שאלה:
שלום כבוד הרב.
בגמרא (שבת קכא ע"ב) כתוב: "תני תנא קמיה דרבא בר רב הונא: ההורג נחשים ועקרבים בשבת, אין רוח חסידים נוחה הימנו. א"ל: ואותן חסידים, אין רוח חכמים נוחה מהם".
למי הגמרא קוראת "חסידים"?
האם מדובר באנשים יראי שמיים שיודעים הלכות ושומרים מצוות באופן ישרה (לא בקלילות וגם לא באופן קיצוני) ושגם עליהם החכמים מביאים ביקורת (הלכתית?), או מדובר באנשים שאינם בני תורה וחושבים כל מיני דברים מהשכל שלהם ושזוהי הסיבה שאין רוח חכמים נוחה מהם, או אולי אנשים אחרים?
תודה מראש.
שבוע טוב וכל טוב.
תשובה:
שלום וברכה
חסיד בלשון חז"ל הוא תמיד זה שעושה לפנים משורת הדין, וכך גם כאן, כאשר מדובר במזיקים מסוכנים, סברה הגמרא שמידת חסידות זו, אינה במקומה.
כבוד הרב,
אבל רואים בכמה מקומות אצל חז"ל שמדברים על "חסידים עמי הארץ", כמו במשנה בפרקי אבות שאומרת "הלל אומר: אין בור ירא חטא, ולא עם הארץ חסיד […]" (פרק ב, משנה ה) או בגמרא שאומרת "וא"ר אבא אמר ר׳ שמעון בן לקיש: אם תלמיד חכם נוקם ונוטר כנחש הוא חגריהו על מתניך, אם עם הארץ הוא חסיד אל תדור בשכונתו" (מסכת שבת דף סג ע"א).
רואים איפוא שיש "חסידים" שהם עמי הארץ, והרי "לא עם הארץ חסיד", ואולי זו הייתה הכוונה של רבא בר רב הונא שם בגמרא (מסכת שבת דף קכא ע"ב) שהבאתי קודם, כלומר שרבא בר רב הונא חושב שאותם "חסידים" הם או עמי הארץ או בני תורה קיצוניים (שבין כה וכה אינם יודעים טוב את ההלכות).
מה דעת הרב על זה?
תודה רבה.
שם זה נאמר על דרך השלילה, כלומר אי אפשר להיות עם הארץ ולנהוג כחסיד, כי זה בדרך כלל נובע מטעויות ובלבול מושגים וחוסר הבנה במהותם של הדינים.
השאר תגובה