שאלה:
שלום.
א.חנות שמוכרת חמץ בפסח, האם מותר לקנות ממנה חמץ אחרי פסח? וכמה זמן צריך לחכות?
ב. האם מותר לקנות בפסח בחנות זו מוצרים כשרים לפסח סגורים?
(זה פשוט ליד העבודה שלי ונח לי לקנות משם)
תודה
תשובה:
שלום וברכה
אין לקנות מחנות זו חמץ לאחר הפסח עד שיעבור זמן ניכר שניתן להניח שמוצרים אלו הגיעו אליו לאחר החג, גם אם בעל החנות עשה מכירת חמץ.
מותר לקנות שם מוצרים כשרים לפסח.
מקורות:
אני מעתיק לך מתוך מאמרו של הגאון רבי פנחס גולדשמידט שליט"א יו"ר ועידת רבני אירופה ואב"ד מוסקבה, מתוך ספרו היוצא לאור בחודשים הקרובים.
בשו"ת אגרות משה (או"ח ח"א, קמט) עסק בשאלה זו (ושוב שנה פרקו כנגד המשיג עליו שם ח"ב, צא), לענין המציאות המצויה שחנוונים מוכרים את חמצם על ידי הרב כנהוג, ובתוך הפסח רומסים את הוראות הרב ואת דין תוה"ק ומוכרים ללקוחותיהם חמץ בחנותם כאילו לא מכרוהו לגוי. וכתב, כי אף שיש למחות בהם ולעוררם על איסור זה, מכל מקום המכירה אינה בטלה בשל מעשיו אלו של המוכר, ומה שלקח ומכר בפסח, גזל הוא בידו מן הגוי. או אפשר שאת אותו חמץ שהוא נוטל במהלך החג הוא אכן קונה ממנו בחזרה [אם נכתב בשטר המכירה של הרב שכל מה שייקח הישראל ינוכה מסך המכירה שחייב הגוי לשלם], אך שאר החמץ נמכר כדין ומותר לאחר הפסח. ואף שעשה איסור בכך שקנה בפסח חמץ מן הגוי, ואף לוקה בכך על לאו דבל יראה, מכל מקום אינו מבטל בכך את מכירת יתר החמץ, והוא מותר לכל ישראל לאחר הפסח.
ואין לומר שיש במעשיו גילוי דעת שמתחילה לא מכר בלב שלם אלא הערים, דאדרבה, אומדנא היא שמה שהוא יכול לעשות בהיתר אינו רוצה לעשות באיסור.
ראייה לסברא זו הביא מדברי הגמרא (חולין ד, ב), שם אמרו: "חמצן של עוברי עבירה מותר מפני שהן מחליפין". והיינו, שאף מי שחשוד על איסור חמץ מותר לאכול חמצו לאחר הפסח, משום שמן הסתם החליפו בשל עכו"ם, דודאי 'לא שביק היתרא ואכיל איסורא'.
ואף אם נאמר שכיום אין חזקה שכזו בסתם בני אדם שאינם שומרי תורה ומצוות, שהרי דברים שבכל יום הם שאינם טורחים לחזר אחר ההיתר, שבקי היתרא ואכלי איסורא, מ"מ כאשר כבר יש היתר בידו – שמכר חמצו לגוי – למה ירצה לבטל מכירתו, בפרט שיש לו תועלת במכירה מצד הקונים שומרי המצוות לאחר החג. ולכן המכירה קיימת מלבד מה שקנה לעצמו בפסח, שאותו חמץ נאסר באכילה ובהנאה.
על פי זה כתב (ח"ב שם), שאמנם אין לתת לאותו חנוני תעודת כשרות המורה שמכר את חמצו כדין, משום שיש לנו לחשוש שימכור לאחר הפסח גם מן החמץ שנאסר, אך מה שמכר לגוי לפני פסח ולא קנה ממנו עד לאחר החג, מותר באכילה. ע"כ תורף דבריו.
אמנם לכאורה יש לדון בדבריו, דהא ניחא באדם שמצד עצמו יעדיף לאכול היתר, ובביתו אינו אוכל חמץ, ורק מפני תאוות ממון הוא עובר ומוכר חמץ לקונים, שפיר י"ל דלא שביק היתרא ואכיל איסורא. אבל אותם שרחוקים משמירת מצוות לגמרי, אינם נוהגים מנהג ישראל כלל ולא אכפת להם לעבור על איסור חמץ, והם לעצמם אוכלים רח"ל חמץ בפסח בביתם אף שיכולים לאכול כשר, ואת חמצם הפרטי כלל אינם מוכרים, בני אדם אלו, כל מה שמוכרים את החמץ שבחנותם הוא רק כדי לרצות את הרב שיתיר לבני הקהילה לקנות מהם לאחר הפסח, ובודאי אין חזקה לומר באדם כזה שרוצה הוא לאכול היתר יותר מן האיסור, ואדרבה יש לומר שהוכיח סופו על תחילתו שהערים ולא מכר חמצו בלב שלם אלא מן השפה ולחוץ.
