בהסיבה נובעת אף היא מהחיוב לראות כאילו הרגע יצאנו ממצרים, ולכן אנחנו נוהגים במנהגי דרך חירות.

חיוב המחשה

הסבא מקלם (חכמה ומוסר ח"א מאמר כז; עמ' נה) כותב כי לאחר תהיה של שנים רבות הגיע למסקנה כי קיום הלכה זו היא פשוטה, אמנם רק יחיד סגולה מסוגלים באמת לחוש בפועל שהם ברגע זה יוצאים ממצרים, והם קיימו את ההלכה בתכלית ההידור, אולם כל מי שעושה את כל ההמחשות שתיקנו חכמים, ומשתדל להחדיר את ליבו את הדברים מקיים הלכה זו, גם אם בפועל הוא חש פחות את הדברים.

והוא מבאר כי ההלכה באה לשלול שלא נחשוב כי החיוב של יציאת מצרים הוא טכני, כדי שכולנו נדע ונזכור לאורך כל הדורות מה היה במצרים וכיצד יצאנו משם. אולם במצוה זו החיוב הוא להפעיל את הרגש, לעשות פעולות שימחישו לנו את הדבר, ולא להסתפק בהבנה וידיעה, ולכן החיוב חל עלינו גם אם כולנו כל המסובים בשולחן חכמים נבונים וידועים את כל התורה.

והסיבה לחיוב זה, משום שטבע האדם הוא שכדי לשנות את האדם את הנהגותיו לא מספיק ידיעה חדה וברורה ככל שתהיה בלי המחשה. ומכיון שיציאת מצרים הוא היסוד ליהדות, חייבים אנו מדי שנה לעשות שורה של מעשים ופעולות להמחיש זאת.

והוא המחיש את דבריו ע"י הבאת שני מאמרים חכמינו שונים שגם בהם מצינו ענין זה:

• בגמרא (מגילה יד.) נאמר, כי הרגע שבו אחשורוש הסיר את טבעתו ומסרה להמן הרשע כדי לאשר לו את השמדת עם ישראל, השפעתה היתה גדולה יותר מאשר כל הנבואות של 48 הנביאים ו7 הנביאות שעמדו לעם ישראל. משום שהנבואות הוא הצורה הכי חדה וברורה שבו ניתן להעביר ידיעה שכלית בצורה הכי טובה שניתן, אולם כדי לחזור בתשובה צריך גם המחשה, גם שיחושו בפועל עם ישראל שבלי ללכת בדרך הנכונה אין חיים.
• על הפסוק (שמות כב כד): 'אם כסף תלוה את עמי את העני עמך', מפרש רש"י:'את העני עמך' 'הוי מסתכל בעצמך כאלו אתה העני'. כלומר שלא מספיק לתמוך בעני ביד רחבה, ולתת לו הלואה נוחה שיוכל להשתקם ולעמוד על הרגלים, חייבים גם לחוש כאילו אני הוא העני. ונשאלת השאלה מדוע? ומדוע דוקא במצוה זו.

הסבא מקלעם מבאר אדם אינו אוהב להפסיד, אדם אינו אוהב הוצאות, ולכן מטבע הדברים גם לאחר שאדם הגיע להחלטה שכלית ונחושה לתמוך בעני ולהעניק לו הלואה שתאפשר לו להשתקם, מטבעו הוא ינסה לדחות את הדברים, להתעצל, יתכן שעד שהכסף יגיע בפועל לעני כבר לא תהיה בו תועלת, או סתם יגרום צער ועגמת נפש מיותרים לעני. ולכן התורה מצווה תמחיש לעצמך שאתה הוא העני, והלואה הזו כרגע תאפשר לך להשתקם איך היית רוצה שיעניקו לך את הלואה, באיזה מהירות, באיזה חיוך. משום שבמקרים אלו רק ההמחשה יכולה לשנות את טבע האדם, ולא די בידיעה שכלית.

ההרגשה מחייבת שירה

נקודה נוספת עומדים עליה רבים מהמפרשים כי כוונת המשנה אינה לחדש את עצם הדין, עצם הדין נלמד מכל מהלך ליל הסדר, אולם לפני שאנחנו מתחילים לומר את ההלל מדגישה המשנה איזה הלל יש לומר, כיצד תראה ההלל. ולכן היא מקדימה כיון שאנחנו חייבים לראות את עצמנו כאילו הרגע נגאלנו, ההלל אינו על הנס עתיק היומין שנעשה לאבותינו, אלא על הנס שלנו.

להבין נקודה נתמקד על המיקום והנוסח של המשנה: 'בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים, שנאמר (שמות יג) והגדת לבנך ביום ההוא לאמר בעבור זה עשה ה' לי בצאתי ממצרים. לפיכך אנחנו חייבין להודות להלל לשבח לפאר לרומם להדר לברך לעלה ולקלס למי שעשה לאבותינו ולנו את כל הניסים האלו, הוציאנו מעבדות לחירות, מיגון לשמחה, ומאבל ליום טוב, ומאפילה לאור גדול, ומשעבוד לגאולה, ונאמר לפניו הללויה'.

כלומר כיון שאנחנו בעצמנו יצאנו ממצרים לפיכך אנחנו חייבים כעת לומר הלל.

ההלכות הנובעות מכך שהוא שירה אישית

ואף מצינו כמה הלכות למעשה הנובעות מכח כך שהוא שירה אישית על נס אישי שקורה הרגע, ולא הלל על נס עתיק יומין.

רב האי גאון (הובא בר"ן פסחים כו: בדפי הרי"ף ד"ה אבל) כתב שיש חילוק עקרוני בין הלל הנאמר בכל אחד מ18 או 21 הימים שנאמרים בהם הלל, לבין הלל זה. משום שלמשל בחנוכה אנחנו אומרים הלל על נס עתיק יומין, אולם כאן אנחנו אומרים הלל על הנס שנעשה לנו כיון שאנחנו חייב לחוש שהרגע יצאנו לחירות, ולכן זו שירה שאנחנו חייבים בה ולא הלל. (ביאור הדברים ע"פ מהר"ל גבורות ה' פס"ב; חידושי הגרי"ז סי' רי). וחכמים תיקנו ברכה  רק על הלל ולא על שירה.

המהר"ל מפראג (גבורות ה' סוף פס"ב) מבאר כי ברכה נתקנה על מצוה מעשית, ולא על מצוה בלב. ולכן בכל שאר הימים עיקר המצוה האו אמירת ההלל, ברור שיש מעלה עצומה בהבנה של המילים, אולם גם אדם שאינו מבין עברית כלל, ואינו מבין מה הוא אומר מקיים את המצוה המלאה, אלא שהוא לא זכה למעלה עצומה בתוך קיום המצוה. אולם כאן עיקר המצוה, הוא השירה הבוקעת מהלב, ועיקר המצוה הוא ההבנה והשמחה בלב, האמירה הוא רק צורה של ביטוי ויכולים להוציא את רגשי הלב בפועל. ולכן לא תוקן ברכה על כך.

הרב מבריסק (חידושי הגרי"ז סי' רי) מוסיף כי שירה ניתן לומר רק על נס אישי, הודאה והלל ניתן גם לומר על נס של חברו. ולכן רק מאחר והוא נס אישי שחייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים, לפיכך יש לומר שירה ולא הלל.

העמק ברכה (ענין ההגדה) מוסיף שלכן הוא שירה חדשה, בחנוכה אנחנו אומרים שוב בכל שנה את ההלל שאמרו החשמונאים, כלומר אנחנו אומרים שוב את השירה – ההלל העתיק יומין על הנס הנפלא של חנוכה. אולם כאן אנחנו אומרים שירה חדשה, משום שהשירה אינו לחזור שוב על ההלל שאמרו אבותינו, אלא לומר שירה אישית, על העובדה שאנחנו עכשיו בשנת תשפ"ה יושבים סביב שולחן הסדר כיהודים בני חורין, כפועל יוצא מהנס הנפלא שאירע לפני 3500 שנה.

הרב משה שטרנבוך (תשובות והנהגות ח"ג סי' קלט) הוסיף שהשלחן ערוך (או"ח סי' תפז סעיף ד) ע"פ מסכת סופרים (פ"כ ה"ז) פסק שצריך לומר את ההלל בנעימה, אולם רק בהלל של ליל הסדר הנאמר בבית הכנסת נאמר דין זה, ואילו באמירת הלל בשאר השנה לא הזכיר השלחן ערוך שחובה שהלל יהיה בנעימה דוקא.

וביאר שבליל הסדר ההלל הוא שירה על נס שאירע הרגע, ולכן חובה יותר מכל הלל אחר לומר אותה בשירה והתלהבות מרוב שמחה, וכל שכן באמירת הלל שבאמצע ליל הסדר לפני האכילה ולאחריה, יש להתלהב לשיר בקול נעים תהילה לאלקינו יתברך שמו שזיכנו בלילה הזה להללו ולשבחו ולספר נפלאותיו. והוסיף שלדעתו מי שאומר את ההלל בליל הסדר בתורת קריאה ולא בהתלהבות ושמחה כשירה לא יצא ידי חובת הלל זו, וראוי להזהיר על כך.

כיצד חיים את החוויה

לא נוכל לסיים את המאמר בלי הדרכה של אחד מענקי הרוח שהיה אמן ביכולת ההמחשה, וביכולת לסחוף אחריו את כל סביבות לתוך המציאות. והוא מסר הדרכה מפורטת כיצד ניתן לקיים זאת בפועל.

רבי ברוך מרדכי אזרחי נודע כאמן ההמחשה, מי שמכירו מיותר לתאר, ומי שלא מומלץ לחפש הסרטות של דבריו, לדוגמא הסיפור המפורסם 'יצחק אלחנן שמאלה'.

הרב כותב כי מורו ורבו של בחכמת הרטוריקה היה הרב מבריסק, וכל כוחו וכשרונו הנדיר מכך שכנער צעיר בירושלים הרבה ללמוד מדרכיו של הרב מבריסק.