ובאמת יש לדון ולפקפק בעיקר תקפות המכירה אצל סוחרים אלו הרחוקים משמירת הדת, אף אם יקפידו לקיים את תנאי המכירה מחמת חששם מהרב, ויפרשו מעסקם לגמרי בפסח, שהרי אין דעתם למכור בלב שלם. אלא שמכל מקום, כיון שעשה קנין כדין, ריהטת הפוסקים לומר שאין לנו לדון במחשבותיו ודברים שבלב אינם דברים. אך כאן שעשה מעשים המוכיחים להדיא שמעיקרא לא עלה בדעתו להסיר את ידיו מהעסק למשך ימי הפסח, והוא רואה את החמץ לגמרי כשלו, עד שמן הסתם אם יבוא הגוי ויבקש לממש את המכירה יריב עמו בחוזקה כאילו הוא גוזלו, קשה לראות בכך מכירה ממשית, דהרי אלו דברים שבליבו ובלב כל אדם והוכיח סופו על תחילתו שכלל לא מכר את החמץ. בפרט אם הוא נוהג כך מידי שנה בשנה, ככלב השב על קיאו הוא בא אל הרב לפני פסח לעשות קניין שליחות, ולאחר מכן הוא מבטל ורומס ברגל גאווה את כל תנאי המכירה.
זאת ועוד, כי קרוב הדבר לומר שאדם זה אינו מבין כלל את משמעות הקנין שעושה עמו הרב, ואינו שם אל לבו שהוא ממנה את הרב לעשות בשליחותו מכירה ממשית שתחול ככל פעולה משפטית, אלא הוא מתייחס לכך כאל פעולה דתית גרידא שהיא חסרת משמעות לגביו. ולכן קשה לראות בזה מכירה אמיתית ותקפה, ויש לחוש לחמצו לאחר הפסח כחמץ של ישראל שעבר עליו הפסח.
| ב |
ובאמת דינו זה של בעל האגרות משה, שהשימוש בחמץ בפסח אינו מבטל את מכירתו למפרע, לאו מילתא דפשיטא הוא, ופלוגתא רבתא היא בין גדולי האחרונים, ואפשר שאף רבו האוסרים על המתירים. להשלמת הענין נראה לציין לדבריהם בקצרה:
בשדי חמד (מערכת חמץ ומצה ט, לה) כתב דכיון ששלח ידו בחמץ תוך ימי הפסח, הוכיח סופו על תחילתו, המכירה בטלה וחמצו אסור לאחר הפסח. ועיי"ש בנידונו שהורה להכריז בכל בתי הכנסת שלא יקחו חמץ מאותו נחתום לאחר הפסח, וציין שכן דעת המהר"ם שיק (או"ח, רה)[1]. וכן נראה בשו"ת שואל ומשיב (שתיתאה, ג)[2].
בשו"ת פרי השדה (ג, קכה) כתב דמכירת חמץ חלוקה משאר קניני הממון, שהרי לא נעשה עתה קנין גמור בין הישראל לנכרי, וכל חלותה הוא בכך שיש כאן גילוי דעת גמור ואנן סהדי שהישראל מסלק עצמו מאותו החמץ ומעמידו ברשות הגוי, ולכן, כאשר יש גילוי דעת הופכי, שאינו רוצה בכך, המכירה בטלה למפרע[3].
וכן מצינו לכמה מפוסקי זמננו שהחמירו בזה כשיטת השדי חמד וסיעתו, ראה שו"ת משנה הלכות (ח"ג, נה) שהביא מדבריו, והוסיף שהגוי לעולם נחשב כמערים במכירה זו ואין כוונתו שלמה לקנות את החמץ, אלא דכיון שעשה קנין עם הישראל שרוצה בתקפות המכירה, לא חיישינן להכי, ומחשבת הגוי היא בגדר דברים שבלב. אבל כאשר המכירה נעשית באופן של הערמה משני הצדדים, הרי היא בטלה לגמרי [אמנם לדינא דן בזה מכמה פנים ולא הכריע בסכינא חריפא]. וע"ע תשובות והנהגות (ח"א, רפח).
לעומתם כתב בשו"ת אבן יקרה (ח"ג, קכח; שם, קמד) דאין המכירה בטלה, כיון שנעשתה מתחילה בדרכי הקנין ובאופן המועיל, ואין שום אחד מן הצדדים יכול לחזור בו ממנה לאחר כדי דיבור, וכדבריו נקט בשו"ת דברי חיים (ח"ב, מו), וכ"כ בשו"ת קרן לדוד (לרא"ד גרינוולד, קכג).