והשאלה הנשאלת האמנם הרב מבריסק היה רטוריקן? כל מי שמכיר יודע שהרב מבריסק נעדר את אותם כישורי של נואמי ככרות, הוא היה גדול הדור מענקי הרוח של עם ישראל – אך ממש לא היה מוכר כנואם בחסד עליון.

הרב אזרחי השיב על כך, נכון – אבל כאשר הרב מבריסק סיפר סיפור כולנו היינו מרותקים פעורי פה, והסיפור חדר עמוק עמוק, ומלווה אותנו שנים רבות.

ונשאלת השאלה כיצד? הרב מבריסק לא השתמש בשום כלי הנלמד בקורס מרצים, הוא נעדר את המשחקים המאפיינים נואמי ככרות, דבריו שקולים בפחד ויראה נעדרי דמגוגיה הומור סרקזם, ורבינו שואל מדוע נותרנו פעורי פה? מהו הסוד?

ורבינו עונה את התשובה המקורית ביותר, הסיפורים כללו פרטים רבים שלא ממין הענין.

כשהרב מבריסק מתאר סיפור נוספים לסיפורים פרטים טכנים שאינם קשורים כאן היה מטאטא כאן היה  כוס, לכאורה גיבובי דברים שאינם נוגעים לסיפור.

הפלא היה שבשיעוריו כל מילה היתה מדודה, ניתן לדייק מכל תו בספרו, בשיעוריו. אך לאיפה כל זה נעלם?

היו שפטרו את השאלה במנוד ראש, הרב לא הצטיין בידיעה כיצד למקד את הסיפור, נו.

אך אצל הרב אזרחי אין כאלו תשובות, הוא ניסה להבין את החידה, חקר ויגע, ויגעת ומצאת תאמין.

הרב אזרחי גילה את הסוד מדוע למרות כל הפרטים המיותרים הסיפור כה מרתק?

משום שאדרבא דווקא בגלל כל הפרטים שלכאורה מיותרים הסיפוק כה מרתק!!!

הרב מבריסק לא סיפר סיפורים – הוא למד מהסיפורים, מהנהגות גדולי ישראל – או לחילופין סיפור המלמד ממה צריך להזהר שלא לחזור על הטעות. אולם כדי ללמוד מכך, או להעביר את הלימוד לדור הבא, צריך לחוות את המציאות שוב, להיות שם להרגיש את עצמו שם. והוא לא מתמקד במסר, אלא בלהיות שם, עם כל הפרטים, הוא מחזיר את עצמו למקום ומתחיל להעלות את כל הפרטים העולים בדעתו. והוא נכנס לחוויה ומעלה את מה שהוא רואה כל קוצו של יו"ד, וזה יכול להתחיל מה הוא רואה בחדר, מטאטא כסא כוס.

מי שמספר סיפור מתמקד בעיקר, בספר אין קוצו של יו"ד מיותר, אבל בחוויה להיפך מתבוננים בכל פרט נכנסים לחוויה המלאה, לאחר מכאן יש ללמוד את המסר מהסיפור, לעיתים גם הפרטים הקטנים משנים את התמונה, ועיתים לא, אולם אנחנו חווים את המציאות.

וכאשר חווים את החוויה, כל אחד יכול להרגיש את עצמו כאילו הוא שם – ולא עוד אלא שגם הבן חש שהנה האבא שם.

להמחיש את הדברים נביא תשובה שהשיב הרב מבריסק מדוע הוא כה מפחד מחששות שונות שמא יכשל באיסור:

הרב שאל: "האם הינך חושש לישון על מיטה"?

"מדוע" תמה הנשאל?

"אולי בשנתך תיפול מהמיטה"? משיב הרב.

"מה פתאום 50 שנה מעולם לא נפלתי מהמיטה, למה לחשוש"?

"אבל הינך ישן – אינך שולט על מעשיך, אולי? מי יודע"?

"נו – ברוך השם כבוד הרב אני אדם בריא בנפשי, אני לא סובל מפאניקה, אין לי חרדות", משיב השואל, ואינו יורד לסוף דעתו של הרב.

ואז שואל הרב: "ואם יניחו את המיטה על קצה הגג של גורד שחקים מקובעת היטב לרצפה, אך ללא מעקה, אם באמצע הלילה תיפול לצד ימין זה נפילה של 60 ס"מ, אך לצד שמאל השם ירחם – האם גם אז תישן ברוגע על המיטה"?

שקט מביך.

"אבל אינך חולה? ברוך השם אתה לא סובל מפאניקה? אין לך חרדות"? תמה הרב מבריסק.

"לעבור על פי השם זה תהום חמור יותר מהתהום שעל גג גורד השחקים"!!!

כמובן למי שחווה תדיר את התחושה שאין עוד מלבדו.

הרב אזרחי למד מהרב מבריסק את הסוד, תחווה אתה את החויה, עם כל הפרטים, תעמיד מול עיניך את כל הפרטים הקטנים, והוא לקח את היסוד הזה רחוק, והשפעתו הברוכה היתה על כל דורנו כל מי שזכה לשמוע אותו.

וכך הוא לימד אותנו לקיים את חובת והגדך לבנך – כך מקיימים חייב אדם לראות את עצמו כאילו יצא ממצרים.