נמצא מעתה, דכיון שאף בעיקרא דהאי דינא נחלקו גדולי האחרונים, ורבים סברו שאם מכר מחמצו תוך ימי החג המכירה בטלה למפרע, בודאי יש לחוש לזה בנידון דידן שהוא עצמו בביתו אינו חושש כלל לאותה המכירה, ואף בבית העסק אינו עושה מכירה אלא מן השפה ולחוץ כדי שיקנו ממנו את אותם מוצרים לאחר החג, ונראה אפוא שיש להימנע מלקנות חמצו לאחר הפסח.
ובודאי יש בהוראה זו משום מגדר מלתא, שהרי בזמננו כל בעלי החנויות ומפעלי המזון מוכרים את חמצם כדבר שבשיגרה, ואם לא נעמוד על המשמר לקנוס את המוכר חמצו בפסח שלא להזדקק לו ולחמצו לאחר הפסח, יהיו ימי החג כחול אצלם, והחמץ יימכר בראש כל חוצות תוך ימי הפסח לכל דורש באין פוצה פה ומצפצף. וראה תשובות והנהגות (הנ"ל) שצידד אף הוא להחמיר בכך מטעם זה. ונראה כי די בסברא זו לבד כדי להחמיר בדבר, ולמזהיר ולנזהר שלומים יתן כמי נהר.
[1] אמנם יש להעיר שבדברי המהר"ם שיק לא מבואר להדיא שאם ימכור מהחמץ הוא מבטל בכך את המכירה כולה, אלא שהמוכר עובר באיסור חמץ בפסח כיון שהוא 'רוצה בקיומו', רק בשדי חמד למד דהא בהא תליא, דכיון שהוא עובר עליו בפסח מחמת שהוא רוצה בקיומו, ממילא דין הוא לקונסו ולאסור הנאתו לאחר הפסח. אלא שעדיין נפק"מ יש בזה לכאורה באופן שהוא אינו מוכר מכל החמץ שתחת ידו, אלא מין אחד בלבד וכיוצא בזה, דלסברת השדי חמד הוכיח סופו על תחילתו שאין כוונתו למכירה כלל, ואילו מריהטת דברי המהר"ם שיק נראה שהחמץ שאינו עומד למכירה בפסח, מכור לגוי כדין.
[2] אמנם במהדורא תנינא (ח"ב, עז) נראה שנקט שלאחר שהמכירה חלה, שוב אין היא בטלה מחמת שמכר מן החמץ, עי"ש וצ"ע.
[3] דבריו אלו צ"ע, דאם אין כאן מכירה חלוטה מדוע אינו עובר עליו בפסח. וראה שם שמבאר, שהנה באחרונים פקפקו על תקפות מכירת החמץ, היאך היא מועילה, הרי הגוי אין דעתו כנה לקנות את החמץ והכל נעשה מצידו מן השפה ולחוץ, וכיון דאין דעת קונה אין משמעות למכר. והביא שם מדברי המחצית השקל (תמח, ד) שמבאר, דכיון שהחמץ בפסח אינו ברשותו של אדם, ורק עשאו הכתוב כאילו הוא ברשותו לעבור עליו באיסור זה וכמבואר בסוגיית הגמרא בפסחים (ו, ב), כאשר הוא מוכר את חמצו לגוי ומגלה דעתו דלא ניחא ליה שיהיה שלו, די בכך כדי שלא יחשב כאילו הוא ברשותו.
ונמצא לפי דבריו שמכירת חמץ מועילה מדין ביטול חמץ, ולא משום שהחמץ אכן של הגוי, אלא דבעלמא בביטול בעלמא לא סגי שמא לא יבטלנו יפה בליבו, וכאן שעושה מכירה על ידי קנין עם הגוי, לא חיישינן להכי.
אמנם חידוש גדול הוא זה, ומשמעות האחרונים כולם שהמכירה תקפה, ודנו בזה משום גזל הגוי ועוד נידונים, ומה שאין דעתו של הגוי שלמה בקנין החמץ, הרי הם דברים שבלב ואינם דברים.
ואכן בשנים האחרונות יש שהנהיגו מחמת חששות אלו, להוסיף בשטר המכירה שתחול על פי חוקי המדינה בלא אפשרות ערעור של אחד מן הצדדים לומר שכביכול מדובר בטקס דתי בלבד שאין לו תוקף מחייב. וראה עוד בס' מעדני ארץ על שביעית מה שהאריך בנידון זה בענין מכירת קרקעות לגוי בשביעית, ואכהמ"ל בזה.
